ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין .קרימר נגד מכללת שלם ע.ר :

1

בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

דמ 005624/07

בפני:

כב' הרשמת דורית פיינשטיין

05/11/2008

בעניין:

קרימר אהוד

ע"י ב"כ עו"ד

פריד עמוס

תובע

נ ג ד

מכללת שלם ע.ר.

ע"י ב"כ עו"ד

מנדלבוים שמחה

נתבעת

פסק דין

בפני תביעה להפרשי שכר עבודה, פדיון ימי חופשה והודעה מוקדמת בגין תקופה בת מספר חודשים בה עבד התובע אצל הנתבעת. כמוכן טוען התובע כי על הנתבעת לפצותו בגין עלויות הלוואה שנאלץ לקחת מן הבנק, לדבריו בשל הלנת שכרו.

רקע עובדתי :

1. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת במועד ששנוי במחלוקת. בעוד שהתובע טוען כי החל לעבוד כבר ב-30.1.07 והסכם העבודה עימו נחתם ב-1.2.07 טוענת הנתבעת כי התובע החל לעבוד רק ב-15.2.07 ובאותו מועד נחתם עימו הסכם העבודה. שני הצדדים אוחזים באותו הסכם עבודה חתום, אך המועד הרשום בכל אחד מהסכמי העבודה, כמועד תחילת יחסי העבודה, שונה.

2. אין חולק כי בין הצדדים הוסכם בכתב כי חודש העבודה הראשון של התובע יהיה חודש ניסיון ושכרו בגין אותו חודש יהיה 4,000 ₪ נטו בתוספת החזר הוצאות נסיעה כדין.

3. עוד הוסכם בכתב בין הצדדים כי התובע ילמד קורס רפלקסולוגיה אצל הנתבעת, ומדי חודש יקוזזו 1,000 ₪ משכרו בגין לימודים אלו. במהלך תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת הפסיק את לימודי הרפלקסולוגיה, בנסיבות שגם הן שנויות במחלוקת, אך הנתבעת המשיכה לקזז משכרו את שכר הלימוד.

4. הסכם זה הוא ההסכם היחיד שנחתם בין הצדדים אך במהלך חודש מאי 2007 או בסמוך לכך הועברה בין הצדדים טיוטה מפורטת יותר של הסכם עבודה אחר. טיוטה זו לא נחתמה מעולם ובמהלך חודש מאי 2007 הודיעה הנתבעת לתובע כי היא לא תמשיך להעסיקו.

5. שכרו של התובע מעולם לא שולם כסדרו אלא הוא שולם בתשלומים כמפורט להלן:

א. המחאה ליום 15.3.07 על סך 1,500 ₪

ב. המחאה ליום 1.4.07 על סך 1,500 ₪

ג. המחאה ליום 30.4.07 על סך 3,000 ₪

ד. המחאה ליום 1.6.07 על סך 2,162.50 ₪.

6. הצדדים הציגו כל אחד בפני בית הדין מערכת שונה של תלושי משכורת. בעוד שתלושי המשכורת שהוגשו על ידי הנתבעת ציינו כי מועד תחילת עבודתו של התובע הוא ה-15.2.07 ,שכרו הוא 3,000 ₪ נטו וההמחאות שניתנו לו מכסות את שכרו; הרי שהתובע הציג תלושי משכורת מהם עולה שהוא החל לעבוד ב1.2.07, שכרו השתנה ואין די בהמחאות שניתנו לו כדי לשלם את מלוא שכרו.

המחלוקות:

א. מה היה מועד תחילת עבודתו של התובע

ב. מה היה השכר המוסכם בין הצדדים והאם הנתבעת הייתה רשאית להמשיך ולקזז משכרו של התובע את לימודי הרפלקסולוגיה גם לאחר שהפסיק ללמוד.

ג. האם נותרו החזרי הוצאות נסיעה לתשלום והאם הייתה הסכמה בין הצדדים כי בנוסף לחופשי חודשי יהיה זכאי התובע גם להחזר הוצאות נסיעה במוניות.

ד. האם התובע זכאי להודעה מוקדמת, האם קיבל אותה ואם לא מהו גובה חלף ההודעה המוקדמת שעל הנתבעת לשלם לו

ה. זכאות התובע לפידיון דמי חופשה.

ו. האם על הנתבעת לשאת בעלות ההלוואה שהתובע לקח, לטענתו בשל הלנת שכרו.

דיון והכרעה:

בתחילת ההליכים המשפטיים לא היה התובע מיוצג ובית הדין התיר לו לתקן פעמיים את תביעתו כדי להעמיד לבירור את המחלוקות האמיתיות בין הצדדים. בסיכומיה טענה הנתבעת כי תיקונים אלו יוצרים הרחבת חזית. דין טענה זו להדחות שכן התיקונים היו ברשות בית הדין, והנתבעת אף הסכימה להם דה פקטו בכל התנהלותה ואין היא יכולה לשמור את הטענה של הרחבת חזית לסיכומיה.

העידו בפני בית הדין התובע ומנהל הנתבעת מר מרדכי משה זייצ'יק. כבר בפתח הדברים נציין כי בית הדין התרשם באופן קשה מעדותו ומאמינותו של מר זייצ'יק, והתרשמות זו אף התחזקה נוכח העובדה שהנתבעת נמנעה מלהביא עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתה, על אף שעדים אלו היו בשליטתה. מנגד עדותו של התובע הייתה בכללותה אמינה ובעיקרה לא נסתרה.

א. מהו מועד תחילת העבודה:

התובע העיד כי על פי המלצת מכר הגיע לראיון עבודה אצל הנתבעת ביום 29.1.07 והתקבל לעבודה בו ביום. לטענת התובע החל לעבוד כבר ביום 30.1.07 והסכם העבודה נחתם עימו ב-1.2.07. התובע הציג הסכם עבודה שבו אכן נכתב כי תאריך תחילת העבודה יהיה ה-1.2.07. הנתבעת לעומת זאת טענה כי התובע הגיע אליה קודם כתלמיד והחל ללמוד ב-1.2.07 ורק בעקבות היכרות זו ונוכח בעיותיו הכלכליות של התובע, הפך התובע ב-15.2.07 לעובד של הנתבעת. הנתבעת כאמור הציגה הסכם זהה לזה שהוצג על ידי התובע, אך בהסכם מטעמה נרשם כי מועד תחילת העבודה הוא ה-15.2.07. הצדדים מסכימים כי ראיון העבודה התנהל בנוכחות התובע והגב' מירי הופמן, שהיא מנהלת בית הספר, אך חלוקים בדבר מועדו. אף כי מחלוקת זו הינה משמעותית להכרעה בדבר מועד תחילת עבודת התובע, לא טרחה הנתבעת ולא הזמינה את הגב' הופמן לעדות. על פי עדותו של מר זייצ'יק (בעמ' 19 לפרוטוקול מיום 3.6.08) הגב' הופמן עדיין עובדת בבית הספר והימנעות מהבאתה לעדות, כאשר היא הייתה יכולה להעיד על נסיבות קבלת התובע לעבודה ומועד תחילת העבודה, נזקפת לחבותה של הנתבעת.
יתר על כן מהסכם העבודה עולה במפורש כי:

"תוקף הסכם זה היא לחודש פברואר 2007 בלבד, בסוף החודש יוערכו התנאים מחדש".

הסכם זה נוסח על ידי הנתבעת ועל כן אילו היה התובע חותם על ההסכם ומתחיל לעבוד רק באמצע חודש פברואר לא היה נכתב על ידי הנתבעת כי תוקפו הוא לחודש פברואר בלבד. משכך המסקנה היא כי ההסכם נחתם ב- 1.2.07.

חיזוק למסקנה זו עולה גם מכך שהתובע הציג תיאום מס שערך ביום 7.2.07 ואין זה סביר כי עובד יערוך תיאום מס בטרם נערך עימו ראיון עבודה, ובטרם סוכם עימו גובה שכרו.

על כן מסקנתנו היא כי התובע החל לעבוד ב1.2.07.

ב. מה היה שכרו המוסכם של התובע:

כאמור הצדדים הסכימו כי במהלך תקופת הניסיון התובע ישתכר 4,000 ₪ נטו בתוספת החזר הוצאות נסיעה, והנתבעת תקזז 1,000 ₪ משכרו בגין השתתפות בשכר לימוד. עוד מוסכם כי תקופת הניסיון הסתיימה בסוף חודש פברואר אך הצדדים לא חתמו על הסכם עבודה חדש. בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים ב-8.5.07 וב-9.5.07 צוינו הסדרים שונים בדבר שכרו של התובע. בטיוטה אחת צוין כי שכרו יהיה 5,000 ₪ ויגלם בתוכו את החופשה וההבראה ואילו בטיוטה אחרת צוין כי שכרו של התובע יהיה 5,500 ₪ נטו ויגלם בתוכו פנסיה חופשה הבראה ונסיעות. כך או כך, היות ולא נחתם הסכם חדש הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע היה במהלך כל התקופה 4,000 ₪ נטו וכי היא הייתה רשאית לקזז 1,000 ₪ שכר לימוד. התובע בתצהירו לא טען כי הוסכם כי שכרו יעלה לאחר תקופת הניסיון ואף לא טען כי שכרו עולה על 4,000 ₪ אך הוא ניסה לסמוך ידו על תלושי המשכורת שהציג ומהם עולה כי משכרתו משתנה וגבוהה מ-4,000 ₪ נטו. בחקירתו הנגדית אף טען התובע כי על הנתבעת לשלם לו על פי תלושי השכר שהיא עצמה הוציאה, גם אם הוא אינו יודע כיצד הגיעה לסכומים והם עולים למעשה על המוסכם עימו. ( עמ' 9 בפרוטוקול מיום 3.6.08 ).

תלושי המשכורת שהוצגו על ידי הצדדים מעוררים קושי רב, שכן כל צד הציג תלוש אחר ושונה לכל אחד מחודשי עבודתו של התובע, והתלושים אף מעידים על ניכויי מס שונים ומועד תחילת עבודה שונה. הנטל הוא על הנתבעת להראות כי התלושים שהציגה הינם אותנטיים אך הנתבעת נמנעה מהעדת רואה החשבון שהכין את התלושים ולא ידעה להסביר את התחשיבים בתלושים או מדוע קיימת מערכת כפולה של תלושי שכר. גם ההסבר של הנתבעת מדוע לא ביררה עם רואה החשבון הכיצד קיימת מערכת כפולה של תלושים שלכאורה הופקה על ידו יש בה כדי לעורר תמיהות.

"ש. איך יכול להיות שלא פנית לרואה חשבון שלך כדי לקבל הסבר שהוא הנפיק תלושים סותרים.

ת. אין לי עדיין הוכחה שהוא הוציא את התלושים.

ש. לא שאלת אותו.

ת. שאלתי אותו איפה התלושים והוא נתן לי אותם.

ש. ולא חשבת להציג לו את התלושים שהתובע הציג ולאמת אותם.

ת. לא. הוא אמר לי שזה התלושים וזה מה שהיה תמיד ולא ידוע לו על תלושים אחרים.

ש. אפילו לא אמרת לו שיש לך תלושים סותרים .

ת. לא, שאלתי אותו מה התלושים, ביקשתי שיוציא עוד הפעם.

ש. לא אמרת לו ולא שאלת אותו לגבי תלושים שהתובע צירף לתביעה שלו.

ת. אמת. " (עמ' 15-16 לפרוטוקול הדיון מאותו יום ).

מנגד טוען התובע כי קיבל את תלושי המשכורת מרואה החשבון במשרדו לאחר סיום יחסי העבודה, אך גם התובע מודה כי תלושי המשכורת אינם משקפים את ההסכמות בין הצדדים. משכך לא ניתן ליחס גם לתלושים אלו אמינות רבה.

על כן נוכח עדויות הצדדים והעובדה שלא נחתם הסכם כתוב חדש אני קובעת כי שכרו של התובע היה 4,000 ₪ נטו מדי חודש ובנוסף הוסכם על החזר הוצאות נסיעה על פי עלותו של כרטיס חופשי חודשי.

במסגרת תביעתו טען התובע כי סוכם לאחר חודש העבודה הראשון, כי הנתבעת תשלם לו בנוסף לעלות של כרטיס חופשי חודשי החזר נסיעות במונית. ייאמר מיד כי טענה זו נזנחה בסיכומיו של התובע ועל כן אין בית הדין צריך להדרש אליה. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך נציין כי התובע לא הוכיח שהיתה הסכמה כאמור בינו ובין הנתבעת, ונוכח קביעתנו כי לא נכרת הסכם עבודה חדש בין הצדדים, לאחר חודש פברואר, גם התביעה להחזר נסיעות במונית נדחית.

משכך יש לבחון האם הייתה הנתבעת רשאית להמשיך ולקזז משכרו של התובע 1,000 ₪ מדי חודש בגין לימודים. כאמור מוסכם כי התובע לא המשיך ללמוד אלא הפסיק את לימודיו לאחר כחודש. התובע טוען כי עשה זאת בהסכמת הנתבעת, בשל עומס העבודה, והיות ומלכתחילה לא היה מעוניין בעבודה אלא בלימודים. הנתבעת טוענת כי התובע הפסיק ללמוד על דעת עצמו ועל פי ההסכם שנחתם בין התובע בכובעו כתלמיד (ולא כעובד) לבין הנתבעת בכובעה כבית ספר (ולא כמעסיק) על התובע לשלם בגין מלוא הקורס. מהטיוטות שהוחלפו בין הצדדים עולה כי לא הייתה לצדדים או לנתבעת כוונה להמשיך ולנכות משכרו של התובע את עלות הלימודים, ומשכך מקובלת עלינו גרסת התובע כי הפסקת הלימודים הייתה בהסכמה ובתיאום עם הנתבעת. יתר על כן, על פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, ישנן מגבלות חמורות על קיזוז משכרו של עובד, ובהעדר הסכם בכתב הנתבעת הייתה מנועה מלהמשיך ולקזז משכרו של התובע החל מיום 1.3.07. לפיכך המסקנה המתבקשת היא כי שכרו של התובע מיום 1.3.07 ועד לסיום עבודתו היה 4,000 ₪ נטו בתוספת החזר הוצאות נסיעה.

ג. מהי יתרת השכר שנותרה לתשלום:

בגין כל תקופת עבודתו זכאי התובע לשכר בסך של 13,000 ₪ נטו (3,000 ₪ בגין חודש פברואר, 4,000 ₪ בגין החודשים מרץ ואפריל כל אחד, ו-2,000 ₪ בגין מחצית חודש מאי) ועוד 864 ₪ החזר הוצאות נסיעה.

הנתבעת שילמה לתובע בסך הכל במהלך כל תקופת עבודתו 8,162.50 ₪ נטו. סכום זה ניזקף על ידי בית הדין בחישוביו על חשבון שכר עבודה וזאת נוכח טענות התובע כי לא קיבל החזר הוצאות נסיעה, והן כדי להימנע מחיוב ביתר בפיצויי הלנה, כפי שיובהר בהמשך הדברים.

הנתבעת טוענת כי קיזזה משכרו האחרון של התובע, בהסכמת התובע 1,085 ₪ בשל היעדרויות. הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה כי התובע נעדר מהעבודה או כי התובע הסכים לניכויים משכרו. גירסת הנתבעת בעניין זה הייתה לא ברורה, שכן בתצהיר טען מר זייצ'יק כי התובע לא עבד את מלוא השעות שהיה מחוייב להם, ובעדותו טען כי התובע היה בעבודה אך גלש באינטרנט ועל כן אין לראותו כמי שעבד. (עמ' 18 לפרוטוקול מאותו יום).

גם בעניין זה חסרה עדותה של הגב' הופמן שלטענת מר זייצ'יק היא שהיתה שותפה להחלטה לסיים את עבודת התובע בשל אי התאמתו לתפקיד והעובדה שלא תיפקד כראוי. משכך אנו קובעים כי הנתבעת לא הוכיחה שהתובע אכן לא מילא אחר מכסת שעות עבודתו ולפיכך הניכויים היו שלא כדין. יתרת חובה של הנתבעת על כן הוא 4,837.50 ₪ נטו ובנוסף 864 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה. החזר הוצאות הנסיעה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ד. האם קמה לנתבעת טענת הגנה כנגד פיצויי הלנת שכר:

שכר העבודה של התובע ישא פיצויי הלנה מלאים שכן על פי עדות הצדדים לא קמה לנתבעת כל הגנה כנגד פיצויי הלנה, והנתבעת ניסתה אך ורק להשתמט מתשלום שכרו של התובע. מעדויות הצדדים עולה כי הנתבעת שמה לה לשיטה לא לשלם לתובע את שכרו במועד.

כל משכורת ששולמה לתובע שולמה לשיעורין ובתשלומים דחויים וזאת בהעדר כל הצדקה. הנתבעת ניסתה לטעון כי התובע הסכים ששכרו ישולם בשקים דחויים ובתשלומים, אך לא הוכיחה כי היתה הסכמה כאמור, ואף לו היתה הסכמה מאין זו, הרי שהדבר מהווה פגיעה בזכות קוגנטית של העובד, ואין הוא יכול לוותר עליה.

מר זייצ'יק טען כי יש לשלם לכל עובד את השכר במועד שונה שכן כל עובד החל לעבוד ביום שונה, ושעה שהתובע החל לעבוד באמצע החודש ניתן לשלם לו עד סוף החודש שלאחר מכן

ש. אתה טוען שאם הוא סיים חודש עבודה ב- 15/3 אתם רשאים לשלם לו עד מתי.

ת. על פי החוק צריך לספור 9 או 10 ימים מה- 15/3.

ש. על סמך מה את אומר את זה.

ת. ככה זכור לי החוק.

ש. כל עובד אצלך אתם צריכים לזכור מתי הוא התחיל לעבוד כי התשלום יתבצע בתאריך אחר.

ת. נכון מאוד. וזה מה שאנחנו עושים.

ש. ככה זה נהוג.

ת. אנחנו לא מנפיקים לפי השעון, אנחנו מנפיקים את כולם יחד. אנחנו מנפיקים לפי הנוחות שלנו. אם יש לנו אמצעים לתת עכשיו ואם לא נותנים מה שמגיע לו.

ש. אלה השקים שהונפקו יחד עם כולם. (מפנה לנספחים לכתב ההגנה).

ת. לא. הסברתי שאם יש לנו את היכולת אנחנו נותנים את כל השקים בו זמנית ואם לא אז מנפיקים לפי המגיע, אם מגיע לו לפי ה- 15 אז מנפיקים ב- 15 הכל תלוי בתזרים. (עמ' 17 לפרוטוקול מאותו יום).

בית הדין לא התרשם כי טענה זו נטענה בתום לב ומטיוטות הסכם העבודה שהוחלפו בין הצדדים אף עולה כי הנתבעת שמה לה כשיטה להלין את שכרם של עובדיה ולשלמו במספר תשלומים וכל התשלומים לאחר המועד הקבוע בחוק. משכך תשא הנתבעת בפיצויי הלנה במלואם וזאת כמפורט להלן:

א. בגין 1,500 ₪ ששולמו לתובע ביום 15.3.07 והיו אמורים להשתלם ביום 1.3.07 תישא הנתבעת בפיצויי הלנה מיום 1.3.07 ועד ליום 15.3.07.

ב. בגין 1,500 ₪ ששולמו לתובע ביום 1.4.07 והיו אמורים להשתלם ביום 1.3.07 תישא הנתבעת בפיצויי הלנה מיום 1.3.07 ועד ליום 1.4.07.

ג. בגין 3,000 ₪ ששולמו לתובע ביום 30.4.07 והיו אמורים להשתלם ביום 1.4.07 תישא הנתבעת בפיצוי הלנה מיום 1.4.07 ועד ליום 30.4.07.

ד. בגין 1,000 ₪ ששולמו לתובע ביום 1.6.07 והיו אמורים להשתלם ביום 1.4.07 תישא הנתבעת בפיצויי הלנה מיום 1.4.07 ועד ליום 1.6.07.

ה. בגין 1,162.50 ₪ ששולמו לתובע ביום 1.6.07 והיו אמורים להשתלם ביום 1.5.07 תישא הנתבעת בפיצויי הלנה מיום 1.5.07 ועד ליום 1.6.07.

סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שבו השכר היה אמור להשתלם ועד לתשלום פיצויי ההלנה בפועל.

ו. בגין יתרת שכר חודש אפריל בסך של 2,837.50 ₪ שלא שולמה והייתה אמורה להשתלם ביום 1.5.07 תישא הנתבעת בפיצויי הלנה מיום 1.5.07 ועד התשלום בפועל.

ז. בגין מחצית שכר חודש מאי בסך של 2,000 ₪ שלא שולם והיה אמור להשתלם ביום 1.6.07 תישא הנתבעת בפיצויי הלנה מיום 1.6.07 ועד התשלום בפועל.

ה. הודעה מוקדמת:

מעדותו של מר זייצ'יק עולה כי הנתבעת החליטה על סיום העסקתו של התובע ועוד באותו הודיעה לו על כך. (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מאותו יום). משכך דין תביעתו של התובע להודעה מוקדמת להתקבל. היות ושכרו החודשי של התובע היה 4,000 ₪ נטו והתובע עבד 3.5 חודשים הרי שהוא זכאי להודעה מוקדמת בת 3 ימים שכן הוא לא השלים את החודש הרביעי לעבודתו. משכך זכאי התובע לסך של 545.45 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.07 ועד התשלום בפועל.

ו. פידיון חופשה:

בסיכומיו טוען התובע כי הוא זכאי לפידיון חופשה אך רכיב תביעה זה לא נתבע על ידו ולא כומת על ידו ומשכך התביעה לפידיון חופשה נדחית.

ז. האם התובע זכאי לפיצוי בגין עלות ההלוואה:

התובע טוען כי נאלץ לקחת הלוואה בשל הלנת שכרו וכי על הנתבעת לשאת בעלויות ההלוואה. בחקירתו הנגדית של התובע התברר כי :

ש. אתה גם טוען בסופו של תצהיר שאתה בגלל החובות שלך לקחת הלוואה של 15,000 ₪ מהבנק. ואתה טוען שהיות והיו חייבים לך 8,000 ₪ לקחת הלוואה של 15,000. אולי תסביר מדוע הנתבעת צריכה לשלם לך ריבית והצמדה עבור ההלוואה שלקחת.

ת. כזכור השכר ניתנו לי בדחיות ועל כן נכנסתי לחובות. החבות שהנתבעת חייבת לי חוץ מה- 8,000 ₪ שלא שולמו לי זה גם על הזמנים ששולמו באיחור מה שהגדיל את החוב ולכן הייתי צריך לקחת סכום יותר גדול.

ש. לפי כתב התביעה ה- 8,000 ₪ כולל את ההלנה.

ת. לא.

ש. זה כולל רק סכום ממשי שחייבים לך.

ת. כן, בוודאי. (עמ' 12 לפרוטוקול מאותו יום).

היות והסכום שנפסק לטובת התובע נמוך הן מ-15,000 ₪ והן מ-8,000 ₪ הרי שלא השתכנעתי כי ההלוואה היתה קשורה בהלנת השכר דווקא ורכיב תביעה זה נדחה. למעלה מן הצורך אציין כי אני מותירה בצריך עיון את השאלה אם בית דין זה מוסמך כלל לפסוק נזק ממין זה, כמו גם את שאלת ריחוק הנזק.

סיכומו של דבר:

הנתבעת תשלם לתובע הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר והודעה מוקדמת ודמי נסיעות, כמפורט בפסק הדין. התביעות לפידיון דמי חופשה והוצאות הלוואה נדחות.

בנוסף תישא הנתבעת בשכ"ט בא כוח התובע בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש תוך 15 יום מיום שפסק הדין יומצא לצד המבקש לערער.

ניתן היום ז' בחשון, תשס"ט (5 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים.

דורית פיינשטיין, רשמת