ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עז' נעים מחמוד נגד מדינת ישראל :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום בירושלים

א 4785/00

לפני כב' השופט רפאל יעקובי

בעניין:

1. עזבון נעים מחמוד אלמדהון ז"ל

2. מנאל עבד אלכרים אלמדהון

3. איסלאם נעים אלמדהון

ע"י ב"כ עו"ד תמים יונס

התובעים

נ ג ד

מדינת ישראל – משרד הבטחון

ע"י ב"כ עו"ד אריאל אררט (פמת"א)

הנתבעת

החלטה

א. התביעה וההליכים שהביאונו עד הלום

  1. עניינה של החלטה זו בתביעת תלויים ועזבון בגין מותו של המנוח נעים מחמוד אלמדהון, אשר נהרג ביום 8.3.93 מכדור שנורה בסמוך למחסום ארז שבאזור עזה.
  1. בכתב התביעה (בסעיפים 4-5) טוענים התובעים כי הנסיבות שהביאו למות המנוח היו כדלקמן:

"ביום 8.3.1993 בסמוך לשעה 16:00, עת חזר המנוח מעבודתו בתוך ישראל, היתה התקהלות של מתנחלים נזעמים במקום, במחאה על רצח אורי מגידיש שהתבצע באותו בוקר, והם חסמו את הדרך הראשית המובילה ממחסום ארז לעזה. עקב כך נוצרו פקקי תנועה והפועלים אשר נסעו ברכבים ירדו והחלו ללכת ברגל.

המנוח נפגע מקליע אשר נורה ע"י אחד המתנחלים אשר התקהלו במקום.

המנוח פונה לבית החולים ברזילי באשקלון ואולם הוא מת מפצעיו ושם נקבע מותו".

  1. הנתבעת טוענת בכתב בכתב הגנתה, כי אין בנסיבות שהביאו למותו של המנוח כדי להקים חבות שלה כלפי התובעים, וכי דין התביעה נגדה להידחות. עמדה זו של הנתבעת מתווספת לכך שלאחר חקירה פלילית החליטה הנתבעת לסגור את תיק החקירה לגבי האירוע הנדון, מחוסר ראיות.
  1. הליכים שונים – במסגרת המנ"ת וכן בקדמי משפט ובפרקי הזמן שביניהם – נמשכו זמן רב. זאת, בין היתר, בשל חלוף הזמן הרב ממועד האירוע הנדון. לבסוף, הוגש ביום 21.6.07 "הסכם דיוני מטעם הצדדים" אשר נאמר בו כדלהלן:

"1. ראשית, יוסדר עניין הבקשה להפקדת ערובה (להלן: "הבקשה". הכוונה לבש"א 2543/07 – ר.י.). התובעים לא הצליחו לאתר ערב צד ג'. התובעים יגיבו תוך 21 יום לבקשה להפקדת ערובה, הנתבעת תוך 10 ימים לאחר קבלת תגובתם.

2. במידה והבקשה תתקבל והערובה תופקד כפי שיקבע או שהבקשה תדחה, יפעלו הצדדים כדלקמן, כאשר המועדים להלן ימנו, בהתאמה, ממועד הפקדת הערובה או המצאת ההחלטה הדוחה את הבקשה:

א. הצדדים יגישו סיכומים בכתב על יסוד החומר המצוי בתיק המשטרה, כולל הודעות שנגבו סמוך לאירוע הנדון. זאת, לאחר שהנתבעת תעביר העתק מתיק המשטרה הרלוונטי לב"כ התובע.

ב. התובעים יעשו כן תוך 60 יום והנתבעים תוך 60 יום לאחר המצאת סיכומי התובעים. לסיכומים יצרף כל צד את המסמך שהוא מבקש להיסמך עליו מהחומר האמור בסעיף א' לעיל. לתובעים זכות תגובה תוך 15 יום מקבלת סיכומי הנתבעת.

ג. על בסיס סיכומי הצדדים על צרופותיהם, יינתן פסק דין מנומק, שלא על דרך ס. 79א לחוק בי"מ".

  1. בהמשך לאותו הסכם דיוני, ניתנה ב-29.7.07 החלטה בעניין הערובה (שאיפשרה לתובעים להפקיד סכום כספי או ערבות צ"ג), והתובעים הפקידו סך 5,000 ₪ ביום 28.10.07. מאוחר יותר, ולאחר ארכות ועיכובים שונים, הוגשו לבסוף סיכומי הצדדים. דא עקא, שבכך טרם הוכשרה הקרקע להכרעה במה שעל הפרק, שכן שאחרי שהוגשו סיכומי הנתבעת, עתרו התובעים להוצאת סיכומי הנתבעת מתיק בית המשפט, בשל כך, שלטענתם, הנתבעת הסתמכה בסיכומיה על חומר שונה מזה שאותו העבירה בזמנו לב"כ התובעים.
  1. לאחר שהוגשו תגובות בכתב, התקיים דיון ב-13.7.08, אשר במסגרתו נרשמה ההסכמה הבאה:

"מקבלים את הצעת בית המשפט שתהיה הסכמה שהנתבעת מוגבלת לחומר שהועבר לב"כ התובעים בתחילה ואינה יכולה להעלות טענות על יסוד דברים שבחומר שצורף לסיכומיה שאינו תואם לחומר שהועבר כנ"ל, שיוגשו סיכומים חדשים מטעם הנתבעת, אשר יתבססו רק על החומר שהועבר, במקום הסיכומים הנוכחיים שהוגשו מטעם הנתבעת, ושתהיה לב"כ התובעים זכות לסיכומי תשובה הן לעניין התאמת הסיכומים לחומר שהועבר, הן לעניין כל דבר אחר שב"כ התובעים ימצא לנכון. סיכומים חדשים מטעם הנתבעת יוגשו עד 17.8.08. סיכומי תשובה יוגשו עד 7.9.08".

  1. בהמשך לאותה הסכמה הוגשו סיכומים חדשים מטעם הנתבעת וסיכומי תשובה מטעם התובעים.
  1. לאחר עיכובים בירוקרטיים, הקשורים למינויי לבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לעיוני, לצורך הכרעה במה שעל הפרק, והנה הגיעה שעת ההכרעה. לנוכח העובדה שסיכומי הצדדים מתייחסים רק לשאלת החבות, ניתן להתייחס אליה בלבד.
ב. תוצאה סופית בשאלת החבות וביסוסה
  1. לאחר שקילת טענות הצדדים, על רקע החומר שביסוד הסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להטיל על הנתבעת חבות לפצות את התובעים במלוא נזקיהם.
  1. בשלב זה אומר בתמצית, כי הטעם לתוצאה דלעיל נעוץ בהיערכות לא ראויה של הנתבעת לאירוע מסוג זה שבמסגרתו נהרג המנוח, כאשר היערכות ראויה הייתה עשויה למנוע את החיכוך והעימות בין התושבים היהודים לבין התושבים הערבים, שהביא לבסוף לירייה הקטלנית. לנוכח התקיימותו הברורה של טעם זה אין צורך להתייחס לטענה נוספת של התובעים בדבר רשלנות הנתבעת במה שקשור למתן נשק לתושבים היהודים, אשר לגביה יכול אני לומר, כי לא היה בה להושיע את התובעים, לנוכח אמות המידה המחמירות הנדרשות כדי שתקום עילה כזו (ראו למשל ע"א 6279/04 אבו צבחה נ' מדינת ישראל, תק' על' 2007(2) 878, סעיף 5).
  1. מתוך השקפה על התמונה בכללותה, מקובלת עליי טענת התובעים בסיכומי התשובה שלהם (בסעיף 1), כי בסיכומי הנתבעת יש כדי לחזק את טענות התובעים בסיכומיהם, וכי בכמה וכמה דברים שנאמרו באותם סיכומים של הנתבעת יש כדי לבסס במידה רבה את התוצאה דלעיל. לדידי, טענה זו נכונה בראש ובראשונה לגבי פרק ג' של פרק "המסקנות העולות מהעדויות", שאותו מכתירה הנתבעת בכותרת: "לא הייתה כל צפיות על האירוע כפי שהתרחש והתפתח". זאת משום שבכך נעוץ עיקר כשלונה של הנתבעת במקרה דנן, שלא העריכה כראוי את הצפוי, ובשל כך לא נערכה כהלכה. בנוסף לכך, הנתבעת מתמקדת בסיכומיה בעיקר בכך שהירי שנורה במהלך האירוע ושהביא למות המנוח היה מוצדק בנסיבות. היא לא נותנת מענה לשאלה מדוע לא נערכה באופן שיהיה בו למנוע, או לצמצם עד למינימום, את האפשרות שיהיה אירוע כפי שאירע, הטומן בחובו גם סיכון לתוצאה של מוות מירי, כפי שאירעה בפועל. על כך יש לומר, כי גם אם תתקבלנה טענות הנתבעת לעניין הצדקת הירי בנסיבות שהתפתחו – ואני מוכן לצאת מנקודת הנחה כזו – לא יהיה בכך להושיע את הנתבעת, אלא במידה מסוימת אפילו להחמיר את האספקלריא של ההשקפה על מחדליה בטרם האירוע, שלא מנעו הגעה למצב שחייב ירי.
  1. פעמים רבות נפסק, כי "אין לשלול אפשרות כי המדינה תימצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על ידי אחר", כי "בנסיבות מתאימות, עשויה לקום על הפרט או על המדינה חובה נזיקית לנקוט באמצעים כדי למנוע גרימת נזק לזולת על-ידי פעילות רשלנית ואף פלילית של צד שלישי", וכי "אין כל חידוש בכך שהמזיק צריך לצפות התנהגות עבריינית של צד שלישי. חובה כזו הוכרה בעבר הן לעניין התנהגות זדונית של צד שלישי. אכן, לא פעם מטילים דיני הנזיקין חובה על המזיק לצפות התנהגות עבריינית ומכוונת של צד שלישי – התנהגות הגורמת נזק" (ראו סעיף 4 לפסק הדין בע"א 6279/04 הנ"ל והאסמכתאות המצוינות שם).
  1. בע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 185, עמד בית המשפט העליון על עניינים ספציפיים הקשורים בהתנהלות כוחות הבטחון בקשר למצב עניינים דומה מאד לזה שבמקרה דנן. הכוונה למצב של חיכוך אפשרי בין תושבים יהודים לתושבים ערביים לאחר רצח יהודי בתחומי רצועת עזה. היה זה מתוך התייחסות לאירוע מיום 27.5.92 (כשנה לפני האירוע דנן), של רצח תושב יהודי, אשר הביא בעקבותיו לנזקים שהסבו תושבים יהודים בעיקר לרכושם של תושבים ערבים, אשר לא הגיעו לידי קטילת חיים, או נזק גוף ממשי. בית המשפט העליון ציין שם, כי אותו אירוע "התרחש בתקופה מתוחה ובחבל ארץ רגיש עד מאד", וכי ארוע טרגי כזה "יצר סכנת התלקחות בשני עברי המתרס".

לא הייתה מחלוקת כי על הנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים בנסיבות שכאלה, ואולם, נקבע כי לא הוכח שם שחובה זו הופרה. כיוון שכך, אושרה דחייתה של אותה תביעה, תוך שבית המשפט העליון ציין בחיתום פסק דינו: "יחד עם זאת, סברנו בעת הדיון בערעור, ואנו סבורים גם עתה, כי ראוי שהמשיבים ישקלו את האפשרות להעניק למערערים, שיצביעו על נזק שנגרם להם, פיצוי – לפנים משורת הדין".

באותו מקרה פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון הפעולות שנקטו כוחות הבטחון כדי למנוע הסלמה בעקבות הרצח. לנוכח הפער הגדול בין הפעולות הרבות שננקטו שם לבין המעט מאד שנעשה במקרה דנן, מן הראוי לצטט את הפעולות שננקטו שם מפסק הדין הנ"ל כדלהלן:

"מיד לאחר אירוע הרצח, הוטל עוצר על התושבים הערבים באזור, והשטח הוכרז כ"שטח צבאי סגור". המשיב 2 (מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה – ר.י.) הוטס במסוק-חירום לאזור, והורה על תגבור הכוחות. כוחות רבים – כאלה שפעלו ברצועת עזה וכאלה שפעלו מחוץ לה – הגיעו למקום, בין היתר בשל החשש מפני הפרות סדר. במהלך היום רוכזו באזור כ-1000 חיילים ושוטרים. הכוחות פעלו באפיקים שונים וביצעו משימות מגוונות: הטלת עוצר; אבטחת היישוב כפר-דרום לשם מניעת פיגועים נוספים והגנה על תושביו; פיקוח ומעקב אחר היוצאים והבאים בשערי היישוב, מזה, ואחר מפגינים ערבים שהתרכזו ליד ביתו של החשוד ברצח, ושמו פעמיהם לכיוון היישוב, מזה; איוש ותגבור צמתים, נקודות מפתח ומקומות מועדים לפורענות; כיבוי שריפות (תוך אזעקת כבאיות) שהציתו מפירי-הסדר היהודיים, ומעצרם של האחרונים; אבטחת התושבים הערבים – במיוחד אלה השבים מעבודתם ומבית הספר; אבטחת המשתתפים בהלווייתו של הנרצח. כל זאת, לצד משימות שוטפות אותן נדרשו כוחות הביטחון למלא. בנוסף, ננקטו פעולות שונות לצורך הרגעת הרוחות, ובהן סיג-ושיח עם המתיישבים וכן הקמת סוכת אבלים בה ראה המשיב 2, על-פי עדותו, 'שסתום לפורקן לחץ ופורקן מתחים בקרב התושבים, במקום שזה יופנה לפגיעה ברכוש או בנפש".

  1. לעומת כל שנעשה באותו מקרה, הרי שבמקרה דנן לא עולה מהחומר ששימש תשתית לסיכומים כל היערכות או כל פעולה שננקטה ע"י הנתבעת להרגעת הרוחות ולמניעת הסלמה מראש, ועולה, כי רק לאחר שהחל האירוע נשלח ג'יפ עם שלושה חיילים, וכח מצומצם ובלתי סמכותי זה לא הצליח למנוע את הסלמת האירוע וגם לא את הירי עצמו, על אף שכנראה הייתה בקשה ספציפית של אחד החיילים מן היורה שלא יירה (ראו בעיקר העדויות שצוינו כעדויות ו', ז' בסיכומי התובעים).
  1. לעניין אי הצבה ראויה של כוחות בשטח ברור, כי עצם נוכחותם של אנשי בטחון לבושי מדים וחמושים יש בה כדי להרתיע, והיא עשויה למנוע אירועים דוגמת זה שהתרחש לבסוף (ראו והשוו גם: ע"א 3510/98 ולעס נ' אגד, פ"ד נה(5) 826). כמו כן, נוכחות מספקת של חיילים מיומנים וסמכותיים עשויה הייתה בסבירות גבוהה להביא לתגובה מתאימה במהלך האירוע, כפי שהביאה נוכחות כזו שהייתה מאוחר יותר להרגעת הרוחות ולסיום האירוע, דבר שאין לצפות, ואכן לא קרה, בהעדר נוכחות כזו.
  1. בשל כל שנאמר עד כה יש לקבוע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות וגם כי קיים קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לבין מות המנוח.
  1. לעניין הקשר הסיבתי יש לציין, בין היתר, כי אין לבודד את אירוע הירי ממה שקדם לו, אלא לראותו כהתפתחות בעקבות מה שקדם לירי, שאותה היה ניתן למנוע ע"י היערכות ראויה מראש (ראו והשוו גם ת.א. (מח', י-ם) 1294/97 ולעס נ' אגד, תק' מח' 2003(3) 536). כאמור, היערכות ראויה הייתה עשויה למנוע את עצם התרחשות האירוע, ואפילו לא היה בכוחה למנוע אירוע כלשהו, הרי שהיה בה להביא לכך שממדי האירוע יהיו מצומצמים ולא יגיעו להיכן שהגיעו. במקרה דנן יש לומר כי "הפרת החובה היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן – לולא הפרת החובה ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים – הסיכוי כי הנזק היה נמנע, גדול מהסיכוי, שהוא היה מתרחש בלאו הכי" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 130). מכאן שמתקיים קשר סיבתי עובדתי כנדרש. עוד יש לציין, כי לאחר שנמצא לנו קשר סיבתי עובדתי כנ"ל, הרי שבמקרה דנן גם לא נשלל קשר זה בשל "סיבתיות משפטית". לעניין זה נפסק, כי "מעשה פשע המבוצע ע"י אחר, שהוא בגדר גורם זר מתערב, לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, מקום שהמעשה העברייני היה צפוי, כאחת מן התוצאות האפשריות של ההתרשלות המקורית" (ע"א 3510/98 הנ"ל, בע' 845). נמצא לנו שהתקיים במקרה דנן קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק.
  1. במה שמצוי בחומר המשטרתי, המשמש תשתית לסיכומים, אין כדי לבסס טענה של הנתבעת בדבר הסתכנות מרצון או אשם תורם של המנוח. אדרבא, התמונה העולה היא שהוא עבר במקום בשובו מעבודתו, ונקלע לסיטואציה שהביאה לבסוף למותו. כאשר רשלנותה של הנתבעת היא בהתנהלות שאיפשרה התרחשותה של הסיטואציה, הסיכוי לכך שתתקבלנה טענות כנ"ל מצטמצם בהרבה, ומכל מקום, אין מקום לשעות לטענות אלה במקרה דנן.
ג. הערות בטרם חיתום
  1. בהמשך לכל שנאמר עד כה, ובטרם חיתום, אני מוצא לנכון להעיר את ההערות שתובאנה להלן.
  1. הערה ראשונה עניינה בכך שאיני מבסס את התוצאה על חקירה בלתי ראויה של האירוע מצד הנתבעת. זאת בשל כך שאני מגיע לאותה תוצאה גם ללא צורך בכך. עם זאת, מתעוררים אכן סימני שאלה לגבי מיצוי החקירה בנסיבות המקרה דנן, ובהקשר זה יש ממש בעניינים שונים, העולים בסיכומי התובעים. חקירה לא ראויה בנסיבות מקרה כזה עלולה להעביר את נטל השכנוע לנתבעת, בשל פגיעה באפשרות התובעים להוכיח תביעתם (ראו ע"א 6279/04, הנ"ל בסעיף 10). ככל שהיה ניתן משקל גם לכך, היה בכך לחזק עוד יותר את התוצאה.
  1. הערה שניה עניינה בכך שקיימים מצבים שבהם רשות מנהלית בוחרת קו פעולה אשר במישור המנהלי ניתן לראותו כסביר, ואולם במישור הפרטי אין בו כדי לשלול פיצויים ממי שנפגע מאותו קו פעולה (השוו: ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 770). במקרה דנן אני סבור שהתנהלות הנתבעת אינה עומדת גם במבחני המשפט המנהלי, ואולם, אפילו הייתה עומדת בהם, לא היה בכך כדי לשחררה מחבות לפצות את התובעים.
  1. הערה שלישית עניינה בכך שבהמשך לכל שנאמר, ובכלל, אין בטענות של הנתבעת בעניין צו הירושה כדי להביא לתוצאה שונה בשלב הנוכחי, ובמיוחד לאחר ההליך שהתנהל כפי שהתנהל. לכל היותר, ייתכן שלעניינים הקשורים בכך תהיה נפקות או השלכה לעניין הנזקים והפיצויים, ועל כך רצוי לתת את הדעת מבעוד מועד.
  1. הערה רביעית עניינה בכך שבנסיבות המקרה לא ברור על מה ולמה עמדה הנתבעת על הכרעה בשאלת החבות. זאת בשל כך שבמצבים קרובים, ואפילו כאשר נדחית כליל תביעה נגד רשויות המדינה, יש ציפיה לכך שהמדינה תפצה את הנפגעים, ולו לפנים משורת הדין (בדומה לקריאה שבפיסקת החיתום של פסק הדין בע"א 6970/99 הנ"ל, שצוטטה לעיל, בסעיף 13). מכל מקום, משנדרשה הכרעה, הכרעתי כפי שהכרעתי.

ד. סיום שלב זה והוראות להמשך הדרך

  1. התוצאה הסופית של שלב זה היא כאמור לעיל, בסעיף 9.

25. ההכרעה הנוכחית עוסקת בשאלת החבות בלבד, לאחר דיון במתכונת שעליה הסכימו ושלפיה פעלו הצדדים. בהמשך ולכך ולסיום כהונתי בבית משפט השלום בירושלים, יש להעביר עתה את התיק לכב' סגן הנשיא, השופט מוסק, לצורך העברתו לשופט אחר, אשר ידון במה שקשור לסכום הפיצויים שישולם לתובעים, ויתייחס גם לשאלת ההוצאות, בהתחשב גם בהליכים שעד כה (אם לא תושג פשרה שתייתר הצורך בכך).

ניתנה בהעדר הצדדים היום, ז' בחשון תשס"ט (5 בנובמבר 2008).

המזכירות תשלח ההחלטה אל באי כח הצדדים, ותעביר התיק אל כב' סגן הנשיא, השופט מוסק.

רפאל יעקובי, שופט