ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אוחיון נגד בר חיים :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

קפ 000017/06

בפני:

כבוד השופטת נורית רביב

תאריך:

05/11/2008

בעניין:

עו"ד אוחיון אברהם

ע"י ב"כ עו"ד

בעצמו

הקובל

נ ג ד

בר חיים שמואל

ע"י ב"כ עו"ד

שלמה זלצמן

הנאשם

הכרעת-דין

1. הנאשם פנה ללשכת עורכי הדין בתלונה על הקובל; זו הניבה הליך משמעתי נגד הקובל בבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב; הליך זה הסתיים בזיכויו של הקובל מהעבירות המשמעתיות שיוחסו לו, ועתה מאשים הוא את הנאשם בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע" או "החוק") בשל הדברים שעליהם הלין הנאשם באותה תלונה.

2. לפי הקובלנה, הנאשם השמיץ את הקובל בתלונה ובמסמכים נוספים ששלח ללשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה"), בכך שהציגו כבריון שמנבל את פיו, יורק ומאיים כאחד העבריינים, וכן בכך ש"מוניות עדן בע"מ ועו"ד אברהם אוחיון, עסק אחד הם אשר מנוהל על ידי שני אחים". התלונה נושאת את התאריך 25.9.2003 וסומנה ק/7.

בקובלנה מובא לקט של אמירות שייוחסו על ידי הנאשם לקובל: "אני אעקור לך את העיניים"; "אתה לא מבין עם מי יש לך עסק"; "יש לי חברים בעירייה ואני אדאג שהם ייכנסו בכם"; "אני אדאג לגמור לכם את העסק"; "יש לי קשרים בכל מקום ובכל רשות"; "עוד מעט יהיה לי מספיק ותק ואני אקבל את השושנה של הנוטריון ואז אני אראה לכם"; "אני אכנס בכם ואסגור לכם את העסק". כל ההתבטאויות הללו מופיעות בתלונה וכן בתצהיר שהנאשם התבקש להגיש ללשכה בתמיכה לגרסתו. לנושא ההתנהלות העסקית של הקובל, אין בתצהיר האמור התייחסות, וגם בתלונה שקדמה לתצהירו, עניין זה אינו מוצג כעילה לתלונה.

מהטעמים שיפורטו להלן, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

3. בזכותו את הקובל קבע בית הדין בהכרעת דין שניתנה ב-12.8.2005 (בד"מ 21/2005) כי: "במשרדו של עו"ד אוחיון לא נוהל עסק של סחר במוניות וכי לא הוכח בפנינו כי עו"ד אוחיון התבטא בדרך שיוחסה לו בכתב האישום".

עם זאת, בית הדין לא נמנע מלמתוח ביקורת על הקובל באומרו: "נראה שכל אחד מהצדדים תרם תרומה משלו לאסקלציה והגם שעו"ד אוחיון לא עבר עבירה כלשהי, אנו סבורים כי ניתן היה לצפות ממנו למאמץ מיוחד נוסף, על מנת להימנע מהיקלעות למצב הבלתי נעים אליו נקלעו הוא והצדדים האחרים. על כך כבר נאמר כי מוטב להיות חכם מאשר צודק".

הקובל סבור שהקביעה הזו "אינה מבוססת בשום דרך שהיא בהכרעת הדין" (פרוטוקול מ-4.6.2007, עמ' 15), אבל ממה שהובא לפני, לא אוכל שלא להסכים עמה. די לקרוא את השאלון (ק/31) המאוד מפורט שהקובל מצא לנכון לשלוח לנאשם ולשותפו במסגרת ההליך האזרחי שניהל נגדם (ב-ת.א. 36559/04) כדי להיווכח בכך שהוא לא נמנע ממיצוי מרבי של "זכויותיו הדיוניות" - מה שהמריץ את הנאשם, אחרי שכבר הגיש את התלונה, להעביר ללשכה גם את השאלונים שהופנו אליו על ידי הקובל תוך שהוא מתלונן על התשה, מרור חיים, ועל כך שהקובל מנסה "לצייר אותי כפושע עם קשרים לבתי קזינו וכל מיני דברים דומים" (מכתב זה מה-6.9.2004, סומן ק/12).

4. הרקע לכל זה, כפי שהקובל מסביר במכתביו ללשכה, הוא סכסוך שכנים והעילה לסכסוך - שימוש בחניה. הקובל מסתבר שכר לצורך משרדו חלק מיחידה – 40 מ"ר מיחידה בשטח של 50 מ"ר - בבניין שנמצא ברח' הר ציון 70 בת"א (ראה: כתב התביעה בת.א. 36559/04 הנ"ל). היה זה בתחילת שנת 2002. כעבור מספר חודשים שכרו הנאשם ושותפו את החלק שנותר פנוי באותה יחידה - וניהלו בו עסק של תיווך ומסחר במוניות בשם "עולם המוניות".

גם אחיו של הקובל, יצחק אוחיון, עוסק בעסקי מוניות – העסק שלו מכונה "מוניות עדן ואחיותיה" - והקובל הקצה לו בתחום היחידה שהוא שכר, חדר עם כניסה נפרדת שבו ניהל האח עסק שהקובל מגדיר כתיווך במספרי מוניות – לא סחר במוניות כי אם בזכויות להפעלת מוניות מה שקרוי "זכויות ציבוריות" או "מספרים" (פרוטוקול מ-4.6.2007, עמ' 5, 9).

מסתבר שרח' הר ציון בתל-אביב הוא בכלל מוקד משיכה לעסקי מוניות – וכפי שנאמר בפסק דינו של בית הדין המשמעתי (סעיף 5.1) "המקום ידוע ברחבי המדינה כמקום בו מתנהל סחר במוניות".

לפי גרסת הקובל, יצחק אוחיון פתח את עסקו במקום לפני שהנאשם ושותפו נכנסו לאותו מבנה, ובניגוד לנאשם ושותפו, אחיו הפעיל עסק במתכונת מצומצמת של תיווך במספרי מוניות בלבד, אך מהתמונות שהוצגו על ידי הנאשם, עולה שהמתכונת הזו לא נשמרה לאורך זמן. אומנם על החלק מהיחידה שבו ממוקם עסקו של יצחק אוחיון, מותקן שלט עם שם העסק "מוניות עדן ואחיותיה" ומתחת לשם אכן מופיע הפירוט: "מכירה והשכרת מספרים". אלא שהכיתוב על גב מכונית מסוג סקודה אשר חונה בחזית המושכר ונושאת את שם עסקו של יצחק אוחיון, מצביע על פעילות יותר רחבה משום שנאמר שם: "מכירה, קניה, החלפה, השכרה כל סוגי המוניות"; זהו גם הכיתוב שמופיע על מונית שירות שנושאת את שם העסק הנ"ל (תמונות נ/3 ו-נ/4), ובתמונה נ/3 ניתן להבחין בשלט עם כיתוב דומה, אשר מותקן על הקיר החיצוני של המבנה מצדו הימני, בנוסף לשלט עם הפירוט הצנוע אשר מותקן בחזית המבנה. הקובל טוען שהשלטים הללו אינם מעידים על מהות עסקו של אחיו – זהו לדבריו רק מנהג סוחרים כדי למשוך לקוחות (סעיף 111 לסיכומיו), אך אם בכל זאת מאמינים לשלטים הללו, לכל הפחות משלב מסוים לא היה שוני מהותי בפעילות של שני עסקי המוניות שהשתכנו ברחוב הר ציון 70 בתל-אביב, והם היו לעסקים מתחרים לא רק בתחום של תיווך "במספרים" כי אם גם בסחר במוניות – מה שדורש שטחי חניה לשם הצגת כלי הרכב, וללא ספק הכביד על סידורי החניה במקום.

5. שני הצדדים מעידים שתחילה שררו ביניהם יחסי שכנות ממש טובים. אלא שכעבור זמן מה, היחסים השתבשו על רקע השימוש בשטחי החניה שבחזית הבניין. נראה שנושא זה לא הוסדר בהסכמי השכירות של מי מהמעורבים, למצער לא על דרך של "הצמדת" שטחים מסוימים לשימושו של כל אחד מהשוכרים, אך שני הצדדים מאשרים שבתקופה הראשונה עמדו לרשות הקובל 4 חניות מתוך ה-11 שבחזית הבניין, וכי הסידור הזה "עוגן" בהסכם ג'נטלמני. אלא שהוא הופר לטענת הקובל על ידי הנאשם ושותפו משהחלו הם לתבוע לעצמם מקום חניה נוסף. לפי התלונה ללשכה, היה זה לאחר שעורכת דין ממשרדו של הקובל פרשה, והנאשם ושותפו החליטו שהם לא צריכים לוותר על מקום חניה לטובת מי שהייתה רק פקידה של הקובל; אלא "עם פתיחת עסקו" של אחי הקובל גם צורכי החניה של הקובל גדלו. עסקו של יצחק אוחיון היה פעיל כבר קודם, כפי שטוען הקובל, אך הוא התפרש בהמשך גם על סחר במוניות. הקובל אגב, אומר בתצהירו ללשכה, שהמחלוקת בעניין החניה התגלעה "על רקע חניית מזכירתי..." (סעיף 4 לתצהירו), אך בסיכומיו (סעיף 126) טוען הוא, משום מה, שהנאשם שיקר כשציין בתלונתו ללשכה שמה שהצית את הסכסוך הוא החנייה של הפקידה.

עוד אומר הקובל בתצהירו ללשכה, שהנאשם ושותפו עמדו על "חלוקה שרירותית של החנייה. הם השתלטו על מרבית החנייה ו"היקצו" לי שטח קטן לשימושי. מובן כי קביעה מופרכת זו לא הייתה מקובלת עלי ואני המשכתי לממש זכותי על החניה". נראה שמה שהקובל ראה כמימוש זכותו על החניה באותו שלב היה "הזכות המלאה" "לו ללקוחותיו ולבאים מטעמו" לעשות שימוש מקביל לשאר הדיירים במבנה בכל שטח החניה (סעיף 79 לתובענה שהגיש ב-ת.א. 36559/04).

וכך, כשהקובל חנה "בשטחם" של הנאשם ושותפו, חנו הם "בשטחו" או שהיציאה שלו או של לקוחותיו מהחניה נחסמה על ידי מוניות שלהם והרוחות התלהטו בשל כך, והייתה גם פרשה של שרשרת ועמודים שהוצבו על ידי הנאשם ושותפו בניסיון לגדר את השטחים "השייכים" להם – מה שהחריף את הסכסוך וגלגל אותו למחוזות שונים, שאחד מהם הוא הקובלנה כאן.

מעניין שדווקא האח יצחק אוחיון מוכן להשקיף על הסכסוך בעין עניינית ו"בלתי משוחדת", משום שהוא אישר בעדותו שהיו וויכוחים וש"הוא חוסם להם הם חוסמים לו" (פרוטוקול מ-12.11.2007 בעמ' 27), ולשאלת הקובל בעניין "הביטויים שנטען כי אמרתי והמופיעים בסעיף 8 לקובלנה..." השיב: "לא יודע כלום על הטענה הזו. לא שמעתי, ולא ראיתי" (שם, בעמ' 25). הוא, מכל מקום, הבין שעסקו מכביד על החנייה במקום משום שבשלב מסוים וויתר ועבר למקום אחר, וכפי שאמר בעדותו: "כשאני הייתי בחזית והוא עבר אחורנית, לאחר שהם התווכחו ביניהם על החניה או על מה שהתווכחו שם נוצר מצב שאני הייתי ביניהם, ולא רציתי להיות, אז שכרתי את המבנה הפנוי שהיה שם ועברתי לשם כדי לא להיות בוויכוח שלהם" (שם, בעמ' 25). הנאשם מצדו העיד שמעת שאחי הקובל עזב את המקום בתחילת 2006 "היה לנו שקט" (שם, בעמ' 36).

6. רוב ההתבטאויות אשר מיוחסות לקובל בתלונה ללשכה, קשורות למעשה הגידור שהנאשם ושותפו יזמו – לטענת הנאשם בהסכמת אחי הקובל שאף השתתף ברכישת השרשרת – וכך גם מעשה עקירת העמוד שאליו קשורה השרשרת. בגין המעשה הזה הואשם הקובל בהליך המשמעתי בעשיית דין לעצמו.

בתגובות שהעביר ללשכה, הכחיש הקובל את כל ההתבטאויות המיוחסות לו וכן גם את מעשה עקירת העמוד, אותו הסביר בכך שמדובר בעמוד מושחל לשרוול בקרקע; לא ניתן על כן לעקרו, והוא רק שלף אותו (ק/8).

הקובל אומר שלאחר שהוקמה הגדר ועובד של "עולם המוניות" אסר עליו להיכנס לחניה בטענה שהוא משיג גבול, הוא ניתק כל מגע של דיבור עם הנאשם והחליט לעבור למסלול של "התכתבות", כך שההתבטאויות המיוחסות לו פשוט לא יכלו לבוא לעולם.

אבל מסתבר שדווקא שיטת ההידברות בכתב, הלחיצה את הנאשם עוד יותר והוא "השיב" על מכתבי הקובל במקום לכותב – בתלונה ללשכה. לדברי הנאשם, הוא פנה להתייעץ עם 2 עורכי דין, ובמשלוח התלונה וניסוחה הוא פעל כעצתם.

7. לתלונה שהוגשה ללשכה, קדמו שני מכתבים שהקובל שיגר לנאשם ושותפו. במכתב הראשון (ק/27) שכותרתו "מניעת שימוש ועיסוק שלא כדין", מודיע הקובל לנאשם ושותפו שהם עושים שימוש שלא כדין במקרקעין; עוברים על חוקי עזר עירוניים, ושעליהם להסיר את הגדר ולהימנע מהצגת כלי רכב בחניה ומסחר בהם תוך 7 ימים, שאם לא כן יפנה הקובל לערכאות בבקשה "למתן צוי מניעה צוי עשה ותביעת נזקים". עוד הם מתבשרים במכתב זה, שבכוונת הקובל לפנות בתלונה "לכל המוסדות הרשמיים הנוגעים לעניין כגון עירית ת"א, משטרת ישראל ומשרד התחבורה". לאחר שהגדר הוסרה שוגר מכתב נוסף ב- 17.9.2003 שבו נדרשים הנאשם ושותפו להפסיק לאלתר לעסוק במסחר במוניות בחניה (ק/ 28). מכתב שלישי באותה רוח שוגר ב-20.10.2003 - כבר אחרי שהוגשה התלונה.

תובענה לבית המשפט אכן הוגשה אבל רק ביוני 2004 (ת.א. 36559/04), והקובל מסביר בכתב התביעה שהוא עיכב את הגשתה משום שחשש שתלונות כוזבות נוספות של הנאשם יעכבו את קבלת רישיון הנוטריון. בין הסעדים שהתבקשו שם: צו הצהרתי לפיו הקובל, לקוחותיו והבאים מטעמו זכאים להשתמש בחנייה שימוש מקביל לשאר הדיירים; צו מניעה קבוע לפיו הנאשם ושותפו מנועים בין היתר מלעסוק במסחר בכלי רכב בחנייה או בחזית המבנה ולהציג שם כלי רכב.

פסק-הדין שניתן באותה תובענה לא הוגש בהליך כאן, והקובל טוען שמרבית דרישותיו התקבלו - מה שלא לגמרי מדויק, משום שב"כ הנאשם מביא בסיכומיו קטע מפסק הדין, וממנו עולה שביחס לחניות התובע – אכן נאסר על הנתבעים לבצע בהן פעילות מסחרית כלשהי, אך גם נפסק כי לנאשם ושותפו זכות לשימוש בלעדי ב-7 חניות (מתוך 11), ותביעת הקובל למתן צו מניעה באשר לשימושים שהם עושים ב-7 החניות שלהם, לרבות בעילה של מטרד או הפר חובה חקוקה או בעילה מדיני חוזים או מדיני המקרקעין – נדחתה.

אשר לתלונות לרשויות – הקובל נשאל בחקירתו "העניין שהנאשם מנהל עסק ללא רשיון, איך זה הגיע לעירייה?" ותשובתו הייתה: "לי אין מושג איך זה הגיע לעירייה. אני יודע שאני התלוננתי. יכול להיות שבגלל זה פתחו בהליכים. איני יודע אם זה מהתוצאה של מכתבי. אני התלוננתי" (פרוטוקול מ-4.6.2007, עמ' 17).

8. ואם נחזור לאישומים שבקובלנה –

אלה עוסקים כאמור בשני נושאים, האחד - ההתבטאויות המיוחסות לקובל, עם ובלי יריקות, והשני -מעורבותו בעסקי המוניות של אחיו.

הנאשם, כפי שעלה מתשובתו לאישומים בשלב ההקראה, לא כפר בכך שיסודות העבירה לפי סעיף 6 לחוק, התקיימו. אין טענה שהתלונה ללשכה אינה מכילה לשון הרע; אין טענה שלא התקיים יסוד הפרסום, גם לא נטען באותו שלב דבר ביחס ליסוד הנפשי של "כוונה לפגוע". בא כוח הנאשם אמר אז: "אנו נטען שמה שהנאשם אמר נופל בגדר סעיף 15.8. לחוק איסור לשון הרע... הנאשם האמין שהוא מוסר אינפורמציה אמת. ולכן, אנו כופרים באשמה".

עתה טוען הנאשם בפתח סיכומיו גם להגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק, וכן ש"אין כל הוכחה שהתלונה הוגשה על מנת לפגוע בקובל". יש אפוא להתייחס תחילה לטענה זו.

9. הנאשם נשאל בחקירה ראשית על ידי בא כוחו: "הגשת תלונה ללשכת עורכי הדין. מדוע?" ותשובתו הייתה: "נמאס לי מהקללות שלו ומהאיומים שלו ורציתי את עזרת הלשכה" (פרוטוקול מ-12.11.2007, עמ' 30). ומדוע לפנות ללשכה ולאיזה עזרה הוא ציפה ממנה – במכתב התלונה אומר הנאשם: "התנהגותו של עו"ד אוחיון כמפורט לעיל, אינה מכובדת, לא כאדם ולא כעורך דין... משכך, הנני סבור כי באם יקבל הנחייה מכם לנצור את לשונו, השגתי את מבוקשי".

בעדותו אמר בעניין זה: "רציתי שיבואו וידברו איתך שירגיעו אותך, לך יש כוח, אתה אלוף בבתי משפט" (פרוטוקול מ-13.3.2008, עמ' 4).

הנאשם ללא ספק חש מאוים על ידי הקובל ואף פגוע, שהרי על העסק של מוניות הייתה פרנסתו, והפרנסה הזו אוימה הן בדרך של תלונה לעירייה על שהעסק מנוהל ללא רישיון עסק, והן בדרך של איום בפנייה לבית המשפט לקבלת צו שימנע את השימוש בשטחי החניה לצורך הצגת כלי רכב ומסחר בהם. התלונה ללשכה הייתה אפוא ניסיון "לקרוא את הקובל לסדר" בעזרת הלשכה.

ואולם, הנאשם לא הסתפק במשלוח התלונה לוועדת האתיקה של הלשכה, אלא עשה גם את וועדת הנוטריונים של הלשכה מכותבת לקבלת עותק מהתלונה, והקובל רואה בזה הוכחה ניצחת לכך ש"כל מטרתו של הנאשם הייתה לפגוע בסיכוייו של הקובל לעסוק במקצועו, להתקדם ולקבל רישיון נוטריון" (סעיף 146 לסיכומי הקובל). הקובל טוען שהנאשם ידע על כך שבכוונתו לבקש רישיון נוטריון עוד מהתקופה שיחסיהם היו טובים, והמידע הזה נוצל על ידו על מנת לסכל את סיכוייו. עם זאת הוא מזכיר את שנפסק ב-רע"פ 9818/01, שמעון ביטון נ' ציון סולטן (פ"ד נט (6) 554) כי "הכוונה לפגוע" בחוק איסור לשון הרע אינה מחייבת שהפרסום ייעשה מתוך כוונה אחת ויחידה לפגוע. דרישה כשכזו אינה מופיעה בלשון העבירה, ואין הצדקה לצמצם את היקפה".

10. הנאשם נשאל על ידי הקובל בחקירתו מדוע שלח את התלונה "ללשכת עורכי הדין וגם לועדת הנוטריונים במשרד המשפטים?" ועל כך השיב: "אל דניאל פריש, שם. אני שלחתי ללשכת עורכי הדין ולשכת האתיקה שלהם. אני חושב לא זוכר, יש להם שם אחר. לא שלחתי לועדת הנוטריונים, יש שתי לשכות של לשכת עורכי דין". שהנאשם אינו מתמצא במערך של הלשכה - עולה בברור מתשובה זו כמו גם מאחרות, אבל גם ברור שהוא ידע שהוא שולח את התלונה ללשכה ולא לכתובת אחרת - וועדת הרישיונות אשר פועלת לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הנוטריונים"). חברי וועדה זו מתמנים על ידי שר המשפטים; מתוך שבעת חבריה – שניים מתמנים על פי הצעתה של לשכת עורכי הדין, וכל אדם מהציבור רשאי להגיש לוועדת הרישיונות התנגדות להענקת רישיון למבקש, בהליך מסודר המעוגן בחוק הנוטריונים ובתקנות שעל פיו.

וועדת הנוטריונים שאליה נשלח עותק מהתלונה – אם אכן נשלח – דבר אין לה עם הענקת רישיונות. זוהי וועדה מוועדות הלשכה – אין אגב, כל סימן בחומר הראיות שלפני, לכך שהוועדה קיבלה את התלונה או שהיא זכתה להתייחסותה, והקובל היה לנוטריון עוד לפני שפתח בהליך האזרחי נגד הנאשם ושותפו ביוני 2004 - וההנחה הסבירה היא שלהיות הוועדה מכותבת לקבלת עותק מהתלונה אין יותר משמעות מזו שיש לעובדה שהוגשה תלונה לוועדת האתיקה בלשכה. גם אין ספק שכל הרעיון לשלוח עותק לוועדת הנוטריונים בלשכה לא נולד במוחו של הנאשם, שאמר בחקירתו: "אני לא יודע מי זו ועדת הנוטריונים, מה שהם רשמו לי, אני שלחתי". "הם" הכוונה לעורכי הדין שאליהם פנה הנאשם לאחר שקיבל את מכתביו של הקובל. עמם נועץ, הם שהנחו אותו, וכפי שאמר: "הם כתבו לי הדפיסו את זה אצליהם" (פרוטוקול מ-13.3.2008, עמ' 3).

11. אותם עורכי דין שהנחו את הנאשם, מן הסתם יודעים היטב שוועדת הנוטריונים בלשכה אינה וועדת הרישיונות; שעצם העובדה שהוגשה תלונה על מבקש רישיון, אינה גורעת מתנאי הכשרות שעליו לעמוד בהם כדי לקבל את הרישיון, וכי התנגדות להענקת הרישיון יש להגיש בדרך שקבועה בחוק הנוטריונים ובתקנותיו. אין זה סביר אפוא שעורכי התלונה ציינו בפני הנאשם שהם עשו את וועדת הנוטריונים נמענת נוספת לתלונה והנחו אותו לשלוח את התלונה גם לכתובת הזו, משום שידעו שמה שהנאשם מבקש הוא למנוע מהקובל את השגת הרישיון, וברי שהוא לא ביקש לעשות את הוועדה למכותבת שהרי לא ידע על קיומה. לכן, כשעל השאלה אם יש לו מושג "למה שלחו את זה לוועדת הנוטריונים לפני שאני הייתי נוטריון" השיב הנאשם: "לא יודע מה לענות לך" - תשובתו לא הייתה בלתי כנה, משום שמה בדיוק היה בראשם של יועציו הוא ככל הנראה באמת לא ידע. נכון שבהמשך כשנשאל אם הוא שלח את התלונה לועדת הנוטריונים כדי למנוע מהקובל רישיון של נוטריון, הייתה תשובתו של הנאשם: "אתה אמרת לי שאני אקבל את השושנה אני אראה לך", אך המרצע שלדעת הקובל יצא עם המענה הזה מהשק, היה "מחוץ לשק" כל הזמן, משום שאחת ההתבטאויות שהנאשם מייחס לקובל בתלונתו ללשכה היא בדיוק זו: "עוד מעט יהיה לי מספיק ותק ואני אקבל את השושנה של הנוטריון ואז אני אראה לכם". האיום הזה הרי דווח לעורכי הדין שכללו אותו בתלונה, וקרוב לוודאי שזה מה שהניעם לכלול את וועדת הנוטריונים כנמענת נוספת לתלונה. אני סבורה על כן, שהעובדה שוועדת הנוטריונים מכותבת לתלונה – אינה מוכיחה שמה שהניע את הנאשם להגיש את התלונה וליידע את וועדת הנוטריונים בלשכה על דבר הגשתה, הוא הרצון שלו להתנכל לקובל בעיסוקו ובמשלח ידו ולמנוע ממנו הסמכה כנוטריון, ולכל הפחות קיים ספק סביר בעניין זה.

כל זה אינו בא לומר שאני סבורה שההתבטאות הזו אכן יצאה מפי הקובל. בין היתר משום שהשימוש בביטוי "השושנה של נוטריון" אינו סביר שיבוא מפי עורך דין, והקובל אכן טוען שהוא למד על "השושנה" שכנראה רווחת בקרב מי שמצויים בעסקי מוניות, רק בדיעבד. אלא שהנאשם היה מאוים כהוגן ממהלכיו הצפויים של הקובל – הוא הרי איים לפנות לכל רשות שנוגעת ולא נוגעת לסכסוך על החניה, ויתכן מאוד שמשהו מזה נאמר, אם כי לא בכאלה המלים. הקובל למשל מסביר בכתב התביעה שבו עתר לסעד הצהרתי ולצו מניעה נגד הנאשם ושותפו, שהוא השהה את הגשת התביעה, משום שחשש מתלונות כוזבות נוספות, ולכן המתין עד שרישיון הנוטריון יהיה בידיו. לפי אותו קו, אין זה בלתי סביר שהקובל ביכר שלא להיות מעורב כבעל דין בהליך משפטי כל עוד אין בידיו רישיון נוטריון – הוא הרי בוודאי מודע לכך שכל אדם מהציבור רשאי להגיש התנגדות להענקת הרישיון - ושבצורה זו או אחרת עלה מדבריו, שהוא ממתין לקבלת הרישיון ואז תוגש נגד הנאשם ושותפו, תביעה לסעדים הצהרתיים וצווי מניעה.

12. וכאן אני באה להתבטאויות שלטענת הקובל כולן כוזבות, מה ששוב מוכיח לדעתו שהנאשם ביקש "לפגוע בסיכוייו של הקובל לעסוק במקצועו, להתקדם ולקבל רישיון נוטריון".

הפכתי והפכתי בדבר, ואני סבורה שחלק מהאמירות כוחניות, יהירות ואינן מחמיאות, אבל גם אין הן עולות כדי לשון הרע ממש – לקטגוריה הזו שייכות לדעתי אמירות כמו: "יש לי חברים בכל מקום ובכל רשות", או "אתה לא מבין עם מי יש לך עסק"; חלק הן אמירות שהמסר התוכני שלהן הועבר לנאשם מפי הקובל, אם לא בכאלה המלים ממש כי אז במלים דומות להן. הקובל, למשל, מאשר בתצהיר שהגיש לוועדת האתיקה של הלשכה ש"יתכן שאמרתי למתלונן, "ברוח טובה" ובמסגרת הקשרם של הדברים כי אני אדאג לסגור להם את העסק" אך מכחיש שאמר "אני אגמור לכם את העסק" (ק/15, סעיף 34). ואני עם כל הכבוד, לא רואה את ההבדל התהומי בין שתי האמירות הללו. אני גם מרשה לעצמי לפקפק בכ