ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פישמן נגד המאגר בע"מ - חברה לבט :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 050424/06

לפני:

כב' השופטת ארנה לוי

תאריך:

12/04/2009

בעניין:

פ' ר'

ע"י ב"כ

עו"ד עינת כהן

תובע

נ ג ד

המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד צבי רפפורט

נתבעת

פסק דין

כללי

1. בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובע, יליד 1971, טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 11.12.04, יום שבת, בשעה 15:00 לערך, עת רכב על אופנועו, וכי על הנתבעת, כמי שבטחה השימוש באופנוע במועד הרלוונטי, לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. המחלוקת בין הצדדים היא הן בנושא החבות והן בנושא הנזק. בתיק נשמעו ראיות. נדון תחילה בנושא החבות.

שאלת החבות

2. המחלוקת בשאלת החבות נובעת מהעובדה שביום הארוע בשעות הבוקר התקיימה תחרות אופנועים, בה השתתף התובע. הנתבעת טוענת כי התאונה ארעה בעת התחרות וכי בהתאם לתנאי הפוליסה אין כיסוי ביטוחי לתאונה שארעה בעת תחרות. הנתבעת הציגה את הצד האחורי של תעודת הביטוח שם נרשם כי "ההגבלה לשימוש ברכב לתחרות או תחרות מהירות לא נכללה ברשימה זו מאחר והוא אינו נחשב ל"שימוש על פי חוק" ובכל מקרה אינה מותרת במסגרת ביטוח זה". התובע ציין בתצהירו כי התאונה לא ארעה במהלך התחרות וכי הוא סיים בהצלחה וללא כל פגע את התחרות בה השתתף לפני התאונה. התאונה ארעה לאחר שהסתיימה התחרות ומחוץ לשטחיה, בשביל באזור תל – לכיש (באזור קריית גת), שם רכב ללא קשר לתחרות, נתקל במהמורה, נחבט בכוון כידון האופנוע ונפגע בידו השמאלית. כך גם דווח למשטרה וכך דווח גם לנתבעת מיד לאחר התאונה. בחקירתו ציין כי לא היו עדים לתאונה. הוא אישר כי מדובר באופנוע לרכיבת שטח וכי במסגרת תחביבו מזה 15 שנים הוא השתתף באותו הבוקר בתחרות של רוכבי אופנועים. לאופנוע לא נגרם נזק לאחר הארוע. מקום התאונה היה כ 100 מ' מרכבו, כמה מאות מטרים מקו סיום התחרות. לאחר שנפגע הוא הלך עם האופנוע לרכבו, טנדר, והעלה את האופנוע על הרכב. אחרים עזרו לו אך הוא אינו יודע מי הם: "אני לא זוכר מי היה שם ומי עזר לי באותו שלב. אני לא מכיר את כולם". משם נסע לתל – אביב למקום עבודתו במערכת הביטחון. לאחר מכן, לאחר שהכאבים ביד התגברו והיא החלה להתנפח, לקראת 02:00 לפנות בוקר, פינה עצמו לבית החולים. הוא אישר כי נפילות במהלך תחרות הן אירועים שכיחים. הוא אישר שמקום התחרות הוא אתגרי ומלא מהמורות. הוא חזר וציין שהתאונה ארעה לאחר התחרות: "הייתה מהמורה שהפתיעה אותי. יש קפלים בקרקע שלא רואים אותם. ברגע שאתה מכוון את הכידון אליך, אם האחיזה לא מספיק איתנה – הכידון בא אליי, היד החליקה על הכידון ובגלל המיקום שלה נהיה שבר". הוא ציין כי נסע כ – 40 -50 קמ"ש. בתחרויות נוסעים כ- 50 – 60 קמ"ש. כיון שהארוע התרחש לאחר סיום התחרות כבר לא היה אמבולנס במקום. הוא הוסיף וציין כי יש ללמוד מעצם העובדה שסיים את התחרות את העובדה שנפגע לאחריה כי "אין סיכוי שהייתי מצליח לסיים אותה עם יד שבורה".

3. התובע הביא לעדות את מר רונן ברמן, יו"ר עמותת רוכבי השטח בישראל בין השנים 2003 – 2007. בתצהירו ציין מר ברמן כי באותו היום נערך מרוץ במערות חזן שאורגן על ידי העמותה, בו השתתף התובע. הוא ציין כי "לא זכורים לי כל ארועים חריגים במסגרת המרוץ ו/או פציעות של מי מהרוכבים", לרבות התובע. זאת ועוד, התובע מופיע כמי שסיים את המרוץ ואם לא היה מסיים היה הדבר מצויין, כפי שצויין לגבי רוכבים אחרים. בחקירתו ציין כי "אכן נכון שבמרוץ יש אנשים שנופלים, פציעות קלות שלא דווחו לי, פציעות יותר קשות מדווחות לי, ויש גם צוות רפואי שמדווח בסוף מרוץ אם היה טיפול כלשהו, אבל המרוצים שלנו, ובמיוחד המרוץ הזה מערות חזן, הסיום שלו נמצא בתוך ואדי שהיציאה והכניסה ממנו מאד קשות ומאד מאתגרות. חוץ מהתוצאות שמונחות בפני שאומרות שר' פ' סיים בזמן סביר, אני אומר שאין סיכוי שהתובע ירד מנקודת הסיום כשהוא פצוע ביד בצורה קשה, ואם הוא היה יורד את הירידה ובוחר מסלול קל יותר באותה עת הוא היה נפסל". הוא חזר וציין כי לפי זמני ההקפות שבצע התובע: "אי אפשר לסיים את המרוצים עם פציעה כזו".

4. התובע בסיכומיו טוען כי יש לתת אמון בגרסתו אשר ניתנה עוד מראשית הדרך בפני כל הגורמים. נטען כי אין להעמיד לחובת התובע את עצם היות התאונה ללא עדים שהרי תאונות עצמיות הן דבר תדיר, בעיקר אצל רוכבי אופנועים. מעבר לכך, טוען התובע, טענת הנתבעת להעדר כיסוי ביטוחי עלתה רק לאחר כשנתיים מאז שהוגשה התביעה. בנוסף, נטען, הנתבעת לא הוכיחה כי התקיים אחד מהחריגים לתנאי הפוליסה. הנתבעת הציגה רק את הצד האחורי של תעודת הביטוח ולא את הפוליסה עצמה. במועד הנפקת תעודת הביטוח, מאי 2004, טרם הוחרגה נהיגה ספורטיבית ותחרותית מחוץ לתחולת חוק הפיצויים. התיקון לחוק הפיצויים המחריג נהיגה ספורטיבית התקבל רק ביום 29.12.05. לכן, השימוש שנעשה ברכב בעת הארוע היה שימוש מוכר בהתאם לחוק. גם אם הייתה מוכחת החרגה הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח התקיימות החריג בענייננו, לא הביאה כל ראיות בעניין זה וגרסתה הופרכה על ידי התובע ועל ידי מר ברמן. התובע טוען כי עצם העובדה שיכול היה לפול במהלך התחרות בה השתתף באותו הבוקר אינה מעלה או מורידה. הוכח כי התובע סיים את התחרות ללא כל פגע. הוא לא יכול היה לסיים את התחרות אם היה נפגע בידו במהלכה. הנתבעת בסיכומיה טוענת כי עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין ללא תמיכה. עוד טוענת הנתבעת כי גם אם התחרות ארעה ביציאה ממתחם התחרות הרי שגם יציאה וכניסה למתחם הם חלק בלתי נפרד מהתחרות נוכח תנאי המקום, הגורמים לנפילות, בדומה לתאונה שנגרמה בדרך לעבודה או ממנה אשר נחשבת לתאונת עבודה. הנתבעת טוענת כי גם ביום הארוע הפוליסה החריגה נהיגה בתחרות.

5. לאחר שבחנתי את חומר הראיות החלטתי לקבל את גרסת התובע כמסתברת יותר ולקבוע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח התקיימות חריג לפוליסה. עדות התובע הייתה מהימנה בעני. עדותו מתיישבת עם יתר הראיות. היא מתיישבת עם העובדה שהוא סיים את התחרות, עם העובדה שלא נרשמה כל הערה בדבר פגיעתו בתחרות ברישומי העמותה שארגנה את התחרות, כפי שהעיד מר ברמן, ועם העובדה שאיש ממשתתפי התחרות לא ראה שנפגע בתחרות. וההנחה היא שאם היה עד לפגיעתו בתחרות הייתה הנתבעת מביאה את אותו עד לעדות כתמיכה לטענותיה כי התאונה ארעה במהלך תחרות. עצם העובדה שבאותו הבוקר השתתף התובע בתחרות אינה יכולה, לכשעצמה וללא כל ראיה תומכת, להוות בסיס כדי לקבוע שהתובע נפגע בתחרות. התובע הסביר כי הפגיעה ארעה בשלב מאוחר יותר ואני מקבלת את גרסתו. אני דוחה גם את טענות הנתבעת כי עצם העובדה שהתאונה ארעה בסמוך לאזור התחרות מכלילה אותה גם כן בגדר החריג. החריג לאי מתן כיסוי ביטוחי לרכיבה בתחרות מקורו בסיכון הנוסף שנוטל על עצמו מי שרוכב בעת נסיעה מהירה ובעת תחרות עם אחרים. ההנחה היא שנסיעה במסגרת תחרות טומנת בחובה סיכונים מיוחדים בשל אופייה ובשל כך שהמתמודדים בתחרות שואפים לנצח בה, גם תוך כדי סיכון עצמם, כך שצפוי שלא ישמרו על כללי הבטיחות באופן סביר. אין כל סייג הקובע כי נהיגה בשטח עם מהמורות אינה מכוסה. רכיבה בשטח הסמוך לשטח התחרות, אשר יתכן וגם בו היו מהמורות, אך לא במסגרת תחרות אלא במסגרת רכיבה איטית ועצמאית, אינה נכללת בגדר החריג הנטען. לאור מסקנתי זו מתייתר הדיון בשאלת תחילת תוקפו של החריג לפוליסה לאור מועד התיקון לחוק. אני קובעת, אם כן, כי הנתבעת חבה בנזקי הגוף של התובע שנגרמו לו בתאונה.

הנזק

6. לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע הסכימו הצדדים על מינויו של ד"ר ז'טלני כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. ד"ר ז'טלני ציין כי לתובע נגרם שבר בעצם הסירה בשורש כף יד שמאל, היד שאינה דומיננטית. היד קובעה בגבס למשך חודש וחצי אך התברר שהשבר לא התאחה. ביום 2.8.05 נותח התובע ובוצעה השתלת עצם מקומית באזור השבר. התובע אושפז שלושה ימים והגבס הוסר לאחר כחודש וחצי. התובע התלונן בפני המומחה על כאבים בשורש כף יד שמאל בזמן מאמץ, בשעות קור ובזמן ביצוע תנועה פתאומית, על הגבלה בתנועות המפרק ועל תחושה של נוקשות במפרק. המומחה קבע כי צורת שורש כף היד תקינה, ציר המפרק תקין, אין רגישות ללחץ על עצם הסירה, איגרוף היד והתפיסה העדינה תקינים אך נשארה לתובע הגבלה בטווח התנועה של שורש כף יד שמאל. המומחה ציין כי ההגבלה מפריעה לתפקודו, בעיקר בעת בצוע מאמץ. המומחה העמיד נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על 5% בהתאם לסעיף 41 (10) ה' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956. המומחה לא נחקר על חוות דעתו ובהעדר נסיבות מיוחדות אני מקבלת את קביעתו וקובעת שלתובע נגרמה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5%.

7. התובע הוא עובד מערכת הביטחון. בתצהירו ציין כי הוא עובד בעבודה הדורשת מאמץ פיסי רב. הוא טוען כי עד היום הוא סובל מכאבים חזקים ביד, נוקשות במפרק ומגבלות תנועה הפוגעות בכושר תפקודו. הוא טוען כי אינו יכול לבצע פעולות מלאות עם כף היד וטווחי התנועה שלו מוגבלים. הכאבים מהם הוא סובל מתגברים עוד יותר בעת ולאחר מאמץ פיסי של היד, בעת בצוע פעולות פתאומיות ובשעות קור. היד נזקקת למנוחה לעיתים קרובות והוא נוטל משככי כאבים. לאחר תקופת אי כושר של כחודשיים חזר לעבודה. במשך מספר חודשים עבד באופן חלקי כי ידו הייתה בגבס. לאחר הניתוח שעבר היה באי כושר במשך חודש נוסף ולאחר מכן שוב עבד באופן חלקי. הוא עבד באופן חלקי ובעבודה משרדית בלבד כשנה. בתקופת אי הכושר שולם לו שכר מלא בכפוף להתחייבותו להחזיר את ערך ימי ההיעדרות בסך 42,038 ₪ (נכון לפברואר 2006). התובע ציין כי מאז גיל 18 הוא עוסק בתפקידים בעלי אופי פיסי. הוא שירת בצה"ל בתפקידים קרביים ומזה 11 שנה הוא עובד במערכת הביטחון בתפקיד שטח מבצעי שהינו פיסי וכולל פעולות הדורשות אימוץ של היד. הוא מתקשה כעת לאמץ את היד, בהרמת משאות, סחיבה ומשימות נוספות שנדרשות ממנו בעבודתו ואותן אינו יכול לבצע. הוא עושה כיום מאמצים רבים כדי להמשיך בתפקידו. לפני מספר חודשים יצא במסגרת עבודתו ללימודים אקדמאים לתקופה של שנתיים ובסיומן הוא עתיד לחזור לתפקידו הקודם. בשל תפקידו משולמות לו תוספות מבצעיות ומקצועיות במשכורתו ובנוסף הוא מקבל הטבות שונות המתבטאות בצבירת ותק מוגברת לפנסיה. אם יעבור לתפקיד שאינו מבצעי יפחת שכרו. בהתאם לטופס 106 לשנת 2003 עמד שכרו השנתי על 246,363 ₪ שהם 20,530 ₪ בממוצע שכר ברוטו לחודש. לפי טופס 106 לשנת 2004 השתכר עבור חמישה חודשים סכום של 96,602 ₪, שהם 19,320 ₪ בממוצע שכר ברוטו לחודש. בשנת 2007 שכרו השנתי עמד על 248,947 ₪, דהיינו 20,745 ₪ שכר ממוצע ברוטו לחודש.

8. בחקירתו ציין כי הוא לומד עדיין לימודי מנהל עסקים במסגרת שנתיים חופשה בתשלום והוא ממשיך לקבל שכר. הוא עובד מדינה קבוע והתחייב להישאר בעבודתו לפחות ארבע שנים מתום הלימודים. הוא אישר כי עקרונית לא ניתן לפטרו והוא יכול להישאר בשירות המדינה עד פרישתו לגמלאות. הוא אישר כי עד היום לא נגרם לו הפסד שכר בגין התאונה כיון שגם בתקופת היעדרותו קיבל משכורת מלאה על חשבון ימי מחלה. הוא משמש גם בתפקידי הדרכה במסגרת עבודתו. הוא אישר כי התאונה לא גרמה לשינוי בתפקידו, אך ציין כי גרמה לשינוי בתפקודו: "חלק יותר קשה וחלק אני לא עושה ואחרים צריכים לעשות במקומי". הוא ציין כי הוא מתקשה בעיקר בהרמת משקלים: "יש ציוד כבד שאני צריך להרים. חלק מזה אני יכול לעשות וזה כואב וחלק אני לא יכול לעשות בכלל ואחרים עושים...יש גם מאמצים שמצריכים לכוח בכף היד ואני מתקשה מאד לעשות אותם. אני צריך להרים דברים בשתי ידיים...כשאנחנו יוצאים לשטח וצריך לעשות דברים שמצריכים הרמת משקלים ודברים שמצריכים כח בידיי – אני כמעט שלא מבצע אותם ומי שנמצא לידי צריך לעשות את זה". 90% מזמנו מוקדש לפעילות מבצעית ו 10% לעבודה משרדית. לאחר שיסיים לימודיו הוא אמור לחזור לאותו התפקיד ואישר כי לפי התחזית שלו הוא יישאר עוד שנים רבות בשירות המדינה, כל עוד יוכל. לאחר תקופת אי הכושר, בסוף 2005, חזר לעבודה מבצעית רגילה. שכרו לא נפגע.

9. התובע הציג שני מסמכים ממקום עבודתו, ולבקשת הנתבעת נחקרו עורכות המסמכים. במסמך הראשון, מיום 4.6.08, נרשם על ידי הגב' עדי ח', כי "הרינו לאשר כי לפני התאונה היית מוצב בתפקיד הדורש כשירות מבצעית. בעקבות פציעתך בתאונת הדרכים, נפגע תפקודך בעבודה ואי יכולתך לבצע את עבודתך כנדרש עלולה להביא לשינוי תפקידך ופגיעה כתוצאה מכך בשכרך". בחקירתה ציינה כי היא אחראית על מתן אישורים באגף משאבי אנוש במקום עבודתו של התובע. היא ציינה שהיא פקידה ואינה מכירה את התובע. היא אינה יודעת אם התאונה עלולה להביא לשינוי בתפקיד התובע והיא רשמה את הדברים שרשמה לבקשת התובע שפנה לאחראית משאבי אנוש. היא אינה יודעת מה שכרו ואינה עוסקת בשכר. היא אשרה שאין לה כל מידע על מה שרשמה והיא לא יכולה להעיד על כך. הנוסח הוכתב לה על ידי "מישהי מהיחידה שלו". היא אישרה כי אינה יכולה לעמוד מאחרי המכתב עליו היא חתומה.

10. המסמך השני נרשם על ידי הגב' רם ט', רמ"ד משאבי אנוש במקום עבודתו של התובע. מדובר במסמך מיום 9.2.06 שם נרשם כי התובע נעדר מעבודתו עקב התאונה 64 ימים. בתקופת העדרותו שולם לו שכר מלא ו"ימי ההעדרות מהעבודה נזקפו לחובת יתרת ימי המחלה שלך. ערך ימי ההעדרות ששולמו לך עד 4.9.05 כ – 42,038 ₪. הסכום נכון בערכו לחודש פברואר 06. עם סיום ההליך בתביעה המשפטית, יהיה עליך להחזיר למשרדנו את ערך ימי ההעדרות מהעבודה ששולמו לך לפי ערכם בעת ההחזרה ובתנאי שהסכום לא יעלה על גובה הפיצוי שתקבל". בחקירתה ציינה כי אינה יודעת כמה ימי מחלה היו לתובע בעת התאונה וכמה יש לו כיום, "סביר שהיו לו מאות ימי מחלה...פציעה בתאונה זו תאונה אישית. הוא זכאי למשכורת מלאה, גם בימים שהוא נעדר לחלוטין וזוקפים את זה על חשבון ימי המחלה...אם חברת הביטוח תשלם לו פיצוי על דמי המחלה שקיבל, כדי לא יהיה כפל פיצוי הוא יצטרך להחזיר את ערך הימים". הם עצמם מעולם אינם תובעים את המבטחת על ימי המחלה ששילמו לעובד שנפגע. היא הוסיפה וציינה כי את התובע ניתן לפטר רק "בפיטורי ראש הממשלה אישית". היא חזרה וציינה כי מטרת ההתחייבות היא כדי ש"פעמיים הוא לא יכול לקבל כסף. הוא חתום על התחייבות שהיה ויקבל מביטוח החובה, הוא צריך להחזיר לנו".

11. מטעם התובע העידה גם הגב' מיכל ב', שהייתה ראש ענף משאבי אנוש במקום עבודתו של התובע במועד הארוע. היא הייתה המנהלת של הגב' עדי. היא אישרה כי אינה יודעת מידיעתה האישית פרטים על התובע, לא לפני התאונה ולא לאחריה.

12. התובע בסיכומיו טוען, לגבי הפסדי העבר, כי 64 ימי היעדרותו נזקפו על חשבון ימי המחלה העומדים לזכותו והוא התחייב להחזיר את ערך ימי ההיעדרות ששולם למעבידו. לכן, נטען, יש לפצותו בגין ימים אלו. לגבי הפסדי העתיד, טוען התובע, הרי שלאור האופי הפיסי של עבודתו נפגע תפקודו והוא מתקשה לבצע חלק מהעבודות הנדרשות ממנו וחלק הוא אינו מבצע כלל ואחרים עושים זאת במקומו. התובע מפנה למסמך מיום 4.6.08. התובע טוען כי נותרו לו שנות עבודה רבות. למרות שהוא עובד קבוע, כל שינוי בתפקידו יוביל לירידה משמעותית בשכרו בשל הפסד תוספות והטבות שונות כמו תוספות מבצעיות וצבירת ותק מוגברת לפנסיה. התובע מפנה לתלושי השכר המתייחסים לתקופה בה הוא לומד, בה לא משולמות לו תוספות שונות ומדובר בירידה של 10% משכרו. התובע טוען כי עצם העובדה שהתאמץ בעבר לעבוד בתפקידו, אינה מקימה ודאות לגבי יכולתו להמשיך בתפקיד בעתיד. קיים סיכון ממשי כי יאלץ לעבור מתפקידו ויש לפצותו בגין סיכון זה.

13. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא נגרמה לתובע כל נכות תפקודית. התובע ממשיך בעבודתו כפי שעבד לפני התאונה. מדובר בפגיעה מזערית ביד שמאל שאינה היד הדומיננטית. מהראיות עולה שהתובע מתכוון להמשיך ולעבוד בשירות הציבורי עד לפרישה לגמלאות ויש לזכור כי התובע לומד לימודי מנהל עסקים ויהיה לו מקצוע אלטרנטיבי שאינו בעל אופי פיסי. לתובע לא נגרם כל הפסד שכר עד היום, יותר מארבע שנים לאחר התאונה ויש להניח כי כך יהיה גם בעתיד. התובע הוא עובד מצטיין ואף נבחר לשמש כמדריך. לתובע יש קושי מזערי שאינו פוגע בתפקודו. לא ניתן לסמוך על האמור במסמך מיום 4.6.08. מי שיכול היה להעיד על תפקוד התובע הוא לא הפקידה שחתמה על המסמך אלא מי מהממונים על התובע או מי מחבריו לצוות המבצעי, אך אלו לא הובאו לעדות. יש לזקוף את אי העדתם לחובת התובע. חזקה שאם היו לתובע בעיות תפקודיות הוא היה מזמן עדים אלו לעדות. בפועל לא ניתן לפטר את התובע והוא עובד במעמד קבוע עד לפרישה לגמלאות. הנתבעת טוענת כי אין מקום גם לפסיקת פיצויים בשיעור גלובלי בגין העתיד כי אין כל חוסר ודאות בענייננו וברור שלתובע לא יהיו הפסדי שכר בעתיד. בהתייחס להפסד ימי המחלה, טוענת הנתבעת, הרי שלתובע לא נגרם כל נזק בגין הפסדי שכר בעבר והוא קיבל את מלוא שכרו. הנתבעת טוענת כי הוכח שאם התובע לא יקבל פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר הרי שלא יחוייב להחזיר דבר למעבידו ומטרת ההתחייבות הייתה מניעת כפל פיצוי בלבד. התובע צבר מאות ימי מחלה ונדיר שאנשים בריאים מסוגו ינצלו את מלוא ימי המחלה עד הפרישה. הנתבעת טוענת כי לכל היותר זכאי התובע לפיצוי מסוים בגין האפשרות של עצם הפסד ימי המחלה, כאשר אם יפרוש לפני גיל 55 לא יזוכה ב 25% מערך ימי המחלה ואם יפרוש לאחר גיל 55 יקבל 25% מערך ימי המחלה.

14. בהתייחס להפסד השכר בעבר – ההפסד היחיד שנגרם לתובע הוא הפסד בגין ניצול ימי מחלה, כאשר קיימת אפשרות, אשר לא ברור אם תתממש, שימנע מהתובע תשלום בגין אי ניצול ימי מחלה בפרישתו וזאת עקב ניצול הימים עקב התאונה. אפשרות זו תלויה בגורמים שונים שלא ניתן לדעת אותם היום, כמו מה יהיה מספר ימי המחלה שינצל התובע עקב סיבות אחרות שאינן קשורות לתאונה עד פרישתו ובאיזה גיל יפרוש התובע. מדובר בהפסד ספקולטיבי ובגינו זכאי התובע לפיצוי מסוים. איני רואה לנכון לפצות את התובע בגין מלוא ערך ימי המחלה ששולמו לו על ידי מעבידו. ההפסד בגין תשלום השכר לתובע בתקופת אי הכושר אינו הפסד של התובע אלא לכאורה הפסד של המעביד בלבד. המעביד כלל לא הגיש תביעה כמיטיב במסגרת תובענה זו וגם אין בכוונתו לעשות כן, כפי שעלה מהעדויות. במסגרת תובענה זו התובע זכאי לפיצוי על הפסדיו בלבד ואין לפצות את המעביד על הפסדיו. אני מעמידה את הפיצוי לתובע בגין עצם ניצול 64 ימי המחלה עקב התאונה ובגין האפשרות שניצול זה יפגע פגיעה מסוימת באפשרותו לפדות את ימי המחלה עם פרישתו, על סכום גלובלי של 6000 ₪ נכון להיום. התובע אינו צריך להחזיר סכום זה למעבידו כל עוד המעביד לא יגיש תביעה להחזר הסכומים ששילם, שהרי מדובר בהפסד שלו עקב עצם ניצול ימי המחלה.

15. ובאשר להפסדי העתיד. מחד, עבודתו של התובע היא בעלת אופי פיזי בעיקרה. עליו לשאת משקל ולהרים לעיתים משאות בשתי ידיו ועליו לבצע לעיתים פעולות בעלות אופי פיסי גם ביד שמאל. גם ד"ר ז'טלני ציין בחוות דעתו כי ההגבלה מפריעה לתפקודו של התובע בעיקר בעת בצוע מאמץ. מאידך, התובע חזר לעבודה מבצעית כשנה לאחר התאונה והצליח לתפקד. יש לזכור כי בשנתיים האחרונות יצא התובע ללימודים ואינו עובד בפועל. לאחר שיחזור מהלימודים הוא עתיד לחזור לעבודה מבצעית. איני סבורה, כטענת הנתבעת, כי לא קיים כל סיכון לפגיעה מסוימת בשכרו בעתיד. מקובלת עלי הטענה כי גם אם לא יפוטר משירות המדינה, עדיין קיים סיכון כי לאור קשייו ומוגבלותו, ועם התבגרותו, יקשה עליו להשתלב בעבודה המבצעית עוד יותר עד אשר יאלץ לעבור לתפקיד אחר, שם קיימת אפשרות שיפגע שכרו עקב אי תשלום תוספות מבצעיות שונות וקבלת הטבות אשר רק עובדים בעבודה מבצעית זוכים להן. בגין סיכון זה זכאי התובע לפיצוי מסוים. חישוב אקטוארי על פי קביעה חדה של נכות תפקודית לא יתאים ופיצוי על דרך הערכה גלובלית יתאים יותר. חישוב אקטוארי לפי נכות של 5% ומשכורת ברוטו משוערכת של 21,000 ₪, ונטו 15,760 ₪, עד גיל 67, יביא לפיצוי בסך של כ – 183,000 ₪. אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד על סך השווה לכ – 50% מסכום זה, סכום כו