ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ.י. נגד בן שבת אברהם ואח' :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

פ 007473/03

בפני:

כבוד השופטת מרים דיסקין

05/11/2008

המאשימה

מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד בילנקה

בעניין:

נ ג ד

הנאשמים

1. בן שבת אברהם ע"י עוה"ד חנוך ורזניק

2. גרומן אורי ע"י עוה"ד גיורא ואורן אדרת

גזר דין

ההרשעה

בתום ניהול הוכחות הרשעתי את הנאשמים בעבירות של לקיחת שוחד וקבלת דבר במרמה. נאשם 1 הורשע בביצוע עבירות אלה בשני אישומים שונים, ואילו נאשם 2 הורשע בגינן ביחס לאישום אחד בלבד.

השוני בין הנאשמים אינו מתמצה רק במספר האישומים בהם הורשעו, אלא נמצא גם במרכיבים נוספים של הרשעתם, שיוצגו וידונו בהמשך גזר הדין בהיבט של נפקותם על שיקולי הענישה.

שני הנאשמים זוכו מביצוע עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, וכן מעבירה של נטילת שוחד בהקשר לקבלת עבודות מחני ייני (נאשם 1- אישומים ראשון ושלישי, ונאשם 2- אישום רביעי).

בהכרעת הדין נפרשה בהרחבה היריעה העובדתית ולובנה במלוא היקפה הראיתי, אך במסגרת גזר הדין ראיתי להביא בתמצית את הקביעות העובדתיות העיקריות, ככל שנדרש למידת העונש.

הציר המרכזי סביבו נסבה הרשעת הנאשמים היא העבירה של נטילת שוחד וממנה התפתחו עבירות המרמה, כמבואר להלן:

בתקופה הרלבנטית לביצוע העבירות כיהן נאשם 1 בתפקיד מזכ"ל הסתדרות המורים- ארגון המורים הגדול בארץ, שמנה כ- 120,00 חברים. נאשם 2 שימש באותה עת כראש סניף הסתדרות המורים בחיפה- הסניף השני בגודלו בארץ, שמנה אף הוא אלפי מורים חברים. ברי, אם כן, כי בהיבט של ההיררכיה והנגזר מתפקידם, היה מעמדו של נאשם 1 רם ונישא ממעמדו של נאשם 2.

באותה עת פעלו בארץ, באמצעות חברת "מודום" ובראשה מנהלה אבן חן, שתי שלוחות של אוניברסיטאות זרות, האחת מטעם אוניברסיטת ברלינגטון קולג', והשנייה מטעם אוניברסיטת לטבייה, שהקנו לתלמידיהן תארים אקדמיים.

שני הנאשמים למדו, כל אחד בנפרד, לימודי תואר ראשון ולאחר סיום לימודי התואר הראשון המשיך נאשם 1 גם לתואר השני.

בהיבט הקונקרטי של לקיחת השוחד הורשע נאשם 1 בכך, שבמהלך לימודיו לתואר הראשון קיבל טובת הנאה, שעניינה דחייה ממושכת בתשלום שכר הלימוד עבור התואר, בשווי של כ- 20,000. תשלום זה שולם על ידי נאשם 1 ימים ספורים בלבד לפני קבלת התעודה לתואר הראשון. ואילו לתואר השני לא שילם נאשם 1 דבר, כאשר מדובר בטובת הנאה בשווי 23,00 ₪, ששולמה רק לאחר פתיחת החקירה וחקירת נאשם 1 תחת אזהרה.

נסיבות הרשעת נאשם 2 בנטילת שוחד התבטאה בכך, שלמד לתואר הראשון, ולמעט דמי רישום בסך 2,000 ₪ לא שילם שכר לימוד עבור לימודיו, כששווי טובת ההנאה בעניינו הוא כ- 20,000 ₪.

הנאשמים הורשעו בנוסף במעשי מרמה שעניינם בכך, שבמהלך הלימודים לתואר הגישו עבודות שלא הכינו בעצמם, אלא נמסרו להם על ידי חני ייני. לגבי נאשם 1 מדובר בעבודת גמר לתואר הראשון, ובשבע מתוך שמונה עבודות שנדרש להגיש לתואר השני, ואילו לגבי נאשם 2 מדובר בארבע עבודות ביניים ובעבודת גמר.

בנוסף, לאחר קבלת התואר הגישו הנאשמים את התעודות להסתדרות המורים וקבלו תמורתן הטבות שכר בשווי של מאות שקלים לחודש.

יצוין, כי נאשם 2, עוד במהלך החקירה, השיב להסתדרות המורים את הטבות השכר שקיבל במרמה.

טיעוני הצדדים לעונש

בטיעוניה לעונש פרשה ב"כ המאשימה מסכת של נימוקים, שעניינה במהות המעשים ומיהות העושים, עליה נסמכה עתירתה לענישה ממשית ומוחשית על דרך מאסר בפועל ולתקופה משמעותית, תוך עריכת אבחנה מבדלת בין שני הנאשמים בהתאם לחומרת מעשיהם ולנסיבותיהם האינדיווידואליות והקונקרטיות.

בבקשתה לאמץ את עמדתה להכביד בעונשם של הנאשמים הוליכה התובעת את טיעוניה בשני ערוצים- משפטי ועובדתי.

מן הפן הראשון הודגשו בטיעוניה העונש המרבי, בן 7 השנים, הקצוב בצידה של העבירה של לקיחת שוחד, כביטוי ברור לחומרתה המופלגת של העבירה בעיני המחוקק, וההלכה הרווחת והמיוסדת, לפיה זולת במקרים חריגים ויוצאי דופן דינם של מקבלי שוחד להישלח אל מאחורי הסורגים, שהמקרה הנדון אנו נמנה עליהם. לאור העבירות בהם הורשעו הנאשמים די היה בכך, להשקפת המאשימה, כדי לחייב תגובה עונשית כפי עתירתה, על אחת כמה וכמה בעניינו של נאשם 1, שכשל בשני מעשי שוחד, קל וחומר נוכח ההרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה, שגם בהן חטאו הנאשמים, המעצימות את מידת החומרה ומציבות אותה בדיוטה גבוהה.

מן הפן השני הצביעה ב"כ התביעה על שורה של נתונים המשווים למעשי העבירה את אופים החמור. בראשם מעמדם הרם של הנאשמים- שניהם נושאי המשרה הבכירה ביותר בארגון המורים, שחבריו הם עובדי הוראה, האמונים על החינוך במדינת ישראל ובכלל זה על הנחלת ערכים לציבור המורים ולציבור התלמידים. על רקע זה, הייתה טענתה, כי מעשי השוחד והרמייה בהם הורשעו הנאשמים בזויים ונקלים שבעתיים.

בענייו זה הופנה בית המשפט לקביעותיו בהכרעת הדין לגבי עוצמת תפקידיהם של הנאשמים, על המעמד, ההכרה וההשפעה בהם זכו בקרב עובדי ההוראה - חברי ארגון המורים. אותו ציבור שהיה קהל היעד של חברת "מודום" שהפעילה את שלוחות האוניברסיטאות בהן למדו, כנתונים המלמדים על הניצול הבוטה והמחפיר בו לקו הנאשמים בבחינת "ליקוי מאורות" ממש, שכן במעשיהם מעלו בערכים הבסיסיים של מוסד ההוראה שאותם היו אמורים לייצג, ובקבלת הטבות השכר במרמה מעלו גם בהסתדרות המורים שבראשה עמדו ואת חבריה הנהיגו.

אף על פי שמתן ההטבות בשכ"ל לנאשמים היה פרי יוזמה של אבן חן, מנכ"ל "מודום", סבורה התביעה, כי אין בעובדה זו כדי להפחית מחומרת התנהגותם, הנגזרת מההבדל המהותי ביניהם - בעוד הנאשמים הינם אנשי ציבור, שבידיהם מופקדת השמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי, אבן חן פעל כאיש עסקים פרטי שחובה זו אינה מוטלת עליו, ולכן בהיענות הנאשמים להצעותיו כשלו כשלון חמור וכבד מאין כמותו. מה גם שבהתייחס לנאשם 1 הוכח שבעצם כתיבת מכתב ההמלצה לקייסי והשתתפותו בכנס בירושלים, סיפק, ולו באופן חלקי, את התמורה שנצפתה ממנו על ידי אבן חן.

היבטים נוספים המשקפים את החומרה הטבועה במעשיהם של הנאשמים נגזרים, לטעמה של המאשימה, מההנחות המפליגות בשכר הלימוד מהן נהנו, כמו גם מהעובדה שלא עמדו בפיתוי לאורך תקופה ארוכה וממושכת, ולמרות שהיו להם הזדמנויות רבות להתעשת ולתקן את דרכם לא עשו זאת.

פן נוסף לחומרה, לפחות לגבי נאשם 1, רואה התביעה בהישנות העבירות, הנודעת מן העובדה שחזר על מעשיו לאורך שני תארים.

נסיבה נוספת לחומרה נודעת, לדעת התביעה, מהחזית השקרית בה הלכו הנאשמים בניהול משפטם, כפי שנקבע על ידי בית המשפט בהכרעת הדין.

ובאשר לעברם הנקי של הנאשמים. אין בו, לדידה של התביעה, כדי להוות שיקול מכריע לקולה, זאת מן הטעם שאינם שונים בעניין זה מנאשמים אחרים דוגמתם, שבדרך כלל, בדומה לרוב נאשמי עבירות "צווארון לבן", הם אנשים נורמטיביים, ועל כן בתי המשפט מייחסים משקל מוגבל לנסיבות האישיות, הנידחות ונסוגות מפני האינטרסים הציבוריים התומכים בענישה ממשית ומרתיעה.

וכיצד פועל גורם חלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירות ועד גזר הדין על שיקולי הענישה?

התביעה גורסת, כי הגם שיש ללקחו בחשבון, משקלו יישקל בהתאם לנסיבות הבאות: מדובר בעבירות שנעברו על ידי נאשם 1 בשנים 97 - 2000, ועל ידי נאשם 2 בשנים 98- 99. המעשים נתגלו והחקירה נפתחה נובמבר 2001, וכתב האישום הוגש כשנתיים לאחר מכן. לכן, בהתחשב בהיקפה הרחב של הפרשה, כמות הנחקרים, חומר החקירה הרב שנאסף וחיקורי הדין שנערכו בשתי מדינות, אין מדובר, לטעמה, בפרק זמן בלתי סביר להכנתו.

ובאשר להליך הפלילי המתנהל מאז ספטמבר 2003. הימשכותו עת ארוכה רובצת, לדעת התביעה, גם לפתחם של הנאשמים בשל אופן ניהול התיק על ידם. למרות הודייתם במשטרה בחלק ניכר מהעבירות בחרו הנאשמים לנהל הליכים מלאים, ולכן לא יוכלו ליהנות מאותו גורם של חיסכון זמן שיפוטי, העומד לזכותם של נאשמים אחרים, וגם לא להיאחז בחלוף הזמן כנסיבה המצדיקה הקלה משמעותית בעונשם.

גם הטענה של אכיפה בררנית, אינה מהווה, לשיטת המאשימה, שיקול להקלה משמעותית בעונשם של הנאשמים. התובעת גורסת, כי שבמסגרת חקירת הפרשה נחקרו מאות חשודים. בסופו של יום הוחלט להגיש מספר מצומצם של כתבי האישום והחלטה זו הוכתבה על ידי מצב הראיות של כל תיק ותיק. אליבא התביעה, לא היו תיקים נוספים שהיו זהים או דומים מבחינה ראייתית לתיק שבפנינו, ולכן, אין לקבל טענה של הפליה.

אל מול עתירת התביעה לעונש שבמרכזו מאסר לריצוי בפועל הציגו ב"כ הנאשמים ראיות והעלו שורה של נימוקים – משפטיים ואישיים, שתכליתם לאמץ את עמדתם ולהטות את כפות המאזנים מלוא הדרך לצד הקולא, כדי הסתפקות בענישה הצופה פני עתיד, שאינה כוללת רכיב של מאסר בפועל מכול סוג שהוא.

עתירת ב"כ נאשם 1 הייתה לעונש המשלב עבודות של"ץ עם קנס ומאסר מותנה, וסנגורו של נאשם 2 עתר להסתפק במאסר מותנה וקנס נמוך.

לטענת הסנגור, חומרת קבלת השוחד על ידי נאשם 1 בהיבט של טובת ההנאה אינה מן הדיוטה העליונה, במיוחד כשלא התלוו אליה מעשים פסולים נוספים, והוא הדין לגבי עבירות המרמה. כך שאין בהרשעתו כדי להצדיק שליחתו של נאשם 1 לבית הכלא.

ברמה האינדיבידואלית ביקש לזקוף לזכותו של נאשם 1 את העולה מעדויות האופי לגבי פעילותו הציבורית הענפה והמבורכת שנקטעה בעקבות החקירה. כן, להתחשב בנסיבותיו האישיות –משפחתיות כתאורן בעדות בתו של הנאשם והמסמכים שהוגשו לבית המשפט.

סנגורו של נאשם 2, עו"ד אדרת, פרש את טיעוניו בע"פ ובכתב בבקשו למוד את עונשו של מרשו לקולה אף ביחס לנאשם 1, הן מטעמים של השוני בהיקף העבירות בהם הורשעו, מעמדו ורכיבי השוחד שלגביהם נקבעו ממצאים על ידי בית המשפט, ובכלל זה שבניגוד לנאשם 1 נאשם 2 לא עשה שום פעולה בתמורה לפטור שקיבל מתשלום משכר לימוד.

מן ההיבט המשפטי הייתה טענתו, כי לאור המאפיינים והממצאים שקבע בית המשפט ביחס לנאשם 2, עבירת השוחד בה הורשע מצויה ברף הנמוך ביותר של סולם שלבי עבירות השוחד. מיקומה במדרג התחתון נומק, בין היתר, בכך שההרשעה הינה תקדימית ופרי של "קונסטרוקציה משפטית".

בהתייחס לנושא זה אקדים ואומר. אכן, מדובר בהרשעה תקדימית במובן של בסוסה על הרחבת המונח המשפטי "תאגיד המספק שירות לציבור" והחלתו גם על הסתדרות המורים, אך איני סבורה כי עובדה זו היא בעלת נפקות לעניין מידת העונש. מקומה במסגרת הערעור על עצם ההרשעה בעבירת השוחד. מה שאין כן לגבי יתר הנימוקים שיידונו בפרק שיקולי הענישה.

הנימוק בדבר הפליתם לרעה של הנאשמים בעצם העמדתם לדין בניגוד למאות או אלפי חשודים אחרים עמד במוקד טענות ההגנה כי ראוי שיינתן לה ביטוי ממשי בענישה. בנושא זה נסמכו הסנגורים על שנאמר על ידי בית המשפט בדבר התשתית הראייתית הראשונית שהניחה ההגנה להוכחת ההפליה והעובדה שהתביעה לא השכילה להפחית את התרשמותו.

הנושא של חלוף הזמן מהתקופה בה בוצעו העבירות ועד גזר הדין הועלה כעוד נימוק שמן הראוי לשקללו לקולא במידת העונש.

ב,כ הנאשמים הגישו לבית המשפט אסופה של פסיקה, המדגימה ענישה בעבירות שוחד במקרים "קלאסיים", בהם מעורבים שוטרים או עובדי ציבור מובהקים בהם רמת הענישה עמדה על מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי בלבד או אף שירות למען הציבור. ולגבי העבירה של קבלת דבר במרמה במקרים דומים הסתפקו בתי המשפט בעונש של מאסר על תנאי וקנס.

שיקולי הענישה

מלאכת גזירת הדין שלעולם קשה ומורכבת קשתה עלי שבעתיים בבואי לגזור את עונשם של הנאשמים, וכשנדרשתי לקבוע את העונש ההולם והראוי להם עמדה בפני דילמה לא פשוטה. מחד, ניצבים על כפות מאזני הדין במלוא כובד משקלם וחומרתם המצטברת העבירות בהם הורשעו- עבירות השוחד והמרמה, ועמם שיקולי ההגנה על הציבור מפני שחיתות לצד צרכי ההרתעה והגמול, המחייבים גינוי והוקעה בדמות ענישה ממשית. מאידך, עומדים לזכותם של הנאשמים עברם הנקי מתום, אורח חייהם הנורמטיבי, פעילותם הציבורית המבורכת וארוכת השנים, תרומתם לחברה ונסיבותיהם האישיות.

דומה, כי חומרתן האובייקטיבית של עבירות השוחד ידועה מוסכמת על הכול ואין צריך להרחיב את הדיבור למובן מאליו. הסכנה הטבועה בהן לחוסנה של החברה, השלכותיהן החמורות והקשות וביטוין בהשחתת המידות של משרתי ציבור ונבחריו ובערעור אמון הציבור בשלטון החוק, עלולים לשמוט את היסוד תחת קיומו של מנהל ציבורי ולפרום את המרקם העדין והשביר המקיים את המבנה החברתי כולו:

"מעשה השוחד, טומן בחובו סכנת השחתת מערכת המינהל הציבורי והסטתה לפעול שלא על פי קריטריונים ענייניים, שלא על פי הנורמות הראויות למנהל ציבורי תקין ושלא על פי החוק. מעשה השוחד משחית את מידות עובדי הציבור ופוגע ברקמה העדינה של מערכת היחסים בין הפרט ובין עובד הציבור המושתת על הגינות, ענייניות, אי משוא פנים ושוויון. הוא נוגס בתשתית המבנה החברתי ופוגע באמון הציבור במינהל, שהוא יסוד הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת" (ע"פ 1877/99, מ"י נ' בן עטר, פ"ד נ"ג (4) 695).

על חומרתן של עבירות השוחד והמרמה וההכרח להתוות ענישה מרתיעה על החורגים מהשורה, להוקיעם ולהענישם, עמדה הפסיקה בשורה ארוכה של גזרי דין:

"נטילת שוחד, הפרת אמונים וביצוען של עבירות אחרות הקבועות בדיני העונשין, אשר יסוד של שחיתות (במובן הרחב) טבוע בהן, מסוכנות הן לחברה ולסדרי הממשל. הן מכרסמות בעבותות הקושרות אותנו כבני חברה אחת. הן מפרות את האמון של פרט בפרט ושל הפרט בשלטון. הן מעודדות זלזול ברשויות הציבור ובעובדי בציבור. הן מטפחות ציניות כלפי רשויות המנהל וכלפי הסדר החברתי הקיים. הן פוגמות באמון של הפרט בתפקידו של הכלל, ובכך מערערות את היציבות החברתית" (בג"צ 7074/93, סויסא נ' היועמ"ש, פ"ד "ח (29 748).

בת"פ (ת"א) 40039/01, מ"י נ' דנון אלי אמר בית המשפט:
"אין לכאורה עצה ואין תושייה כנגד תופעה של שוחד בקרב משרתי ציבור אלא בעונשים שתכליתם העיקרית היא הרתעת הרבים; ואם תרצה אמור, בגמול חמור לעבריין על פשעו שממנו יפיקו גם הרבים את לקחם", ובשים לב להרשעתם של הנאשמים בפרשה זו, הדברים ראויים להיאמר גם בענייננו, לפי שנאשם 1 נמצא אשם במעידה כפולה ומכופלת בקבלת שוחד, וגם מעשיו של נאשם 2, שמעד אף הוא בנטילת שוחד, אינם בטלים בששים, והרי שניהם חטאו בנוסף במרמה ונהנו מהטבות כספיות שלא הגיעו להם.
אכן, על פי כל קנה מידה מדובר מעשי עבירה חמורים ולא בעניינים של מה בכך, ולכן, ברגיל, בהיבט של הצורך לעמוד על משמר טוהר המידות הציבורי, שקילת דינם של הנאשמים אמורה הייתה להוביל לרמת הענישה אליה חותרת התביעה. ברם, הדברים אינם כה פשוטים ומחייבים ליבון לעומקם.

במקרה זה חברו מספר גורמים, ששומה לתת עליהם את הדעת ולשקול אותם במסגרת שיקולי הענישה, אשר יש בהם כדי לתמוך בהימנעות מעונש הכולל מאסר ממשי.

עבירת השוחד בה הורשעו הנאשמים

אפנה תחילה לטיבם ונסיבותיהם של מעשי העבירה בהם הורשעו הנאשמים מעבר למסגרת הגדרתן הפורמאלית.

דומה, כי מוסכם על הכול, שעבירת השוחד מתאפיינת בכיעור פנימי וקשה למצוא בה קו זכות. דע עקא, שבה בעת, מדובר בעבירה שפנים רבות ומגוונות לה גם מבחינת חומרתה:

"יש שוחד שנסיבותיו חמורות יותר ויש שוחד שנסיבותיו חמורות פחות. יש משרת ציבור שטוף תאוות בצע ואהבת שלמונים הנוטל ואף תובע שוחד בכוונת מכוון ויש משרת ציבור שמועד ונכשל מתוך כהות חושים ואיבוד אמות מידה. יש משרת ציבור ה"סוטה מהשורה","מכופף" את האינטרס הציבורי לטובת עניינו הפרטי ומנצל את כוח משרתו כדי להעדיף את המשלם דמי לא ייחרץ על פני אחרים; ויש נטילת שוחד המשקפת פגמי התנהגות פחותים בהרבה".

נראה, כי הצבת מעשיהם של הנאשמים על גבי קשת חומרה ערטילאית זו, הייתה ממקמת אותם, במיוחד בעניינו של נאשם 2, בין המעשים הנמנים על הקטגוריה השנייה. ואבאר.

מבלי להמעיט מן הפסול שבעצם נטילת שוחד התנהגותם של הנאשמים בפרשה זו לא לקתה באותם מאפייני כיעור של נסיבות שוחד חמורות כגון, ניצול כוח המשרה, הטיית חסד לפלוני על פני אלמוני, או העדפת נותן השוחד על פני אחרים, וגם אינה לוקה בפגמים של תאוות בצע ואהבת שלמונים. חריגתם של הנאשמים מהשורה הייתה כישלון שנבע מתוך איבוד חוש המידה וכהות חושים לגבי התנהגותם. מאפיין זה מתיישב עם העובדה שמתן ההטבות היה פרי יוזמה של אבן חן ולא של הנאשמים שלא יזמו דבר, ועולה בקנה אחד עם העובדה, שמעבר לנטילה לא נעשו על ידי הנאשמים מעשים פסולים נוספים מכול סוג שהוא.

כאן המקום להדגיש, כי נסיבות עבירת השוחד שנקבעו לגבי נאשם 2 פחותות בחומרתן מנסיבות ביצוען על ידי נאשם 1, באופן שבעיני מעשיו נמנים על רף חומרה נמוך. מיקומה התחתון נגזר ממספר נתונים מצטברים: העדר קשר ישיר בין נותן השוחד- אבן חן למקבל השוחד – נאשם 2, כשהקשר שנוצר עם אבן חן הינו פרי הבנות ובתיווך צד שלישי. זאת בנוסף להיות הנאשם 2 "נספח" לנאשם 1 ובאבחנה ממנו לא נתן כול תמורה לאבן חן.

השיהוי בהגשת כתב אישום והימשכות ההליך הפלילי.

אחת השאלות הניצבות לפתחו של גזר הדין היא סוגיית הזמן, קרי, שאלת המשמעות וההשפעה של 9 השנים שחלפו מאז ביצוע העבירות ועד מתן גזר הדין על מידת העונש.

בפסיקת בית המשפט נקבע, כי עונש מאסר ממשי, המושת על נאשם בריחוק זמן ניכר מאז ביצוע העבירות מאבד ממשמעותו ומכוח ההרתעה שלו, ובמקרים נדירים וקיצוניים יינתן לגורם הזמן משקל גבוה ומכריע.

אמנם, איני סבורה כי ענייננו נכנס בגדר אותם מקרים קיצוניים, אך עדיין יש מקום לתת משקל לקולא לחלוף הזמן הרב ולעינוי הדין שהיה כרוך בכך לנאשמים, באשר חלקם כגורם מעכב היה שולי ומינורי ואין לזקוף זאת לחובתם.

יש לזכור, כי התמשכות ההליך הפלילי היא רק אחד הגורמים שבהם יתחשב בית המשפט בשקילת העונש ומשקלו תלוי במכלול הנסיבות של כל מקרה ומקרה. בענייננו, אין מדובר בשיקול יחיד והוא מצטרף לקולא ליתר השיקולים, שבסופו של יום הדריכו את בית המשפט בגזירת הדין.

הטענה בדבר אפליה לרעה

בהכרעת הדין דחיתי את הטענה של "הגנה מן הצדק" שהעלתה ההגנה על רקע טענות להפליית הנאשמים לעומת חשודים ונאשמים אחרים. דע עקא, שראיתי לציין, כי בפרשה זו, בה היו מעורבים ככל הנראה אלפי אנשים, איתרתי רק 11 פסקי דין ו-27 מקרים בהם הוגשו כתבי אישום, וכן קבעתי, שההגנה הניחה תשתית ראיתית ראשונית לאפלייתם של הנאשמים ואילו התביעה לא השכילה להפיג התרשמות זו או אף להפחיתה.

אומנם, לא היה באלה כדי להביא לביטולו של כתב האישום מחמת "הגנה מהצדק", אך ללא ספק, יש בכך כדי להוות שיקול לקולא בגזירת הדין.

ב"כ נאשם 2 הציג בפני בית המשפט את העולה מטיעוני נציגי הפרקליטות בבג"צ 3379/03, אביבה מוסטקי ו-574 אחרים, ולפיהם גם אליבא התביעה, מתוך מאות ואולי אלפי החשודים בפרשת "מודום", ומתוך 50 כתבי האישום שהוגשו, עלה בידי התביעה לאתר 28 חשודים בלבד שהועמדו לכאורה לדין. כך גם העובדה העולה מפסק הדין, ולפיה, כ-1,300 בוגרים של אוניברסיטת לטבייה השיגו את תואריהם במרמה, וברי כי לא הועמדו לדין פלילי או משמעתי (תק-על 2007(2), 2299, 2304 (2007).

עובדות אלה מצביעות על הפליית הנאשמים בהשוואה לחשודים אחרים באותה פרשה.

בכך לא סגי. אפלייתם של הנאשמים ניכרת גם נוכח עמדת התביעה בעניינו של הנאשם פרץ יאיר, עוזר שר העבודה והרווחה וח"כ, נגדו הוגש כתב אישום בת.פ. (שלום ת"א) 2355/05, בגין עבירות של קשירת קשר להשגת מטרה אסורה, עבירות של הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה, אשר נדון בפני מותב זה.

במסגרת הסדר טיעון תוקן כתב האישום ונמחקה העבירה של ניסיון קשירת קשר, והוסכם על טיעון פתוח, במסגרתו כבלה עצמה התביעה לרף עליון של מאסר על תנאי, קנס וקלון, והסנגור טען לעונש ללא הרשעה.

בכבדי את הסדר הטיעון גזרתי את דינו של פרץ לעונש של מאסר על תנאי ו-6,000 ₪ קנס.

מעבר לשוני בעמדתה העונשית של התביעה, כאמור, כתב האישום המקורי כלל עובדות דומות לעובדות כתב האישום נגד הנאשמים, וחרף זאת הנאשם פרץ לא הואשם מלכתחילה בעבירת שוחד, ובכך נעוץ גורם האפליה.

הנסיבות האישיות של הנאשמים

הקשבתי קשב רב לעדויות עדי האופי אשר גמרו את ההלל על שני הנאשמים והתרשמתי מהערכה הרבה והאמיתית שהם רוחשים להם.

דבריהם נגעו ל<