ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל תביעות ת"א שלוחת איילון נגד דוד אוחיון :

בפני כבוד השופט ארז יקואל

בעניין:
מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון

על ידי ב"כ עו"ד טוניצקי

המאשימה

נגד

1.דוד אוחיון

על ידי ב"כ עו"ד מנגד

2.שי אוחיון

על ידי ב"כ עו"ד מלניק

הנאשמים

בית משפט השלום בראשון לציון

גזר דין

1. הנאשמים הורשעו, בתום שמיעת ראיות, בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין-התשל"ז.

2. מממצאי הכרעת הדין עולה כי ביום 23.11.07 אמרו הנאשמים לפקח עירוני, לאחר שרשם דוח לרכבו של אחד מהם כי: "נגיע אליך הביתה" וכן כי: "העולם הוא עגול". בנוסף, לא אפשרו הנאשמים לרכב הפיקוח העירוני יציאה מזירת האישום וידו של הנאשם 2 הושמה לרגע על שכמו של הפקח.

3. הנאשם 1 יליד 1973 ואין בעברו רישום פלילי; הנאשם 2 יליד 1970 ובעברו ארבע הרשעות קודמות בעבירות רכוש מסוג פשע ועוון.

4. ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשמים מאסר לריצוי על דרך עבודות שירות, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלונן.

המאשימה הדגישה את חומרת מעשי הנאשמים, שבחרו שלא לפעול במסגרת הדין בהקשר לדוח שניתן מאת המתלונן ולגישתה, אין לעבור על סדר היום לנוכח איומים על עובדי ציבור בהקשר לעבודתם.

עוד הפנתה המאשימה לתחושות הקשות שחש הפקח לאחר שמצב הדברים הסלים מפאת התנהגותם של הנאשמים.

5. ב"כ הנאשמים עתרו להסתפקות בענישה צופה פני עתיד.

ב"כ הנאשם 1 הדגישה את הנורמטיביות המאפיינת את מכלול חייו של הנאשם, העובד במשרד הביטחון וזוהי לו מעידה חד פעמית. נטען כי עצם ההרשעה בדין מהווה ענישה בעבורו. עוד הודגש חלוף הזמן והמלל המצומצם נשוא ההרשעה, בהשוואה לזה שיוחס לנאשמים בכתב האישום.

ב"כ הנאשם 2 הדגיש כי עברו הפלילי של מרשו אינו רלוונטי וישן וכי כעת עסקינן באדם נורמטיבי, אב לילדים העובד לפרנסת משפחתו. לגישת הסנגור, האמרות המאיימות "קלות יחסית" ואין המדובר באיום ממשי. גם ב"כ נאשם 2 הפנה לחלוף הזמן והוסיף הפנייה לנסיבות חייו של הנאשם.

6. הנאשם 1 ניצל את זכות המילה האחרונה והדגיש כי לא ביקש לפגוע בפקח, כי אינו אשם וכי הוא מתחרט על שאירע בעת הרלוונטית, משלא הייתה לו כל כוונה לאיים על הפקח.

הנאשם 2 ניצל את זכות המילה האחרונה ואף הוא שב והכחיש "מצב של איומים".

7. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים וממכלול נסיבות המעשה והעושים, שוכנעתי כי ענישה צופה פני עתיד בתוספת לענישה גמולית על דרך השתת קנס ופיצוי למתלונן - ישיגו את מטרות הענישה בעניין שמלפניי.

8. אין יכול להיות חולק של ממש באשר לחומרת מעשי הנאשמים, המהווה את שיקול החובה העיקרי הנשקל בעניינם. הנאשמים השמיעו דבר איום כלפי הפקח שאך ביקש לבצע את מלאכתו. מלאכה זו קשה ואיומים והתנהלות דוגמת אלו נשוא הכרעת הדין, מכבידים על ביצועה התקין, יש בהם ניסיון בוטה להטותה מעבר למסגרת הדין המחייבת את הפקחים ואת הצדדים ויש לשגר מסר ראוי לפיו ידו של בית המשפט לא תהא קלה בכגון דא.

הנאשמים יכלו לפעול בדרך חלופית על פי דין, חלף הילוך אימים במבוקשם לשנות את מצב הדברים הקיים. התנהלות הנאשמים הביאה לכך כי הפקח ישב ברכבו דקות ארוכות, כשהוא מפוחד לנוכח דברי הנאשמים והתנהגותם, משלא התאפשר לו לעזוב את המקום עד שנאלץ להזעיק משטרה.

עוד לחובת הנאשמים, יש להתייחס לבחירתם להימנע מנטילת אחריות על מעשיהם ואף אלו המצומצמים כפי ממצאי הכרעת הדין וכנלמד מדברם האחרון.

עבירת האיומים בה הורשעו הנאשמים הינה עבירת אלימות, אף שמדובר באלימות מילולית. קיים פוטנציאל ברור כי דברי איום יהפכו למעשים ממשיים. גם אם לא כך, המדובר בפגיעה קשה באורח החיים של המאוים, לאחר שהמאיים יצר חשרת עבי אימה, טראומה ונזק נפשי מעל ראשו מבלי שאלו ישאו תאריכי תפוגה.

יפים לענייננו הדברים שנקבעו ברע"פ 2038/04 לם נ' מ"י תק-על 2006(1), בזו הלשון:

"האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום".

מנגד, לזכות הנאשמים יש להתייחס לנוסח האיום שהשמיעו, שאינו ברף החומרה כפי שפורט בכתב האישום. כתב האישום כלל נוסחי איום נוספים כמו: "אני אטפל בך", "נראה אותכם בלי מדים", "אתה לא יודע איפה נפלת", בתוספת לגידופים קשים. במסגרת הכרעת הדין, לא מצאתי די ראיות בהקשרים אלו לשם הרשעת הנאשמים במידת הוודאות הנדרשת. מכאן, אין לקבוע ניהול סרק של ישיבת הוכחות מטעם הנאשמים.

עם זאת, חלוף הזמן אינו משמש לזכות הנאשמים ככזה ראה וקדש גם משום בחירתם לשמוע ראיות, אך העדר הסתבכויות נוספות מטעמם מאז ועד כה משמש לזכותם. עוד לזכות הנאשמים זקפתי העדר עבר כליל לנאשם 1 והעדר עבר רלוונטי לנאשם 2.

9. סברתי כי יש להדגיש בעניינם של הנאשמים אינטרסים של גמול והרתעה בענישתם. אינטרס השיקום אינו רלוונטי בבחינת הנאשמים וכך גם אינטרס המניעה, אף אליבא דמאשימה, משלא עתרה להשמתם במאסר מאחורי סורג ובריח. הגמול הראוי לנאשמים צריך שישקף את הסלידה שחשה החברה נוכח מעשיהם ואת הוקעתם הנדרשת, אך זאת גם בהתחשב בשיקולי הזכות הנשקלים בעניינם. סברתי כי שיקולים אלו אינם מצדיקים השמת הנאשמים במאסר ולו לריצוי על דרך עבודות שירות.

גמול ראוי לנאשמים יימצא ביטויו באמצעות רכיבי ענישה כלכליים, שישגרו את המסר בדבר חוסר הכדאיות בעליל שבביצוע עבירות כגון דא. ההרתעה הנדרשת לנאשמים ולשכמותם תרחף כחרב מתהפכת מעל ראשם ותסייע אף היא בהדגשת מסר שכזה.

10. לפיכך ולאחר ששקלתי את כל המקובץ, נחה דעתי כי יש לגזור על הנאשמים את העונשים, כדלקמן –

מאסר על תנאי - לתקופה של 3 חודשים. הנאשמים יישאו בעונש זה אם בתקופה של שנתיים מהיום יעברו על עבירה נוספת כפי זו בה הורשעו.

קנס - בסכום של 2,500 ₪ לכל נאשם או מאסרו למשך 20 ימים תחתיו; הקנס ישולם בתוך 30 ימים מהיום.

פיצוי למתלונן – ע"ת 4 - בסכום של 1,500 ₪, לתשלום על ידי שני הנאשמים כך שכל אחד מהם ישלם סכום פיצוי של 750 ₪ על דרך הפקדתו במזכירות בית משפט בתוך 30 ימים מהיום. המזכירות תעביר את סכום הפיצוי לידי המתלונן, בד בבד עם עותק מגזר הדין.

ב"כ המאשימה תעדכן את המזכירות בתוך 20 ימים בדבר פרטיו העדכניים של המתלונן.

זכות ערעור בתוך 45 יום.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ב, 30 אפריל 2012, במעמד הצדדים.

חתימה

עמוד 1 מתוך 5


מעורבים
תובע: מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון
נתבע: דוד אוחיון
שופט :
עורכי דין: