ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מחוללה נגד חנן כהן :

1

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

ת"א 8303/06

בפני:

כב' השופט יוסף שפירא

05/11/2008

בעניין:

1. מחולה המרכז למחול בע"מ

2. עמותת ירושלים לקידום המחול

3. שלומי הופמן

התובעים

ע"י ב"כ עו"ד נ' העצני ועו"ד א' יפת

(תובע 3 - הנתבע שכנגד)

נ ג ד

חנן כהן

הנתבע

ע"י ב"כ עו"ד ש' איבצן

(התובע שכנגד)

פסק דין

(משלים – בשאלת הנזק)

עניינו של הליך זה בזכות יוצרים ביצירה כוריאוגרפית ומי הוא בעל זכות היוצרים ביצירה – הכוריאוגרף או בית הספר למחול במסגרתו הוא נוצר. האם יש לפסוק לתובעים פיצויים בעין או פיצויים סטטוטוריים, ושיעורם? מהי "הכוונה לפגוע" הנדרשת לצורך קבלת כפל הפיצוי הסטטוטורי בעוולת פרסום לשון הרע? מהו שיעור הפיצוי בעוולת פרסום לשון הרע? אלו עיקר השאלות העומדות לפני.

פסק הדין בשאלת האחריות ניתן ביום 14.8.08, ועתה לפנינו שאלת גובה הנזק, כפי שיפורט להלן.

רקע כללי

1. התובעת 1, מחולה המרכז למחול בע"מ (להלן: "מחולה") מפעילה בית ספר למחול בירושלים, וכן מפעילה היא מרכזי לימוד למחול וחוגי מחול במתנ"סים שונים בירושלים, מבשרת ציון ותל-אביב.

מרבית פעילותה הייצוגית של מחולה מתבצעת באמצעות עמותת ירושלים לקידום המחול - היא התובעת 2 (להלן: "העמותה").

תובע 3, מר שלומי הופמן (להלן: "הופמן") מנהל תובעות 1-2, הינו עוסק מורשה נפרד, ומרבית הפעילות המסחרית של התובעות 1 ו-2 נעשית באמצעותו.

מחולה, ככלל, הינו בית ספר למחול שהוקם לפני כ-18 שנה על ידי בני הזוג שוקי ושלומי הופמן. למחולה להקות ייצוגיות בתחומי הפולקלור והג'אז המופיעות גם בטקסים ממלכתיים.

הנתבע, חנן כהן (להלן: "כהן") שימש כמורה במחולה, עד חודש נובמבר 2005. לאחר מכן הדריך כהן להקת מחול במתנ"ס מעלה אדומים, וכן הקים סטודיו פרטי למחול בשם "אורות הבמה", שפעל בירושלים ובמבשרת ציון.

2. התובעים הגישו תביעה כנגד כהן בעילת הפרת זכויות יוצרים במספר יצירות מחול, לאור טענתם כי כהן עשה שימוש פומבי בריקודים אשר זכות היוצרים בהם שייכת לתובעים. כמו כן, טענו התובעים כי כתוצאה מהפרת זכות היוצרים התעשר כהן על חשבונם, ויש לחייבו לפצותם בעילת עשיית עושר ולא במשפט.

כהן הגיש תביעה שכנגד בגין הוצאת לשון הרע, על כך שביום 23.5.06 שלח הופמן מכתב לראש המועצה המקומית מבשרת ציון עם עותקים למזכיר המועצה, מנהל מחלקת החינוך ולמנהלות בתי ספר בישוב, בו כתב שלל טענות כנגד הנתבע, אשר לדברי הנתבע הינן חסרות בסיס ומהוות פרסום לשון הרע.

פסק הדין בשאלת האחריות

פסק הדין בתביעה העיקרית

3. התביעה העיקרית התקבלה בחלקה, עת קבעתי שהתובעים הוכיחו כי הינם בעלי זכויות היוצרים ביצירות 'אדמה' ו'תפוזים', וזכויות אלו הופרו על ידי הנתבע או מי מטעמו.

ביחס ליתר היצירות, לגביהן נטען כי הופרו זכויות היוצרים של מחולה, נדחתה התביעה. כפי שפורט בפסק הדין, זכות היוצרים בריקוד 'ילדים קופצים' הינה בבעלות היוצר, מר יגאל ברבי. הטענה בדבר הפרת זכות היוצרים בריקוד 'יאללה ביי' לא הוכחה, ובאשר לריקוד 'צה"ל' דחיתי את טענות התובעים הן מבחינה דיונית והן לגופן.

אף התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט נדחתה, היות שלא הוכח היסוד הנוסף הנדרש על מנת לחייב את הנתבע בעילה זו. עוד קבעתי כי אף אם היה מוכח יסוד נפשי זה, הרי שבנסיבות המקרה יש לפטור את הנתבע מחבותו על פי חוק זה.

בנוסף לאמור, הוריתי כי התובע יימנע מלעשות שימוש כלשהו ביצירות אשר הוכח כי זכות היוצרים בהן שייכת למחולה.

פסק הדין בתביעה שכנגד

4. התביעה בעילה זו הוגשה ביחס למכתב אחד בו נטענו כלפי הנתבע שכנגד שלוש טענות – הפרת זכות יוצרים בריקוד אדמה, הפרת זכויות היוצרים של מחולה במסגרת בתי הספר וטענה בדבר גניבת ציוד והסתת תלמידים.

בפסק הדין קבעתי כי כל הטענות האמורות הינן בגדר לשון הרע, ואופן הפצת המכתב הינו בגדר פרסום לשון הרע. אשר להגנות הקנויות לנתבע שכנגד, הכרעתי שכנגד שתי הטענות בדבר הפרת זכויות היוצרים, קמות לתובע הגנת 'אמת בפרסום', הגנה על עניין אישי כשר (על פי סעיף 15(3) לחוק) והגנה על פי סעיף 15(8) לחוק. אשר לטענה בדבר גניבת ציוד והסתת תלמידים אין לנתבע שכנגד הגנה על פי חוק, ולפיכך קיבלתי את התביעה שכנגד ביחס לטענה זו.

בנוסף לכך, הוריתי שהנתבע שכנגד יפרסם התנצלות באותו האופן בו הופץ המכתב נשוא התביעה שכנגד, זאת ביחס לטענה בדבר גניבת ציוד והסתת תלמידים. בהמשך, עיכבתי את ביצוע פרסום ההתנצלות עד מתן פסק הדין הסופי.

הראיות לעניין הנזק

5. בדיון ביום 23.10.08 העידו לעניין גובה הנזק מטעם התביעה (והנתבע שכנגד) העדים מר יניב הופמן, בנו של התובע 3 ומר שלומי הופמן, התובע 3.

מטעם ההגנה (והתובע שכנגד) העיד הנתבע עצמו, מר חנן כהן.

תוך העדויות הוגש מטעם הנתבע מכתבה של עו"ד יפת מחודש נובמבר 2006 שמוען למנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך ולמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית מבשרת ציון. כמו כן, הוגשה אסופת מסמכים מטעם התובעים ביחס לכישוריו של מר יניב הופמן.

התובעים סיכמו טענותיהם בעל פה, וכשבוע לאחר הישיבה הגישו רשימת אסמכתאות לסיכומים.

דיון

התביעה העיקרית

6. בכתב התביעה טענו התובעים לנזקים בעין, לפי הפירוט הבא:

א. הנזק הראשון הנטען על ידי התובעים הינו פיצוי בגין נטישת תלמידים (סעיף 27 לכתב התביעה). נזק זה הוערך על ידם בסך 150,000 ₪.

ב. הנזק השני הנטען על ידי התובעים היה בגין השקעת זמן ועבודה מוגברים לצורך הקטנת הנזק, אשר בפירוט הפעולות שנעשו צויינו ביצוע פעולות למניעת נטישת תלמידים, הוצאות לאיתור ותיעוד הפרות הזכות וההוצאות המשפטיות (סעיף 28 לכתב התביעה). נזק זה הוערך על ידם בסך 50,000 ₪.

ג. נוסף לנזק הכספי הנ"ל, טענו התובעים בסעיף 29 לכתב התביעה לנזק בסך 200,000 ₪ בגין הפגיעה במוניטין של מחולה. אשר לכך יצויין כי בפירוט הטענה מודגש כי הפגיעה הנטענת הינה עשיית שימוש ביצירות בהן הושקעו מאמץ רב ומחשבה (הפרת זכות יוצרים כלכלית) ואי ציון שמה של מחולה כבעלת הזכויות (הפרת הזכות המוסרית). עוד יצויין כי אף בחלק ג' לכתב התביעה המכונה "העילות המשפטיות", לא נטענה פגיעה במוניטין כעילה נפרדת אלא כחלק מעילת הפרת זכות היוצרים.

ד. בסעיף 30 לכתב התביעה טוענות התובעות כי על הנתבע לפצותן בגין טובת ההנאה שצמחה לו מהפרת זכויות היוצרים, עילת עשיית עושר ולא במשפט.

לצרכי אגרה העמידו התובעים את תביעתם על סך 350,000 ₪.

לעניין הגבלת סכום התביעה מטעמי אגרה, ראו פסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, תק-על 2008(3), 1377 (2008), שם, בפסקה 48 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן, נקבע:


"לא זו אף זו. אפילו תמצי לומר, כי עקב שיקולי אגרה המשיבה הגישה בקשה לפיצול סעדים ולתבוע מחצית התביעה, תוך שמירה על זכותה לתבוע בעתיד את המחצית השנייה (דבר אשר לא התקיים במקרה דנא), ומשכך ציינה מפורשות כי הסיבה להפחתת סכום התביעה היא עקב שיקולי אגרה, כי אז ניתן להשיב כי היא אינה רשאית לפצל את עילת תביעתה. זכותו של חייב היא, שלא יהא נטרד יותר מאשר פעם אחת בגין כל חיוב וחיוב. לכל חיוב יש רק זכות תביעה אחת בגין אותו סעד, ומשהמשיבה ניצלה את זכותה זו ואין נפקא מינה אם תבעה את כל המגיעה לה או את מקצתו בלבד, הרי שזו מיצתה את כל זכותה ואינה יכולה לתבוע עוד (ראו זוסמן בספרו, בעמ' 166-167)."
(שם, 1390).

לחלופין, עתרו התובעים לפיצוי סטטוטורי בסכום המירבי הקבוע בפקודה, בגין כל הפרה והפרה, בנוסף לפיצוי בגין הפרת זכותם המוסרית.

פיצוי בעין

7. על התובעים להוכיח הן את נזקם הנטען כאשר עותרים הם לפיצוי בעין, והן את הקשר הסיבתי שבין ההפרה לנזק הנטען.

אשר לצורך להניח בפני בית המשפט בתביעת נזיקין, לכל הפחות, תשתית עובדתית סבירה לצורך פסיקת הפיצויים, קבעה כב' השופטת מ' נאור (בהסכמת כב' השופטת ע' ארבל, וכנגד דעתו החולקת של כב' השופט א' רובינשטיין) בע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' עו"ד יוסף רוזנבוים, תק-על 2006(1), 1549 (2006), כדלקמן:


"9. במסגרת הוכחת יסוד הנזק בעוולת הרשלנות, הכלל הוא כי על התובע להוכיח, בשלב הראשון, את היקפו ומידתו של הנזק שנגרם לו (תיחום הנזק), ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שנגרם לו (כימות הנזק):

...
אכן, "בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק" (ע"א 7905/98
Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה (4) 387, 397).

...

אכן, לא נדרש "דיוק מתמטי" בהוכחת הפיצויים, אך "נתונים סבירים" - יש להביא. במקרה זה לא הובאו נתונים שניתן היה באופן סביר להביאם. המערערת השליכה יהבה בהבאת הראיות אך ורק על הדרישה שהמשיב יפצה אותה על ההפרש בין השומה הנכונה לבין השומה השגויה שערך.

...

המערערת כלל לא עברה את משוכת ההוכחה הראייתית בכדי להגיע לשלב האומדן השיפוטי. כאמור, "הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו" (עניין אניסימוב, בע' 808ו)." (שם, 1562).


8. תביעה לפיצוי בגין פגיעה בקניינו הרוחני של האדם בכלל ובגין הפרת זכות יוצרים בפרט, שואבת את כוחה מפקודת הנזיקין על פי סעיף 6(1) לחוק זכות יוצרים, 1911, אולם לאור ייחודן של עילות אלו קשה היא הוכחת הנזק. על כך עמד כב' השופט י' טירקל בע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין ואח' נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6), 490, בקובעו:

"חישוב הפיצויים שיש לפסוק לניזוק מכוח דיני הקניין הרוחני הוא בדרך כלל מורכב ומסובך. קיים קושי לקבוע את ערך השוק של הנכס הנפגע, את ההפרש שבין ערך השוק של הנכס אלמלא הפגיעה לבין ערכו לאחר הפגיעה, ואת הפיצוי על אובדן השימוש בנכס (ראו יעקב וחנה קלדרון חיקויים מסחריים בישראל (תשנ"ז) 458 (להלן - "קלדרון")), ולפיכך קשה מאוד לכמת במדויק את הנזקים שנגרמו לבעל הזכויות עקב מעשה ההפרה. אין בחוק הפטנטים, כמו בחוקים אחרים שבתחום דיני הנזיקין ובתחום דיני הקניין הרוחני, פירוט של כללים שעל פיהם יש לחשב את שיעור הנזק, כך שחישוב הנזק מצריך בירור עובדתי מסובך ומסועף, על ידי הערכאה הדיונית. אכן, יש מקרים שבהם ניתן לכמת את הנזק במדויק על בסיס ראיות ונתונים עובדתיים, תוך שימוש בחוות דעת של מומחים, שמאים וכיוצא באלה. כך לדוגמא, יכול בעל הזכויות בפטנט להראות - על ידי גילוי מסמכיו של יריבו - מה מספר יחידות של המוצר המפר שנמכרו ולהכפיל את המספר ברווח שהיה מקבל עבור כל יחידה של המוצר שמכירתה נמנעה ממנו על ידי ההפרה (ראו פריימן, בעמ' 228). עם זאת, במקרים רבים עולה בידי התובע - בעל הזכויות בפטנט - להוכיח את ההפרה, אך לא עולה בידיו להוכיח את שיעור הנזק באופן מדויק (ראו קלדרון, בעמ' 459). זהו המצב כאשר, לדוגמא, מבוססות ראיותיו לגבי הרווחים שנמנעו ממנו בעיקר על הערכות ועל שיעורים שבקירוב. במקרים כאלה, קשה ואולי אף בלתי אפשרי, לחשב את הנזק לפי אמות מידה ברורות ובדרך אריתמטית; כאן רשאי בית המשפט לנקוט גישה גמישה ולהיזקק לדרך של אומדן לצורך פסיקת סכום הפיצויים (ראו פרידמן, בעמ' 883; השוו, קלדרון, בעמ' 459; דויטש, בעמ' 766)." (שם, 502).

לפיכך, על אף שבית המשפט יקל על התובע פיצוי בעילות אלו, על התובע להניח לכל הפחות נתונים סבירים לביסוס טענותיו.

מן הכלל אל הפרט

9. במקרה דנן, לא הגישו התובעים כל ראיה לירידה ברישום התלמידים למחולה, טענה אשר בגינה ובגין השלכותיה נדרש עיקר הפיצוי הכספי וכן לא הוגש כל דוח כספי לתמוך בטענה לפגיעה בהכנסות מחולה בשל הפרת זכות היוצרים. אפרט.

לעניין הטענה בדבר הירידה ברישום, עמדה בפני בית המשפט עדותו של מר יניב הופמן שהעיד על ירידה של 200 תלמידים וכן מכתבה של עו"ד יפת מחודש נובמבר 2006 בה נטען כי כ- 300 תלמידים עברו ללמוד אצל הנתבע. יצויין כי עו"ד יפת טענה כי אין לקבוע ממצאים על סמך מכתב זה, היות שלא ניתנה לה הזכות לחקור לגביו, אולם היות שמדובר בנתון שהוגש על ידי הנתבע אולם פועל לטובתה, מצאתי מקום לציינו. עוד העיד יניב הופמן כי ההפסד הכלכלי בגין כל תלמיד הינו כ- 3,500 ₪ לשנה. טענות אלו לא גובו במסמכים, אשר בנקל היו התובעים יכולים להגישם.

כמו כן, יודגש, כי אף אם היתה מוכחת הירידה ברישום באופן הנטען, הרי שאין בכך כדי להוכיח את הקשר הסיבתי שבין הפרת זכות היוצרים לבין המעבר ללמוד בסטודיו של הנתבע. אין זה סביר לקבוע כי כל מעבר של תלמידים בין מתחרים מקים עילה נזיקית – ובמקרה דנן, ברי כי כל עוד האפשרות היחידה ללימודי מחול במבשרת ציון היתה במחולה, כל המעוניין בלימוד תחום זה ילמד אצלה. אולם, כאשר נפתח סטודיו מתחרה, טבעי הוא שחלק מאותם התלמידים שלמדו במחולה יבחרו לעבור לסטודיו החדש. לפיכך, אני קובע כי אף אם היתה מוכחת כדבעי הירידה המספרית ברישום למחולה, עדין אין בכך כדי להוכיח כי מדובר בנזק הנובע מהפרת זכות היוצרים, אלא מדובר בהליך טבעי של מעבר לסטודיו מתחרה.

10. ביחס לדרישת התובעים לפיצוי בגין הוצאות לאיתור ותיעוד הפרות הזכות וההוצאות המשפטיות, הרי שהוצאות אלו הינן הוצאות בעין ועל כן מצופה היה כי יוכחו. זאת ועוד, מהעדויות אשר נשמעו עת נדונה שאלת האחריות, עלה כי לא נדרש מאמץ רב מידי על מנת לדעת היכן מופיעות הלהקות שאותן מלמד הנתבע והתיעוד של ההפרות נעשה באמצעים שעלותם זניחה.

נוסף לאמור, טענו התובעים לפגיעה במוניטין. כפי שציינתי לעיל, עילה זו לא נטענה בפני עצמה אלא כחלק מעילת הפרת זכות יוצרים, על אף זאת אציין כי הוכח על ידי הנתבע שמדובר במספר הפרות מצומצם ביותר, אשר לא מנע מהתובעים להמשיך ולהציג את אותם ריקודים לאחר מכן.

לבסוף, טענו התובעים לפגיעה בזכות היוצרים המוסרית, אולם כפי שקבעתי בפסק הדין החלקי בשאלת האחריות, הזכות המוסרית אינה בידי הסטודיו אלא נותרת בידי יוצר הריקוד.

לאור האמור, אין לפסוק לתובעים פיצוי בעין.

פיצויים סטטוטוריים

11. הזכות לפיצוי סטטוטורי קבועה בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, כדלקמן:

"לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים."

באשר לשיקולים המנחים לקביעת סכום הפיצוי בתוך גדרי החוק (בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪ להפרה של זכות, בהתאם לדין החל), קבע בית המשפט בע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON -HK- limited, תק-על 2008(3), 1958 (2008) (להלן: "פרשת בתימו"), כך:

"על רקע דברים אלה נבחן את סכום הפיצויים שנפסק. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי "בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת - פיצויו של בעל הזכות; השנייה - הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. ... מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון ... שיקולים שונים עשויים להילקח בחשבון בקביעת הפיצוי לאורן של מגמות היסוד הנ"ל: עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר וכיוצא בזה" (עניין שגיא בעמ' 271; כן ראו: עניין דקל, בעמ' 352; גרינמן, בעמ' 486 - 487; וראו עוד את רשימת השיקולים המנויה בסעיף 56(ב) לחוק החדש)." (שם, 1967).

12. אשר להגדרתו של המונח הפרה, ההלכה כי הפיצוי הסטטוטורי ניתן בגין כל הפרת זכות בניגוד למספר האקטים המפרים, נקבעה בהלכת ניניו (ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (1992)). על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפרשת בתימו, כדלקמן:

"נעיר עוד, כי בעת שקבע את מספר ההפרות, דחה בית המשפט את טענת המשיבות לפיה יש לראות בהפרת זכות היוצרים בהתייחס לכל אחת מן הכרטיסיות כהפרה נפרדת, אלא התייחס להפרת זכות היוצרים בכל הכרטיסיות שבכל אחת מן הגרסאות כהפרה אחת. לפנינו לא חזרו המשיבות על טענתן זו, ואין לנו צורך להידרש לה. עוד נעיר, כי כפי שנפסק, ככלל, ה"הפרה" שבסעיף 3א לפקודה אינה מתייחסת למספר העותקים המפרים (ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (1992) (להלן: עניין שגיא); גרינמן, בעמ' 487 - 488)." (שם, פסקה 18).

בעניינו, הוכחו שתי הפרות – הפרת זכות היוצרים בריקוד אדמה והפרת זכות היוצרים בריקוד תפוזים. אכן, הריקוד אדמה בוצע פעמיים על ידי הנתבע, אולם מדובר בשני אקטים ולא בשתי הפרות.

13. כאמור, השיקולים לקביעת שיעור הפיצוי הינם עוצמת ההפרה, מספרן ומשכן של ההפרות, אופי היצירה, אשמו או תום ליבו של המפר ואופיו וגודלו של העסק המפר.

במקרה דנן, הוכח כי ההפרה היתה בתום לב. כאמור בפסק הדין בשאלת האחריות שאלת זכויות היוצרים ביצירה כוריאוגרפית היתה עמומה, ועל כן, אף לאחר ידיעת הנתבע כי התובעים טוענים לזכויות ביצירות אלו, אין לזקוף לחובתו את המשך ביצוען, ובוודאי לאור העובדה כי על פי הייעוץ המשפטי שקיבל לא ניתן לרכוש זכות יוצרים ביצירה כוריאוגרפית.

אשר לעוצמת ההפרה ומספרן ומשכן של ההפרות, הרי שגם כאן עניינו במספר מועט של הפרות, ולמעלה מכך – במספר מועט של ביצועים של היצירה המפרה. כמו כן, הוכח שהריקודים המפרים בוצעו כחלק מהופעות נרחבות יותר, אשר עיקרן יצירות שאינן יצירות מפרות.

סיכום התביעה העיקרית

14. מן המקובץ, אני קובע כי במקרה דנן אין לפסוק את הסכום המירבי בגין כל הפרה, אולם היות שיש לגלם בפסיקת הפיצויים אף את הנזק שאינו ממוני (ע"א 4500/90 מאיר הרשקו נ' חיים אורבך, תק-על 95(1), 645, עמ' 654), אני מעמיד את הפיצוי על סך 15,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסך הכל 30,000 ₪.

התביעה שכנגד

15. התובע שכנגד עתר בכתב התביעה שכנגד לפיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ על פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ולחלופין לפיצוי בסך 50,000 ₪ לפי סעיף 7א(ב) לחוק.

פסיקת הפיצויים בעוולת לשון הרע נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, היות ש"הסדר חקיקתי זה באשר לפיצויים בגין עוולה הוא דל" (דברי הנשיא א' ברק ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, תק-על 2001(3), 489, 493 (2001)). דברים אלו שנאמרו באשר לפסיקת פיצויים תרופתיים, מקבלי משנה תוקף כאשר עסקינן בפסיקת פיצויים סטטוטוריים.

אשר לפסיקת הפיצויים הסטטוטוריים, קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (2006) (להלן: "פרשת בן גביר"), כדלקמן:


"תוספת חקיקתית זו משקפת מגמת הרחבה של סמכות בתי המשפט לפסוק פיצוי גבוה למדי בגין הוצאת שם רע, אף ללא הוכחת נזק, "כדי להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק", כלשון דברי ההסבר בהצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח 1998 (ה"ח 2748, התשנ"ח, עמ' 568). המגמה לתת בידי בית המשפט כח לפסוק סכומי פיצוי ממשיים לנפגע מלשון הרע גם ללא הוכחת נזק ממשי הסתמנה בפסיקת בית משפט זה, גם קודם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק (י' קרניאל וע' ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן", עלי משפט ב (תשס"ב) 205, 217-225)."
(שם, 1461).

בהמשך, בוחנת השופטת פרוקצ'יה את הסכומים אשר נפסקו בפרשיות דומות לזו אשר עמדה בפניה, אשר בהן נטענה טענת פרסום לשון הרע בגין כינוי משפיל.

כוונה לפגוע

16. על מנת להיכנס לגדרו של סעיף קטן (ג), על התובע שכנגד היה להוכיח כי לנתבע שכנגד היתה "כוונה לפגוע" בו.

בפרשת בן גביר הנ"ל, בחנה כב' השופטת א' פרוקצ'יה האם הדברים אשר נאמרו על ידי דנקנר נאמרו מתוך כוונה לפגוע. אלו דבריה:


"עם זאת, השימוש בכינויים 'נאצי', 'מלוכלך' 'קטן' בהקשר ובנסיבות בהן נאמרו, משקף כוונה לפגוע במבקש פגיעה גדולה מן הסביר לצורך הגנה על ערכי חופש הבעת דעה בעניינים ציבוריים שלשמם עוצבה הגנת תו