ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוח פנחס עמירה ז"ל נגד עירית תל-אביב-יפו :

בפני כבוד השופטת אביגיל כהן

העותרים

  1. עזבון המנוח פנחס עמירה ז"ל
  2. רחל עמירה

ע"י ב"כ עוה"ד שושנה גלס וחוה גלזר

נגד

המשיבה
עירית תל-אביב-יפו
ע"י עו"ד ציפי ליפשיץ

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

פסק דין

1. לפני עתירה במסגרתה מבקשים העותרים מהמשיבה לחדול מהליכי גבייה מנהלית שננקטו לצורך גביית תשלומי ארנונה.

2. העותרת 2 היא אלמנתו של פנחס עמירה ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נפטר ביום 6/2/09. העותר 1 הוא עזבון המנוח.

3. העתירה הוגשה לאחר שבסוף שנת 2010 נשלחה דרישה לתשלום חוב (נספח א' לעתירה). הדרישה הופנתה לעמירה פנחס וזאת לתשלום סך 127,586.74 ₪.
לאחר פניית העותרת באמצעות באת כוחה למשיבה, התקבלה תשובת המשיבה מיום 9/6/11 ולפיה מדובר בחוב מים וארנונה: "וזאת בגין תקופת חזקה בנכסים כמפורט:
רח' תושיה 10 א' ת"א, לתקופה 1.7.93 – 1.7.04".
עוד צוין, כי על היורשים לדאוג לתשלום חוב העזבון (נספח ח' לעתירה).

4. ב"כ העותרת פנתה לנציגי המשיבה וטענה, כי החוב התיישן.

עוד טענה, כי הנכס ברחוב תושיה 10 א' ת"א (להלן: "הנכס") נתפס ע"י כונסת הנכסים עו"ד רחל ברכה עוד בתחילת 2001 ונמכר על ידה בנובמבר 2004 לאחר ששולמו בגינו כל החובות כהנחיית ראש ההוצל"פ בתיק הוצל"פ 01-76824-00-0 (להלן: "תיק ההוצל"פ").
כונסת הנכסים אכן שילמה את החוב לעירייה (ראה נספח י' לעתירה), והנכס נרשם על שם הקונים.
ב"כ הצדדים ניהלו התכתבות בחודשים יולי – ספטמבר 2011.

ביום 18/12/11 שלחה ב"כ המשיבה לב"כ העותרים מכתב (נספח ט"ז לעתירה) ובו דחתה את טענת ההתיישנות.
במכתב נכתב:
"3. החוב נוצר בחודש נובמבר 2000 ובחודש ינואר 2002 נשלחה לחייב ז"ל הודעת דרישה מטעם מרשתי".
כלומר: בניגוד לכתוב בדרישה לתשלום החוב בעקבותיה הודיעה המשיבה בחודש יוני 2011, כי החוב הוא בגין התקופה שבין יולי 1993 ליולי 2004, נטען במכתב מחודש דצמבר 2011, כי החוב נוצר בחודש נובמבר 2000.

ב"כ המשיבה ציינה במכתב, כי בשנת 2002 נודע למשיבה, כי המנוח נכנס להליכי פש"ר וביום 4/6/02 ניתן צו כינוס. ההליכים נגדו הוקפאו עד ליום 28/6/06 אז בוטל הפש"ר בשל "ניצול לרעה".
בשנת 2008 נשלחה למנוח דרישה נוספת לתשלום החוב.

בעקבות מכתב ב"כ המשיבה מיום 18/12/11, הוגשה העתירה דנן.

5. תמצית טענות העותרת:
א) העותרת טוענת, כי החוב שולם, שכן ללא התשלום, לא היתה יכולה כונסת הנסים להעביר את הנכס על שם הקונים, כפי שעשתה עוד בשנת 2004.

ב) החוב התיישן, ולחלופין – יש לחדול מנקיטת הליכים נגד העותרים בשל שיהוי המשיבה בנקיטת ההליכים.

6. תמצית טענות המשיבה:
א) החוב לא התיישן.
החוב נוצר בשנת 2000. לעותר נשלחה דרישה בחודש ינואר 2002 ובפברואר נרשם עיקול מטלטלין בכתובת החייב בנכס.
(יצוין, כי נתוני המשיבה נסמכים על פלט מחשב – נספח ב'. באותו מסמך כתוב גם תחת הרובריקה "תאור תנועה": אי ביצוע עיקול ברישום בשנת 2002").
ההליכים עוכבו בשל הליכי פש"ר וזאת מיוני 2002 – יוני 2006. ביום 12/8/08 נשלחה דרישה לחייב ז"ל לכתובת דרך השלום 10 ת"א. ביום 21/7/10 נשלחה דרישה נוספת לתשלום לרחוב דרך השלום 10 ת"א. ביום 5/12/10 נשלחה דרישה לפי כתובת החייב ז"ל בראשון לציון במשרד הפנים.
ביום 22/5/11 בוצע עיקול ברישום וביום 25/7/11 בוצעה פעולת הוצאה.

המשיבה טוענת, כי מרוץ ההתיישנות נעצר ממועד מתן צו הכינוס ועיכוב ההליכים ביחס למנוח (יוני 2002) וזאת עד ליוני 2006 – אז בוטלו הליכי פש"ר.
משלוח הדרישות בשנת 2008 ו- 2010 עצרו אף הם את מרוץ ההתיישנות.

ב) יש לדחות העתירה לאור אי מיצוי ההליכים ע"י העותר ז"ל. המנוח היה מודע לחובו ולא נקט בהליכי השגה עפ"י הוראות כל דין.

ג) יש לדחות הטענה ולפיה החוב נפרע ע"י כונסת הנכסים.
כונסת הנכסים שילמה החוב עבור התקופה שבה היא תפסה את החזקה בנכס בשנת 2004. (החזיקה בנכס רק בין 1/7/04 ל- 1/9/04) ורק בגין תקופה זו שילמה את החוב.

7. התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים ונציגי הצדדים בפני ביום 20/3/12. בסוף הדיון הצעתי לצדדים הצעה אשר נוסחה כדלקמן:
"בשלב זה מוצע לב"כ המשיבה להסכים למחיקת חוב העותרים ברישומי העירייה וזאת מבלי לוותר על זכותה לנקוט בהליכים אלו או אחרים כלפי כונסת הנכסים לגבי התקופה שבה החזיקה כונסת הנכסים בנכס.

על מנת להקל על המשיבה לגבש את עמדתה, על לשכת ההוצל"פ לאפשר לב"כ המשיבה לעיין בתיק הוצל"פ 01-76824-00-0 ולצלם ממנו מסמכים". (מתוך עמ' 6 שורות 27-29 ועמ' 7 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 20/3/12).
במקום להשיב להצעתי בשלילה או בחיוב, הגישה ב"כ המשיבה ביום 24/4/12 הודעה המשתרעת על 30 עמודים.
ב"הודעה" הוסיפה טיעונים ומסמכים, אשר לא הוצגו קודם לכן.
מקורם של מסמכים אלו לא היה בתיק ההוצל"פ, שאישרתי בדיון לב"כ המשיבה לעיין בו (שכן – תיק ההוצל"פ בוער כעולה מטיעוני ב"כ המשיבה) אלא מקורם בארכיון המשיבה (ראה סעיף 8 להודעה).
כל המסמכים היו בארכיון המשיבה ולא "נוספו" לארכיון רק לאחר הדיון. לא התבקשתי לפני הדיון ליתן ארכה להגשת תגובת ב"כ המשיבה מנימוק ולפיו אין די זמן לאתר מסמכים בארכיון המשיבה, וממילא אין להתיר צירוף מסמכים אשר לא הוגשו לפני הדיון שהתקיים, ואשר יכלו להיות מוגשים ע"י המשיבה, לו חפצה בכך.
בנסיבות אלו, יש ליתן פסק דין על סמך החומר שהוגש לתיק לפני מועד הדיון ועל סמך הנאמר בדיון שהתקיים ביום 20/3/12.

8. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת השלמת הטיעונים בעל פה, הגעתי למסקנה ולפיה דין העתירה להתקבל מהנימוקים כדלקמן:
א) באשר לטענת התיישנות החוב וטענת שיהוי:
לא בכדי ניתן להעלות טענת התיישנות גם כאשר מתעוררת הסוגייה בנוגע להליכי גבייה מינהליים.
בית המשפט העליון ברע"א 187/05 נעמר נסייר נ' עיריית נצרת עילית עמד על הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, וביניהם:
(1) המישור הראייתי – הקושי של הנתבע להתייחס לעובדות של מקרה שאירע לפני זמן כה רב.
(2) חלוף הזמן יוצר הנחה לפיה התובע ויתר על עילתו.
(3) אינטרס הנתבע בוודאות וביציבות.

בפסק הדין נסייר הובא הבסיס הרעיוני לטעמי ההתיישנות כפי שהובאו במבוא להצעת החוק.

המבוא כלל ארבע טעמים:

  1. הגנה על הנתבעים בכוח מפני הכבדה הכרוכה בחשיפה ממושכת לתביעות משפטיות.
  2. צמצום מספר התובענות שבשל עיכוב בהגשתן, יש בהן כדי לפגוע בציפיות הראויות של הנתבעים וביכולתם להתגונן בפניהם.
  3. מניעת התדיינות במחלוקות, אשר בשל הזמן הארוך שבו לא הובאו לדיון, אין עוד עניין לציבור בבירורן או שהבירור סבוך או שקיים חשש שבשל חלוף הזמן תתקבל בהם הכרעה מוטעית.
  4. עידוד הזכאים לתבוע את קיום זכותם ללא עיכוב.

מנגד ניצב האינטרס של התובע למיצוי זכויותיו המהותיות.

בפסק דין נסייר נדונה גם סוגיית השיהוי במשפט הציבורי.
שיהוי זה עשוי להתגבש עוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות האזרחית או לאחריה.
בסעיפים 20 ו-21 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'ה נקבע בין היתר:
"... בפעילותה של הרשות כגורם שלטוני, בתחום המשפט הציבורי חלים עליה דיני השיהוי מתחום המשפט הציבורי, המחייבים אותה לפעול במהירות הראויה בהתאם לנסיבות הענין. שיהוי בלתי סביר בנקיטת פעולה על ידה עשוי, במצבים מסוימים, להביא לאי הכרה בזכותה השלטונית לתבוע מהאזרח קיום חובה או קיום חיוב שהוא חב בהם; השיקולים המתמודדים בענין זה משלבים בחינה של האינטרס הציבורי הכללי אל מול האינטרס הפרטי, על רקע מעבר הזמן, תוך איזון ביניהם. על פי רוב, החוק אינו קובע הסדר סטטוטורי מפורש המגדיר את אורך התקופה שבגדרה מתגבש השיהוי, ושאלת איזון השיקולים לצורך החלת השיהוי נותרת בידיה של הערכאה השיפוטית.
שיקולי מעבר הזמן שונים, אפוא, באופן מהותי במישור המשפט האזרחי לעומת מישור המשפט הציבורי. מכאן גם קשיחותם של דיני ההתיישנות האזרחיים בהגדרת גבולות הזמן להתיישנות, מול גמישותה של דוקטרינת השיהוי המינהלית, המתחשבת במכלול אינטרסים הנגזרים מצרכי השילוב בין ההגנה על הפרט לבין הדאגה לאינטרס הציבורי הרחב".

בפסק הדין בעניין נסייר, קבעה כבוד השופטת ברלינר, כי נראה שכל הליך שתכליתו מימוש זכות כספית קיימת, להבדיל מיצירת זכות חדשה כגון: הטלת מס חדש, כפוף לחוק ההתיישנות, אך הנושא הושאר בדרך עיון.

כבוד השופטת פרוקצ'יה סברה, כי על נושא הארנונה חל הליך ההתיישנות האזרחי ולא הליך השיהוי המנהלי. כבוד השופטת חיות השאירה אף היא את הסוגיה בצריך עיון.
לאחרונה, הוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיה מספר 7.1002 (חודש פברואר 2012) וזאת בנוגע להפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המיסים (גבייה). (להלן: "ההנחיה").
אמנם, תחילת תוקפה של ההנחיה הוא בתוך שישה חודשים מיום פרסומה.
וכן נקבע כי: "היא תחול גם על חובות קיימים שטרם התיישנו. במקרים אלה, תשלח הודעת הדרישה הראשונה לפי הפקודה, בתוך שנתיים מיום תחילתה של הנחיה זו והרשות תמשיך לנהוג לאחר מכן לפי ההנחיה, ובלבד שלענין חובות שביום תחילתה של הנחיה זו חל עליהן שיהוי – טרם התיישן החוב". (מתוך סעיף 15 להנחיה).

ההנחיה הוצאה לצורך מניעת מצב שבו רשות מנהלית נוקטת לראשונה בהליכי גבייה מנהליים וללא צידוק לאחר שנים רבות. הודגש:
"... תחולתם של דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים, אינה מוציאה את תחולתם של דיני השיהוי. כלומר, גם אם תקופת ההתיישנות לפי הדין האזרחי היא 7 שנים, אין זה סביר שרשות מנהלית תשתהה בפתיחת הליכי גבייה מינהליים ועליה לפתוח בהם ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים, בכפוף להוראות הנחיה זו". (מתוך סעיף 2 להנחיה).

בהנחיה נעשתה הפניה לפסקי דין של בתי המשפט לעניינים מנהליים אשר החילו את עקרונות המשפט המנהלי, גם ביחס לתשלומי ארנונה עת"מ (מחוזי ב"ש) 235/07 נווה נ' עיריית אשדוד תק-מח 2007 (4) 6872.
עת"מ (מחוזי חי') 1021/03 אור נ' עיריית חיפה, מנהל אגף הגבייה המאוחדת, תק-מח 2004 (4) 3640, 3642.
עת"מ (מחוזי נצ') 1188/07 יוחאי נ' עיריית צפת תק-מח 2008 (4) 15204.
ולפסקי דין נוספים.

לפסקי דין אלו, ניתן להוסיף פסק דין שניתן בימים אלו ע"י כבוד השופט אברהם אליקים בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בעת"מ 17053-03-12 חוסין עזאם נ' עיריית קרית אתא (פס"ד מיום 15/4/12) שם נקבע, כי על מנת שרשות תוכל לטעון להפסקת מירוץ ההתיישנות בשל נקיטת הליכי גבייה מנהליים, עליה להראות, כי במהלך שבע השנים ועוד טרם התיישן החוב היא נקטה הליכי גבייה מנהליים.

בית המשפט הסתמך על פסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן בעע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, שם נכתב בסעיף 14 לפסק הדין:
"...מסיכומי המערערת עולה כי רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות העירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות".
כלומר – בית משפט העליון לא הכיר בכך שפעולת שליחת הודעות חיוב והתראות היא פעולה העוצרת לכשעצמה את מירוץ ההתיישנות.
כמו כן, היפנה כבוד השופט אליקים לעת"מ (ת"א) 2668-08 יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות ועת"מ (מרכז) 27008-12-10 פריידל פרידה אהרונסון נ' עיריית לוד.
בסיכום פסק הדין נקבע (בסעיף 33 לפסק הדין):
"על הרשות הרוצה לממש זכותה לגביית חובות שאינם שנויים במחלוקת באמצעי גביה מינהליים, לפעול בשקידה ראויה ותוך פרק זמן סביר. לאחר פתיחת הליכי הגביה המינהלים בדרך של משלוח מכתב הדרישה הראשון כהוראת סעיף 4 לפקודה על הרשות לפעול בטרם חלפה תקופת ההתישנות במרווחי זמן סבירים, לא להשתהות בהליכי הגבייה ולבצע פעולות גביה אקטיביות ממשיות ברציפות, תוך יידוע החייב באשר לגובה החוב והפעולות השונות שבוצעו".

מילים אלו יפות גם לענייננו.

ב) ומן הכלל אל הפרט:
בגין איזו תקופה דורשת המשיבה את החוב?
במכתב שנשלח ע"י נציגת המשיבה לב"כ העותרים בחודש יוני 2011 נכתב, כי החוב מתייחס לתקופה שבין 1/7/93 ועד 1/7/04.
רק מאוחר יותר נטען, כי מדובר בחוב שנוצר בחודש נובמבר 2000.
אם נקבל את האמור במכתב מיוני 2011 כאמת, אזי חלה על חלקו הארי של החוב התיישנות.
אם אצא מנקודת הנחה ולפיה, במכתב מיוני 2011 נכתב תאריך שגוי, (כפי שטענה עו"ד ליפשיץ ראה עמ' 4 לפרוטוקול שורות 5 – 7), אזי ניתן להיווכח שגם נציגי המשיבה עצמה לא ידעו בודאות בגין איזו תקופה מבוקש החוב מהעותרים.

המשיבה צירפה כנספח ג' לתגובתה, תביעת חוב שנשלחה למשרד כונס הנכסים הרשמי ביום 29/4/03 ושם נכתב, כי חוב הארנונה והמים בגין הנכס הוא 33,015 ₪ (נכון ליום 4/6/02).
כלומר; זו לכל היותר היתה יתרת החוב באותו מועד, ובוודאי שהחוב לא התייחס לשנת 2004.
ממסמכים אשר צורפו עולה, כי לפחות חוב הארנונה החלקי שולם ע"י כונסת הנכסים.
מנספח י' לעתירה עולה, כי כונסת הנכסים נדרשה לשלם 2,651.70 ₪ בגין ארנונה (יתרת חוב ליום היציאה 1/9/04) ו- 16.70 ₪ בגין מים "יתרה לסוף תקופה רביעית ב- 2004".
ממסמכים שהוצגו עולה, כי כשהגישה כונסת הנכסים בתיק ההוצל"פ דו"ח (נספח ט' לעתירה) היא ציינה את תאריך תפיסת החזקה כיום 16/8/01.

ממכלול נסיבות אלו, עולה, כי קיים ספק ניכר ביותר, אם קיים כלל חוב כנטען ע"י המשיבה.
המשיבה יכלה ביתר קלות לערוך בירור בעצמה ובמסמכיה בטרם התקיים הדיון, לבדוק את הנתונים אשר היו בשליטתה ולהבהיר, בגין איזו תקופה היא דורשת את החוב.

אך גם אם אצא מנקודת מוצא ולפיה קיים חוב וכי חלקו, לפחות, לא התיישן, הרי במקרה דנן התנהלות המשיבה לוקה בשיהוי מובהק, אשר מוביל לקבלת העתירה.

גם אם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לא חלה עדיין ענייננו, כיוון שהיא עדיין לא נכנסה לתוקף, אין אפשרות להתעלם מהעובדה שזו היא עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וכי על פי עמדתו יש להחיל את כלל השיהוי בכל הנוגע לגביית חובות עפ"י פקודת המיסים (גבייה).

בפסק דין נסייר אמנם הנטייה היתה להחיל רק את חוק התיישנות, אך לא היתה הכרעה בנוגע לכך, והנושא נשאר בצריך עיון.
מהפסיקה אשר הובאה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ניתן לראות, כי בתי המשפט המנהליים השונים החילו את נושא השיהוי במקרים כמו המקרה שלפנינו.
הפסיקה בצירוף הנחיית היועץ המשפטי לממשלה ובצירוף בחינת העובדות הרלוונטיות לענייננו מובילים למסקנה ולפיה המשיבה פעלה בשיהוי המונע את המשך הליכי הגבייה וזאת גם אם תתקבל טענתה העובדתית ולפיה החוב נוצר בנובמבר 2000. (ראה סעיף 1 לכתב התשובה לעתירה).

ג) בחינת העובדות בענייננו:
נקודת המוצא תהיה, כי החוב נוצר בשנת 2000 כפי שטוענת ב"כ המשיבה.
בשל הליכי פש"ר של המנוח, לא ניתן היה לפעול לגביית החוב מחודש יוני 2002 ועד יוני 2006.
על כן, יש לבחון, מה נעשה לצורך גביית החוב מיוני 2006 ועד אשר שלחה ב"כ המשיבה לב"כ העותרים מכתב ובו דחתה את טענותיהם. (נספח ט"ז לעתירה).
באותו מכתב כתבה באת כוח המשיבה לב"כ העותרת, כי לאחר שהמשיבה בחנה לעומק את טענות העותרת, הרי שיש לדחות את טענת ההתיישנות, ואף נימקה מדוע:
החוב נוצר בנובמבר 2000
רק בינואר 2002 נשלחה דרישה לחייב ז"ל.
מיוני 2002 עד 28/6/06 היה החייב ז"ל בהליכי פש"ר וההליכים עוכבו.

אם כן, נותר לבדוק, מה נעשה מיולי 2006 ועד אשר בוצע עיקול בבית אלמנת החייב בחודש מאי 2011, על פי גרסתה של המשיבה?
כל שנעשה היה שליחת מכתב דרישה בשנת 2008 לחייב ז"ל לכתובת שאינה כתובתו ולא היתה כתובתו של החייב.
הנכס הוא ברחוב תושיה 10 א' ת"א. כתובתו במשרד הפנים היתה בראשון לציון ומכתב הדרישה נשלח לדרך השלום 10 תל אביב. בחלוף כשנתיים (21/7/10) נשלח שוב מכתב דרישה לרחוב דרך השלום 10 ת"א. (לא כתובתו במשרד הפנים ולא כתובת הנכס בגינו נוצר החוב).
ומעבר לזה – לא נעשה דבר עד חודש מאי 2011, כאשר החייב ז"ל נפטר עוד ביום 6/2/09!

אין מדובר בהליכי גבייה רציניים. מדובר בגרירת רגליים לשמה. שליחת שני מכתבי דרישה במשך חמש שנים שבהם כבר לא היו הליכי פש"ר (כאשר הסתיימו בסוף יוני 2006) מבלי שננקטו הליכים בעקבות אותם מכתבי דרישה, אין משמעה נקיטה בהליכי גבייה.
משלוח דרישות באופן כזה, מטרתו רק אחת: למנוע טענת התיישנות ,ואין מטרתו גביית הכספים בפועל.

אם אכן החוב נוצר בנובמבר 2000 כטענת המשיבה. בחלוף 19 חודשים בהם לא נעשה דבר למעט משלוח מכתב דרישה, נכנס לתוקף עיכוב הליכים בשל הליכי פש"ר שהיה בתוקפו עד

סוף יוני 2006, וכל שנעשה מאז ועד מאי 2011 היה משלוח שני מכתבי דרישה לכתובת לא נכונה, וללא נקיטת פעולה כלשהי סמוך לאחר מכתב הדרישה, באופן שהיה מבהיר למשיבה, כי החייב כבר איננו בין החיים, אזי מדובר בשיהוי בלתי סביר בנסיבות העניין, שאין להשלים עימו.
ממועד היווצרות החוב בנובמבר 2000 ועד אשר בוצע עיקול בכתובת אלמנת החייב ז"ל במאי 2011, חלפו כ- 10 שנים וחצי, בניכוי פרק הזמן שבו היו הליכי פש"ר כ-4 שנים, אזי בסך הכל, פרק זמן נטו של למעלה מ- 6 שנים, לא נעשה דבר מלבד משלוח מכתבי דרישה לכתובות לא נכונות אחת לכמה שנים.

ד) לסיכומו של עניין:
גם אם אקבל את גרסת המשיבה בנוגע לקיומו של חוב ולמועד שבו נוצר, אזי בנסיבות המקרה דנן, התנהלות המשיבה לוקה בשיהוי בלתי סביר אשר מונע ממנה לנקוט כלפיה עותרים בהליכי הגבייה המנהלית שננקטו לצורך גביית תשלומי ארנונה.
יש להדגיש, כי אין מדובר בנכס שנמצא בחזקת העותרים או בשליטתם, לפחות מחודש נובמבר 2004, אז נמכר ע"י כונסת נכסים.
במהלך כל השנים הללו, שחלפו מנומבר 2004 ועד קבלת מכתב דרישה בסוף שנת 2010, לא קיבלו העותרים כל הודעה או רמז בדבר קיומו של חוב שכזה.
חלוף השנים בנסיבות אלו, מדגיש את הצורך להגן על האינטרס הפרטי של העותרים מול שקילת האינטרס הציבורי הכללי – להביא לגביית חוב ארנונה.
בנסיבות אלו, יש לקבל את טענת השיהוי.

9. לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל.

ב) המשיבה תשא בהוצאות העותרים ושכ"ט עו"ד בסך 15,0000 ₪.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' אייר תשע"ב, 1 במאי 2012, בהעדר הצדדים.

10 מתוך 10


מעורבים
תובע: עזבון המנוח פנחס עמירה ז"ל
נתבע: עירית תל-אביב-יפו
שופט :
עורכי דין: