ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קירש אנט נגד זכוכית בידודית 18 :

1

בית הדין לעבודה

בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב - יפו

עב 005524/03

בפני כב' השופטת מיכל לויט

05/11/2008

נ.צ. מר עמיר

נ.צ. מר גמליאל

בעניין:

אנט קירש

התובעת והנתבעת שכנגד

ע"י ב"כ

עו"ד שי מיטרני

נ ג ד

1. זכוכית בידודית 18 ז.ב. בע"מ

2. אייל רובננקו

הנתבעת והתובעת שכנגד
הנתבע

ע"י ב"כ

עו"ד גיורא רובננקו

פסק - דין

1. התביעה שבפנינו עניינה עתירתה של התובעת והנתבעת שכנגד (להלן - התובעת) לתשלום פיצויים בגין נזקים ממוניים שנגרמו לה, על פי הנטען, עקב הרעת תנאי עבודתה והפסקת עבודתה בנתבעת והתובעת שכנגד (להלן- "הנתבעת" או "החברה"), לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה תוך הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 (להלן - חוק שוויון הזדמנויות) ולהחזרי כספים שקוזזו משכרה.

כן עומדת בפנינו תביעה שכנגד לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו, על פי הנטען, לנתבעת, במעשיה ובמחדליה של התובעת.

2. ההליכים בבית הדין

ביום 6.8.03 הגישה התובעת בקשה למתן צווים זמניים (בש"א 4046/03) כנגד הנתבעים וכנגד מר יוסף רובננקו כנתבע (משיב) נוסף, המורים להם להמשיך ולקיים את תנאי העסקתה כפי שהיו עד לחודש מאי 03', מועד בו נודע להם על היותה בהריון; להשיב לה את סיסמת הגישה למחשב; לאפשר לה להשתתף בטיולים מאורגנים של הנתבעת ו/או להעניק לה שי לחג; להימנע מנטילת הרכב שהועמד לרשותה במהלך סופי שבוע או בזמן מחלה; להימנע מקיזוז סכומים משכרה ולהשבת הסכומים שקוזזו עד לאותו מועד משכרה וכן לכל סעד אחר שימנע פגיעה בה על רקע היותה אישה הרה. כן עתרה התובעת לגילוי ספרי החשבונות של הנתבעת.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגישה התובעת כתב תביעה כנגד הנתבעים וכנגד מר יוסף רובננקו לתשלום פיצויים בגין נזקים ממוניים שנגרמו לה לטענתה; לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה תוך הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולהחזרי כספים שקוזזו משכרה.

בדיון שנערך בבקשה לסעדים הזמניים הוסכם על מחיקת מר אייל רובננקו ומר יוסף רובננקו מהבקשה ומכתב התביעה.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה לכאורה במעשיה ובמחדליה של התובעת.

התובעת הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה ולצירופו של מר אייל רובננקו כנתבע נוסף (בש"א 5717/04).

בהחלטת בית הדין מיום 29.12.04 התקבלה הבקשה לתיקון כתב התביעה באופן חלקי והתקבלה הבקשה לצירוף מר אייל רובננקו כנתבע נוסף.

3. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור ושיווק מוצרי זכוכית מבודדת לבניין.

הנתבע הינו מנהלה של החברה ובעל מניות בה.

התובעת עבדה בחברה כסוכנת מכירות החל מיום 1.11.02.

ביום 19.5.03 הודיעה התובעת למר יוסי רובננקו על היותה בהריון.

ביום 9.6.03 פנתה הנתבעת ליחידה לפיקוח על נשים בהריון במשרד העבודה והרווחה בבקשה לקבלת היתר לפיטורי התובעת.

ביום 23.7.03 קבעה הממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה והרווחה שאין ליתן היתר לפיטורים.

ביום 20.9.03 שלח ב"כ התובעת לנתבעת התראה לתשלום סכומים שקוזזו לכאורה משכר התובעת תוך שציין כי אי תשלום הסכומים האמורים תוך 24 שעות תחשב כהרעת תנאים שתאפשר לתובעת להפסיק עבודתה בדין מפוטרת.

ביום 25.9.03 הודיע ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים כי משלא תוקנו הפרות והרעות התנאים שננקטו כלפי התובעת רואה זאת התובעת כהרעת תנאים אשר כמוה כפיטורים של ממש.

גרסאות וטענות הצדדים

4. לגירסת התובעת, ביום 21.5.03, יומיים לאחר שהודיעה לנתבעת על הריונה, זומנה לשיחה עם הנתבע בה הובהר לה כי עקב הריונה מבקש הוא לסיים את יחסי העבודה ביניהם באופן מיידי. לטענתה, באותה שיחה אמר לה הנתבע כי הוא מרוצה מעבודתה ומתפקודה המקצועי.

התובעת נתבקשה להודיע באם היא מסיימת עבודתה לאלתר או ממשיכה בעבודתה וביום 25.5.03 הודיעה התובעת כי ברצונה להמשיך ולעבוד בחברה.

ביום 27.5.03 זומנה התובעת לשיחה נוספת עם הנתבע ועם מר יוסי רובננקו בה הודיעו לה השניים כי מאותו רגע חלים עליה כללים חדשים ובין היתר, עליה לדווח על מועדי כניסתה ויציאתה לעבודה, לדווח על פעילותה היומית וביקוריה אצל לקוחות, להחזיר את הרכב שהועמד לרשותה כחלק מתנאי העסקתה בכל סוף שבוע ולהימנע מקיום שיחות במכשיר הסלולרי שהועמד לרשותה בסופי שבוע.

לגירסת התובעת, הנתבע צעק ואיים עליה והאשים אותה כי הונתה ורימתה את החברה בכך שנכנסה להריון.

לגירסת התובעת, מרגע זה ואילך עשו הנתבעים כל שיכלו כדי למרר את חייה ולהמאיס עליה את עבודתה. בין היתר, נחסמה גישתה למחשב לקבלת דוחות מכירה ללקוחות, קוזזו משכרה סכומים שלא כדין, נחסמה לה האפשרות לביצוע שיחות יוצאות מהטלפון הסלולרי שהועמד לרשותה ונלקח מביתה הרכב שהועמד לרשותה בזמן מחלה ובסופי שבוע.

בנוסף, בניגוד לתנאי העסקתה עד לאותו מועד, נדרשה התובעת לבצע עבודתה עד לשעה 17:00, ללא תלות במיקום הלקוח.

כמו כן, משכורתה שולמה לה ביום 9.6.03 ולא בתחילת החודש כשאר העובדים ושולמה בשיק ולא בהעברה בנקאית כפי שנהוג היה לגבי כל העובדים.

ביום 9.6.03 פנתה הנתבעת למשרד התמ"ת לקבלת היתר לפיטורי התובעת. לאחר קבלת תגובת התובעת נקבע באופן מפורש כי אין להתיר את הפיטורים וכי הסיבה היחידה העומדת מאחורי הרצון לפטר את התובעת היא עובדת היותה בהריון (פניית הנתבעת ותגובת התובעת לפנייה - נספחים ב' וג' לתצהיר התובעת, החלטת הממונה - נספח ד' לתצהיר התובעת).

לגירסת התובעת, לאחר קבלת החלטת הממונה המשיכו הנתבעים במסכת ההתעללות בה ובין היתר קיזזו משכרה סך של 2,300 ש"ח, שכביכול הוצאו על ידה ללא אישור בגין שיחות בטלפון הסלולרי בחודשים אפריל – יוני 03'. בעקבות התראת בא כוחה השיבה לה הנתבעת חלק מהסכום שקוזז.

בנוסף, סירבה הנתבעת לבקשת התובעת לצאת לחופשה במהלך חודש אוגוסט 2003.

כמו כן, התובעת לא קיבלה שי לחג הפסח בסך 300 ש"ח ואף לא הורשתה לצאת לטיול שאורגן לעובדים כאופציה חלופית.

בנוסף, הורו הנתבעים לעובד החברה להותיר את התובעת בתחנת אוטובוס מרוחקת והורו לה לשוב לביתה בכוחות עצמה.

התובעת טוענת כי גם לאחר שהגישה את התביעה והבקשה לסעד זמני לבית הדין, המשיכו הנתבעים במסכת ההטרדות וההשפלות וזאת על אף הצהרתם לפיה לא יפרו את תנאי העסקתה.

ביום 25.9.03 הודיע ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים כי נוכח הרעת התנאים הבלתי פוסקת ונוכח יצירת מערכת תנאי עבודה בלתי אפשרית עבור התובעת, אין בכוונתה להמשיך ולהגיע לעבודה (העתק המכתב – נספח י' לתצהיר התובעת).

התובעת טענה כי עקב התנהגות התובעים ומסכת ההשפלות והאיומים שספגה רק בשל הריונה, נגרמו לה נזקים ממוניים וכן עגמת נפש רבה וסבל רב.

התובעת טוענת כי לאחר שעזבה את עבודתה לא הצליחה למצוא מקום עבודה חלופי ומאז לא חזרה עוד למעגל העבודה.

לאור האמור, עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום שכר עבודה בגין 3.5 חודשי עבודה מיום 25.9.03 ועד למועד הלידה (9,040 ש"ח X 3.5 חודשים = 31,640 ש"ח), פיצויי פיטורים בגין 18 חודשי עבודה (13,560 ש"ח), דמי הבראה לתקופה של 18 חודשים (2,250 ש"ח), חופשה שנתית לתקופה של 18 חודשי עבודה (7,369 ש"ח), השלמת שכר בגין עמלות שלא שולמו לה לחודש מאי 2002 (4,550 ש"ח) ושווי רכב לתקופה של 6.5 חודשים (1,500 ש"ח לחודש ובסה"כ 9,000 ש"ח).

בנוסף עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי על מסכת ההשפלות שעברה לטענתה ועל הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך 350,000 ש"ח לרבות פיצוי בסך 50,000 ש"ח לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

כמו כן עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בהחזרי הסכומים שנוכו משכרה ביתר בגין ימי מחלה בחודשים יולי – ספטמבר 03' (5,563.63 ש"ח) ובגין ימי חופשה בחודשים פברואר, מאי, יולי ואוגוסט 03' (2,166.6 ש"ח).

התובעת העמידה תביעתה על סך של 350,000 ש"ח.

לטענת התובעת, הנתבע אחראי באופן אישי למחדלי ולמעשי החברה וכן לכל הסבל אותו עברה בהיותו מנהל החברה ובעליה ובהיותו מנהיג ויוזם מסכת ההתעללות. לפיכך, לטענתה, יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייבו באופן אישי בסכום הפיצויים הנתבע מהחברה בנוסף לחיוב החברה, על אחת כמה וכמה משלטענתה, הנבע הבריח את נכסי החברה לחברה חדשה שהקים והותיר את הנתבעת מרוקנת מתוכן.

5. לגירסת הנתבעים, במהלך ראיון העבודה שנערך לתובעת טרם קבלתה לעבודה הוסבר לה כי מדובר בתפקיד מרכזי, בלעדי וחיוני בנתבעת, הדורש נסיעות יומיות ארוכות ומעייפות ואשר בעייתי להיעדר ממנו. כן הוסבר לתובעת כי התפקיד מחייב אמון בין הצדדים בשל הקושי בפיקוח על העובד וכי נדרשת לו הכשרה ארוכה ויקרה.

לגירסתם, התובעת מיוזמתה ציינה כי אין היא רואה כל בעיה בקבלתה לעבודה בין השאר מכיוון שאין בכוונתה להגדיל את משפחתה ולהיכנס להריון.

לטענת הנתבעים, התובעת התקבלה לעבודה והושקעו מאמצים רבים בהכשרתה.

ביום 19.5.03 בחלוף שישה חודשים ועשרה ימים מתחילת עבודתה הודיעה התובעת לנתבעים על הריונה.

הנתבעים טוענים כי המתנת התובעת בהודעתה עד לחלוף הוותק הנדרש בחוק על מנת שלא יהיה ניתן לפטרה בהיותה בהריון, גרמה למשבר אמון בין הצדדים ומנהלי הנתבעת הרגישו מרומים בשל כך שלא סיפרה להם עוד קודם על דבר ההריון.

הנתבעים טענו כי לו היתה התובעת מודיעה על דבר הריונה במועד סביר לא היה משתנה דבר במערכת היחסים בין הצדדים ואף טענו כי עובדות רבות של הנתבעת נכנסו להריון וילדו ילדים ומעולם לא היתה להם כל בעיה בעניין זה.

עוד לגירסת הנתבעים, התובעת הקליטה את מנהלי הנתבעת ולקוחותיה כצעד מתוכנן מראש, דבר המעיד על התנהלותה חסרת תום הלב.

בנסיבות אלו הציעה הנתבעת לתובעת לסיים את עבודתה אצלה בהסכמה תוך תשלום 3 חודשי הודעה מוקדמת.

משסירבה התובעת להצעה, הודיעו לה מנהלי הנתבעת כי יחסי העבודה ימשכו כסדרם וכי אין בכוונתם לפטרה. לאחר שגם פנייתם לממונה על חוק עבודת נשים בבקשה לקבלת היתר לפיטורי התובעת נדחתה המשיכו, לטענת הנתבעים, יחסי העבודה במתכונתם הרגילה.

הנתבעים טענו כי לא נקבעו כללי עבודה חדשים לגבי תובעת כי אם החלה אכיפתם של נהלי עבודה קיימים, אשר עד לאותו מועד לא בוצעו על ידי התובעת.

לטענת הנתבעים, התובעת החלה לנקוט בצעדים חמורים בכדי לגרום לנתבעת לפטרה. בין היתר, חדלה התובעת לציית להוראות מנהליה תוך שדרשה לקבל כל הוראה שניתנה לה בכתב; סירבה למלא דוחות עבודה; סירבה לעדכן מקום הימצאה באמצעות הטלפון הסלולרי; סירבה להתייצב אצל לקוחות הנתבעת; לא ענתה לשיחות טלפון שהופנו אליה בשעות העבודה ואף קיצרה על דעת עצמה את ימי עבודתה אשר אמורים היו להימשך עד השעה 17:00.

בנוסף, הפסיקה התובעת להתייצב לעבודה באמתלות שקריות כי הינה חולה.

לגירסת הנתבעים, החל מחודש יוני 2003, התייצבה התובעת ל- 19 ימי עבודה בלבד מתוך 65 ימים בטענה כי היא חולה.

הנתבעים טענו כי התובעת "התחלתה" מתוך כוונה שלא להתייצב עוד לעבודה ובכך למעשה נטשה את מקום העבודה והתפטרה.

זאת ועוד, בימים בהם התייצבה לעבודה, במקום לעסוק במטלותיה החלה התובעת להקליט במהלך שעות העבודה את עובדי הנתבעת ומנהליה בכדי "לרקום" מסכת התעללות והשפלה לצורך התביעה המשפטית.

התובעת אף פנתה ללקוח של הנתבעת ושיתפה אותו בסכסוך עם מעבידה תוך שהקליטה שיחה זו מתוך כוונה ברורה לגרום למעביד לנזק.

לטענת הנתבעים סיסמת התובעת לא נלקחה ממנה והיא קיבלה את כל המידע שנדרש לה.

באשר לרכב שהועמד לרשותה, נטען כי מדובר היה ברכב מסחרי יחיד של הנתבעת ששימש את עובדיה לצורך מכירה ונסיעה ללקוחות. הנתבעים טענו כי כבר בראיון העבודה הובהר לתובעת כי רכב זה ישמשה לצרכי עבודתה בלבד ומעולם לא דובר כי ישמש אותה בסופי שבוע או בימי מחלה. הנתבעים טענו כי ממילא הרכב נלקח מהתובעת בסופי שבוע על ידי מנהל הרכב של הנתבעת עוד טרם הידיעה על הריונה.

באשר לקיזוז הנטען בעמלות התובעת, טענו הנתבעים כי תשלום העמלה נקבע על פי גבייה בפועל מהלקוח וכי ביטול הזמנה או אי כיבוד המחאה של לקוח אינה מזכה את מנהל המכירות בעמלה בגין העסקה. הנתבעים טענו כי עקב רשלנות התובעת לא נפרע מלקוח שלה סכום של 263,264 ש"ח ומשכך, מעבר לאחריותה לאובדן הכנסות הנתבעת, אין התובעת זכאית לכל עמלה בגין מכירה ללקוח זה.

הנתבעים הודו כי קיזזו משכר התובעת כספים בגין שיחות טלפון פרטיות מהמכשיר הסלולרי שהועמד לרשותה וזאת משלטענתם ניהלה התובעת שיחות פרטיות רבות על חשבון הנתבעת ללא כל פרופורציה. על אף האמור, השיבה הנתבעת לתובעת ביום 22.9.03 סך של 1,845 ש"ח שקוזז משכרה בגין שיחות הטלפון הפרטיות.

הנתבעים הודו כי סירבו לאפשר לתובעת לצאת לחופשה שנתית לאור היעדרותה הממושכת מעבודתה וטענו כי ממילא המועד להוצאת עובד לחופשה הינו בשיקול דעתו של המעביד. לטענתם, לאחר שבקשתה לחופשה סורבה "חלתה" התובעת ולא התייצבה לעבודה.

הנתבעים טענו כי לא חלה עליהם כל חובה ליתן לעובד מתנה לחג וכי הנתבעת אף לא חילקה מתנה לחג בתקופה הרלוונטית לתביעה.

באשר לאי צירופה של התובעת לטיול נטען כי זה אורגן על ידי עובדי הנתבעת (ולא מנהליה) והם שקבעו מי ישתתף בטיול ומי לא.

הנתבעים טענו כי התובעת ניסתה ליצור סכסוכים בין עובדי הנתבעת למנהליה, גרמה להעכרת יחסי העבודה בנתבעת ופנתה לעובדיה לשעבר תוך הוצאת דיבתה של הנתבעת ומנהליה.

בנוסף נטען כי התובעת קיבלה במהלך עבודתה דוחות תנועה שלא שילמה ואף היתה מעורבת בתאונת דרכים עקב רשלנותה.

הנתבעים טענו כי לא היתה כל הרעת תנאים מצד הנתבעת וכי דוקא התובעת היא שהפרה את חוזה העסקתה בכך שהפסיקה להתייצב לעבודה בתואנות שווא בדבר מחלה.

לטענתם, כל סכום שקוזז משכר התובעת קוזז כדין ונבע מהיעדרותה הממושכת שלא גובתה בחלקה באישורים מתאימים.

לטענת הנתבעים, עקב היעדרותה הממושכת של התובעת נאלצה הנתבעת לגייס עובד נוסף שיבצע את עבודתה.

הנתבעים טענו כי על אף הסדרי העבודה המוסכמים שנקבעו במסגרת הדיון בבקשה למתן סעדים זמניים שהגישה התובעת, לא מצאה התובעת לנכון להתייצב לעבודה והמשיכה להשיג אישורים רפואיים המעידים לכאורה כי היא חולה, בעוד לדיונים המשפטיים התייצבה כשהיא בריאה לחלוטין.

הנתבעים טענו בנוסף כי החל מיום 4.9.03 הפסיקה התובעת להמציא כל הסבר להיעדרויותיה, לא המציאה אישורים רפואיים וניתקה כל מגע עם הנתבעים. למעשה, לטענתם, התובעת נטשה החל ממועד זה את עבודתה והתפטרה ממנה מבלי שנתנה על כך כל הודעה.

ביום 25.9.03, בעקבות תכתובת בין הצדדים בדרישה לקבלת כספים שונים, הודיע ב"כ התובעת כי באי מילוי הדרישה לתשלום הכספים במועד רואה התובעת הפרת תנאים ומודיעה על התפטרותה מהנתבעת.

הנתבעים טוענים כי התובעת ביצעה במכוון פעולות בניגוד לכל דין ונמנעה מלקיים את הוראות מנהליה תוך שהיא מנצלת את עובדת היותה בהריון ואת האיסור הקבוע בחוק לפטרה. לטענתם, התובעת ביצעה הפרות משמעת חוזרות ונשנות אשר ממילא היוו עילה מוצדקת לפיטוריה.

בנוסף, לטענתם התובעת נהגה בחוסר תום לב בניהול המשא ומתן עם הנתבעת ובקיום הסכם העבודה וגרמה לנתבעת נזקים רבים.

הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד להשבת הסכום שהחזירה לתובעת בגין חיובי שיחות הטלפון הפרטיות שביצעה במכשיר שהועמד לרשותה בסך 1,845 ש"ח; לפיצוי הנתבעת בגין אובדן תקבולים מהלקוח אלמר בע"מ בסך של 263,264 ש"ח; לפיצוי הנתבעת בגין חיוביה בדוחות תעבורה בסך 2,250 ש"ח; לפיצוי בגין הוצאות שנאלצה הנתבעת להוציא על מנת להעסיק סוכן מכירות חדש בסך 20,000 ש"ח; לפיצוי בגין הירידה במכירות הנתבעת בסך של 228,000 ש"ח ולפיצוי בגין הפגיעה במוניטין והפסדי הרווח של הנתבעת נוכח התנהגות התובעת בפני לקוחות הנתבעת בסך 50,000 ש"ח.

6. התובעת טענה כי כל מטרתה של התביעה שכנגד היא לשמש משקל שכנגד לתביעתה ונסיונם של הנתבעים להתיש ולסרבל את הדיון בתביעה.

בתגובה לטענות שהועלו כנגדה במסגרת התביעה שכנגד טענה התובעת כי מתן אשראי ללקוחות החברה לא היה בתחום אחריותה כי אם באחריותם הבלעדית של הנתבע ושל מר יוסי רובננקו. התובעת טענה כי לא היתה רשאית לאשר מכירה באשראי חריג ללקוחות החברה וכי היא אינה אחראית לכל בעיית גביה שנוצרה לנתבעת.

לטענתה, כל פעולותיה בעניין זה נעשו תוך יידוע מלא ומוחלט של מנהלי החברה.

עוד טענה התובעת כי בניגוד לטענת הנתבעת, לא הושקעו "תשומות, זמן, כסף ומאמצים רבים" כדי להכשירה וכל שהושקע בה היו שני מפגשים בני שלוש שעות, האחד עם הנתבע והשני עם מר יוסי רובננקו, במהלכם הוסברו לה פרטים טכניים על המפעל ומוצריו.

התובעת טענה כי מעולם לא נקטה בדרך של אי ציות להוראות מעבידיה וכי מעולם לא נעדרה מעבודתה ללא אישור רפואי.

עוד טענה התובעת כי מעולם לא הוציאה דיבתה של הנתבעת. התובעת הסבירה כי הקלטתה את נציגי הנתבעת הינה צעד לגיטימי שנעשה על מנת להגן על זכויותיה מכח החוק.

כמו כן, לטענתה, מעולם לא ביקשה לפגוע במוניטין הנתבעת או ביצעה פעולה "אנטי מכירתית".

התובעת טענה כי אין כל קשר בין האירועים המתוארים בכתב התביעה שכנגד לבין טענות הנתבעת בדבר ירידה במכירות.

בנוסף טענה התובעת כי אין מקום לייחס לה את עבירות התעבורה הנטענות על ידי הנתבעת שכן ברכב שהועמד לרשותה עשו שימוש אף עובדי החברה האחרים.

באשר לתאונה טענה התובעת כי זו כלל לא היתה באשמתה שכן הרכב השני שהיה מעורב בתאונה הוא שפגע בה.

7. מטעם התובעת הוגש תצהיר לתמיכה בבקשה לסעדים הזמניים וכן תצהיר עדות ראשית וחקירתה נשמעה בפנינו.

כן נשמעה מטעם התובעת חקירתו של מר זליג חן נחמיה שעבד כמנהל הרכש של חברת אלמר בע"מ והחליף את התובעת בתפקידה בנתבעת ושל מר יואל קנאוקר, מנהל הרכב של הנתבעת.

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים לתמיכה בתגובה לבקשה לסעדים זמניים של מר אייל רובננקו, הנתבע, מנהל ובעל מניות בנתבעת, של מר יוסי רובננקו, מנהל בנתבעת ושל מר יואל קנאוקר (שבהליך העיקרי הוזמן לעדות מטעם התובעת). בהליך העיקרי הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אייל רובננקו ושל מר יוסי רובננקו וכן תצהיר עדות ראשית של הגב' דליה פרנג'י, מנהלת חשבונות בנתבעת. חקירותיהם נשמעו בפנינו.

דיון והכרעה

עילת תביעה מכח חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954

8. סעיף 9 (א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד – 1954 שכותרתו "הגבלת פיטורים" קובע:

"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות; לענין סעיף קטן זה רואים סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה, כפיטורים".

ברוח דומה, קובע סעיף 9א לחוק עבודת נשים:

"לא יפגע מעביד בהיקף המשרה של עובדת בהריון באופן העלול להקטין את הכנסתה, אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם הפגיעה היא, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית, ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה שישה חודשים לפחות".

9. ביום 25.9.03, במהלך הריונה של התובעת, הודיע ב"כ התובעת לנתבעת כי משלא תוקנו הפרות והרעות התנאים שננקטו כלפי התובעת רואה זאת התובעת כהרעת תנאים אשר כמוה כפיטורים של ממש.

אין חולק כי ממועד זה ואילך לא הופיעה עוד התובעת לעבודה.

אין מחלוקת איפוא כי יחסי העבודה הסתיימו בהתפטרות, ולא בפיטורים.

10. משכך, הוראת סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, האוסרת פיטורי עובדת בהריון, אינה חלה כלשונה והתובעת אף לא טענה בהליך זה לתחולתה, אלא להתפטרות עקב הרעת תנאי ההעסקה.

11. אמנם, בסעיף 31 לתצהירה טענה התובעת כי הנתבעים הפרו את הוראת סעיף 9א' לחוק עבודת נשים. אלא שבסיכומיה נזנחה טענה זו. מכל מקום אף אם לא היתה נזנחת הטענה בסיכומי התובעת, הרי גם לא נטען על ידי התובעת (וממילא גם לא הוכח) כי הנתבעים פגעו בהיקף משרתה באופן שעלול היה להקטין את הכנסתה. משכך, אין תחולה גם לסעיף זה בענייננו.

12. עולה איפוא כי ה