ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוניר ג'ורג' נגד ישיבת עטרת כהן :

1

בתי-המשפט

בית משפט השלום ירושלים

בשא011710/08

לפני:

כב' השופטת אתי באוםֿֿניקוטרה

תאריך:

05/11/2008

בעניין:

מוניר ג'ורג'

המבקש

נ ג ד

עמותת עטרת כוהנים

המשיבה

החלטה

בפני בקשה למתן צו מניעה זמני, שהוגשה ביום 27/10/08.

מלכתחילה הובאה הבקשה בפני כב' השופט דראל, אשר דחה בקשה למתן צו ארעי בתיק והורה על דיון במעמד הצדדים.

משהתייצבו הצדדים לדיון – קבע כב' השופט כי אינו יכול לדון בתיק בשל היכרות עם אחד הצדדים ופסל עצמו והתיק הועבר לדיון בפני.

ביום 28/10/08 התקיים בפני דיון במעמד שני הצדדים, במהלכו נחקר המבקש וכן נחקר המצהיר מטעם המשיבה והצדדים סיכמו טענותיהם בעל – פה.

להלן העובדות הצריכות לענייננו, כפי שנלמדו מן המסמכים, התצהירים וחקירות הצדדים:

1. המבקש הנו דייר מוגן בשתי דירות המצויות זו על גבי זו בבניין ברחוב גבשה ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים (להלן:"דירות המבקש").

  1. המשיבה הנה בעלים של חלקה המצויה מול דירות המבקש.
  1. בין דירות המבקש לחלקת המשיבה מפריד כביש צר.
  1. בעבר היה בנוי על חלקת המשיבה בניין בן שתי קומות (קומת מרתף וקומה ראשונה) באופן שמפלסן היה נמוך יותר מדירות המבקש.
  1. בשנת 2005 ניתן למשיבה היתר בניה ביחס לחלקה ל"תוספת שתי קומות ל 2 יח"ד ושינויים בקומות הקיימות." (ראה מש/1).
  1. עיון בגרמושקה שצורפה להיתר ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו מלמד, כי הרשות התירה למשיבה להרוס קירות שונים באותו מבנה קיים בעל שתי קומות, הקמת שתי קומות נוספות וכאשר בקומות השלישית והרביעית בחזית הצפונית התירה פתיחת 8 חלונות.
  1. לגרסת המבקש עצמו, הרי המשיבה החלה בעבודות הבניה בחלקה "לפני שנה בערך" (ראה עמ' 6 שורה 15). לגרסת המבקש, הרי הקומה השלישית נבנתה כבר במהלך חודש אוגוסט שנה זו (ראה עמ' 10, שורה 20).
  1. בשלב בו אנו מצויים – הקומה הרביעית גם היא כבר בנויה וכל שנותר – לצקת את גגה ולהקים מעקה (ראה לעניין זה מצב הבניה – תמונות שונות, שהגיש המבקש במסגרת נספח ט' ובמיוחד תמונה שסומנה 1).

עתירות המבקש

המבקש טוען, כי המשיבה בונה את בניינה על החלקה בניגוד להיתר (מלכתחילה טען, כי בלא היתר כלל).

ועוד הוסיף, כי נאמר לו על ידי מי מטעם המשיבה, כי הבנין הנבנה לא יכלול יותר משתי קומות – אך אבוי, התברר, כי זה כולל 4 קומות, כאשר הן הקומה השלישית והן הקומה הרביעית גורמות למבקש למפגעים הבאים:

מטרד של הסתרת נוף; מטרד של הסתרת אור; מטרדת של ירידת ערך קיצונית; מטרד של פגיעה בפרטיות; מטרד של רעש; מטרד של הסתרת אור שמש.

המבקש טען עוד בבקשתו, כי המשיבה מנסה להעביר מעל ביתו צינור משאבת בטון, ללא הסכמתו.

משכך, עותר המבקש לסעדים הבאים:

א. מתן צו זמני שיאסור על המשיבה או מי מטעמה לבצע כל פעולת בניה על החלקה.

ב. לאסור על המשיבה להסיג גבול בגגו של המבקש לרבות על ידי העברת משאבת הבטון.

בבוא בית המשפט לשקול אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני, שהנו סעד מן היושר, עליו להעביר הבקשה תחת שבט מספר מבחנים.

אבחן כעת את המצב בענייננו, כאשר אתן ביטוי לטענות הצדדים ביחס לכל אחד מן המבחנים הרלבנטיים.

הוכחת זכות לכאורה וסיכויי הצלחה בתביעה

המבקש הציג מסמכים שונים כתובים בשפה הערבית, בלא תרגום וכאשר מהם נלמד (לאחר תרגום חלקי ביותר מטעמו של מתורגמן בית המשפט), כי מדובר בחוזי שכירות של דיירות מוגנת מן השנים 1988 ו – 1990 – כך שלכאורה ככזה רשאי הוא להגיש תביעתו.

עילת התביעה הנה קיומם של מטרדים ליחיד, שניתן בגינם, במקרה המתאים, ליתן צו מניעה קבוע, ככל שיוכחו בדרך הנאותה.

אציין רק כי לבקשה שבפני לא צורפה חוות דעת כלשהי, אף לא ראשונית, על אף שבניית הקומות הרלבנטיות לענייננו (השלישית והרביעית) בוצעה מזה זמן רב.

שיהוי

"אחד מכללי היושר הוא: "איחור דוחה יושר". על כן, מי שמבקש סעד שביושר – אל לו להתמהמה ולישון על זכויותיו.

...

שיהוי בהגשת התביעה יש בו כדי לחסום אותה, בהתקיים תנאים מסויימים:

(א) כששיהוי יכול להיחשב כזניחת התביעה;

(ב) כאשר הורע מצבו של הצד שכנגד עקב שיהוי

(ג) ..."

(ראה ד"ר א.וינוגרד, צווי מניעה, מהדורת 1993, עמ' 111 ואילך).

המשיבה טוענת, כי המבקש השהה את בקשתו באופן שלא ניתן להיעתר לה כיום.

כפי שהוכח לי, מפי המבקש עצמו הרי כבר בחודש אוגוסט שנה זו נבנתה הקומה השלישית ובהמשך לה – הקומה הרביעית.

אומנם, המבקש בתצהירו טען, כי "לפני מספר שבועות התחילה המשיבה בבניית הקומה השלישית וגמרה אותה ולפני מספר ימים התחילה בהקמת הקומה הרביעית" (ראה סעיף 11 לתצהיר המבקש) – אך בחקירתו בפני טען המבקש טענות אחרות ולפיהן כאמור, הקומות הללו נבנו כבר בחודש אוגוסט שנה זו.

לא היה זה "חוסר הדיוק" היחיד שציין המבקש בתצהירו.

בתצהירו טען עוד, כי המשיבה בונה ללא היתר או בחריגה מהיתר – על אף שבחקירתו הודה, כי מעולם לא בחן ובדק עצם קיומו של היתר וממילא לא עיין בו – ("אני לא יודע שיש רשיון ולא ראיתי רשיון") (הכוונה להיתר – א.ב.נ.) (ראה עמ' 5 שורה 19).

בתצהירו טען עוד המבקש, כי נאמר לו על ידי מי מטעם המשיבה, כי במקום ייבנה בניין בן שש

קומות – לאחר חקירת הצדדים לא נותר דבר מהצהרה זו.

בתצהירו טען המבקש, כי "... אתמול וברוב חוצפתה של המשיבה היא ניסתה להעביר בטון לאתר הבנייה בצינור שהונח מעל לגג ביתו של המבקש וזאת ללא קבלת הסכמתו, בגין כך הוגשה תלונה במשטרה." (ראה סעיף 25 לתצהיר).

אלא שהמבקש "שכח" לציין בתצהירו, כי פעמיים העבירה המשיבה משאבת בטון מעל גג ביתו בהסכמתו – "אני נתתי להם רשות בגלל שהם שכנים שלי" (ראה עמ' 7 שורה 5).

אי דיוקים אלה וודאי מעיבים על המבקש סעד מן היושר, שכן עליו לבוא לבית המשפט ויצא – בידיים נקיות.

אך נחזור אל מבחן השיהוי.

מחקירת המבקש נלמד לא רק כי בניית הקומות הרלבנטיות בוצעה בפועל לפני חודשים רבים, אלא כי כבר לפני 5 חודשים פנה אל הגב' דליה זומר, חברת מועצת עיריית ירושלים, בנוגע לבניה, אך גם לאחר פניה זו לא מצא לנכון – לא לתור אחר היתר בניה ולא להגיש בקשה מתאימה.

המבקש טוען, כי המשיבה התרשלה בכך שלא הודיעה לו אודות הפקדת תוכנית ועל כן לא יכול היה להגיש התנגדות מתאימה, באופן שיביא לביצוע עבודות הבנייה, הגורמות לו למטרד.

המשיבה הראתה, כי פרסמה אודות הפקדת התוכנית בעיתונים שונים – "ידיעות אחרונות"

ו"אל – איתחד" כבר בשנת 2000.

אך מעבר לכך – טענה של שכן בדבר אי ידועו בבניה העומדת להתבצע בסמוך לביתו יכולה להישמע מקום בו אך מתחילה הבניה באופן מפתיע – אך לא זה המצב בענייננו בו המבקש עצמו טוען, כי הבניה כולה מבוצעת מזה למעלה משנה – והרי לו היה חפץ לנקוט בהליכים שונים ומגוונים יכול היה לעשות כן לאורך כל התקופה האמורה.

אין זאת אלא שהמבקש העלה הטענה אך לצורך הדיון שבפני – אלא שממילא, אין ליתן לה כל משקל.

עוד טען המבקש, כי עד לימים האחרונים עמד בתוקפו צו מניעה זמני, שניתן על ידי כב' השופטת מלכה אביב בת.פ. 12797/08 של בית משפט השלום בירושלים בהליך שהתנהל בין הקסטוציה די טרה סנטה (להלן:"טרהסנטה"), לבין המשיבה וכי הוא היה רשאי להסתמך עליו ולהתכסות בצילו.

מעדותו של המצהיר מטעם המשיבה למדתי, כי אכן ניתן צו מניעה זמני בהליך האמור

שהוגש "לפני פסח", אלא שבפועל העבודות נמשכו: "... הגענו להסכמה עם טרסנטה כשבועיים, חודש לאחר הצו. העבודות נמשכו עד לפני כחודש. אז היה מו"מ בינינו. מסיבות כלשהם הם החליטו לחזור לצו לפני כחודש, שהסתיים ביום רביעי שעבר. בטווח הזה עבדו בערך חצי שנה." (ראה עמ' 13 שו' 26 – 28). (הדגשה שלי – א.ב.נ.).

סופו של דבר הגיעו טרסנטה והמשיבה להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 22/10/08 וכאשר אחד מסעיפיה – ביטול צו המניעה הזמני.

מאחד שעדות זו לא נסתרה – יש לקבוע, כי לאחר מתן צו המניעה בהליך האחר המשיכו המשיבה, בהסכמת הצד שכנגד (טרסנטה) להמשיך ולבנות – ועשתה כן בפועל למשך 6 חודשים – תוך שבנתה במהלך התקופה את הקומות השלישית והרביעית.

משכך, המבקש אינו יכול לסמוך ידו על אותו צו, שכן בפועל צו זה לא שמר על זכויותיו הנטענות והיה עליו לנקוט הליך עצמאי במועד המתאים.

לאור כל האמור, יש לקבוע, כי המבקש השהה את בקשתו פרק זמן בלתי סביר, כאשר במהלכו שינתה המשיבה את מצבה לרעה (קרי, סיימה בנייתן של הקומות השלישית והרביעית) ועל כן – אין מקום בענייננו להיעתר לבקשה.

על אף האמור, אתייחס כעת לשאר המבחנים הנדרשים:

שמירת המצב הקיים

כאן יש לשאול האם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי כדי שיהא בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.

יצוין, כי בית המשפט הכיר כבר במקרים בהם לא יינתן צו מניעה זמני, אף שיש בו כדי לשנות את המצב הקיים (ראה י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה VII סעיף 494).

בענייננו, שמירת המצב הקיים (בשילוב עם המבחנים האחרים) תלמד, כי יש לאפשר דווקא השלמת העבודות, שכן ממילא הקומות המטרידות לכאורה, כבר בנויות.

עוד יש להוסיף, כי בית המשפט בדונו בתביעה העיקרית, אינו מתייחס לעובדה, כי הבניה הושלמה ומקום בו הוא מוצא פגם – יורה הוא על הריסת המבנה או חלקו – ראה ע"א 93/81 אליאס נ' שיפר פד"י לז (2) 444).

מאזן הנוחות

"השאלה... היא להיכן תהיה הכף נוטה אם נשקול זו נגד זו: אי נוחות שתגרם לתובע אם לא יינתן הצו ואי הנוחות שתגרם לנתבע או לאחרים אם יינתן" (ראה י.זוסמן, שם, סעיף 494).

ומה בענייננו?

הקומות המטרידות כבר בנויות.

יש להשלים את הבניה, אך לא באופן שהשלמה תגרום להטרדה נוספת על פני זו הנטענת, כי לכאורה כבר קיימת.

כפי שהוכח לי, כי אז הבניה בחלקת המשיבה נעשית על פי היתר כדין ולא הוכחו לי חריגות כלשהן מהיתר זה (ראה מש/1).

מאזן הנוחות נוטה בשלב זה, בו הוגשה הבקשה והושלמה בניית הקומות כולן, אל עבר מתן אפשרות למשיבה להמשיך ולסיים הבנייה, שכן בהשלמות שתעשינה לא יהא כדי להטריד את המבקש יותר משהוא מוטרד כיום, לטענתו.

לעניין זה אציין עוד, כי ניתן להכיר גם בהשלמה מצדו של המבקש שבאה לידי ביטוי בהתנהגותו – בכך שלא הגיש כל התנגדות ולא השמיע קול מחאה כנגד הבניה וממילא אף לא מצא לנכון לבדוק מה אמור להיבנות אל מול ביתו – באופן שהמשיבה יכולה הייתה להסיק מהתנהלותו זו, כי אין הוא מתנגד לבניה, שנמשכה ונמשכה בפועל באופן המטה אף הוא את הכף אל עבר זכותה של המשיבה להשלים את הבניה.

לאור כל האמור לעיל – יש לקבוע, כי המבקש לא עמד במבחנים הרלבנטיים שיש לבחון בדיון בשאלת מתן סעד זמני (למעט במבחן הזכות הלכאורית) – ואשר על כן דין הבקשה בכל הקשור להפסקת הבניה – להידחות.

המבקש עתר עוד לאסור על המשיבה להעביר משאבת בטון מעל גג ביתו.

כפי שצוין הבנתי, כי הדבר נעשה בפועל פעמיים בהסכמתו וכאשר ביחס לפעם האחרונה

הנטענת – סירב המבקש לאפשר הדבר (וכאשר בחקירתו תיאר קיומה של קטטה במקום – עניין שלא בא זכרו בתצהירו).

מאחר שאין לחייב המבקש לסייע למשיבה בהעברת המשאבה ומאחר שלא נטען מפי המשיבה, כי מדובר בדרך היחידה האפשרית לעשות כן – הרי יש לקבל חלק זה של העתירה ומשכך, ניתן צו זמני האוסר על המשיבה להעביר מעל גג בית המבקש או באופן אחר כלשהו שיש בו כדי להסיג את גבולו את משאבת הבטון – והכל עד להכרעה בתיק העיקרי.

משנדחה חלק הארי בבקשת המבקש – אני מחייבת אותו לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דינה בסך של 5,000 ₪+מע"מ.

המזכירות תשלח העתק מהחלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום ל' בתשרי, תשס"ט (29 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.

אתי באוםֿֿניקוטרה, שופטת

עינת נעמי ישראלי