ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית נתיבות נגד רו"ח חן ברדיצ'ב :

1

בתי המשפט

בית משפט מחוזי באר שבע

בשא005097/08

בפני:

כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי

תאריך:

05/11/2008

עיריית נתיבות

בעניין:

המבקשת

נ ג ד

רו"ח חן ברדיצ'ב

ש. גוזלן חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ

כונס הנכסים הרשמי

המשיבות

החלטה

בפניי ערעור של עיריית נתיבות (להלן – "המבקשת"), על החלטת הנאמן, רו"ח חן ברדיצ'ב, לנכסי חברת ש.גוזלן חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ בהסדר נושים (להלן – "החברה" ו"הנאמן"), לדחות את תביעת החוב שהוגשה על ידי המבקשת.

בהערת אגב יצויין, כי הבקשה הוכתרה בכותרת "בקשה לשינוי החלטת נאמן", אך מדובר בערעור על החלטה זו.

רקע עובדתי

תביעת החוב מתייחסת לסך של 217,378 ₪, בגין מיסי ארנונה עירוניים, כאשר על סך 80,000 ₪ ניתנה המחאה מטעם החברה, כערובה לפרעון חובותיה כלפי המבקשת.

בטיעוני הצדדים צוינו הליכים קודמים שהתנהלו בין המבקשת לבין הנאמן, אשר אין צורך לפרטם, שכן הם חורגים מגדרה של החלטה זו. יצויין רק, כי הערעור נסמך על החלטת מנהל הארנונה בעירית נתיבות, לחייב את העוררת בגין קוטג'ים ודירות, שבנייתם לפי שיטתה של העוררת לא הסתיימה והן אינן ראויות לאכלוס.

ביום 17.8.07 התקבלה החלטתה של ועדת ערר לענייני ארנונה של עירית נתיבות, לפיה נדחו טענות החברה, כי אין לחייב את הדירות המנויות בערר בארנונה ועל החברה לשלם את החיוב בגינן. ועדת ערר קבעה כממצא עובדתי, כי מדובר בדירות ראויות לאכלוס, ואין בעובדה שלא הונפק לגביהן טופס 4, כדי לשנות מקביעה זו (החלטת ועדת הערר, צורפה כנספח ט' לערעור).

לפי החלטת בית המשפט מיום 12.6.06, קביעת גובה החוב הופנתה לוועדת הערר, ומשזו לא קיבלה את הערר של החברה, יש לראות את סכום תביעת החוב על סך 217,378 ₪ כמאושר.

בהחלטתו מיום 28.8.2008, קבע הנאמן כדלקמן:

"הואיל והנושה חייבת לחברה חוב שאינו שנוי במחלוקת, אשר עמד ביום 20.5.01 על סך 56,525 ₪ בצרוף ריבית והצמדה, שערכם ליום הגשת תביעת החוב (24.12.04 – המועד אליו חושב החוב הנטען), הוא 65,718 ₪, אזי היתרה המגיעה לנושה הינה אפס. יתרה מזאת העירייה נותרה חייבת כספים לחברה, ברם בסוגיה זו אין בסמכותי להכריע".

החלטה זו היא נושא הערעור שבפני.

גדר המחלוקת

שתי טענות בפי המערערת:

ראשית, כי הנאמן חרג מסמכותו כאשר שינה את סיווג החוב של המבקשת וקבע כי מדובר בחוב רגיל, בניגוד לקביעתו הקודמת, כי מדובר בחוב בדין קדימה.

שנית, כי הנאמן טעה כאשר קיזז סך של 65,718 ₪ מתביעת החוב של המבקשת, שכן המבקשת הפחיתה מראש את החוב האמור מתביעת החוב שהוגשה על ידה.

חוב בדין קדימה- האמנם?

הנאמן קבע, כי מדובר בחוב בדין רגיל, ובהתאם להסדר הנושים אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין, זכאית המבקשת לדיבידנד עד לגובה 62,279 ₪.

המבקשת טוענת, כי מדובר בחוב בדין קדימה.

לדבריה, הנאמן פעל בניגוד לכל דין, כאשר שינה את סיווגה חוב של המבקשת, ללא כל הסבר וללא אישור, לאחר שניתן אישור בית המשפט להסדר נושים, ואף פטר עצמו מחקר טענות הצדדים לעניין מהות החוב.

לטענתה, הנאמן הגיש בקשה למתן הוראות ולאישור הסדר נושים, בה ציין במפורש כי הכיר בסך של 80,000 ₪ מתביעת החוב למבקשת כחוב בדין קדימה. בית המשפט אישר את הבקשה ואת הסדר הנושים והסמיך את הנמאן לפועל בהתאם להסדר הנושים. לפיכך, טעה הנאמן עת חזר בו מהאמור בבקשתו למתן הוראות ומהקבוע בהסדר הנושים, וזאת אף מבלי לפנות לקבלת אישור בית המשפט לצורך שינוי זה.

טוען הנאמן, כי בתאריך 26.5.06 ניתנה על ידו החלטת ביניים בתביעת החוב שהגישה ע"י המבקשת, בה צוין כי מדובר בחוב בדין רגיל. ביום 30.1.06 ניתנה החלטה סופית בתביעת החוב, והנאמן הודיע כי אין בכוונתו לשנות מהחלטה זו (נספחים א-ד לתגובת הנאמן).

הנאמן סבור, כי לשון החלטת הביניים המהווה החלטה חלוטה – ברורה. מההחלטה עולה, כי מדובר בהחלטה סופית של הנאמן, בכל הנוגע לסיווג חוב הארנונה כחוב רגיל.

לגופו של ענין טוען הנאמן, כי מן הדין לדחות את טענת המבקשת לפיה הינה נושה בדין קדימה, שכן מדובר בחוב אשר קדם לשנים עשר חודשים לפני מתן צו הקפאת ההליכים.

אין לקבל טיעונו של הנאמן, ככל שהוא נסמך על החלטת הביניים.

החלטה זו בוטלה על ידי בית המשפט (כב' השופט אלון), שקבע ביום 12.6.06, כי ערעור של המבקשת מתקבל, בית המשפט מבטל את החלטת הנאמן ומורה לו להמשיך בבירור סוגיית חובות הארנוה בפני ועדת הערר. הנאמן עצמו מציין בתגובתו (סעיף 8), כי בית המשפט קבע, כי בהתאם להחלטת ועדת הארנונה "ישוב הנאמן ויבדוק את סיווג החוב אם בדין קדימה ואם בנשיה רגילה ויפעל בהתאם לנקבע לעניין זה בהסדר הנושים".

סיווג החוב אינו נושא לקביעה שרירותית של הנאמן, אלא הוא נקבע בהתאם לדין.

לפיכך, היה על הנאמן לשוב ולבחון את שאלת סיווג החוב, ואם ההחלטתו נוגדת את הוראת הדין – אין לדבוק בה.

סעיף 354 (א) לפקודת החברות מפרט את החובות בדין קדימה:

(1) שכר עבודה...

(2) סכום שהחברה ניכתה במקור משכר עבודה

(3) החובות המפורטים להלן, והם יהיו שווים זה לזה במעלה וישולמו

במלואם, ואם אין בנכסים כדי תשלום מלא של כולם יופחתו התשלומים בשיעור שווה:

(א) תשלומי חובה שהגיעו מאת החברה בתאריך הקובע והיא נתחייבה בהם, או שזמן פרעונם הגיע תוך שנים עשר החדשים שקדמו לאותו תאריך; "תשלומי חובה", לענין זה — מסים עירוניים, מסים של מועצות מקומיות, תרומות שהן בבחינת מסים על פי פקודת העדות הדתיות (ארגונן) ואגרות המשתלמות לרשם על פי פקודה זו;

לשון החוק ברורה: מיסים עירוניים (וארנונה בכללם) הם בגדר חובות בדין קדימה, אם זמן פרעונם הגיע תוך שנים חודשים שקדמו לתאריך הקובע.

בבש"א 2126/07 עירית כרמיאל נ' עו"ד אבנר כהן בתפקידו כמפרק החברה (פורסמה בנבו) נקבע:

"נקודת המוצא הנורמטיבית לדיון בתביעה של חובות ארנונה אגב פירוקה של חברה, מצויה בהוראת סעיף 354(א)(3)(א) לפקודת החברות. על פי הוראה זו, נהנים חובות אלה (ועמם חובות נוספים המפורטים בסעיף 354 הנ"ל) מדין קדימה, דהיינו הם משתלמים לפני החובות לבעלי שעבוד צף ולפני חובות לנושים רגילים של החברה, אך לאחר הנושים המובטחים וכיסוי הוצאות הפירוק...חוב ארנונה המתייחס לתקופה הקודמת לפירוק כמפורט בסעיף 354(א)(3)(א) לפקודת החברות... נהנה מדין קדימה והיה איפוא על המערערת להגיש תביעת חוב בגינו עד למועד האחרון..."

לא הוכח על ידי המבקשת, כי אם חוב הארנונה מתייחס רק לתקופה של שנים עשר חודשים שקדמו לצו הקפאת ההליכים. ההיפך הוא הנכון, מעיון בתביעת החוב שצורפה כנספח א' לערעור עולה לכאורה, כי אין מדובר בחוב בן שנים עשר חודשים בלבד. מסקנה זו נתמכת גם בדפי החשבון שצורפו כנספח ד' לבקשה, מהם עולה כי מדובר בחובות שצברו ריבית ואפילו ריבית פיגורים. בהערת אגב יצוין, כי החלטתה של המבקשת, לסמוך טיעוניה על פלטי מחשב סתמיים, בהם לא פורטו מועדי החיוב, היא נוהל לקוי שהכביד והיקשה על בירור טענותיה.

לפיכך, צדק הנאמן בסירובו להכיר בחוב כחוב בדין קדימה.

קיזוז מתביעת החוב

המבקשת טוענת, כזכור, כי שגה הנאמן עת קיזז מתביעת החוב סך של 65,718 ₪, שכן המבקשת הפחיתה מראש את החוב האמור מתביעת החוב שהוגשה על ידה. לדבריה, בדו"ח היתרות שהונפק על ידה ביום 20.6.05 ובדו"ח נוסף (נספחים ד1 וד2 לבקשה), הופחת חוב המבקשת לחברה בסך של 59,776 ₪, אך הנאמן התעלם מהפחתה זו ומאסמכתאות שהומצאו לפי דרישתו.

הנאמן טוען מנגד, כי לא הוצגה לו כל ראיה, אשר יש בה להוכיח את הזיכוי הנטען.

לדבריו, המבקשת הגישה לעיונו שתי כרטסות – האחת מתייחסת לחיובי ארנונה (נספח ז' לתגובה) והשניה לזיכוי בגין אגרות בניה שנגבו שלא כדין (נספח ח' לתגובה). שתי הכרטסות לא אוחדו, והמבקשת לא הוכיחה כי זיכתה את החברה בסכום האמור. גם בדפי חשבון שהוצגו לנאמן לאחר מתן החלטתו מיום 28.8.08 אין, לדבריו, ראיה לביצוע הקיזוז על ידי המבקשת.

הסמכות להכריע בתביעות חוב נתונה לנאמן. בית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור על החלטתו של הנאמן, לא ימהר להתערב בקביעותיו, אלא אם יוכח בפניו כי הנאמן חרג מסמכותו, או שהחלטתו בלתי סבירה, או נפלה בה טעות מהותית.

לאחרונה נקבע ע"י כב' השופטת אלשייך בבש"א (ת"א) 23740/07 מרדכי דגני עו"ד נ' רו"ח טרבלי ועו"ד שלמה נס, בתפקידם כנאמנים של קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ (החלטה מיום 30.10.08, פורסמה בנבו) כי:

"לאור העובדה, כי הנאמנים מהווים, בנסיבות המקרה, ערכאה מעין שיפוטית המשמשת במידה רבה כ"ערכאה ראשונה" שעניינה בחינת העובדות וניתוח הראיות, הרי חלה ההלכה כי ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בקביעות עובדתיות, אף לא באורח בו בחנו הנאמנים את הראיות ויחסו משקל עובדתי כזה או אחר לחלקן... הלכה המקלה מדי על התערובת בקביעות הנמנים, היתה הופכת למעשה את בית המשפט הדן בערעורים על החלטותיהם ל "ערכאה ראשונה דה-פקטו" בכל הנוגע לאין ספור הכרעות עובדתיות וחישוביות, אשר חלקן אינן הולמות כלל ועיקר את סוג ההליכם הנהגו בבית המשפט של חדלות פרעון"

ראה גם פש"ר 2061/03 טראודה מיהלי נ' קדרון (פורסם בנבו), שם נאמרו דברים דומים.

קביעתו של הנאמן, כי לא נעשה קיזוז קודם של הסכום המגיע לחברה, מעוגנת בראיות שהוצגו בפניו על ידי המבקשת. לא עלה בידי המבקשת להראות, כי נפלה טעות מהותית בקביעה זו. עיינתי במסמכים הרלבנטיים (נספחים ד1, ד2 לבקשה), המהווים אסופה אינסופית של דפי מחשב, ולא ניתן לראות בהם, כי בוצע הקיזוז הנטען. המבקשת עצמה לא טרחה להפנות בבקשה או בתצהיר לרישום הרלבנטי של קיזוז הסכום במסמכים הנ"ל.

קשה שלא להתרשם, כי המבקשת נמנעה במכוון מהפניה לקיזוז הנטען, הן בתביעת החוב והן בבקשה ובתצהיר שהוגשו לבית המשפט. המבקשת בחרה לטעון באופן סתמי, כי ניתן לראות בבירור בדוחו"ת, שחוב המבקשת לחברה הופחת בסך של 59,776 ₪. כאמור, לא ניתן לראות את הדבר בבירור, ואף לא לאחר עיון מדוקדק בנספחים לבקשה.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המבקשת לשלם למשיב את הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתנה היום, ז' בחשון, תשס"ט (5 בנובמבר 2008), במעמד הצדדים.

ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת