ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ד"ר מירז נגד ריכטר :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 010515/06

בפני:

כב' השופט אברהם רובין

תאריך:

05/11/2008

בענין:

ד"ר מירז עודד

ע"י ב"כ עו"ד

מאירי אדי

התובע

נ ג ד

1 . עו"ד ריכטר יוסף

ע"י ב"כ עו"ד מור קוסוביץ-שוחט

2 . עו"ד ויוה סיון

הנתבעים

החלטה

1. לפניי שתי בקשות של הנתבע 1; האחת – להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי מחמת חוסר סמכות עניינית, והשניה – למחיקת סעיפים מתצהירו של התובע בשל הרחבת חזית.

  1. ראשיתה של המחלוקת שלפניי בקבוצה שאירגנה הנתבעת 2 לשם רכישת קרקע בשכונת גבעת בית הכרם בירושלים, אשר שווקה על ידי מנהל מקרקעי ישראל בדרך של מכרז. הנתבע 1 מונה להיות נאמן של הקבוצה לצורכי הגשת ההצעה במכרז ולשם רכישת הקרקע. הקבוצה זכתה במכרז, ולאחר ששילמה למינהל מקרקעי ישראל מקדמה פעלה הנתבעת 2 לשם צירוף אנשים נוספים לקבוצה. ביום 22/09/99 חתם התובע על "כתב התחייבות לרכישת זכויות בשיתוף" (נספח א' לכתב ההגנה), בו נרשם כי התובע מעוניין להצטרף לקבוצת הרכישה, אשר תרכוש באמצעות נתבע 1 כנאמן זכויות במגרש. בסעיף 3.1 לכתב ההתחייבות נכתב כי התובע מתחייב להעביר לידי הנתבע 1:

"את הסכום הנחוץ לצורך רכישת חלקו במגרש, עלות הפיתוח, דמי היזמות ומע"מ בסך של 120,430 ₪ וזאת עד ליום 03/10/99"

ובסעיף 4 לכתב ההתחייבות נרשם כי:

"לצורך הוכחת רצינות הריני מפקיד עם חתימת בקשה זו בידיך הנאמנות (הכוונה לידי הנתבע אשר לו מוען כתב ההתחייבות – א.ר.), סך של 15,000 ₪ אשר במידה ובקשה זו תאושר על ידך, ייזקפו על חשבון התמורה. אם הבקשה לא תאושר על ידך, יושב הכסף במלואו תוך שבעה ימים. אם אחזור בי מבקשה זו, ולא אבצע התשלום הנקוב בסעיף 3.1 במועדו ובמלואו, יחולט סכום זה על ידך כפיצוי עבור הוצאות הטיפול המשפטי והוצאות אחרות שיגרמו לך או למי מטעמך עקב כך".

בהמשך לכך הפקיד התובע בידי נתבע 1 סך של 15,000 ₪, אך הוא לא שילם בהמשך לכך את התשלום הקבוע בסעיף 3.1 הנ"ל משום שהוא החליט לחזור בו מהעסקה. בסופו של דבר קבוצת הרכישה אליה הצטרף התובע ואשר נתבע 1 היה הנאמן שלה, לא שילמה למינהל את מלוא סכום הרכישה והעסקה עימה בוטלה. לפי הנטען, הקבוצה לא הצליחה לשלם למינהל את מלוא הסכום לו התחייבה מפני שכמה מחברי הקבוצה, לרבות התובע, לא שילמו את המגיע מהם לפי סעיף 3.1 הנ"ל.

3. התובע טוען כי כאשר הוא שילם את סכום המקדמה הובטח לו שהוא יוכל לחזור בו מהעסקה תוך שבעה ימים ואז תוחזר לו המקדמה. התובע מוסיף וטוען כי הוא הודיע על ביטול העסקה תוך 36 שעות מעת חתימת כתב ההתחייבות ולכן הוא זכאי לקבל את מלוא כספו. הנתבע 1 טוען כי איש לא נתן הבטחה כאמור לתובע ולכן הוא לא היה רשאי לחזור בו מעסקה, והוא גם אינו זכאי לקבל את כספו חזרה. להשלמת התמונה מוסיף הנתבע 1 וטוען, שכאשר ביטל המינהל את העסקה עם קבוצת הרכישה החליט הנתבע 1, בכובעו כנאמן, להחזיר את הכסף שהצטבר אצלו לאותם אלו מחברי הקבוצה שעמדו במלוא התחייבויותיהם לפי כתב ההתחייבות הנ"ל, קרי – לאלו ששלמו גם את התשלום לפי סעיף 3.1., ומאחר והתובע הפר את כתב ההתחייבות חולט סכום המקדמה שלו לטובת החזר הכספים ליתר חברי הקבוצה כאמור, וכך בידי הנתבע 1 לא נותר דבר.

על רקע העובדות והטענות הללו אפנה לדון בשתי הבקשות שלפניי.

4. הסמכות העניינית

הנתבע 1 טוען כי עסקינן בהסכם נאמנות, ולפיכך בהתאם להוראת סעיף 37 לחוק הנאמנות תשל"ט – 1979, נתונה הסמכות לדון בתביעה לבית המשפט המחוזי בלבד. התובע טוען כי אין מקום להידרש לטענת הנתבע 1 כבר עתה, מפני שטענת חוסר הסמכות נטענה בכתב ההגנה ולא במסגרת בקשה נפרדת. ולגופו של ענין טוען התובע כי מעולם לא נכרת בינו לבין הנתבע 1 הסכם נאמנות, שהרי נתבע 1 מעולם לא אישר את הצטרפות התובע לקבוצת הרכישה כנדרש לפי סייפת כתב ההתחייבות.

  1. הסמכות העניינית נקבעת בדרך כלל בהתאם לסעד המבוקש בתובענה (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה פ"ד נא(2) 669). ואולם, יש עניינים בהם קבע המחוקק כי הסמכות תוכרע לפי מהות התביעה ולא לפי הסעד המבוקש בה. בדרך זו הלך המחוקק בקובעו בסעיף 37 לחוק הנאמנות כי:

"בית המשפט המוסמך לפי חוק זה – למעט הליכים לפי סעיף 31 – הוא בית המשפט המחוזי".

בית המשפט העליון פירש סעיף זה באופן רחב בקובעו כי:

"מנוסחו הרחב של הסעיף עולה, איפוא, כי זהו אחד המקרים שבהם מוקנית לבית המשפט המחוזי סמכות ייחודית לדון בכל פנייה שעילתה בחוק הנאמנות (פרט להליכים פליליים לפי סעיף 31 לחוק), יהיו סכום התובענה והסעד הנתבע במסגרתה אשר יהיו. זאת, לרבות פניות שבהן השאלות המרכזיות העומדות לדיון הן עצם היווצרותה של נאמנות ותנאיה".

(רע"א 4298/98 כץ נ' פישמן – פורסם באתר נבו).

ומוסיף על כך המלומד כרם בספרו בציינו כי:

"נראה שגם צד לחוזה נאמנות, המבקש לתבוע את הנאמן בגין הפרת תניה בחוזה, יהיה חייב להביא את תובענתו בפני בית המשפט המחוזי, יהא סכומה אשר יהא, ותהא עילת התובענה אשר תהא, שכן חוק הנאמנות חל על חוזה זה".

(ש. כרם "נאמנות" (מהדורה רביעית – 2004) עמ' 726).

6. במקרה שלפניי אין ספק כי הנתבע 1 החזיק במקדמה מכוח נאמנות, שהרי גם התובע הודה בכך במפורש בהדגישו בסעיף 17 לכתב התביעה כי:

"המדובר בפרשה חמורה ביותר של מעילה באמון, רמייה של ממש, הטעיה וניצול כוח כלכלי ומשפטי. המדובר במי שנתן אמונו בעורכי דין בכובעם כנאמנים אשר הפרו אמון זה באופן בוטה..."

דברי התובע אף מתיישבים היטב עם נוסח כתב ההתחייבות, בו מצהיר התובע כי הוא "מעונין להכלל ברשימת הנהנים אשר ירכשו באמצעותם כנאמן זכויות במגרש...". וכן, בסעיף 2 לכתב ההתחייבות התחייב התובע לשאת בשכ"ט "הנאמן". ולבסוף, גם בסעיף 4 לכתב ההתחייבות נכתב כי התובע מפקיד את הסך של 15,000 ₪ בידיו "הנאמנות" של הנתבע 1. אזכורים אלו של הנאמנות, ואזכורים נוספים כדוגמתם המצויים בכתב ההתחייבות, מלמדים שביחסי נאמנות עסקינן, ומכאן שתביעה הנוגעת להסכם זה צריכה להידון, למרות סכומה הנמוך, בפני בית המשפט המחוזי.

7. התובע טוען כי מאחר והנתבע 1 לא חתם על כתב ההתחייבות הרי שהתובע לא הפך לחלק מקבוצת הרכישה, ומכאן שלא נכרת הסכם נאמנות בינו לבין נתבע 1, ולכן הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום. דין טענה זו להידחות מכמה טעמים. ראשית, טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, מפני שהתובע ביקש לתקן את כתב תביעתו לצורך הוספת טענה זו ובקשתו נדחתה, הן על ידי כב' השופט בן עטר שדן בתובענה בתחילת הדרך, והן על ידי ערכאת הערעור מפי כב' השופט ענבר (בר"ע 3336/07). שנית, בהלכת כץ שנזכרה לעיל הטעים בית המשפט כי סמכותו של בית המשפט המחוזי מתפרשת גם על מקרים בהם: "השאלות המרכזיות העומדות לדיון הן עצם היווצרותה של נאמנות ותנאיה". ושלישית, גם אם אקבל את טענת התובע לפיה לא נכרת בין התובע לבין נתבע 1 הסכם נאמנות כולל ורחב בנוגע להצטרפות התובע לקבוצת הרכישה, כיוון שהנתבע 1 לא חתם על הסייפא של כתב ההתחייבות, הרי שלדעתי יש לסבור כי בעת שהתובע הפקיד בידי הנתבע 1 את המקדמה השתכלל לו הסכם נאמנות נקודתי בדמות הוראת סעיף 4 לכתב ההתחייבות.

8. העולה מן המקובץ הוא שדין התובענה נגד נתבע 1 להיות נדונה בפני בית המשפט המחוזי, ומכאן שאין עוד צורך כי אכריע בבקשת נתבע 1 למחיקת חלקים מתצהיר התובע.

9. נותרה לפניי התביעה שהוגשה נגד נתבעת 2. נתבעת זו לא טענה שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה נגדה. נתבעת 2 גם לא מוזכרת כלל בכתב ההתחייבות האמור, לא כנאמנת ולא בשום אופן אחר. דומה שאין מחלוקת כי נתבעת 2 גם לא קיבלה מהתובע את סכום המקדמה, אלא זה שולם לנתבע 1. מכתב התביעה עולה כי הטענה העיקרית נגד נתבעת 2 הינה שהיא הבטיחה לתובע כי הוא יוכל לבטל את העסקה תוך שבעה ימים ולקבל את כספו חזרה, וכי היא נהגה בחוסר תום לב. עניינים אלו אינם מצויים בסמכותו היחודית של בית המשפט המחוזי, ומשעה שסכום התביעה הינו בסמכות בית משפט השלום אין סיבה להעביר את התובענה שהוגשה נגד נתבעת 2 לבית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, אני סבור שאין מקום לדון בתובענה נגד נתבעת 2 בטרם יכריע בית המשפט המחוזי בתובענה נגד נתבע 1, וזאת משני טעמים; ראשית, מבחינה עניינית הנתבע 1 הוא הנתבע העיקרי, שהרי אליו הופנה כתב ההתחייבות, הוא קיבל את המקדמה והוא החליט בתפקידו כנאמן שהמקדמה לא תושב לתובע. ושנית, משעה שאותו עניין נדון בפני שתי ערכאות שונות, האחת נמוכה והשניה גבוהה יותר, הרי שראוי כי הערכאה הנמוכה יותר תמתין להכרעת הערכאה הגבוהה יותר, אלא אם הערכאה הגבוהה יותר תסבור אחרת.

10. אשר על כן, הבקשה מתקבלת במובן זה שאני מורה בהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, על העברת התובענה נגד נתבע 1 לדיון בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. התובע ישלם לנתבע 1 שכ"ט עו"ד בגין ההליך שלפניי בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הדיון בתובענה שהוגשה נגד נתבעת 2 יעוכב עד אשר יפסוק בית המשפט המחוזי בתביעה נגד נתבע 1. ההליכים יחודשו אם וכאשר יגיש התובע בקשה בעניין.

ניתנה היום א' בחשון, תשס"ט (30 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.

אברהם רובין, שופט