ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חסן מרגאן נגד סבני לבנייה ושירותים בע"מ :

1

בית הדין לעבודה

בית דין איזורי לעבודה ת"א – יפו

דמ 004397/08

בפני:

כב' השופטת צדיק רוית

נ.צ. – מר דוד מנחם (עו')

תאריך:

10/11/2008

בעניין:

חסן מרגאן

ע"י ב"כ

עו"ד דראושה מוחמד

התובע

נ ג ד

סבני לבנייה ושירותים בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד אלבז אילן

הנתבעת

פסק - דין

1. בפני תביעתו של מר חסן מרגאן (להלן: "התובע") כנגד חברת סבני לבנייה ושירותים בע"מ (להלן: "הנתבעת") לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הבראה, דמי חגים, נסיעות ודמי הודעה מוקדמת בסכום כולל של 21,660 ₪.

העובדות המוסכמות:

2. התובע, תושב הרשות הפלשתינאית, עבד אצל הנתבעת אשר עיקר עיסוקה בעבודות חקלאות, החל מחודש מאי 2005 ועד לחודש ינואר 2008 בהתאם לדיווח לשירות התעסוקה. שכר התובע עמד על סך של 149 ₪ ליום עבודה.

העובדות השנויות במחלוקת:

3. הצדדים חלוקים בשאלת פיטורי התובע. מחד טוען התובע כי פוטר על ידי מנהל הנתבעת ומנגד טוענת הנתבעת כי התובע חדל להופיע לעבודתו לפיכך התפטר מיוזמתו.

4. עוד נחלקו הצדדים בעניין תקופת עבודת התובע בנתבעת.

טענות התובע:

5. התובע טוען כי שעה שהדיווחים לשירות התעסוקה נעשו על ידי הנתבעת אין הם מבוססים על החתמת כרטיס נוכחות כמקובל במקומות עבודה לפיכך לא ניתן להסתמך עליהם ויש לראותם כדיווחים הלוקים בחסר. בנוסף מדיווחי הנתבעת עולה כי בתקופת העסקת התובע לא היו סגרים ממושכים בשטחים.

6. בניגוד לדיווח הנתבעת מהם עולה כי התובע עבד בממוצע כשניים עשר ימים בחודש טוען התובע כי עבד מעל חמישה עשר ימים לאור אופי העבודה בענף החקלאות.

יצוין כי בכתב התביעה טען התובע כי עבד כעשרים ימים בחודש.

7. לטענת התובע פוטר על ידי הנתבעת. התובע הכחיש הטענה כי עבד אצל מעסיקים אחרים וטען כי לא שולמו זכויותיו הסוציאליות בהתאם לחוק לרבות דמי הבראה, דמי נסיעות, ימי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורין.

טענות הנתבעת:

8. לטענת הנתבעת התובע עבד בשירותיה החל מחודש יוני 2005 וכלה בחודש ינואר 2008, באופן שאינו רציף.

9. לצרכי עבודתו בישראל בהיותו תושב השטחים נדרשה הנתבעת לדאוג לרישיון עבודה עבורו. הרישיון היה תקף למשך שלושה חודשים בלבד והוארך כל פעם מחדש.

10. במהלך תקופת העבודה נעדר התובע מספר פעמים לתקופות ממושכות עד אשר עזב מיוזמתו במהלך חודש ינואר 2008, לאחר שני ימי עבודה בלבד.

11. לטענת הנתבעת התובע אינו זכאי לקבלת פיצויי פיטורים משנטש עבודתו. הנתבעת הייתה מעוניינת להמשיך להעסיקו אולם התובע נעלם ללא כל הסבר או מתן ימי הודעה מוקדמת.

12. אשר לשכר העבודה הנתבע בגובה של 2,950 ₪, יצויין כי התובע זנח טענה זו בסיכומיו. הנתבעת טענה בעניין זה כי שילמה לתובע מלוא שכר עבודתו.

עוד טענה כי נהגה לשלם לשירות התעסוקה 1,000 ₪ בגין רישיון העבודה. בעוד ששאר העובדים היו עובדים חודש מלא, התובע היה מופיע ונעלם מהנתבעת כרצונו. לפיכך טענה כי אין היגיון להעסיקו יומיים בחודש ינואר ולפטרו לאחר ששילמה 1,000 ₪ לשירות התעסוקה.

13. בנוסף טענה כי חקירת התובע מוטלת בספק שעה שגרסאותיו סותרות טענותיו. ככל שלטענתו היה במאסר במשך חודש ימים החל מ - 23/01/08 הכיצד השתחרר ביום 09/02/08?

לפיכך טוענת הנתבעת כי לא ניתן להתייחס לדברי התובע כדברי אמת.

14. באופן זהה טען התובע בכתב תביעתו כי עבד כעשרים ימים בחודש בעוד שבחקירתו הראשית הודה כי לא עבד 15-18 ימים בחודש. התובע מודה בחקירתו הנגדית כי הנתונים מופיעים בתלושי השכר משקפים המציאות. השוואה בין האמור בתלושי השכר לבין האמור בנספח א' המצורף לכתב ההגנה (ריכוז נתונים חודשיים של התובע) מלמד כי הנתונים בדבר ימי עבודת התובע זהים.

לפיכך לעיתים רחוקות עבד התובע מעל לשניים עשר ימים בחודש, בשנה האחרונה עבד בממוצע תשעה ימים בחודש.

15. הנתבעת טוענת כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו לבסס גרסתו לפיה רישומי שירות התעסוקה אינם נכונים ואף לא הביא כל ראייה לסמוך טענתו.

16. לנתבעת נודע כי התובע עבד אצל מעסיקים אחרים תוך שהוא משתמש ברישיון עבודה שניתן על שמה. רישיון זה שייך לנתבעת בלבד אשר שילמה עבורו.

התובע הודה בחקירתו כי נעצר בגין זיוף היתר רישיון עבודה של הנתבעת.

בכל מקרה, טוענת הנתבעת כי "יש לראות הפסקת עבודה עקב מאסר כהתפטרות העובד" (ע"ב (ת"א) 6984/03 קנדל נ' חב' תפודי חל למיון ושיווק בע"מ (פורסם בנבו).

17. אשר לימי ההודעה המוקדמת, טענה הנתבעת כי התובע התפטר מעבודתו ללא כל הודעה מוקדמת ואף גרם לנזק שעה שהשתמש ברישיון הנתבעת כדי לעבוד אצל מעסיקים אחרים.

משלא ניתנה הודעה טרם שעזב התובע עבודתו, רשאית הנתבעת לקזז מכל סכום שתחויב סך של 1,341 ₪ בגין אי מתן ימי הודעה מוקדמת.

18. לעניין דמי ההבראה טענה הנתבעת כי תשלומיה לשירות התעסוקה מכסים חובותיה בגין דמי הבראה ובכל מקרה לפי סעיף 5 (ג) לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה, לעובדים במשרה חלקית תשולם קצובת הבראה לפי חלקיות המשרה.

תשעה ימי עבודה בחודש הם ארבעים אחוזי משרה לפיכך עליה לשלם לתובע סך של 1,399 ₪ (לפי 318 ₪ ליום הבראה X 11 ימים X 40%).

19. אשר לתביעה לדמי חגים טוענת הנתבעת כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, לא הציג כל ראייה לעניין החגים ולא הוכח כי עבד בימים שלפני החג ואחרי החג.

זאת ועוד, עדות מנהל הנתבעת לפיה התובע קיבל את דמי החגים להם היה זכאי, לא נסתרה.

התובע מסתמך על סעיף 35 להסכם הקיבוצי העוסק "בעובד עונתי קבוע" כאשר אין ספק שהתובע לא היה עובד עונתי קבוע.

20. לעניין החזר דמי נסיעות טענה הנתבעת כי קיימת הסעה לכלל העובדים מהמחסום ועד למקום העבודה ובחזרה.

לפי סעיף 6 לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, החזר הוצאות נסיעה לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו.

לפי סעיף 4 לצו ההרחבה הוצאות הנסיעה של העובד ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי. בעניין זה טען התובע כי הגיע למחסום באמצעות מונית שעלתה חמישה שקלים ובהמשך טען כי הגיע באמצעות אופניים.

בכל מקרה, גם לעניין זה לא הציג התובע ראיה או ראשית ראיה להוכחת גרסתו.

דיון והכרעה:

21. השאלה המרכזית הנדרשת להכרעה בענייננו היא האם פוטר התובע מעבודתו בנתבעת או שמא זנח מקום עבודתו.

משתוכרע שאלה זו, נידרש להכריע בשאלת זכאות התובע לזכויותיו הסוציאליות מכח משפט העבודה המגן.

התביעה לפיצויי פיטורים:

22. סעיף 1 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים) קובע בהאי לישנא:

"מי שעבד שנה אחת ברציפות – ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות – אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים .

"עונה" לענין חוק זה – שלושה חדשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום".

היסוד העיקרי בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, הוא שהעובד "פוטר". נטל השכנוע לעניין התקיימות כל התנאים בסעיף 1 לחוק הינו על העובד "המוציא מחברו" (דב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה, [פורסם בנבו]).

הלכה היא כי היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי אשר אינו משתמע לשתי פנים, לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין השניים לידי סיום (דב"ע ל/1-3 זמל הרמן - דואיב גילה, [פורסם בנבו]).

23. התובע צירף לכתב התביעה צילום של רישיון עבודתו אשר היה בתוקף עד ליום 07/12/07 והעיד בעניין זה כדלקמן:

"ש. בזמן שעבדת אצל הנתבעת היה לך רישיון עבודה לעבוד בישראל נכון?

ת. כן.

ש. זה רישיון לתקופה של שלושה חודשים, נכון?

ת. נכון.

ש. מה היה הרישיון האחרון שלך לאיזה חודשים?

ת. עד סוף חודש דצמבר 2007.

ש. אולי זה היה תחילת חודש דצמבר 2007?

ת. עד ליום 27/12/08.

ש. אני מציג לך את הרישיון שצירפת לכתב התביעה שלך (בתוקף עד ליום 07/12/07, נספח אחרון לכתב התביעה) - האם זהו רישיון העבודה האחרון שלך?

ת. כן". (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 17-24 ועמוד 5 לפרוטוקול, שורות 1-4).

מדברים אלה עולה באופן חד משמעי כי רישיון העבודה של התובע פג ביום 07/12/07. התובע לא טען כי פוטר מאחר והנתבעת לא ביקשה לחדש עבורו את רישיון העבודה.

ההלכה הפסוקה בעניין זה קבעה כי:

"השאלה העיקרית היא האם על פי הנסיבות העובדתיות הבסיסיות שהיו לפני בית הדין האזורי, ניתן לראות בהפסקת עבודתו של המערער, הפסקה שהיא ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה אלא במעשה או במחדל.

התשובה לשאלה זו צריכה לבוא מהתנהגותה של המשיבה לאחר הטלת הסגר ולאחר שנוצרה אפשרות להמשיך ולהעסיק את המערער..". (דב"ע נ"ז / 32-3 יונס מוחמד רוחמי – פלקו בע"מ, פד"ע ל"א 250).

בע"ע 1344/00; 1097/01 וערעור שכנגד, מועצה מקומית ערערה – טאהר אמין אבו הזיים ואח', עבודה ארצי, כרך לג(2), 54, קבע בית הדין הארצי בסוגייה זו כי:

"המסקנה המתבקשת היא, כי בבחינתן של השלכות הסגר על חובות הצדדים לחוזה העבודה וזכויותיהם תיבדק – על רקע התשתית העובדתית המוכחת – התנהגות המעסיק ועובדו ותרומתם להיעדרות העובד מעבודתו: האם עשה המעסיק כל הניתן וכל הנדרש ממנו אצל הרשויות המוסמכות כדי להעביר את רוע הגזירה ולאפשר לעובדיו להגיע לעבודה חרף הסגר; יוזמתו של המעסיק ותרומתו להפסקת העבודה יכול ותהייה אקטיבית, בכך ש"תרם" בהתנהגותו לכך שהעובד לא הורשה להיכנס לתחומי ישראל בעת הסגר; יכול ותעטה לבוש פסיבי, בין היתר במחדליו לגרום למתן היתר כניסה לישראל לעובדו חרף הסגר; או שמא נמנעה כניסתו של העובד לישראל והיעדרותו מן העבודה כתוצאה מכך מאילוצים חיצוניים – אובייקטיבים שלמעסיק או לעובדו לא הייתה כל אפשרות להשפיע עליהם.

כל אלה הם סממנים להטלת אחריות על המעסיק להפסקת עבודתו של העובד או לפטור הימנה, משהוברר כי לא היה בידו לעשות דבר מול המציאות הביטחונית והסגר שהוכרז".

הרציונל העולה מפסקי הדין הוא – שכאשר ישנה מניעה חוקית אובייקטיבית להמשך העסקת העובד לאחר שהמעסיק עשה כל שניתן ונדרש כדי לאפשר לעובד ולהגיע חרף הסגר כתוצאה מאילוצים חיצוניים אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

24. בעניינו לא טען התובע כי הסגר על השטחים מנע ממנו לעבוד בנתבעת. לחילופין גם לא טען כי הנתבעת לא עשתה מאמצים על מנת לחדש את רישיון עבודתו. התובע טוען טענה בעלמא לפיה הוא פוטר לאלתר מהנתבעת על ידי מנהל הנתבעת מר איברהים אבו סניני היות והאחרון חשד כי עובד הוא אצל מעסיקים אחרים. כאמור נטל ההוכחה בעניין זה רובץ על כתפי התובע.

בחקירתו העיד התובע כי:

"ש. למה פוטרת מהעבודה?

ת. אני פוטרתי מעבודתי מאחר והנתבעת חשדה שאני עובד אצל מעסיקים אחרים ואם יש להם הוכחות שעבדתי אצל מעסיקים אחרים, שיביאו הוכחות". (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 2-5).

בחקירתו הנגדית העיד:

"ש. שהתקשרת למר איברהים מה אמר לך איברהים?

ת. הוא אמר לי להשאר בבית". (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 22 –23).

מנהל הנתבעת מר אבו סניני העיד בעניין זה כי:

"ש. האם אתה פיטרת את התובע מעבודתו?

ת. לא. התובע עבד תקופה. כל חודש עבד בין 12 ל-13 ימים. כל העובדים עבדו במשך חודש מלא. אני מעסיק כ-100 עובדים. אנו חייבים לשלם לכל עובד 1,000 ₪ כל חודש לשירות התעסוקה. זו נורמה למי שקיבל היתר. 1,000 ₪ זה עבור רישיון העבודה". (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 20 –24).

ובהמשך העיד:

"ש. אתה פיטרת את התובע?

ת. אני לא פיטרתי אותו.

ש. מה קרה?

ת. התובע פתאום נעלם. הלך ולא חזר. אני לא יכול לשלם עליו סך של 1,000 ₪ כל חודש כשאין לי עובדים". (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 5-9).

לטענת התובע פוטר מעבודתו. מהו המועד המדויק בו פוטר לא הבהיר. בנוסף טענתו כי עבד במהלך חודשים נובמבר – דצמבר שנת 2007 נטענה בעמלא, בהעדר כל רישום המעיד על שעות וימי עבודתו ומנגד על פי אישור שירות התעסוקה אשר לא נסתר, אין כל תיעוד לפיו עבד בחודשים אלה.

מנהל הנתבעת העיד כי לא פיטר את התובע אשר עזב את עבודתו ופנה למעסיקים אחרים. ראיה או ראשית ראיה לעניין עבודת התובע אצל מעסיקים אחרים – אין.

לאור מכלול עובדות אלה ולאחר שבחנו גרסת התובע אל מול גרסת הנתבעת ומשלא הוכיח התובע כי עבד בחודשים נובמבר – דצמבר ולא ברורה טענתו לעניין מועד הפיטורין (בחקירתו הנגדית העיד כי שוחח עם מנהל הנתבעת לעניין רישיון העבודה ביום 09/02/08 ונענה כי עליו להשאר בביתו ומנגד העיד כי שהה במעצר כחודש ימים החל מיום 23/01/08 ואילך). בשים לב לסתירות ואי הדיוקים אשר דבקו בגרסתו לעניין מועד פיטורין ולעניין תקופת עבודתו באנו לכלל מסקנה כי עדות התובע אינה מהימנה לפיכך לא הורם הנטל הרובץ על כתפי התובע להוכחת פיטוריו. אשר על כן, דין תביעתו לתשלום פיצויי פיטורין להדחות.

התביעה לימי הודעה מוקדמת:

25. משקבענו כי התובע לא פוטר על ידי הנתבעת הרי שעל פי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א- 2001, בהתחשב בנסיבות המפורטות לעיל אין הוא זכאי לימי הודעה מוקדמת.

מנגד יש לדון בטענת קיזוז ימי הודעה מוקדמת אשר לא נתנו לנתבעת. ככל שיפסקו סכומים לטובת התובע יש לקזז סך של 1,341 ₪ בגין אי מתן ימי ההודעה המוקדמת, משלא הוכח כי התובע פוטר ולא הוכח כי ניתנו לנתבעת ימי הודעה מוקדמת טרם סיום יחסי העבודה.

התביעה לדמי הבראה:

26. בכתב התביעה טוען התובע כי זכאי הוא לסך של 3,498 ₪ (11 יוםX 318 ₪) בגין דמי הבראה שלא שולמו. לטענת הנתבעת לא שולמו לתובע דמי הבראה (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 11-12).

בסיכומיה טענה הנתבעת כי תשלומיה לשרות התעסוקה כוללים חובותיה בגין דמי הבראה.

עוד טוענת הנתבעת כי ככל שימצא כי חייבת היא בתשלום דמי הבראה לתובע יש לחשבם בהתאם ליחסיות המשרה.

חישוב דמי הבראה לפי תשעה ימי עבודה (40% משרה) עומד על סך

של 1,399 ₪ (40%X 318 ₪ X 11 ימים).

27. מתלושי השכר עולה כי הנתבעת לא שילמה לתובע דמי הבראה. אין בטענתה בדבר תשלום לשירות התעסוקה כדי להוכיח תשלום דמי הבראה כדין, שכן נספח א' המצורף לכתב ההגנה (ריכוז נתונים חודשיים של התובע) מלמד כי הופרש סכום לפנסיה ולפיצויים אולם אין הפרשה עבור דמי הבראה.

לאור האמור לעיל מקובלת עלינו התביעה לתשלום לדמי הבראה.

ממוצע ימי עבודתו של התובע בחודש החל מחודש אוקטובר 2006 וכלה בחודש אוקטובר 2007 עומד על 12 ימי עבודה ובהתאמה שיעור משרתו עומד על 52%. לפיכך זכאי התובע לדמי הבראה בסך של 1,819 ₪ (52% X 318 ₪ X 11 ימים).

התביעה לדמי חגים:

28. לטענת התובע הנתבעת חבה בתשלום דמי חגים בסך של 3,687 ₪.

החישוב בוצע באופן הבא: 149 ₪ X 9 ימים X 33/12 = 3,687 ₪.

הלכה ידועה כי היא משעותר התובע לתשלום עשרה ימי חג בשנה, עליו הנטל להוכיח כי עבד יום לפני ויום אחרי החג ( עב' (ת"א) 5777/06 רווידי כנעאן נ' טל רן אחזקות וניקיון (2000) בע"מ).

29. משהתובע לא ביסס את תביעתו, לא הובאה ראשית ראיה או כל תשתית עובדתית אחרת ממנה עולה פירוט ימי החג בגינם זכאי הוא לדמי חגים ובשים לב לנטל הראייתי המוטל על כתפיו, יש לדחות תביעתו בגין רכיב זה. בשולי הדברים נציין כי עסקינן בתקופה שאינה רציפה וממילא לא קמה לתובע זכות לתשלום מלוא דמי החגים (ר' ע"ע 395/03 יון ציריק נ' עו"ד יונתן דוידוביץ, פס"ד מיום 28.12.06).

התביעה להחזר הוצאות נסיעות:

30. לטענת הנתבעת העמידה לרשות העובדים הסעה מהמחסום עד למקום העבודה ובחזרה.

בחקירתו העיד התובע כך:

"ש. איך הגעת מהבית למחסום?

ת. במונית.

ש. כמה עלתה המונית?

ת. 5 ₪.

ש. מה המרחק בין ביתך למחסום?

ת. אני לא יודע לומר בקילומטרים. אבל זה חצי שעה ברכב כי יש פקקים בדרך". (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 8-13).

בהמשך העיד כי:

"ש. אמרת למעסיק שעולה לך כל יום נסיעה למחסום בסך של 5 ₪?

ת. אני הייתי משלם סך של 5 ₪ בתוך השטחים. לפעמים פיספסתי את ההסעה של המעסיק ושילמתי מכיסי נסיעה בתחבורה ציבורית. אני לא אמרתי למעסיק שלי שכל יום עולה לי סך של 5 ₪ נסיעה מהמחסום לביתי". (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 18- 21).

בחקירתו הנגדית העיד התובע כי:

"ש. היית מגיע למחסום לפעמים באופניים – נכון?

ת. לא תמיד בדרך כלל הייתי נוסע בתחבורה הציבורית.

ש. מה זה לא תמיד?

ת. מתי שלא הספקתי את התחבורה הציבורית, הייתי נוסע באופניים". (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 18- 15).

עד הנתבעת, מר שחאדה נזאל העיד כך:

"ש. מה המרחק בין בית התובע למחסום?

ת. בערך קילומטר.

ש. התובע אמר שלקח לו חצי שעה נסיעה מידי יום, זה הגיוני?

ת. לא יכול להיות". (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 6-3).

בחקירתו הנגדית העיד כי:

"ש. אתה ראית פעם שהתובע נוסע באופניים מביתו למחסום?

ת. כן.

ש. כמה פעמים ראית אותו?

ת. בבוקר אני רואה אותו וגם בחזרה כשאנחנו חוזרים הביתה ראיתי אותו לוקח את האופניים שהיו קשורות במחסום.

ש. כמה פעמים ראית את זה?

ת. הרבה פעמים. כמה שהוא עבד. 10 ימים או 20 ימים.

ש. אתה ראית את התובע עובד אצל מעסיקים אחרים?

ת. אני לא. אבל עובדים אחרים, פועלים שלנו, ראו אותו. אני יוצא מוקדם לפני התובע.

ש. אם אתה יוצא מוקדם – איך ראית את התובע מגיע למחסום עם האופניים?

ת. אני ראיתי אותו שעמדתי בתור. הוא בא עם האופניים ומדלג את התור ונכנס בין האנשים. הפועלים האחרים ריחמו עליו והכניסו אותו קדימה בתור". (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 22-10).

31. התובע טען כי הגיע למקום עבודתו באמצעות תחבורה ציבורית בגינה שילם 5 ₪ ליום. גם בעניין זה גרסת התובע אינה עקבית ואינה אמינה עלינו. תחילה טען כי נסע באופניים בימים בהם היה לא עלה בידו להגיע להסעה. בהמשך טען כי רק במקרים נדירים נסע באופניים.

בהעדר פירוט שיש בו ממש בנוגע להוצאות הנסיעה שהוציא בפועל ומשגרסתו בעניין זה אינה ברורה התוצאה היא כי התובע לא הוכיח טענתו בדבר זכאותו להחזר הוצאות נסיעה.

אשר על כן, תביעתו בגין רכיב זה, נדחית.

סוף דבר:

32. משלא הורם הנטל הרובץ על כתפי התובע להוכחת טענותיו בעניין פיטורין, דמי חגים והוצאות נסיעה דין תביעתו בגין רכיבים אלה – להדחות.

33. התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסך של 1,819 ₪ בקיזוז ימי ההודעה מוקדמת אשר לא ניתנו לנתבעת בסך של 1,341 ₪ ובסה"כ זכאי הוא לסך של 478 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כדין החל מיום 01/02/08 ועד לתשלום המלא בפועל.

34. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ומשמרבית התביעה נדחית, לא ניתן צו להוצאות.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ערעור על פסק דין זה הינו ברשות בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

בקשת רשות ערעור יש להגיש תוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן ביום י"ב בחשון, תשס"ט (10 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים.

נ.צ. – דוד מנחם

(עו')

צדיק רוית, שופטת

יקירה.