ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רוני בר און ואח' נגד ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז ירושלים ואח' :

1

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים

עת"מ 8311/08

לפני:

כבוד השופטת מוסיה ארד - נשיאה

05/11/2008

1. בר-און רוני ת"ז 8516262

2. בר-און בינה ת"ז 50058908

בעניין:

ע"י ב"כ עו"ד

אשר אקסלרד ואח'

העותרים

נ ג ד

1. ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד רות אפריאט מפרקליטות מחוז ירושלים

2. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה - מועצה איזורית מטה יהודה

ע"י ב"כ עו"ד ורד כהן

3. דוד ששון

ע"י ב"כ עוה"ד כרמלי-ארנון ואח'

המשיבים

פסק דין

1. בעתירה שלפניי תוקפים העותרים, בינה ורוני בר-און (להלן – העותרים), את החלטת משיבה 1, ועדת הערר לתכנון ובנייה ירושלים (להלן – ועדת הערר), שלא לבטל את היתר הבנייה שמכוחו מתבצעת בניה על ידי המשיב 3, דוד ששון (להלן – משיב 3) ברחוב השקד 1 במוצא עילית.

עיקרי העובדות וההליכים

2. ביום 21.2.08 הגישו העותרים עתירה מינהלית (עת"מ 8135/08) נגד משיבה 2, הועדה המקומית לתכנון ובנייה במועצה האזורית מטה יהודה (להלן – הועדה המקומית), ומשיב 3. במסגרת עת"מ 8135/08 הנ"ל (להלן גם – העתירה הקודמת) טענו העותרים לפגמים שונים בהיתר הבנייה שהוצא למשיב 3 על ידי הועדה המקומית ושמכוחו מתבצעת הבנייה נשוא העתירה. העותרים טענו כי על פי ההיתר, כמו גם על פי התרשמותם מהבנייה המתבצעת בפועל בשטח, יוצבו במגרש שני בניינים, בעוד שתוכנית מי/920 החלה במקום (להלן – התוכנית) מתירה הצבת בניין אחד בלבד. כמו כן, על פי ההיתר, מדובר בבניין שייבנה במקביל לכביש, וזאת בניגוד לתוכנית המתירה בנייה הממוקמת באלכסון לכביש בלבד. העותרים הוסיפו, כי גובה הבניין שבנייתו אושרה בהיתר, חורג ב- 0.85 מטר מהגובה המותר על פי התוכנית. לבסוף טענו העותרים כי בהיתר לא סומנו עצים לשימור ולשתילה. יחד עם העתירה הקודמת הגישו העותרים גם בקשה למתן צו ביניים שיימנע את המשך הבנייה עד להכרעה בעתירה.

3. ביום 28.2.08 הורה בית משפט זה (כב' השופט סולברג) על דחיית העתירה בגין אי מיצוי הליכים. בית המשפט קבע, כי לפני הפנייה לבית המשפט היה על העותרים, ככל שביקשו לתקוף את החלטת הועדה המקומית ליתן היתר בנייה, לפנות בערר לועדת הערר. העותרים ביקשו כי יינתן סעד זמני שיאסור על הבנייה עד להכרעה בערעור שבכוונתם להגיש לבית המשפט העליון. המותב שדן בעתירה הקודמת דחה בקשה זו.

4. בעקבות פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת פנו העותרים בערר לועדת הערר, ובמקביל הגישו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין בעתירה הקודמת. בערעור טענו העותרים כי ועדת ערר אינה מוסמכת לדון בערר על החלטה של ועדה מקומית המוגש על ידי מי שתוקף היתר בנייה בטענה שאינו תואם את התוכנית הרלוונטית. יחד עם הערעור לבית המשפט העליון הגישו העותרים בקשה לסעד זמני שיימנע את הבנייה עד להכרעה בערעור. ביום 6.3.08 נדחתה בקשתם לסעד זמני על ידי בית המשפט העליון (כב' השופטת נאור).

5. ביום 8.4.08 ניתנה החלטת ועדת הערר בערר שהגישו העותרים. ועדת הערר דחתה את הערר בהחלטה בהירה ומפורטת, וזאת לאחר שביקרה במקום שבו מתבצעת הבנייה. ועדת הערר דחתה את הטענה כי מדובר בשני בניינים שיוסבו בעתיד לשתי יחידות מגורים ולא בבניין אחד המיועד ליחידת מגורים אחת. לעמדת ועדת הערר, מוסמך הגורם התכנוני לסרב לבקשה להיתר, מקום בו קיים חשד כי ההיתר ינוצל לרעה, ואולם התרשמותה היא כי במקרה הנוכחי, אין הדבר כך, שכן הן מבחינת התכנון והן מבחינת הבנייה בפועל, מדובר בבניין אחד המיועד ליחידת מגורים אחת.

ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי פרשנות הוראות התוכנית מובילה למסקנה כי אופן העמדת הבניין המוצג בנספח הבינוי שבתוכנית הוא מנחה ולא מחייב. לכן, לשיטת ועדת הערר, ניתן היה לאשר את העמדת הבניין במקביל לכביש גם בלא הליך של הקלה. ועדת הערר אמנם קבעה לעניין זה כי מן הראוי היה כי הסטייה מהוראות נספח הבינוי תתלווה בפרסום. עם זאת, ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי הפגיעה שתגרם למבקשים כתוצאה מהעמדת הבניין במקביל לכביש היא, לכל היותר, "פגיעה מזערית", שניתן לאיינה באמצעות קביעת מספר תנאים שבקיומם התנתה ועדת הערר את תקפות ההיתר, ולכן אין בהעדר הפרסום האמור כדי להביא לבטלות החלטת הועדה המקומית ליתן היתר.

אשר לטענה בדבר גובה הבנייה, ועדת הערר קבעה כי אין במקום חריגה מהתוכנית באשר לגובה הבנייה, שכן הוראות התוכנית הרלוונטית הותירו בידי הועדה המקומית שיקול דעת לאשר בנייה בגובה של עד 8 מטר.

לבסוף קבעה ועדת הערר כי בתוכנית סומנו עצים כנדרש.

6. ביום 15.4.08 הגישו העותרים את העתירה הנוכחית, שבה הם תוקפים את כל קביעות ועדת הערר, תוך שימת דגש על הטענה לפיה מדובר בבנייה של שני בניינים, וזאת בניגוד לתוכנית, ועל הטענה לפיה בהתאם לנספח הבינוי של התוכנית יש להעמיד את הבניין באלכסון מהכביש, וזאת כל עוד לא אושר אחרת בהליך של הקלה. יחד עם העתירה הגישו העותרים גם בקשה למתן צו ביניים שיימנע את המשך הבנייה עד למתן פסק דין בעתירה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 12.5.08.

7. ביום 22.6.08 התקיים דיון בעתירה. בתום הדיון ביקשו העותרים ומשיב 3 כי בית המשפט יימנע, בשלב זה, מליתן פסק דין בעתירה, שכן בכוונתם לנסות ולסיים את המחלוקת שביניהם בדרך של פשרה. ואולם, ניסיון זה לא צלח.

עיקרי טענות הצדדים

8. כפי שצוין לעיל, טענת העותרים היא כי ההיתר שניתן למשיב 3 על ידי הועדה המקומית מנוגד, ממספר טעמים, לתוכנית החלה במקום, ולכן דינו להתבטל.

לטענת העותרים, בתוכנית נקבע באופן ברור כי על כל מגרש תותר הקמת בית מגורים אחד ובו יחידת מגורים אחת בלבד, ואילו על פי ההיתר אישרה הועדה המקומית הקמת מבנה מפוצל, הכולל שני מבנים עם חיבור מלאכותי ביניהם. העותרים מוסיפים לעניין זה כי במקרה שבו מתעורר אצל הגורם התכנוני החשד כי התוכנית שמוגשת לאישורו נועדה להסוות בנייה שתחרוג בפועל מהמותר על פי התוכנית, עליו לברר חשד זה כבר בשלב התכנון, ולא להמתין עד שלב השימוש. יתרה מכך, לדברי העותרים, על הגורם התכנוני, בבואו לבחון חשד מעין זה, להסתפק בכך שקיימת אפשרות לכך שהשימוש במבנה יהיה שונה מהמותר, והוא אינו צריך לדרוש ראיות ממשיות לכך. כמו כן, לשיטת העותרים, מבקש ההיתר אינו יכול להפריך את החשד על ידי כך שיטען כי אינו מתכוון לעשות במבנה שימוש המנוגד לתוכנית. אשר למקרה הנוכחי, לטענת העותרים, ועדת הערר לא פעלה בהתאם לעקרונות האמורים ואישרה היתר שיאפשר למשיב 3, או לכל דייר אחר במבנה, לעשות בו שימוש כשני מבנים, המיועדים לשתי יחידות מגורים, דבר המנוגד לתוכנית.

העותרים מוסיפים כי לפי נספח הבינוי של התוכנית יש להעמיד את המבנה שייבנה במגרש אלכסונית מהכביש, ואילו לפי ההיתר המבנה צפוי לעמוד במקביל לכביש. לשיטת העותרים, פרשנות נכונה של הוראות התוכנית והפסיקה שעסקה בשאלת מהותו של נספח בינוי לתוכנית מתאר או לתוכנית נקודתית מובילות למסקנה כי נספח הבינוי הוא חלק אינטגראלי ומחייב בתוכנית שאין לסטות מהוראותיו אלא בהליך של הקלה. משכך, לשיטת העותרים, אין לקבל את קביעת ועדת הערר לפיה נספח הבינוי מחייב רק לגבי אותם עניינים שלגביהם הדבר נקבע באופן מפורש בהוראות התוכנית. לטענת העותרים, קביעה זו של ועדת הערר תפגע ביכולתו של הציבור להסתמך על תוכניות מתאר ובאינטרס ההסתמכות של אותם פרטים, כדוגמתם, שהסתמכו בפועל על הוראות נספח הבינוי. העותרים הוסיפו כי גם אם יש לראות את נספח הבינוי כמנחה בלבד, הרי שעל הועדה המקומית לראות עצמה כמונחית על ידי נספח הבינוי, ולא ניתן להתעלם ממנו או לסטות ממנו בלא לקיים הליך של הקלה. זאת, במיוחד מקום בו מדובר, כמו במקרה הנוכחי בעניין עקרוני של אופן העמדת המבנה.

טענה נוספת של העותרים היא כי הבנייה שניתן לה היתר חורגת מהוראות התוכנית מבחינת גובה הבנייה, שכן לפי הוראות התוכנית "מפלס גובה ראש המעקה על גג שטוח לא יעלה על 7 מ'", ואילו על פי ההיתר נקבע גובה ראש המעקה ל- 7.85 מטר. לעניין זה מפנים העותרים גם להוראה הקבועה בתוכנית שלפיה חריגה מהגובה המרבי שנקבע בתוכנית תחשב כסטייה ניכרת מהתוכנית ולהוראה נוספת בתוכנית שלפיה "לא יינתנו הקלה או היתר לשימוש חורג אם יש בכך סטייה ניכרת מהתוכנית החלה על הקרקע או על הבניין". לטענת העותרים, בנסיבות אלו לא ניתן היה ליתן היתר לבנייה החורגת מהגובה המרבי שנקבע בתוכנית אפילו במסגרת הקלה, לא כל שכן מבלי לקיים הליך של הקלה.

לבסוף טוענים העותרים כי בהיתר לא סומנו עצים לשתילה, וזאת בניגוד לתוכנית.

9. ועדת הערר מבקשת לדחות את העתירה. לטענתה, בית המשפט אינו שם את עצמו במקום הועדה, שהיא ועדה מקצועית הבקיאה בנושא התכנון והבניה, ואינו מתערב בהחלטותיה. זאת, אלא אם נפל בהן פגם במישור המשפט הציבורי, דבר שאינו מתקיים במקרה הנוכחי.

אשר לטענה שעניינה מספר יחידות הדיור במגרש, עמדת ועדת הערר היא כי הגורם התכנוני מוסמך לסרב ליתן היתר מקום בו מתעורר חשד כי בכוונת מבקש ההיתר לנצלו לרעה ולבצע עבירות בנייה. לדברי ועדת הערר היא בחנה את החשד שהעלו העותרים לעניין זה ומצאה כי אינו מבוסס, שכן הן מבחינה אדריכלית והן מבחינת צורת וטיב הבנייה, מדובר במבנה המחובר חיבור מאסיבי שנועד ליחידת מגורים אחת. ועדת הערר מוסיפה כי אם בעתיד יפעל משיב 3 בניגוד להיתר ויבנה שתי יחידות מגורים נפרדות על המגרש, אזי ניתן יהיה לפעול נגדו במישור הפלילי, לרבות הוצאת צו הריסה.

אשר לטענה בדבר נספח הבינוי, לטענת ועדת הערר, מעמדו של נספח הבינוי, כמחייב או כמנחה לעניין זה או אחר, נגזר מהוראות התוכנית. ועדת הערר מוסיפה כי במקרה הנוכחי מלשון הוראות התוכנית ומתכליתן עולה באופן ברור כי נספח הבינוי הוא מחייב בכל הנוגע למספר עניינים בלבד, המפורטים בסעיף 2 לתוכנית, ואילו בנוגע לכל שאר העניינים, ביניהם אופן העמדת המבנה ביחס לכביש, נספח הבינוי הוא מנחה בלבד. משכך, לשיטת ועדת הערר, ניתן היה ליתן היתר לבניית מבנה שלא בהתאם לאופן העמדת המבנה כפי שנקבע בנספח הבינוי בלא צורך בהליך של הקלה. לדברי ועדת הערר, היא אמנם קבעה בהחלטתה כי מן הראוי היה לפרסם את דבר הסטייה מנספח הבינוי, ואולם, כפי שנקבע בהחלטה, אין בהעדר הפרסום כדי להביא לבטלות ההיתר, וזאת, בין השאר, נוכח העובדה שהבניה תוך סטייה מהוראות הנספח לעניין אופן העמדת המבנה אינה גורמת לפגיעה של ממש בעותרים או בציבור.

אשר לטענה שעניינה גובה המבנה, עמדת ועדת הערר היא כי גם דינה להידחות. לטענתה, פרשנות נכונה של הוראות התוכנית מלמדת כי אין מניעה ליתן היתר בנייה לצורך בניית המבנה נשוא העתירה, שגובהו 7 מ' ושעל גגו מעקה שקוף בגובה 0.85 מ' נוספים.

כמו כן, לטענת ועדת הערר, יש לדחות את הטענה שעניינה אי-סימון עצים בהיתר, שכן בניגוד לטענת העותרים, העצים סומנו בהיתר כנדרש.

10. הועדה המקומית מבקשת אף היא לדחות את העתירה. לדבריה יש לדחות את העתירה הן על הסף והן לגופו של עניין. אשר לדחייה על הסף – לטענת הועדה המקומית, העותרים טענו בעתירתם ובהליכים קודמים כי הגישו התנגדות לתוכנית להעמדת הבניין במקביל לכביש וכי התנגדות זו התקבלה. לדברי הועדה המקומית טענתם זו של העותרים הנה חסרת שחר שכן התנגדותם לא כללה דבר לעניין אופן הצבת הבניין. לעמדת הועדה המקומית, די בהעלאת טענה חסר שחר זו כדי לדחות את העתירה על הסף. אשר לדחיית העתירה לגופו של עניין, מצטרפת הועדה המקומית לטיעוני ועדת הערר.

11. משיב 3 טוען כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת הואיל ולא הוגשה בהתאם למועדים הקבועים בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. משיב 3 מציין כי ההיתר נשוא העתירה ניתן כבר בחודש נובמבר 2006, קרי, כשישה-עשר חודשים לפני מועד הגשת העתירה הנוכחית. זאת ועוד, הבנייה החלה בפועל במהלך חודש נובמבר 2007, מספר חודשים לפני הגשת העתירה, והעותרים אף ידעו על כך לכל המאוחר בחודש דצמבר 2007, שכן במועד זה פנו לועדה המקומית לבדוק אם לא מתבצעות במקום חריגות בנייה. לפיכך, לשיטת משיב 3, יש להורות על דחיית העתירה בגין שיהוי בהגשתה. משיב 3 מוסיף וטוען כי דין העתירה להידחות גם לגופה, וזאת מטעמים דומים לטעמים שהובאו על ידי ועדת הערר והועדה המקומית.

דיון והכרעה

12. לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

מבנה אחד בעל שני אגפים או שתי יחידות מגורים נפרדות

13. לטענת העותרים, טעתה ועדת הערר כשאישרה את החלטת הועדה המקומית ליתן היתר לבנייה חרף קיומו של חשד לפיו מדובר בבנייה של שתי יחידות דיור נפרדות, דבר העומד בניגוד להוראות התוכנית. לעניין זה מקובלת עליי עמדתם העקרונית של העותרים, שלמעשה אין עליה חולק, לפיה הגורם התכנוני מוסמך, במקרים המתאימים, שלא ליתן היתר בנייה מקום בו קיים חשד כי מבקש ההיתר יעשה בהיתר שימוש לרעה וייבנה בניגוד להוראות התוכנית. עם זאת, בנסיבות המקרה הנוכחי, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר לאשר את החלטת הועדה המקומית ליתן היתר לבניית המבנה נשוא העתירה. ועדת הערר, שהיא ועדה מקצועית הבקיאה בתחום התכנון והבנייה, בחנה את החשד שהעלו העותרים, שהתבסס על כך שמדובר במבנה בעל שני אגפים, ואף הטריחה עצמה לעריכת ביקור במקום. ועדת הערר קבעה לעניין זה כי הן במישור התכנון והן במישור הבנייה אין מדובר בבנייה של שני מבנים נפרדים. קביעת ועדת הערר התבססה, בין השאר, על החיבור המאסיבי בין שני אגפי המבנה ועל התכנון האדריכלי שהתייחס למבנה אחד ולא לשניים. בנסיבות אלו, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר ולבטל את החלטת הועדה המקומית ליתן היתר.

נספח הבינוי

14. לטענת העותרים, הואיל ובנספח הבינוי הוצב המבנה באלכסון לכביש והואיל ועל פי ההיתר ניתן להציב את המבנה במקביל לכביש ולא אלכסונית אליו כמצוין בנספח הבינוי, הרי שההיתר נוגד את נספח הבינוי ומכאן שהוא נוגד את התוכנית ולכן בטל.

15. אין לקבל טענה זו. מעמדו של נספח בינוי המצורף לתוכנית, נקבע על פי האמור בהוראות אותה תוכנית. ודוק, התוכנית, המהווה חיקוק, עשויה לקבוע הוראות שונות לגבי תוקפו ומעמדו של נספח הבינוי. כאשר התוכנית קובעת כי נספח הבינוי המצורף לה או חלק מהוראותיו הנו מחייב, כולו או חלקו, לא ניתן ליתן היתר בניגוד להוראות המחייבות בלא נקיטת הליכים על פי החוק שיתירו זאת. לעומת זאת, מקום בו התוכנית קובעת כי נספח הבינוי, או חלק ממנו, הוא מנחה בלבד, רשאי הגורם התכנוני, במקרים המתאימים, ליתן היתר שיש בו סטייה מהוראות מנחות המצויות בנספח הבינוי (ר' עת"מ 2110/04 אריאלי נ' הועדה המקומית זמורה (פסק דין מיום 14.2.06). מכאן שהשאלה הנדונה לפנינו היא שאלה פרשנית, במסגרתה יש לבחון האם בהתאם להוראות התוכנית נשוא העתירה, נספח הבינוי הנו מחייב או מנחה בכל הנוגע לאופן העמדת המבנה ביחס לכביש.

16. לתמיכה בטענותיהם לעניין מעמדו המחייב של נספח הבינוי הפנו העותרים לפסיקה שבה נקבע כי מעמדו של נספח בינוי שצורף לתוכנית ואושר עימה הוא כמעמד התוכנית וחריגה מהוראותיו כמוה כחריגה מהוראות התוכנית (ר' ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 112 (2001); בג"צ 697/80 גלמונד נ' הועדה המחוזית אזור תל-אביב, פ"ד לו(1) 817 (1980)). ואולם, פסיקה זו אינה עומדת בסתירה לקביעה האמורה לפיה מעמדו של נספח הבינוי נגזר מהוראות התוכנית. ודוק, תוכנית מתאר עשויה לקבוע הן הוראות מחייבות והן הוראות מנחות והיא אף עשויה לפרט את התנאים שבהם ניתן יהיה לסטות מההוראות הקבועות בה. נספח הבינוי המצורף לתוכנית, ומהווה חלק ממנה, אינו שונה לעניין זה. התוכנית עשויה, כאמור, לקבוע כי נספח הבינוי כולו, או הוראות מסוימות הקבועות בו, הם בעלי מעמד מחייב, או לחילופין, לקבוע כי נספח הבינוי או הוראות מסוימות הקבועות בו הם בעלי מעמד מנחה בלבד. אכן, יש להניח כי ככלל, מקום בו התוכנית "שותקת" בכל הנוגע למעמדו של נספח הבינוי, יש לראות את ההוראות הקבועות בו, נוכח היותן חלק מהתוכנית, המהווה חיקוק שאמור להנחות את הציבור, כמחייבות. ואולם, השאלה מה קובעת התוכנית לעניין מעמדו של נספח הבינוי והאם היא אכן "שותקת" לעניין זה תלויה במכלול הוראות התוכנית הרלוונטית, בתוכנו של נספח הבינוי ובפרשנות שיש לייחס להם.

17. אשר לפרשנות הוראות התוכנית במקרה הנוכחי, מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה הוראות התוכנית מלמדות כי לעניין אופן העמדת המבנה ביחס לכביש, נספח הבינוי הוא מנחה בלבד ואינו מחייב.

סעיף 2 לתוכנית קובע כי התוכנית כוללת, בין השאר:

"...נספח בינוי ופיתוח מחייב לעניין אחוזי הבנייה, גובה הבנייה וקווי הבנייה, עצים לשימור ועצים בוגרים לשתילה... ".

פרשנות לשונית סבירה של האמור בסעיף זה מובילה למסקנה כי נספח הבינוי מחייב לגבי אותם עניינם שפורטו בסעיף ואינו מחייב לגבי עניינים אחרים, שלגביהם לא נקבע בסעיף האמור כי הוא מחייב. ודוק, לו הייתה התוכנית יוצאת מנקודת הנחה לפיה נספח הבינוי כולו מחייב, לא היה כל צורך לציין כי נספח הבינוי מחייב לגבי אותם עניינים המפורטים בסעיף 2 לתוכנית, או לחילופין, ניתן היה לקבוע, למען הסר ספק, כי נספח הבינוי כולו הוא בעל מעמד מחייב, בלא לפרט עניינים מסוימים שלגביהם יש לראותו כמחייב. לפיכך, משנקבע בתוכנית כי נספח הבינוי מחייב לגבי עניינים מסוימים, אין זאת אלא שכוונת התוכנית היא כי יש לראות את נספח הבינוי כמחייב לגבי עניינים אלו בלבד. יצוין כי למסקנה דומה הגיע בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בעת"מ 431/07 זילבר נ' ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז דרום (פסק דין מיום 27.2.08) בבוחנו סעיף בתוכנית שנוסחו דומה לנוסחו של סעיף 2 בתוכנית נשוא העתירה הנוכחית.

18. כפי שקבעה ועדת הערר בהחלטתה, מסקנה זו מתבקשת גם מבחינה תכליתית של הוראות התוכנית. עיון בנספח הבינוי מלמד כי הנספח כולל, לצד העניינים המהותיים יותר המפורטים בו, שאליהם מתייחס סעיף 2 לתוכנית וקובע כי הנספח יהיה מחייב לגביהם, גם התייחסות מפורטת לנושאים שוליים יותר (לצורך המחשה ניתן להזכיר את הדוגמא שהביאו המשיבים, שעניינה צורת הקשתות ה"כנסייתית" שעל המבנה לכלול לפי נספח הבינוי). עמדת ועדת הערר, כפי שהובאה בהחלטתה, היא כי בבואנו לפרש את התוכנית פרשנות תכליתית, אין לפרשה כמורה כי נספח הבינוי יהיה מחייב גם בעניינים אלו. לשיטת ועדת הערר, פרשנות לפיה נספח הבינוי הנדון מחייב כולו נעדרת היגיון אדריכלי, שוללת כל גמישות אדריכלית ממבקש ההיתר ומחייבת אותו בבניית מבנה מעין כנסייתי. לפיכך יש להעדיף, מהבחינה האדריכלית, פרשנות לפיה נספח הבינוי מחייב לגבי אותם עניינים עקרוניים המפורטים בסעיף 2 לתוכנית, דוגמת אחוזי הבניה וקווי הבניין, וכמנחה בלבד לעניין הנושאים האחרים. קביעה זו של הועדה מבוססת על שיקול אדריכלי מקצועי. בנסיבות אלו, ובהעדר קביעה אחרת בתוכנית, אין ליתן לתוכנית פרשנות לפיה נספח הבינוי מחייב בעניינים אלו.

19. העותרים מבקשים לבסס את טענותיהם, בין השאר, על סעיף 8א לתוכנית. סעיף זה קובע כדלקמן:

"הוראותיה של התוכנית מצטרפות מכל האמור ומכל המצוין הן בדפי ההוראות שבכתב והן בתשריטי ובנספחי הבינוי...וכל עוד לא נאמר אחרת ואינן עולות בקנה אחד, חלות בכל מקרה ההוראות המגבילות יותר".

לטענת העותרים, סעיף זה מלמד כי נספח הבינוי הנו חלק אינטגראלי ומחייב בתוכנית. זאת ועוד, לטענתם, סעיף זה אף גובר על סעיף 2 לתוכנית, שכן הוא עוסק באופן ישיר בנושא מעמדו של נספח הבינוי בעוד שסעיף 2 לתוכנית עוסק בנושא טכני של פירוט מסמכי התוכנית.

אין לקבל טענה זו. כפי שצוין לעיל, נספח הבינוי הוא אכן חלק מהתוכנית, כמצוין בסעיף 8א הנ"ל, ואולם, בכך בלבד אין כדי לומר כי הוראותיו מחייבות (בשונה ממנחות) והדבר תלוי בהוראות התוכנית לעניין זה. אשר לקביעה בסעיף 8א לפיה במקרה של סתירה בין מסמכי התוכנית השונים יחולו ההוראות המגבילות יותר, הרי שבסעיף 8א נאמר גם כי הדבר נכון "כל עוד