ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בטוח לאומי-סניף נגד הפניקס הישר :

1

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

עא 002071/08

בפני:

כבוד השופטת יהודית צור - סגנית נשיא

כבוד השופט משה סובל

כבוד השופטת נאוה בן-אור

05/11/2008

בעניין:

בטוח לאומי-סניף ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד י' אוריון

המערער

נ ג ד

1 . הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

2 . אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ליאון אמיר

המשיבות

פסק-דין

1. בפנינו ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט רם וינוגרד), שניתן ביום 23.12.07 בת.א. 2846/05, לפיו נדחתה תביעת המערער (המוסד לביטוח לאומי) נגד המשיבות, לשיפוי בגין גמלאות אותן שילם וישלם לתלויי המנוח חטיב חוסיין ז"ל (להלן – המנוח), שנפגע בתאונת דרכים ביום 2.5.98.

התביעה נסמכה על הסכם רב שנים בין הצדדים. בית המשפט דחה את התביעה לאחר שקבע כי האירוע נשוא התאונה נופל לגדר סעיף ג' למכתב ההבנות שבין הצדדים מיום 12.11.90, בו נשללה זכות השיבוב של המערער כאשר "נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד ...". בכך נדחתה עמדת המערער, שטען כי יש לסווג את האירוע בגדרו של סעיף א(2) למכתב ההבנות, לפיו מוקנית למערער זכות שיבוב מקום בו נפגע עובד "בדרכו מהעבודה למעונו", כשהוא נוהג או נוסע ברכב המעביד. הוראה דומה מופיעה בסעיף ב(1) למכתב במקרה דומה כאשר העובד נוהג ברכבו שלו. מאחר שהמנוח היה נהג מונית עצמאי, שנהג במונית שלו, אין מחלוקת כי זכות השיפוי של המערער תלויה בסיווג התאונה ככזו שהתרחשה "תוך כדי ועקב עבודתו" של המנוח, או כתאונה שארעה עת המנוח עשה את דרכו חזרה מהעבודה לביתו.

2. על יסוד הראיות שבאו בפניו קבע בית המשפט, כי המנוח יצא לעבודה לפנות בוקר כשבכוונתו להסיע נוסע לנתב"ג, ולפיכך הוכח כי עובר לתאונה הוא היה מצוי במהלך העבודה. באשר לטענת המערער לפיה בעת התאונה, שהתרחשה לאחר הורדת הנוסע בנתב"ג, המנוח פסק מלעסוק בעבודתו והחל בנסיעה לביתו, קבע בית המשפט כי טענה זו לא הוכחה מבחינה עובדתית. בית המשפט הוסיף כי ככל שמדובר בנהג מונית, שמשימת העבודה שלו עשויה להשתנות מרגע לרגע, הרי שניתן לומר, כי כל עוד לא נסתיימה עבודתו בדרך של יציאתו מן המונית, דינו כמי שמצוי במהלך העבודה. לפיכך נדחתה התביעה.

3. המערער טוען כי פסק הדין אינו עולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא. לטענת המערער, מעדות אלמנתו של המנוח עולה, כי המנוח היה מבצע נסיעות אך ורק בהתאם לסידור עבודה שקיבל מתחנת המוניות אליה השתייך, וכי בלילה שלפני התאונה הוא סיפר לה רק על הנסיעה המתוכננת לנתב"ג. בנוסף, במסגרת ההודעה אותה מסרה האלמנה לחוקר מטעם המערער ביום 11.11.98 (כחצי שנה לאחר קרות התאונה), נטען על ידה, כי לפי מה שנאמר לה אחרי התאונה, המנוח היה במונית לבדו בזמן התאונה "ונסע משדה התעופה בלוד לבית". לטענת המערער, מכלול הנסיבות, ובהן שעת התאונה ומיקומה בדרך חזרה לצפון, מלמד כי המנוח לא ביצע בשעת התאונה נסיעת עבודה נוספת ולא היה בדרכו לביצוע נסיעה כזאת, אלא עשה את דרכו אל ביתו שבכפר מכר. בנוסף טוען המערער, כי אין מקום לחזקה שנקבעה על ידי בית משפט קמא לפיה עבודתו של נהג מונית מסתיימת רק עם יציאתו מן המונית. לטענת המערער, חזקה זו מחילה תנאי נוסף לצורך זכות השיבוב שלו מחברות הביטוח, בניגוד לאמור בהסכם, מה גם שאין מקום לקביעת חזקות כלליות לגבי בעלי מקצוע, אלא יש לבחון את נסיבותיו של המקרה לגופו. עוד טוען המערער, כי בית משפט קמא העביר אליו את הנטל לסתור את קיומו של פטור מחובת השיפוי הקבועה בהסכם, למרות שמדובר בחריג לחבות, שחובת הוכחתו מוטלת על מי שטוען לקיומו.

4. המשיבות תומכות בפסק הדין של בית משפט קמא. לטענתן, מאחר שההסכם קובע כי חובת השיפוי אינה קיימת במקרה של תאונה שהתרחשה תוך כדי העבודה, ממילא, החובה להוכיח כי אין מדובר בתאונה שכזו, מוטלת על המערער. לטענתן, לאחר שהוכח על ידן – ועל כך אין מחלוקת – כי המנוח ביצע נסיעת עבודה עובר להתרחשות התאונה, ממילא, החובה לסתור את המסקנה הנובעת מכך ולהוכיח כי המנוח עשה את דרכו לביתו, מוטלת על המערער, שלא הרים את הנטל. המערער לא המציא ראיה כלשהי המצביעה על כך שבשעת התרחשות התאונה (בסביבות השעה 06:00 בבוקר), שלוש שעות בלבד לאחר יציאת המנוח מביתו, הוא סיים את יום עבודתו והתכוון לחזור הביתה. אמנם, אלמנת המנוח העידה כי המנוח דיווח לה לפני לכתו לישון רק על הנסיעה לנתב"ג. אולם לא היתה לאלמנה כל ידיעה ישירה על תוכנית העבודה של המנוח לאחר אותה נסיעה, ואילו דבריה לגבי מה שנמסר לה בנדון לאחר התאונה, אינם קבילים. המשיבות תומכות במבחן שנקבע על ידי בית משפט קמא באשר למועד סיום עבודתו של נהג המונית, ומוסיפות כי בכל מקרה תוצאת פסק הדין מבוססת על העובדות שהוכחו גם אלמלא אותו מבחן.

5. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. תוצאת פסק הדין של בית משפט קמא מבוססת על כך שנטל הוכחת סיום עבודתו של המנוח רובץ על המערער. נטל זה רובץ על המערער בשים לב לכך שההסכם בין הצדדים פוטר את חברות הביטוח משיפוי המערער במצב בו תאונת הדרכים ארעה תוך כדי העבודה. מאחר שלא היתה מחלוקת בפני בית המשפט על כך שעובר לתאונה ביצע המנוח נסיעה במסגרת העבודה, צריך היה המערער להמציא הוכחות לכך שבעת התאונה העבודה כבר נסתיימה. ראיות שכאלו לא הומצאו. העדה היחידה מטעם המערער הינה אלמנתו של המנוח. עדה זו לא שמעה מהמנוח לפני יציאתו מן הבית דבר באשר לתכנית העבודה שלו לאחר הנסיעה לנתב"ג. דבריה בהודעה לחוקר מל"ל בדבר נסיעתו מנתב"ג לבית התבססו, כלשונה, על "מה שנאמר לי אחרי התאונה". בצדק קבע בית המשפט כי לא ניתן להחיל על אמירה זו את החריג לעדות שמיעה שעניינו באמירת נפטר על תכניותיו, שהרי האלמנה לא העידה על דברים ששמעה מבעלה אלא על מה שנאמר לה על ידי גורם עלום, שהמערער לא הזמינו לעדות. אמנם, בעדותה בבית המשפט, ציינה האלמנה כי המנוח היה יוצא מהבית לעבודה רק כאשר היה לו סידור עבודה, וכי עבד רק בתחנה. יחד עם זאת, האלמנה לא אמרה כי סידור העבודה של המנוח מנע ממנו לאסוף נוסעים מזדמנים למונית או שהסידור לא היה ניתן לשינוי תוך כדי יום העבודה. נהפוך הוא, בעמוד 9 לפרוטוקול אישרה האלמנה כי היו מקרים בהם המנוח היה מודיע לה תוך כדי העבודה על נסיעה שהתווספה שלא כמתוכנן.

כאמור, התאונה התרחשה בשעה 06:00 בבוקר לערך, באזור מחלף זכרון-יעקב, בכביש המוביל צפונה. המנוח יצא מביתו באותו היום, בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר. בנסיבות אלה, אין ללמוד כי בעת התאונה היה המנוח בדרכו לביתו, מתוך כך שהוא לא הודיע לאשתו על המשך ביצוע עבודתו לאחר הנסיעה לנתב"ג. נהפוך הוא: מאחר שהתאונה התרחשה שלוש שעות בלבד לאחר עזיבתו את הבית, כאשר לפי עדות האלמנה המנוח הקדים לשוב לביתו ערב הנסיעה על מנת שיוכל לנוח ולישון בטרם צאתו לעבודה, ובשים לב לכך שתחנת המוניות בה עבד מצויה אף היא בצפון הארץ, כך שהנסיעה היתה עשויה להיות לכיוון התחנה, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי לא הוכח סיום העבודה בטרם התאונה.

6. אין צורך לומר כי ענייננו בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, ששמע את העדים באופן בלתי אמצעי והתרשם ממכלול הראיות שהונחו בפניו. במצב דברים זה, ההתערבות של ערכאת הערעור מצומצמת ביותר ומוגבלת למקרים חריגים בהם נפל פגם שורשי וגלוי בניתוח הראיות ובקביעת המימצאים על ידי הערכאה המבררת. לא זה המקרה בפנינו. בית המשפט בחן ביסודיות ובקפידה את מכלול הנתונים והראיות, וכפי שהוסבר לעיל, קביעתו מתיישבת היטב עם הראיות ועומדת במבחן ההיגיון והסבירות.

7. במצב דברים זה תוצאת פסק הדין מבוססת על העובדות שהוכחו, בלא צורך להיזקק למבחן או לחזקה כלליים באשר למועד שבו מתחילה ומסתיימת עבודתו של נהג מונית בדרך כלל. משכך, אין בטענות שהעלה המערער באשר לסוגיה זו כדי להעלות או להוריד במקרה דנן ואיננו רואים צורך להתייחס לעניין זה.

8. לאור כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעור.

9. המערער יישא בהוצאות ושכר טרחת המשיבות בסכום של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום ז' בחשון, תשס"ט (5 בנובמבר 2008) .

יהודית צור, סגנית נשיא

משה סובל, שופט

נאוה בן-אור, שופטת