ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין .אילה לוי ידיד נגד א.כ :

בתי המשפט

1

בבית משפט השלום

בירושלים

א 008131/03

בפני:

כב' השופט אלכסנדר רון

תאריך:

05/11/2008

התובעים

1. אילה לוי ידיד

2. דורון לוי ידיד

ע"י ב"כ עו"ד מזרחי

נ ג ד

1. א.כ. רימונים בניה ופתוח בע"מ

2. אברהם כהן

ע"י ב"כ עו"ד מנדל

3. ניסים שוקר מהנדסים ויועצים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד חביב

הנתבעים

פסק דין

1. מבוא

פסק דין בתביעה אזרחית שעיקר עניינה בנזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, עקב כך שלא השלימה הנתבעת 1 את בניית ביתם ביישוב קידר [להלן: "הבית"] בנסיבות המהוות, על פי הנטען, הפרה יסודית של ההסכם ביניהם. הנתבע 2 הינו מנהלה של הנתבעת 1 [הנתבעת 1 - להלן: "הנתבעת"; הנתבע 2 - להלן: "הנתבע"]. הנתבעת 3 הינה החברה שקיבלה על עצמה, על פי הנטען, את הפיקוח על הבנייה, וגם לה, לטענת התובעים, אחריות לפרשה.

2. מסגרת הדיון

עובדות המסגרת, מוסכמות בחלקן.

א. ביום 19.1.2000 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו התחייבה הנתבעת לבנות את ביתם של התובעים ביישוב קידר. על פי סעיף 14א להסכם, התחייבה הנתבעת לסיים את הבנייה בתוך 18 חודשים, ועל פי סעיף 16 הועמדה התמורה על סך 605,900 ש"ח (צמוד למדד תשומות הבנייה). מעמד הנתבעת הוגדר כ'קבלן מבצע'.

ב. עד יולי 2001 (כולל), ולמעשה עד היום, שילמו התובעים לנתבעת 663,426 ש"ח. סכום זה, העולה על התמורה החוזית, נותן ביטוי גם לתוספות, המהוות סוגיא לעצמה, אליה יתייחס בית המשפט בהמשך דבריו. התשלום האחרון התבצע ביום 1.7.2001 והיה בשיעור של 108,000 ש"ח.

ג. אין חולקין כי לא הגיעה הבנייה כדי גמר, ותהום פעורה בין הצדדים ביחס לטעמים לכך. מכל מקום, גם אם על נסיבות הפסקת העבודה חלוקים הצדדים, מוסכם כי סביב יולי 2001 הפסיקה הנתבעת את בניית הבית (למעט מרצפות שהונחו בבית בראשית מרס 2003, סוגיית משנה אליה יתייחס בית המשפט בהמשך).

3. הפרת ההסכם

בנסיבות העניין מצא בית המשפט להקדים את המסקנות המתחייבות לדיון בטענותיהם הפרטניות של הצדדים. על הפרק הפרת הסכם יסודית ובוטה, וראוי שיתן לכך בית המשפט ביטוי חד וברור.

א. כלל ועיקר, נושא קבלן באחריות ברורה למילוי התחייבויותיו, בוודאי כשעל הפרק בניית ביתם של מי ששילמו את הסכומים להם התחייבו, כנדרש. ברי ופשוט, שמשמעות התחייבות כאמור מצד קבלן הינה, כי מחויב הוא להביא את בניית הבית כדי גמר. לא בנקל ולא כלאחר יד יקבל בית משפט טענות והסברים מצד קבלן לפיהם רשאי הוא לעצור את העבודה קודם סיומה, כשברקע משפחה שאת מיטב כספה שלשלה לידיו וממתינה להיכנס לביתה החדש. בשים לב לטענות שידונו בהרחבה בהמשך יוטעם, שאפילו סבור הקבלן, שנקלעו רוכשי הבית לפיגור מסוים בלוח התשלומים ביחס להתקדמות הבנייה, לא בנקל יכיר בית המשפט בלגיטימיות של החלטתו למשוך את ידיו מהתחייבותו. קל וחומר, כשהתברר שההפך הוא הנכון, כפי שבנסיבות העניין קרה, וכמפורט להלן.

ב. הסיבה להחלטתו להפסיק את הבניה, אושרה על ידי הנתבע בפה מלא, והיא, כי מוצדקת היתה ההחלטה, לאחר שסבר שלא קיבל את המגיע לו: "אם קיבלתי פחות מהחשבון שצריך לקבל, יש לי זכות לעצור את העבודה" [עמוד 43 שורות 1- 2 לפרוטוקול]. על עמדתו, שמשך את ידיו מהעבודה בשל כך שלא שילמו לו התובעים את המגיע לו, שב הנתבע במפורש בשנית בהמשך דבריו, כאשר בתשובה לשאלה מפני מה עשה כן השיב, שרשאי היה לקבל החלטה זו: "מכח זה שחייבים לי כסף" [שם, שורה 12 לפרוטוקול; ראה גם בעמוד 63 שורות 14 - 15 לפרוטוקול]. מעל לכל צורך יודגש, שלא צירף הנתבע להסבר זה נימוקים חלופיים כלשהם.

ג. פעמים, יש בדרך בה מעלה בעל דין את טענתו, כדי לשקף מה ערכה בעיניו, ועד כמה הוא עצמו מאמין בה. אין בנמצא, ולו גם מכתב אחד, בין מהמועד בו קרסה מערכת היחסים בין הצדדים, ובין לאחר מכן, בו הודיעה הנתבעת לתובעים ברורות ומפורשות, כי בשל חובם כלפיה, רואה היא עצמה זכאית להפסיק את הבניה ולהותיר את הבית במצבו. מעבר לכך מתברר, שאף כי, לדעתה, הפרו התובעים את ההסכם במידה שיש בה כדי להצדיק הפסקה כללית של הבניה, לא סברה הנתבעת לשלוח לתובעים הודעת ביטול ביחס להסכם, וגם תביעה שכנגד לא נשקלה. לא זו, אף זו. עיון בכתב ההגנה ואף בתצהיר הנתבע מגלה, שלא נכללת בהם כלל הצהרה ברורה ומפורשת המגלמת בחֻבָּה הודעה ברורה על הכוונה להפסיק את העבודה תוך הצדקת ההחלטה באי תשלום התמורה המגיעה מצד התובעים. אמת, ניתן ללמוד מכתב ההגנה, כי, למעשה, זו גרסת ההגנה, וכך גם עולה מהתצהירים. ואולם, החפץ למצוא הודאה מפורשת בדבר, לא ימצא. טול, למשל, את תצהיר העדות הראשית העיקרי של הנתבע. לאחר סעיפי המבוא המתייחסים למסגרת ההתקשרות, מרחיב הוא בדבריו בפירוט סוגיית תוספות הבנייה, ובהמשך שב הוא בתצהירו למספר סוגיות נלוות כגון מסגרת ההסכם והפיקוח. ברם, הודעה חדה וברורה הקובעת כי הופסקה העבודה קודם סיומה בטענה כי הפרו התובעים את ההסכם בסרבם לשלם את שהיו הם חייבים, אין בנמצא. לא בכדי סבר ב"כ התובעים, ובצדק, לפתוח את החקירה הנגדית בשאלה לנתבע מדוע הופסקה העבודה; ברי, שאילו היתה עמדה זו ברורה, לא היה עליו לפתוח בכך. "זגזוג" הנתבע ביחס לנסיבות הפסקת העבודה נמשך עד לסיכומים: "הפסקת הבניה נעשתה על ידי התובע ולא על ידי הנתבעת" [עמוד 102 שורה 8 לפרוטוקול הסיכומים], משל היו אלה התובעים שהתחייבו לבנות את הבית.

לא בכדי מצא בית המשפט לציין זאת. ניכרים דברי אמת, והשפה הרפה, שלא לומר - עקיפה, בה נטענה טענה זו, משקפת את הערכת הנתבעת לכוחה של טענתה היא.

4. הסכום הכולל המגיע לנתבעת תמורת הבית וסוגיית התוספות

אבן הפינה לדיון בטענת הנתבעת, כי לא קיבלה את הסכום המגיע לה, בקביעת הסכום לו זכאית היתה הנתבעת בגמר עבודתה. תמורת השלמת הבית הגיע לנתבעת הסכום הבסיסי עליו הוסכם - 605,900 ש"ח (למועד חתימת ההסכם) בתוספת סכום נוסף עבור תוספות מוסכמות, סוגיה עליה ניטשת בין הצדדים מחלוקת נרחבת. שאלת התוספות קובעת פרשה לעצמה, ומחויב בית המשפט לדון בה תחילה, באשר יש בה כדי להשליך הן על שיעור התמורה הכוללת והן על שאלות משנה נוספות שעניינן בהתחייבות הנתבעת.

א. על פי סעיף 6 ה להסכם ההתקשרות: "מוסכם בין הצדדים כי היזם לא יבצע כל הוראה של מזמינים אלא אם כן ההוראה ניתנה בכתב ומאושרת על ידי המפקח והמזמינים". אשר לתמורה בגין השינויים, נקבע בסעיף 5 ה, כי: "... 50% מערכם ישולמו בעת ההזמנה והיתרה בגמר הביצוע, בכפוף לאישור המפקח כי השינוי בוצע".

ב. אין חולקין שהזמינו התובעים מספר תוספות, העיקריות שבהן - מרתף, גרמי מדרגות וחיבור לביוב מחוץ לשטח הבית.

ג. את דבריו דלהלן יבסס בית המשפט על מסמכים שצירף הנתבע עצמו לתצהירו. גרסתו בשאלת הסכומים המגיעים לנתבעת בגין תוספות, הפכפכה משהו.

1. על פי נספח 1 לתצהיר הנתבע, התחייבו התובעים ביום 21.1.2000 לתשלום 60,000 ש"ח בתוספת מע"מ תמורת 56 מ"ר מרתף.

2. פחות מחודש לאחר מכן, ביום 18.2.2000, נחתם בין הצדדים הסכם תוספות, הוא ההסכם המאוחר היחיד שנערך בין הצדדים בכתב בעניין זה כדרישת הסכם המסגרת. על פי נספח 2 לתצהיר הנתבע, התחייבו התובעים לשלם לנתבעת תמורת תוספות שעיקרן מרתף, גרמי מדרגות, קירות מסוימים ורכיבים נלווים - 93,174 ש"ח.

3. על פי המסמך ללא התאריך שנזכר לעיל והמצורף לאחר נספח 4 לתצהיר הנתבעת, העריכה היא את שווי התוספות ב- 98,228 ש"ח (למיטב הערכה, זה הסכום המוסכם בתוספת הפרשי הצמדה).

4. על פי נספח 18 לתצהיר הנתבע מיום 18.11.2001, הסכום הכולל שהגיע לנתבעת, לשיטתה היא, תמורת הבית ותמורת התוספות שפורטו כולן באותו מסמך, עומד על הסך של 704,129 ש"ח, לא כולל הפרשי הצמדה שחושבו בנוסף ולא כולל 25,356 ש"ח שנזכרו עתה לראשונה בגין עבודות פירוק והרכבה נוספות. מכל מקום, בשים לב למחירו הבסיסי של הבית ללא תוספות, ברור שהוערך שווי התוספות על ידי הנתבעת עצמה באותו מועד בפחות ממאה אלף ש"ח.

5. זמן רב נוסף חלף וביום 4.3.2003, בסמוך להשלמת הריצוף, הוציאה הנתבעת מכתב דרישה נוסף וגם לפיו הועמד שיעור הבית כולל התוספות על הסך של 704,129 ש"ח, בדיוק כפי שסברה הנתבעת עוד בשנת 2001, והשינוי היחיד במסמך מאוחר זה הינו בחישוב הפרשי ההצמדה.

6. והנה הגענו לכתב ההגנה שהוגש, גם הוא, בשנת 2003, ולמרבה הפלא עלה שיעור התוספות על פיו בכחמישים אחוז ונקבע על הסך של 156,942 ש"ח. גם בתצהירו של הנתבע, שכמוהו כעדותו, כבר דבק הוא בסכום אותו מצא לעדכן לקראת הגשת כתב ההגנה.

7. ביום 2.5.2007 הגיש הנתבע תצהיר משלים, אך נמלך בו מהצהרתו הקודמת, תוך שהצהיר עתה בסעיף 2 שלו, כי: "לפי בקשת המזמין משפ' ידיד, בוצעו תוספות בנייה עפ"י המפורט לעיל בשווי בסיס של 127,434 ש"ח".

ד. כשנדרש הנתבע לסוגיה זו במהלך ההוכחות טען הוא שתי טענות עיקריות. האחת, כי התוכניות שקיבל לידיו מהתובעים, למשל ביחס לשטח המרתף, חייבו בנייה נרחבת יותר וזכאי הוא לתוספת מתאימה; והשנייה שבטענותיו היתה, כי, בלא קשר לתוספות האמורות, נדרש לפרק ולהרכיב מחדש מספר רכיבים, דבר המזכה אותו בתוספת הולמת. נספח 4 לתצהירו, למשל, אכן מציין סך של 25,356ש"ח כתוספת בגין פירוק והרכבה בשל בקשות לכך מצד התובעים.

ה. על יסוד הטעמים הבאים, נכון בית המשפט להכיר בכך שהתחייבו התובעים לתוספות בשיעור החוזי המוסכם נכון ליום 18.2.2000, היינו 93,174 ש"ח, אך לא מעבר לכך.

1. בהיבט החוזי תצוין הסכמת הצדדים לכך שכל הקשור בהתחייבויות בעניינן של תוספות טעון הסכמה מראש ובכתב. הסכמה בכתב מצד התובעים ניתנה רק ביחס לסכום הנ"ל.

2. ויותר מכך. הנתבעת עצמה במסמכים רבים שהוציאה לאחר מכן, אישרה שסכום התוספות עומד על מאה אלף ש"ח בקירוב ( - את ההפרשים מייחס בית המשפט לשינויי מדד והם זניחים ביחס לשאלות המרכזיות שבמחלוקת בתיק זה). החלטת הנתבעת בשלב מסוים לנפח את שווי התוספות - אין בית המשפט נכון להכיר בה, ויש בה גם כדי להכביד בהיבטי מהימנות.

3. ער בית המשפט לטענת הנתבעת שחזרה על עצמה כי טעתה במסמכיה היא, נושא אליו תיוחד פסקה בפני עצמה, ואולם, כמפורט להלן, עתידות טעויותיה לעמוד לחובתה גם בסוגיית התוספות.

ו. לסיכומו של חשבון, עומדת התמורה שהגיעה לנתבעת, כולל בעד התוספות המוסכמות על הסך של 699,074 ש"ח (נומינלית; נכון למועד פרוץ המשבר, אין בהפרשי הצמדה מסוימים כדי לשנות את התמונה הכוללת).

5. מצב הבית ותשלומי התובעים בראייתה של הנתבעת

הגיון טענות הנתבעת, לשיטתה היא, מושתת על ההנחה שמפגרים התובעים בתשלום ביחס לשלב אליו הגיעה הבניה ובשים לב ללוח התשלומים המוסכם. הנחה זו נעדרת בסיס גם על פי מסמכי הנתבעת (שלגבי חלקם הצהיר הנתבע עצמו פעם אחר פעם שהם שגויים; ראה להלן).

א. מצב הבניה לגרסת הנתבעת

על פי סעיף 14 לכתב ההגנה, נסתיימה בניית 90% מהבית (ראה גם סעיף 6 לתצהיר הנתבע). על פי ראיות הנתבעת עצמה, שרובן אף צורפו לתצהיר הנתבע, נסתיימה כבר בניית 92% מהבית. ראיות לכך, בפני בית המשפט למכביר, וכדלקמן.

1. במסמך הנתבעת (שאינו נושא כל תאריך, והמצורף לאחר נספח 4 לתצהירה) נקבע שנסתיימה בניית 92% מהבית. יצוין כבר בשלב זה שברור מהמסמך על פניו, שלקח הוא בחשבון גם את כל התוספות (על פי מסמך זה נותר לתשלום סך של 3,746 ש"ח בלבד).

2. על פי נספח 7 לתצהיר הנתבעת (הוגש מספר פעמים), אישרה היא ביום 2.7.2001, כי נסתיימה בניית 92% מהבית (לדעת הנתבעת, אגב, 94%, אלא שהמפקחת, הנתבעת 3, הפחיתה 2%).

3. באותו יום אף שלח הנתבע לנתבעת 3 מכתב בו נכתב, בין היתר, כדלקמן: "ברצוננו להודיע, שכל העבודות בבית 59 - משפ' לוי ידיד, הסתיימו למעט הריצוף". בשים לב לטענות תמוהות מצד ההגנה יוער, שכל פרשנות רציונאלית של המכתב מצביעה על כך שיש בו כדי ללמד על כך שלדעת החתום עליו, נסתיימה כמעט כל הבניה, אפילו יותר מ - 92 אחוז.

ומכאן, לשאלת הסכומים: הסכום שלשיטת הנתבעת לא שולם והצדיק את הפסקת העבודה והסכום שהתקבל.

ב. הסכום שנדרש והסכום שהתקבל

תחילה מצא בית המשפט להזכיר את העובדה המוסכמת ולפיה בסוף יולי 2001 היו בידי הנתבעת 663,426 ש"ח. חשבון פשוט מלמד כבר בשלב זה שקיבלה, כ - 95 אחוז מהסכום שהגיע לה, כולל כל התוספות (!). יתר על כן, מצביעים רבים ממכתבי הדרישה ששלחה הנתבעת, כי אף לשיטתה יתרת החוב תואמת את המסקנות הנ"ל. וכדלהלן.

1. הנספח שצורף לאחר נספח 4 לתצהיר הנתבע (ללא תאריך) קובע יתרה לתשלום בסך 3,746 ש"ח בלבד. לפנים משורת הדין כלפי הנתבעים, אניח למסמך זה באשר אין הוא אלא עוד מסמך שגוי מבית מדרשם, והיתרה גדולה יותר.

2. ביום 8.7.2002 הוציאה הנתבעת את המסמך שצורף כנספח 20 לתצהירה ולפיו נותר לתשלום הסך של 41,128 ש"ח. יודגש בשנית, שמסמך זה לוקח בחשבון הן תוספות בסך של 98,229 ש"ח והן הפרשי הצמדה. לשון אחר: נותר לתשלום במועד זה, לשיטת הנתבעת עצמה, פחות מ - 6%. כלומר, מאשרת הנתבעת עצמה כי גבתה כבר כ - 94%.

3. חזקה על הנתבעת שאילו אכן מדובר היה בטעות, היתה מגלה זאת בזמן סביר. ברם, חלפה תקופה של למעלה משנה ורבע, וביום 11.11.2002 הודיעה הנתבעת כי היתרה לתשלום - 49,246 ש"ח [ת/6 - מכתב הנתבעת]. אפילו יתעלם בית המשפט מתמיהתו כיצד במשך תקופה זו קפצה יתרת החוב בכ- 15,000 ש"ח, עדיין ברור, שגם לשיטת ת/6, מגיעה יתרת החוב, לכל היותר לכ- 7% מהסכום המגיע הכולל. ויתרה מכך, מאשר ת/6 כי באותו מועד עמד חשבון התובעים אצל הנתבעת ביתרת זכות של 44,123 ש"ח (!), כטענתם.

4. באספקלריה של המסגרת ההסכמית, יש בסוגיית תוספות הבניה כדי להוסיף ולהכביד על הנתבעת. ההסכם שבין הצדדים קובע מתכונת מיוחדת אשר למועדי התשלום תמורת התוספות. הקונספציה המוסכמת, בניגוד לכל הקשור בבניה העיקרית, אינה יוצרת זיקה בין שלבי הבניה לבין התשלומים. על פי סעיף 5 ד' להסכם, תשולם תמורתם בשני תשלומים. 50 אחוז "בעת ההזמנה", "והיתרה בגמר הביצוע". די בכך שלא סיימה הנתבעת, ולו גם מעט מהתוספות להן התחייבה, וסביר מאוד שכך המצב באשר אפילו לשיטתה היא, לא נסתיימה הבניה, כדי לבסס את המסקנה שלא הגיעה לה עד עתה אלא מחצית משוויין, רק הסכום לתשלום 'בעת ההזמנה'. בשים לב לעובדה שגבתה הנתבעת 663,426 ש"ח, 57,526 ש"ח מעבר להיקפו הכספי של החוזה בכללותו (למעט תוספות), על יסוד החלטת בית המשפט להכיר בתוספות מוזמנות בשיעור של 93,174 ש"ח לכל היותר, ונוכח הסעיף האמור בהסכם, אין מנוס מהמסקנה, שגם מנקודת המבט שעניינה בתוספות המוזמנות, אין בסיס לכל טענה לפיה לא שילמו התובעים כספים שהיה עליהם לשלמם.

ג. הנתבעת - חוסר אמון במסמכיה

מצב דברים זה חייב את הנתבע פעם אחר פעם לנסות להסתייג מראיותיו הוא. ביחס לנספח 2 לתצהירו שעניינו שטח המרתף, הצהיר בחקירתו, כי: "זה מה שכתוב, זה שגיאה, יש כאן טעות חשבונאית". [עמוד 45 שורה 16 לפרוטוקול]. ביחס לת/6 שנזכר לעיל ולפיו למעלה משנה ורבע לאחר הפסקת העבודה אישר את היתרה דלעיל, ואף כי גבה תשלומים ביתר, אישר הנתבע את הכתוב, ובלית ברירה חזר והצהיר, כי: "זה מה שכתוב במסמך, לדעתי יש שגיאה" [עמוד 51 שורה 17 לפרוטוקול]. לא חלף זמן רב ועומת הנתבע עם המסמך שצורף לתצהירו לאחר נספח 4, וגם ביחס אליו לא היתה תשובתו שונה. תחילה נאלץ לאשר שחתום הוא על מסמך: "בלי חתימה ובלי תאריך" [עמוד 54 שורה 8 לפרוטוקול], ועד מהרה שב ואמר, כי: "זה מה שכתוב, זה לא אומר שהמסמך נכון, אבל זה מה שכתוב" [שם, שורה 10]. ועתה הגענו לנספח 22 לתצהיר הנתבע שגם לגביו העיד הוא, כי: "כמו שאמרתי, מהמסמך הזה חסרים סעיפים וחסרים התחשבנויות. זה מסמך שיצא בשוגג. האם אפשר לקחת את המסמך הזה ולהיתלות עליו?" [עמוד 57 שורות 14-15 לפרוטוקול]. ואם לא די בכך, למשל, ביחס לשאלה נקודתית מסוימת אף אישר הנתבע כי: "ביקשתי תשלום. לא יודע מה קיבלתי... אני קיבלתי מה שקיבלתי" [שם, שורות 20-22 לפרוטוקול].

כבר בשלב זה של הדיון ברור, שטענת ההגנה שמוצדקת היתה הפסקת העבודה בשל סירוב התובעים לשלם לנתבעת, נעדרת בסיס.

6. השלב אליו הגיע הבית בפועל

כל האמור לעיל התבסס על הנחת הנתבעת, שהיוותה בסיס לטענתה, שסיימה לפחות תשעים אחוז ממלאכת הבניה שקיבלה על עצמה, ואפילו אכן כך, נמצא, כאמור, שנעדרות טענותיה בסיס, והיוותה הפסקת הבניה משום הפרת חוזה. ועתה לשאלה כמה מהבניה הושלמה למעשה עד יולי 2001.

א. בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את המהנדס קליין שהגיש חוות דעת על מצב הבית. עם זאת יוטעם, שבשלב זה של הדיון כבר ברור, שקטן משקלה של סוגיה זו בהרבה מכפי הנראה במבט ראשון, וזאת על רקע מסקנת בית המשפט, כי החלטת הנתבעת להפסיק את הבניה מהווה הפרת הסכם בכל מקרה.

ב. חוות דעת קליין מוכיחה, ובבירור, שהגיעה הבנייה לשלב מוקדם בהרבה מכפי טענת הנתבעים (92%). על פי חוות דעתו הבסיסית של קליין, שיעור העבודה שבוצעה מגיע כדי 73% בלבד. במכתב הבהרה ששלח קליין ביום 26.10.06 לאחר שהעמידו ב"כ התובעים על העובדה עליה אין חולקין, כי רוצף הבית רק בתחילת מרס 2003, קבע קליין ששיעור בניית הבית קודם הריצוף קטן ב- 4.5% מכפי שהעריך תחילה. היינו, כי מצב הבית ביולי 2001 עמד על 68.5%.

ג. באי כח הנתבעים מלאים טענות כרימון כלפי חוות דעת זו, ואולם מלמדת בדיקת טענותיהם כי לרבות מהן אין מקום, וגם אלה שיש בהן מקצת ממש, אין בכוחן לשנות מהותית את המסקנה הבלתי נמנעת, לפיה, לא זו בלבד שלא השלימה הנתבעת בניית 92% מהבית, היא אף לא התקרבה לכך. ומכאן לטענות הנתבעים.

1. אין חולקין שהתבססה חוות דעת קליין על מצב הבית שנגלה נגד עיניו במועד בו נבדק, שנים מספר לאחר הנתק בין הצדדים: "... אני קבעתי את חוות הדעת על פי מה שהיה בשטח" [עמוד 7 שורה 2 לפרוטוקול]. לטענת הנתבעים בינתיים נגנבו רכיבי אלומיניום, דלתות תריסים וכדומה. סביר, שאכן כך, ומהווה הדבר בסיס לטענות מצד ההגנה, שיש לקחת בחשבון גם פריטים שנטען שהובאו והותקנו אך נגנבו. ואולם, אושר בחוות הדעת ביצוע רכיבים מסוג זה בשיעור של 5%, ואילו היו כל רכיבי האלומיניום והדלתות מבוצעים במלואם, ראוי היה להכיר ב - 10% (זהו חלקם של רכיבים מסוג זה בכלל עלות הבית). מכאן שלכל היותר יש בטיעון זה כדי להצדיק הכרה בעוד 5 אחוזים, לכל היותר, ולמעשה, ספק אם זה היה המצב ביולי 2001.

2. גם בסוגיית התוספות ניסתה ההגנה להיתלות ואולם נעדרו טענותיה את הבסיס הנחוץ. תחילה מצא בית המשפט להזכיר את שצוין לעיל, כי גם מבחינת סדרי התשלום נקבע כי תשלום תמורת התוספות יתבצע במתכונת שונה, תוך שנקבע שמחצית מעלותן ממילא לא תשולם אלא לאחר סיום העבודה כולה. חשובה מכך תשובת המומחה שהתייחסה לסוגיה זו, כי אילו ידע ביחס לרכיבים שונים שראה נגד עיניו שהינם בבחינת תוספות, ייתכן שבקבעו את אחוזי הביצוע היה מגיע למסקנה שביחס לעמדת הנתבעת, אף היה בה כדי להחמיר את מצבה עוד יותר: "העבודה שם לא מושלמת ואם צריכה להתבצע עבודה כמו שאתה אומר של הפרדה של הקומות, אז יכול להיות שאחוזי הביצוע אפילו יוקטנו" [עמוד 6 שורות 27 - 28 לפרוטוקול]. מכל מקום, אשר לתוספות שראה, משקלן בחשבון הכולל לא היה קיצוני. ראה, למשל, בתשובת המומחה לשאלה 9 (תשובה לשאלות הבהרה מיום 7.3.07), לפיה תוספת של 6 מ"ר של קירות תמך, אין בה אלא כדי להוות תוספת של 1.17%.

3. טענה נוספת שביקש ב"כ הנתבעת להדגיש, לגביה אף יצוין, שאין לה כל זכר בכתב ההגנה וייתכן שראוי היה להורות על דחייתה רק בשל כך, היא, כי נתפס המומחה לטעות יסודית בהבנת הקונספציה של ההסכם בכך שהתעלם לחלוטין מהפיתוח הציבורי, וכלשונו בסיכומיו: "אבל בשאלות ההבהרה התברר שהמומחה בשלב ראשון לא הבין את הקונספציה. בית שכולל בתוכו גם נתח מכל הפיתוח הציבורי..." [עמוד 104 שורות 21-22 לפרוטוקול הסיכומים]. אין המדובר אלא בטענה התלויה על בלימה, ועצם העלאתה מוכיח עד כמה נעדרות טענות ההגנה כלפי עדות המהנדס קליין כל אחיזה. בהסכם בין הצדדים, ובסדרי התשלום בכלל זה, אין, ולו גם בדל של זכר לפיתוח הציבורי. שלבי התשלום נקבעו על פי התקדמות הבית הנדון בלבד, וגם במסמכים השונים שהציגה הנתבעת בהקשרה של תביעה זו, מתייחסת היא רק לשלב אליו הגיע הבית הספציפי הנדון. ייתכן ואף סביר, שבתמחור הכולל לקחה הנתבעת בחשבון, ובצדק, גם את עלויות פיתוח השטח הציבורי כפי שהתחייבה, וככל שהתחייבה, כלפי קידר (נושא בלתי רלוונטי, שלעניינו כלל לא הוצגו ראיות בפני בית המשפט). ואולם, לכך אין כל השלכה על סדרי התשלום להם התחייבו התובעים ושלא נגזרו אלא רק, ואך ורק, מהתקדמות הבית הספציפי. לא בכדי השיב המהנדס קליין בתשובתו לשאלה בעניין, כי: "... לא כלל