ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אקרע עטאללה נגד מינהל מקרקעי :

1

בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע

הפ 008068/06

בפני:

כבוד השופט ואגו

תאריך:

05/11/2008

בעניין:

1 . אקרע עטאללה חסן

2 . אקרע עלי

3 . אקרע נאג'י

4 . אקרע הני

5 . תראבין אנואר

6 . תראבין מוחמד

ע"י ב"כ

עו"ד קאופמן דוד

המבקשים

נ ג ד

1. מינהל מקרקעי ישראל- המנהלה לקידום הבדואים בנגב

2 . מועצה מקומית עומר

ע"י ב"כ

1 . פמ"ד –אזרחי- עו"ד רואש יערי

2 . עו"ד קראוס עמירם

המשיבים

פסק דין

1. לפני בקשה אשר הוגשה בדרך המרצה, למתן פסק דין הצהרתי וצו עשה, לפיו יוצהר כי המבקשים, כאשר מבקש 1 הינו אביהם של מבקשים 6-2, כולם יחד וכל אחד לחוד זכאים להיכלל ברשימת "הזכאים" לקבלת מגרשים חליפיים המצויים בישוב הקבע המתוכנן עבור בני שבט התראבין, בנחל שומריה. בנוסף, עותרים המבקשים לקבלת הצהרה לפיה על המשיבים להתקשר עימם בהסכמי פינוי פרטניים להסדרת הפיצויים המגיעים לכל אחד מהם, לשיטתם, והכל על פי הקריטריונים שנקבעו בהסכמי המסגרת לפינוי שנחתמו ביום 18/01/05 בין נציגי שבט התראבין לבין המשיבים.

2. התשתית העובדתית שבבסיס נשוא דיוננו, הינה כי ביום 18/01/05 נחתמו שני הסכמים בין נציגי שבט תארבין אל-צנע לבין המשיבים - מינהל מקרקעי ישראל, באמצעות המנהלה לקידום הבדויים בנגב (להלן: המינהל) והמועצה המקומית עומר (להלן: המועצה). בהסכם הראשון, נספח א' להמרצה, שנחתם בין המינהל לבין נציגי השבט, והקרוי "הסכם מסגרת לפינוי", הוסכם כי בני השבט אשר התגוררו באתר המגורים הסמוך ליישוב עומר ביום חתימתו, יתפנו מהמקרקעין הללו ויעתיקו מגוריהם ליישוב חדש, וזאת לאחר שהמתפנים יהרסו את המחוברים שיש להם במתחם המיועד לפינוי, ובתמורה לפינויים ולהריסת הנ"ל, התחייב המינהל ליתן לכל אחד מן המתפנים ה"זכאים" מגרש בניה אחד בשטח היישוב החדש וכן פיצויים ומענקים כספיים שונים, כנקוב שם. בהסכם השני, נספח ג' להמרצה, שנחתם בין משיבה 2 - המועצה לבין נציגי השבט, הוסדר הפיצוי הכספי שישולם לכל אחד מן המתפנים על ידי המשיבה 2, לאחר שהשלימו ומימשו את ההסכם הראשון, ובקליפת האגוז, המדובר בסך של 70,000 ₪ לרווק, וב- 155,000 ₪ למשפחה.

אין חולק, כי שמם של המבקשים נכלל ברשימת ה"זכאים", אשר צורפה כנספח "א" להסכם הראשון שלעיל (נספח ב' להמרצה), ואולם, שמותיהם כמסתבר קוטלגו תחת הכותרת "שונים" ולא במסגרת הרשימה השוטפת של הזכאים. כן מוסכם, כי המבקשים לא התגוררו בפועל במתחם השבט בשנים הסמוכות לפינוי, אלא בישוב קלנסוואה שבמשולש, בשכירות. עובדה שלישית שאינה במחלוקת הינה כי בנו של המבקש 1, סולטאן עטאלה תראבין, אשר עפ"י הנטען, הרס בהוראת אביו פחונים שהיו שייכים למבקשים, חתם בעצמו על הסכם פינוי פרטני עם המינהל, ביום 26/07/05, ואף קיבל פיצוי בגין הריסת המחוברים אשר הוכיח, באמצעות סקר מחוברים, כי היו בבעלותו.

3. לטענת המבקשים, אשר מטעמם הגיש תצהיר והעיד בבית המשפט המבקש 1, הם נמנים על העדה הבדואית בני שבט תראבין אל-צאנע, ומאז שנת 1963 התגוררו במתחם השבט, סמוך לישוב עומר, עסקו במרעה ובנו בתקופה זו שני צריפים, פחונים, שהכילו 3 חדרים, סככה מטבח ושירותים כל אחד. אלא שבשל מצבו הבריאותי של המבקש 1 ומצרכי פרנסה, העתיקו את מקום מגוריהם, בשונה ממרכז חייהם, באופן זמני בלבד ליישוב קלנסוואה שבמרכז הארץ, מבלי לרכוש שם נכס מקרקעין כלשהו, אלא בשכירות בלבד.

לשיטתם, לאחר שנציגי השבט חתמו בשמם על הסכמי הפינוי, ובהסתמך עליהם, הורה המבקש 1 - אבי המשפחה, לבנו, להרוס את המחוברים שהיו ברשותם, שכן הדבר היווה תנאי לקיומו של ההסכם מצידם. בכך, שינו המבקשים את מצבם לרעה, שעה שהמשיבים לא עמדו בחלקם בהסכם, לשיטתם.

לאחר הריסת המחוברים, כך לטענתם, פנו המבקשים למינהל על-מנת לקבל מידע אודות השטחים המוקצים להם, אך לתדהמתם, הוברר להם כי אינם זכאים לפיצוי כספי, לרבות מגרש חלופי, וזאת מן הטעם שבעת חתימת הסכם המסגרת, לא התגוררו בפועל במתחם השבט המיועד לפינוי, וכן משום שלא עברו הליך של ביצוע סקר מחוברים פרטני בשטחם. כך או כך, טוענים המבקשים, כי לפי ניסוחו של הסכם המסגרת, התנאי היחיד שהיה עליהם לעמוד בו, הינו הריסת המחוברים ופינוי המקרקעין ותו לא, תנאי אותו קיימו לשיטתם, כאמור, ועל-כן אין רלוונטיות לשאלה האם היו תושבים בעת חתימת ההסכם, וזאת אף בהינתן שנכללו ברשימת ה"זכאים" שצורפה כנספח.

את העובדה שלא זומנו על ידי המינהל, על-אף בקשותיהם החוזרות והנשנות, לביצוע סקר מחוברים, הגדירו המבקשים כנובעת מהפליה וחוסר תום לב של הרשות הציבורית כלפיהם.

המשיב 1 השיב להמרצה, וטען כי אין לראות במבקשים צד להסכם המסגרת, שכן הם אינם עונים על תנאי הסף הקבועים בו, שהם מגורים במתחם השבט ביום חתימת ההסכם (וזאת הן לפי הפסיקה והן לפי פרשנות מרחיבה של מושג המגורים), קיום מחוברים במקום וכנגזרת לכך - פינויים בהתאם לקבוע בהסכם. מטעמו, הגיש תצהיר והעיד בבית המשפט אילן ישורון, מנהל תחום פשרות והסדר מקרקעין במינהלה לקידום הבדואים בנגב במועדים הרלוונטיים.

בהתייחסו להסכם המסגרת, טען המינהל, כי מהות ההסכם בהבנות העקרוניות, הכלליות והמנחות שנקבעו בו, ואולם, אין הסכם זה דן בזכויות הספציפיות של פרטים בשבט, אותם מסדיר הסכם פרטני, שהינו השלב השני בדרך למימוש הסכם המסגרת והוצאתו מן הכח אל הפועל - אשר אף אותו לא עברו המבקשים, לנוכח אי עמידתם בהסכם המסגרת הכולל.

עוד, לשיטתו, לעניין רשימת הזכאים אשר צורפה כנספח, וכחלק בלתי נפרד מהסכם המסגרת גופו, זו הינה רשימה סגורה, כאשר אדם שאינו מוזכר בה אכן אינו יכול להיכלל בהסכם המסגרת, ואולם, והיא הנותנת, אין הרשימה מלמדת על זכאות גורפת ומחייבת על פי הסכם המסגרת, אלא - כל שם ברשימה נבחן בצורה אישית ופרטנית על ידי המינהל, האם הוא זכאי לפיצוי פרטני וזאת על פי תנאי ההסכם העיקרי. זאת ועוד - וכפי שצויין לעיל, המבקשים לא נכללו ברשימת הזכאים ה"רגילה", כי אם ברשימה נפרדת ותחת הכותרת "שונים", המעידה, לשיטתו של המשיב 1, על קושי ובעייתיות מסויימים, אשר עמדו אף בפני נציגי השבט, לשייך ולסווג את המבקשים, וזאת לאור מקום מגוריהם שנים קודם למועד חתימת ההסכם, במקום אחר.

המשיבה 2, מועצה מקומית עומר, השיבה אף היא להמרצה, וטענה כי אין בינה ובין המבקשים דבר, לאור העובדה כי הללו לא עברו את השלב שבלעדיו אין - והוא חתימה על הסכמים פרטניים (הכוללים סקר מחוברים) עם המינהל, שרק לאחריהם מגיע שלב הפיצוי הכספי ממנה, כמפורט בהסכם שנחתם בינה לבין נציגי השבט, ומאחר וכך, מצויים המבקשים במצב של "תביעה על תנאי" כלפיה, כלומר - שרק עם קבלת הבקשה כלפי המינהל, וחיובו בחתימה של הסכם פרטני עם המבקשים ומתן פיצויים וקרקע חלופית על ידיו, נכנסת היא "לתמונה" ואזי גם עליה החובה ליישם את ההסכם השני שנסקר לעיל, אשר נחתם בינה ובין נציגי השבט.

בסיכומיה, היא מוסיפה, כי הטענות שהועלו כלפיה נזנחו בסיכומי המבקשים, ולפיכך יש לדחות את תביעת המבקשים נגדה, תוך חיובם בהוצאותיה.

4. תכלית עריכת הסכם הפינוי נשוא דיוננו, הוסברה על ידי נציג המשיב 1, מר אילן ישורון. לדבריו, נעשה הדבר בכדי לעגן בכתב את ההסכמות וההבנות העקרוניות אליהם הגיעו הצדדים באותה העת, בנושא פינוי בני שבט התראבין אשר התגוררו באתר המגורים סמוך ליישוב עומר והעברתם ליישוב קבע שהקימה עבורם המדינה, תוך פיצוי בגין פינוי המקרקעין והריסת המחוברים שבבעלות המתפנים.

הסכם המסגרת מלמדנו, כי הליך ביצוע ההסכם במישור המעשי, כלל שלבים אחדים - החל מחתימתו, ביום 18/01/05, כשהוא כולל רשימת "זכאים" עקרונית, המשך בבחינת זכאות פרטנית של הרשימה הנלווית להסכם, וחתימה על סקרי מחוברים בשטח, במעמד הצדדים שנמצאו זכאים בבחינה הפרטנית. לאחר החתימה על הסקרים הפרטניים, נדרשו המתפנים, בהתאם להצהרתם בדבר המחוברים שבבעלותם, להרוס אותם, לפנות את הקרקע ולהעתיק מגוריהם ליישוב החדש, כתנאי לקבלת קרקע חלופית ופיצוי כספי מטעם המינהל. בתום ביצוע האמור, ורק אז, ניתן היה לממש את ההסכם השני, זה שנחתם בין נציגי השבט ובין המועצה, לתשלום פיצוי נוסף, מטעמה, למפונים.

תגובות הצדדים, סיכומיהם והראיות שהוגשו על ידם, מלמדים כי כפי שטוענים המשיבים, הסכם המסגרת אכן נועד לקבוע עקרונות מנחים בלבד, בעוד שהדבר לא מייתר ולא משנה כהוא זה את הכפפתו להסכם אישי ופרטני אשר חובה על כל מפונה שעמד בתנאי הסכם המסגרת והוגדר ע"י המינהל כ"זכאי" לפיצוי, לחתום עליו.

5. הקריטריונים הקבועים בהסכם המסגרת, כתנאי לקבלת הפיצוי והקרקע החלופית, הינם שניים: האחד, שהתושבים מתגוררים ביום חתימת ההסכם במתחם השבט, סמוך לישוב עומר. השני, בעלות על מחוברים אשר תוכח במסגרת סקר מחוברים פרטני שייערך לכל אחד מן התושבים, הריסתם ופינויים. אלו נלמדים, בין היתר, מהמבוא להסכם המסגרת, בו נקבע כי: "המתפנים ששמותיהם מפורטים בנספח א' להסכם זה מתגוררים כיום בסמוך לישוב עומר... והמתפנים הצהירו כי בבעלותם מחוברים, אשר פרטיהם יפורטו בסקרי מחוברים אשר ייערכו להם ואשר העתקיהם יישמרו בתיקי המנהלה אשר יתנהלו ע"ש יחידי המתפנים... והמתפנים הסכימו להרוס את המחוברים, לפנות את המקרקעין ולעבור להתגורר במגרשי קבע בישוב המתוכנן עבורם". בסעיף 1 להסכם, הודגש כי: "המבוא להסכם זה והנספח לו מהווים חלק בלתי נפרד ממנו ויקראו עמו בד בבד".

אשר לתנאי הראשון, שעניינו מגורים במתחם השבט סמוך לישוב עומר, מודים המבקשים כי בשנים האחרונות הם העתיקו את מגוריהם, אם כי לטענתם - לא את מרכז חייהם, לישוב קלנסוואה. להוכחת גרסתם וחיזוקה, הציגו המבקשים את רישומם במשרד הפנים בכתובת הנ"ל, אישור מעריית קלנסוואה המאשר כי אינם בעלי נכסים במקום, אלא מתגוררים שם בשכירות מ-1/06/03 (נספח טז' להמרצה) וכן אישור שיח' השבט, מחמוד תראבין, המאשר בעלות המבקשים במקרקעין אשר במתחם השבט וזכאותם לפיצוי עפ"י הסכמי הפינוי (נספח יג' להמרצה).

אף בעדותו מיום 5/02/08, ניסה המבקש 1 לשכנע, כי מגורי המבקשים בקלנסוואה זמניים בלבד, וחסרי משמעות מהיבט של שיוך ומרכז חיים, ואולם, כשנשאל על כך, השיב: "אני תמיד הולך לקלנסוואה. תעזוב קלנסוואה ותעזוב בטיח... הבן שלי מוחמד טראבין גר אצלי בקלנסוואה... אולי 10 אולי 5 או 4 שנים" (עמ' 6-5 לעדותו).

בהיות תנאי המגורים יסודי בהסכם, ומהווה חלק אינהרנטי ממנו - באשר התנאי אינו מוגדר בהסכם כ"תושבות" או "מרכז החיים", מונחים שניתנים לפרשנות משפטית ועיונית, אלא "מגורים" פשיטא, העניין עובדתי ואינו נתון לפרשנות, כפי שראינו לעיל, ולאחר בחינת ראיות המבקשים להוכחתו, לא מצאתי כי אלו הרימו את הנטל הנדרש מהם לשכנע כי אכן נכון למועד חתימת הסכם המסגרת, או סמוך לכך, התגוררו במתחם שבט תראבין סמוך לעומר, אלא להיפך - הם הצביעו, באמצעות אסמכתאות, על מגורים, שנים קודם לחתימת ההסכם, במיקום המרוחק גיאוגרפית מהמתחם המפונה, והמינהל אף הטעים והוסיף, אולי כקוריוז להמחשה, כי לא בכדי הם שכרו עו"ד שמשרדו בנתניה, ויש בדבר כדי לחזק את הטענה לפיה נטשו את המתחם וניהלו את חייהם ועניינם במנותק ממנו. כאמור, משלא הוכח באופן מבוסס אחרת, לא עומדים המבקשים בתנאי זה, מהנימוקים שנסקרו.

אשר לתנאי השני, שעניינו קיומם של מחוברים בבעלות המתיישבים בעת חתימת הסכם הפינוי, הריסתם ופינויים, במסגרת סקר מחוברים שייערך לכל אחד מהם פרטנית, תנאי הנלמד מסעיפי ההסכם: "המתפנים מאשרים ומצהירים בזאת כי המחוברים, הנם בבעלותם המלאה ואין לכל אדם ו/או גורם אחר מלבדם זכות או זיקה כשלהי למחוברים ו/או לחלק מהם; ... בכפוף להסכם זה, ובכפוף לחתימה על הסכם פרטני ע"י כל אחד ואחד מן המתפנים, פינוי המקרקעין והריסת המחוברים, ומעבר למגרשי הקבע, תשלם המנהלה למתפנים כספים כאמור להלן בהסכם זה" (סעיפים 2 ו-6 להסכם), נראה כי אף תנאי זה אינו מתקיים בעניינם, לנוכח אי-הבאת ראיות מספקות להוכחת הבעלות הנטענת על ידם, בפחונים או מחוברים אחרים, וכפי שיובהר להלן.

גרסת המבקשים, עליה שב המבקש 1 בעדותו, הינה כי נכון לחתימת ההסכם, היו בבעלותם 2 פחונים במתחם השבט, אך בהמשך לחתימת הסכם הפינוי, וכחלק מביצועו, כפי הבנתם באותה העת, הורה המבקש 1 לבנו סולטאן עטאללה תראבין להורסם, על מנת לקבל בתמורה לכך את הפיצוי המוסכם מאת המשיבים. לצורך הוכחת טענתם זו, העיד המבקש 1, ואולם - פרט לעדות זו, לא הונחה לפני בית המשפט כל ראיה תומכת אחרת.

מצאתי, כי יש לדחות גרסה זו, מטעמים אחדים.

האחת, לפי שקיומם הלכאורי של המחוברים הנטענים על ידם, לא הוכח כדבעי, אם באמצעות צילומים, אם באמצעות תיאור מדויק של מיקומם עובר להריסה הנטענת על ידם, אם באמצעות מפה, ואם על ידי מסמכים או עובדות אחרות המעידים על מועד בנייתם או הריסתם.

השניה, לפי שמלשון ההסכם, בסעיף 4א', אנו למדים שהמועד להריסת המחוברים ופינוי המקרקעין, היה אמור להיות "תוך 90 יום מיום מתן הודעה בכתב למתפנים החתומים על הסכם זה ע"י המנהלה בדבר זמינות המגרשים בישוב החדש", ובכל מקרה, עולה שההריסה יועדה רק לאחר עריכת סקר המחוברים לכל משפחה באופן פרטני. בהיעדר הודעה כזו מטעם המשיבות, עובדה שלא נסתרה, קשה לקבל את טענת המבקשים באשר להריסת המחוברים, מבעוד מועד, ובאופן חד צדדי, מטעמם הם.

השלישית, והיא לב העניין, וזו אשר אינה מתיישבת כלל עם הגיון הדברים - כי פרט לעדותו של המבקש 1, לא הובאו עדים נוספים לתמוך בגרסת המבקשים, ובעיקר, תמוהה אי הבאת הבן סולטאן לעדות, כפי שיובהר.

מהעובדות אשר התבררו במהלך הדיונים, עולה, כי הבן סולטאן, אשר אין חולק כי התגורר, יחד עם משפחתו הגרעינית (אשתו וילדיו), במתחם השבט בעת חתימת הסכם הפינוי, הגיע להסדר עם המינהל, לרבות עריכת סקר מחוברים במסגרתו הצהיר על בעלותו במחוברים, הרס ופינה אותם, ולאחר מכן, קיבל קרקע חלופית בישוב החדש וכן פיצוי כספי.

יצויין, כי במסגרת חתימה על סקר מחוברים, וכפי שניתן ללמוד מהסברים מתצהירו של נציג המשיב 1, אילן ישורון, נדרש הטוען לבעלות לאמת את טענותיו מול המינהל, וזאת בשטח המתחם: "סקר המחוברים הינו סקר שנערך במתחם המתפנה על ידי מנהל מקרקעי ישראל בנוכחות המתפנה הטוען לבעלות על מחוברים ומטרותיו הינן - ראשית, בחינת הימצאותם של מחוברים המשמשים למגורים במתחם המתפנה. שנית, אימות הבעלות הנטענת על-ידי המתפנים על המחוברים של כל מתפנה ומתפנה וייחוס המחוברים למתפנה במסגרת הסכם פינוי פרטני שנחתם עימו שבו הינו מצהיר על בעלותו הבלעדית על המחוברים, מתחייב להרוס אותם, לפנות את המקרקעין ולעבור להתגורר ביישוב הקבע יחד עם משפחתו המתגוררים עימו" (סעיף 20).

סקר המחוברים הפרטני שנערך בין המינהל לבין סולטאן עטאלה תראבין, הוגש וסומן מש/1. מהמסמך עולה, כי לסולטאן היו מחוברים שהם: 2 פחונים - האחד עם רצפת בטון והשני רצפת עפר, מקלחת פח ומרפסת פחון עם רצפת בטון. במעמד חתימת ההסכם הפרטני עימו, חתם סולטאן על הצהרה לפיה "פרטי המחוברים שנתבעו על ידי בטופס זה הינם בבעלותי ו/או שייכים לי ואין לכל אדם אחר זכות או זיקה כל שהיא למחוברים או לחלק מהם", הצהרה הנוגדת בעליל את גרסת המבקשים כאן.

משאלה פני הדברים, ומשלא הובא סולטאן לעדות, בניסיון ליישב את הסתירות שנסקרו לעיל, ומהנימוקים שפורטו, יש לקבוע כי המבקשים לא הוכיחו אף את התנאי השני הקבוע בהסכם המסגרת, לפיו היו בעלי מחוברים במתחם.

משלא עמדו המבקשים בתנאי הסכם המסגרת, ברי כי בדין לא מצא המשיב 1 צורך לזמנם לעריכת סקר מחוברים פרטני בשטח המתחם.

אשר למשיבה 2, הסכם הפינוי שבינה לבין נציגי השבט (ההסכם השני שנסקר לעיל) קובע כי חתימה על הסכם פרטני הינו תנאי מקדים ליישום ההסכם עימה, כך: "נציגי המפנים מתחייבים בזה, כי כל אחד מהמתפנים יחתום באופן אישי על הסכם פיצוי אישי בגין המחוברים כנדרש, לצורך ביצוע הסכם זה". לפיכך, מתקבלת טענתה, כי בהיעדר חתימה מאושרת על סקרי מחוברים פרטניים, ובאי-עמידה בתנאי הסף שקבע הסכם המסגרת, לא יכולים המבקשים לטעון דבר ביחס לקיום ההסכם עימה, כאשר זה כרוך בביצוע ההסכם שבין המשיב 1 לבין המתפנים.

6. טענה נוספת בפי המבקשים, והיא, כי התנהגות המשיב 1 עולה כדי "מעשה שלטוני בלתי נאות" כהגדרתם (סעיף 17ג' לסיכומיהם), משלא ניתנה להם הזדמנות להוכיח, באמצעות סרק מחוברים, בעלות על המחוברים שלטענתם הרסו.

הגם שבוארה הסיבה בשלה לא הוזמנו המבקשים לסקר האמור - באי עמידתם בתנאי ההסכם, ולמעלה מן הצריך, אתייחס לטענה זו, ולו כדי להפיס דעת המבקשים בסוגייה.

מעשה הרשות המינהלית נהנה מ"חזקת הכשרות" שהעניקה לו הפסיקה, ולפיה כל פעולה מינהלית מוחזקת ככזו שנעשתה על-פי הדין והמבקש לסתור זאת, עליו נטל ההוכחה (ראה בג"ץ 7351/95 מוניר נבואני נ' השר לענייני דתות, פ"ד נ(4)89, 129). חזקה זו ניתנת לסתירה, אולם מהיבט נטל הבאת הראיות, מוטל הוא על כתפי הטוען לפגם בהליך: "חזקה היא... שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית בלי שהוסמכה לכך על-פי הדין... ואולם חזקת התקינות איננה מעבירה את נטל השכנוע אל הצד השני; השפעתה מתמצית בתחום נטל הבאת הראיות, המוטל על כל אחד מן הצדדים" (ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, 13פ"ד מז(5)1, 13-12).

ולעניינינו - הנטל על המבקשים להראות, באמצעות ראיות מבוססות, כי נפל פגם בהליך החתימה על חוזי הפינוי הפרטניים ובחינת זכאות המבקשים ביחס ליתר המפונים, ולא להיפך. כל עוד לא הוכח אחרת, נהנית הרשות, כאמור, מחזקה לתקינות מעשיה.

ואכן, לא רק שהמבקשים לא הרימו נטל זה, אלא שהמשיבים הצביעו, בתגובות שהגישו במסגרת ההליך, על התנהלותם מול המבקשים, ומהתכתבויות פנימיות ביניהם ניתן ללמוד כי שאלת זכאותם של המבקשים נבחנה, כפי שנעשה לעיל, ונדחתה, תוך שיקול דעת ודיון מעמיק בה.

ולדוגמא: בתשובה לפניית המבקשים למינהל (נספח יד' להמרצה), השיב להם אילן ישורון, בכתב, כי: "עפ"י המבוא להסכם והוראותיו, הפינוי והמעבר מיועדים רק למתפנים מבני השבט שהתגוררו במועד החתימה במתחם הסמוך לישוב עומר, בשטח המקרקעין שפורט במפה שצורפה להסכם המסגרת", והוסיף, כי הפיצוי הכספי בגין פינוי המחוברים ניתן בגין "פינוי מחוברים שבבעלות מתפנים המתגוררים בהם במתחם המגורים הסמוך לישוב עומר, אשר פרטיהם מפורטים בסקרי מחוברים פרטניים שנערכים בשטח ושעל פיהם ועל בסיסם נחתמים הסכמי הפינוי הפרטניים עם יחידי המתפנים".

אף ממשיבה 2 לא נעלמו פניות המבקשים, ובמכתב ששלחה המועצה לב"כ המבקשים (נספח ט' להמרצה), מיום 5/4/06, מסביר ב"כ כי המבקשים אינם נכללים ברשימת הזכאים, מאחר ובעת חתימת ההסכם התגוררו בקלנסואה, ומאחר ולא חתמו על הסכם אישי מול המינהלת, הינם נעדרי זכויות אף כלפי המועצה המקומית.

מכאן - שמעשי המשיבים, אשר נמצאו בבדיקה שלעיל מוצדקים, נכונים ושקולים לגופו של עניין, חוסים אף תחת מעטה של "חזקת כשרות" שלא נסתרה, ובכך יש כדי לדחות, במצטבר, את הבקשה, על היבטיה השונים.

7. משלא הרימו המבקשים את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי עמדו בתנאי הסכם המסגרת לזכאות בפיצוי מאת המשיבים - לא הוכיחו מגורים במתחם השבט בעת חתימת ההסכם וכן קיומם של מחוברים כלשהם במקום, במידה הנדרשת בדין, איני מוצא מקום להתערב בהחלטת המשיבים, שניתנה בדין, והריני דוחה את הבקשה שלפני, מן הטעמים שפורטו.

המבקשים ישאו, סולידרית, בהוצאות המשיבים - המינהל והמועצה, בסכום כולל של 5,000 ₪ לכל אחד מהם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, כאשר לסכום המגיע למשיבה 2 יש להוסיף מע"מ כחוק.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' בחשון, תשס"ט (5 בנובמבר 2008), בהעדר הצדדים.

א' ואגו, שופט