ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה צאיג נגד עמוס לוזון :


בפני כבוד הרשם חגי ברנר

מבקשים (נתבעים)

  1. עמוס לוזון
  2. ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ
  3. ל.א.ע. - מרכזים מסחריים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד בנקל, גלינקא ומזרחי

נגד

משיב (תובע)

משה צאיג

ע"י ב"כ עו"ד נרי ודולב

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעים לבטל עיקול זמני שהוטל על נכסיהם, להבטחת תביעה בסך של 5,795,329 ₪ שהגיש נגדם התובע.

עסקינן בפרק נוסף בסכסוך ממושך בין התובע לנתבעים שהוליד עד כה מספר הליכים משפטיים וסופו אינו נראה באופק. חלק מההליכים הסתיימו, חלק עודנו תלוי ועומד ואילו התביעה הנוכחית עוכבה עד להכרעה של בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת ת.א. 1353/06.

בקצירת האומר, בבסיס התביעה הנוכחית עומד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת ת.א. 1353/06 (השופטת ד' פלפל) (להלן: "התביעה הראשונה"), שניתן ביום 4.10.2011, בו נקבע לבקשת התובע כי הנתבעים חייבים בפרעון 5/6 מסכום ההלוואה המובטחת במשכנתא שנלקחה מבנק דיסקונט ביום 29.10.2002 (להלן: "פסק הדין ההצהרתי"). התובע טוען בתביעה הנוכחית כי ההלוואה נפרעה באמצעות מימוש נכס מקרקעין שלו, דבר שהניב לבנק דיסקונט סכום של 6,050,534 ש"ח וכן באמצעות תשלום סך של 1,800,000 ₪ ששילמו הנתבעים. לנוכח הקביעה בפסק הדין ההצהרתי בדבר חבותם של הנתבעים לשאת בפרעון 5/6 מסכום ההלוואה, הפועל היוצא הוא שעל הנתבעים להשיב לתובע סכום כולל של 4,742,112 ₪, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, מסתכם בסכום של 5,795,329 ₪.

לבקשת התובע הוטל ביום 2.1.2012 עיקול זמני על נכסי הנתבעים, להבטחת סכום התביעה. הנתבעים ביקשו לבטל את העיקול הזמני. הבקשה נקבעה לדיון במסגרתו נחקרו המצהירים מטעם בעלי הדין, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

יצויין כי ביום 5.3.2012, לבקשת הנתבעים, הוריתי על עיכוב ההליכים בתיק זה עד לאחר מתן פסק דין בערעורים שהוגשו על פסק הדין ההצהרתי, ערעורים התלויים ועומדים בבית המשפט העליון. זאת, משום שהתביעה הנוכחית מבוססת על פסק הדין ההצהרתי, וככל שערעור הנתבעים יתקבל, קיימת אפשרות שהדבר ישמוט את הבסיס מתחת לתביעה הנוכחית, כולה או מקצתה, כשם שאם ערעור הנתבעים יידחה, הדבר ישים סוף פסוק לחלק מטענות ההגנה שלהם בהליך הנוכחי. יחד עם זאת, מטבע הדברים, עיכוב ההליכים איננו חל על בקשת הנתבעים לביטול העיקול.

התובע טוען בסיכומיו כי יש להותיר את העיקול הזמני על כנו, משום שעילת התביעה הנוכחית היא פועל יוצא של פסק הדין ההצהרתי, כך שעילת התביעה הנוכחית הוכחה הלכה למעשה ולא יכולה להיות שנוייה במחלוקת. התובע טוען כי ישנו חשש להכבדה על ביצועו של פסק הדין בתביעה הנוכחית, לנוכח מעשים של הברחת נכסים שביצעו הנתבעים במרוצת השנים מאז הוגשה התביעה הראשונה וגם לאחר שניתן פסק הדין ההצהרתי, מה גם שהנתבעים לא הצביעו על נכסים בשווי כספי שיש בו כדי להבטיח את סכום התביעה, וכל נכסיהם משועבדים לטובת צדדים שלישיים. גם סכום התביעה הגבוה, הוא כשלעצמו מצדיק את הטלת העיקול הזמני.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי אין לתובע עילת תביעה נגדם לתשלום סכום קצוב, אלא מדובר בתביעת נזיקין במסגרתה יידרש התובע להוכיח את נזקיו לאור העובדה שנכס המקרקעין שלו מומש במחיר הנמוך ממחיר השוק. עוד טוענים הנתבעים כי אין לתובע עילה כספית נגדם מאחר ובמסגרת התביעה הראשונה הוא בחר לעתור לסעד הצהרתי ולא לסעד כספי. כמו כן, התובע לא הרים את הנטל להראות הכבדה על ביצוע פסק הדין, ולמעשה, הנתבעים עתירי נכסים ובעלי יכולת לפרוע את סכום התביעה, כפי שניתן ללמוד הן מהחלטתו של בית המשפט העליון בהליך עיכוב ביצוע שהגיש התובע נגד הנתבעים בקשר לאחד מהיבטיו של פסק הדין ההצהרתי, הן מעסקאות עתירות ממון שביצעו לאחרונה והן מהעובדה שפרעו בתשלום אחד לתובע סך של 1,003,300 ₪ על פי החיוב הכספי שנפסק במסגרת פסק הדין ההצהרתי. בנוסף, ישנו השתק פלוגתא בנוגע לריבית שהתובע דורש מהנתבעים, שכן במסגרת פסק הדין ההצהרתי כבר נדחתה דרישה זו. עוד טוענים הנתבעים כי הבקשה הנוכחית נגועה בשיהוי, אינה מידתית וכי התובע חסר תום לב ומאזן הנוחות נוטה לטובתם.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר הראיות, באתי לכלל מסקנה כי יש להותיר את העיקול הזמני על כנו, מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראשית לכל, בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה לכאורה, הרי שפסק הדין ההצהרתי מהווה את הבסיס הראייתי הנדרש לצורך קביעה כי בידי התובע ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. אמנם, פסק הדין ההצהרתי נתון כיום להליכי ערעור, אך כאשר עסקינן בהליכי עיקול זמני, וכל זמן שפסק הדין ההצהרתי לא בוטל, די בעצם קיומו על מנת להוות ראיה מהימנה לכאורה, אם לא למעלה מכך, לקיומה של עילת תביעה מכוחה זכאי התובע לתשלום סכום התביעה מאת הנתבעים.

טענת הנתבעים לפיה עילת התביעה אינה על סכום קצוב ששולם אלא תביעה נזיקית בה יש להוכיח נזק, היא טענה שמקומה בהליכים למחיקת הכותרת, ואין לה כל רלבנטיות לצורך הליכי העיקול הזמני. לצורך הליך העיקול הזמני, יצא התובע ידי חובתו בכך שהראה כמה כסף שולם לבנק על חשבון חוב ההלוואה מתוך נכסיו שלו, לעומת הסכום הנמוך הרבה יותר ששילמו הנתבעים לצורך זה. השאלה האם התובע יכול היה או צריך היה להקטין את נזקו באופן שימנע את מימוש הנכס, באמצעות תשלום מרצון של חוב ההלוואה, היא שאלה שיש לברר במסגרת ההליך העיקרי, ואין בה כדי לשלול קיומה של עילת תביעה לצורך הטלת עיקול זמני. יחד עם זאת, אין לכחד כי טיעונם של הנתבעים בענין זה צורם את האוזן, שכן לפי פסק הדין ההצהרתי, הם אלה שהיו אמורים לפרוע את מרבית סכום ההלוואה, ועל כן מה להם כי ילינו על שהתובע לא הזדרז לעשות כן במקומם.

טענת הנתבעים לפיה התובע מנוע מלתבוע סעד כספי, רק משום שבמסגרת התביעה הראשונה הסתפק בסעד הצהרתי- דינה להדחות. הכלל הוא שסעד הצהרתי שכבר ניתן, איננו מונע הליך מאוחר יותר לשם הוצאת ההצהרה אל הפועל. כפי שנאמר בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995): "נדחתה תביעה לסעד הצהרתי יכול ויווצר השתק עילה, אך אם נתקבלה ונבצר מן התובע לקבל את המגיע לו, אין מניעה שיתבע את סעדו האופרטיבי. אין מדובר כאן בעילה אחת המצמיחה כמה סעדים אלא ב"השלמת" הקביעה ההצהרתית הקודמת על ידי מתן סעד אופרטיבי ובכגון דא אין הסעד ההצהרתי מונע קבלת הסעד האופרטיבי." (ע' 172).

הנתבעים טוענים כי חלק מהתביעה הנוכחית עומד בניגוד לקביעה בפסק הדין ההצהרתי, לפיה נדחתה תביעתו של התובע לפיצוי בגין ריבית ששילם לבנק עבור ההלוואה. דין הטענה להדחות. אכן, במסגרת פסק הדין ההצהרתי נדחתה תביעתו של התובע לתשלום ריבית כאמור, משום שטענת התובע לא הוכחה בתביעה הראשונה, אלא שמדובר ברכיב של ריבית שהתובע שילם עובר להגשת התביעה הראשונה, קרי, עד לשנת 2006, ואילו אנו עסקינן בריבית שהתובע נדרש לשלם לבנק בשנת 2008, כאשר הקרקע מומשה. כך העיד התובע בענין זה:

"אלה דברים שונים. בתביעה החדשה לא התייחסנו לריבית שהשופטת פלפל לא פסקה. אני הגשתי את התביעה לגבי הריביות משנת 2008 כשמומשה הקרקע." (ע' 4 לפרוטוקול. ראה גם ע' 2 לפרוטוקול, שורות 12- 14).

ממילא לרכיב זה של התביעה אין כל התייחסות בפסק הדין ההצהרתי ולא ניתן לומר שהתביעה לתשלום רכיב זה כבר נדחתה.

ודוק: הסכום שהתקבל באמצעות מימוש הנכס של התובע ואשר על בסיסו נערך התחשיב של סכום התביעה הנוכחית – סך של 6,050,534 ש"ח - איננו יכול להיות שנוי במחלוקת, שכן מדובר בהודעה של כונס הנכסים מטעם הבנק (נספח 5 לבקשה). לא מדובר איפוא בריבית שהתובע שילם לבנק, אלא בכספים שהבנק גבה בכוחות עצמו באמצעות כונס הנכסים שמימש את הנכס. מכאן שפסק הדין ההצהרתי איננו מונע בשום צורה ואופן את התביעה הנוכחית, על כל רכיביה.

עוד יש לציין כי חלק לא מבוטל מהסכום שגבה הבנק באמצעות מימוש הנכס של התובע, מתייחס להוצאות הכונס, שכר טרחתו ותשלומי מיסים שחלו בעת מימוש הנכס (ראה הודאת הנתבעים בס' 15.4 לבקשתם), כך שברור שלא מדובר אך ורק בחיובי ריבית.

יצויין כי אף אם הייתי מקבל את טענת הנתבעים בענין זה, הרי שהדבר היה מפחית את סכום העיקול, אך לא מאיין אותו, שכן הנתבעים מאשרים כי משמעותו הכספית של פסק הדין ההצהרתי היא שעליהם לשלם לתובע סך של 1,343,082 ₪ (ס' 9 לסיכומיהם). חרף אישורם זה, הם מסרבים לשלם לתובע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בתירוץ שכל שיש נגדם הוא פסק דין הצהרתי ולא פסק דין כספי (ראה עדותו של עמוס לוזון, בע' 5 לפרוטוקול).

הנתבעים טוענים כי התובע לא הרים את הנטל להראות הכבדה על ביצוע פסק הדין. זאת ועוד, לדידם של הנתבעים, הם עתירי נכסים ובעלי יכולת לפרוע את סכום התביעה. לדידם, ניתן ללמוד על כך הן מהחלטתו של בית המשפט העליון מיום 15.3.2012 בהליך עיכוב ביצוע שהגיש התובע נגד הנתבעים בקשר לאחד מהיבטיו של פסק הדין ההצהרתי, והן מעסקאות עתירות ממון שביצעו לאחרונה: רכישת זכויות במגרש תמורת סך של 34,800,000 ₪, במסגרתה שילמו כבר סך של 4,500,000 ₪ במעמד החתימה, ורכישה נוספת של מרכז מסחרי תמורת סך של 40,600,000 ₪. כמו כן, הנתבעים מצביעים על כך שפרעו בתשלום אחד לתובע סך של 1,003,300 ₪ על פי החיוב הכספי שניתן במסגרת פסק הדין ההצהרתי. הנתבעים גם טוענים כי התובע לא הוכיח שהם הבריחו נכסים.

אכן, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעים הבריחו נכסים, להבדיל ממכירת נכסים בדרך העסקים הרגילה, מתוקף עיסוקם כקבלנים וייזמים. דא עקא, דווקא עיסוקם זה, בגדרו הם מוכרים כדבר שבשגרה נכסי מקרקעין שונים שבבעלותם, הוא שמבסס במידה לא מבוטלת את החשש מפני הכבדה על ביצועו של פסק הדין, ככל שיינתן לחובתם של הנתבעים, שהרי מי לידינו יתקע כי ביום מתן פסק הדין, יוותרו ברשותם של הנתבעים נכסי מקרקעין מהם ניתן יהיה להפרע? נזכיר בהקשר זה את העובדה כי בזמן שהתנהלה התביעה הראשונה, מכרו הנתבעים נכסי מקרקעין לצדדים שלישיים (ובדין מכרו, שכן לא נאסר עליהם לעשות כן), אלא שכתוצאה מכך, ישנו קושי בלתי מבוטל לבצע את פסק הדין ההצהרתי שניתן נגדם בכל הנוגע לזכויותיו של התובע במקרקעין משותפים לו ולנתבעים. למעשה, לא ניתן לבצעו לגבי אותם נכסים שכבר נמכרו כאמור לצדדים שלישיים תמי לב. מכאן שהנתבעים בהחלט עלולים למכור נכסים, בדרך העסקים הרגילה ושלא על דרך ההברחה, באופן שבבוא היום יכביד על ביצועו של פסק הדין נגדם.

זאת ועוד, ההליכים בתביעה הנוכחית עוכבו, לבקשת הנתבעים, עד לאחר שבית המשפט העליון יכריע בערעורים ההדדיים שהוגשו על פסק הדין ההצהרתי. משמע, לא ניתן היום להעריך כמה זמן יחלוף בטרם תוכרע התביעה הנוכחית, וממילא, מצבת נכסי המקרקעין הנוכחית של הנתבעים בודאי לא יכולה לשקף את מצבם הכלכלי ביום בו ינתן פסק הדין בתביעה הנוכחית. זהו שיקול נוסף שיש להביא בחשבון לענין קיומה של הכבדה אפשרית.

כמו כן, הנתבעים אכן הצביעו על זכויות בנכסי מקרקעין רבים, אלא שרובם המכריע של נכסים אלה משועבד לצדדים שלישיים בגין חובות כאלה ואחרים. אף אם מדובר בחובות של צדדים אחרים, כנטען על ידי הנתבעים, אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהנכסים אינם נקיים משיעבודים, וממילא לא ניתן יהיה להפרע מהם לטובת התובע בטרם יסולקו השעבודים הללו. כך למשל, עמוס לוזון אישר בחקירתו כי אחד מנכסי המקרקעין של הנתבעים (פרוייקט ספייס) משועבד להבטחת חוב של חברת אפריקה ישראל לבנק בסכום של חצי מיליארד ₪ (ע' 8 לפרוטוקול), וקרקע של הנתבעים בגני תקוה ממושכנת לטובת חברת לוינשטיין בסכום של 250 מליון ₪ (שם). לוזון אף טען כי "אני משעבד כל מה שאני רוצה ואני יכול כי אני פועל פעילויות עיסקאות במאות מליוני שקלים בשנה וזה שיש שעבוד על הקרקע זה לא מפריע לי." (ע' 9 לפרוטוקול). למעשה, הנכס היחיד של הנתבעים שאיננו משועבד הן דירות בבנין מסויים בפרוייקט ספייס (ראה הודאתו של לוזון, בע' 9 לפרוטוקול), אך הוא מסרב שיעוקלו להבטחת התביעה הנוכחית (שם).

לא ניתן גם להתעלם מהודאתו של עמוס לוזון, כי הנתבעים חייבים לבנקים "עשרות מליונים בודדים, אפילו לא 30 מליון ₪." (ע' 8 לפרוטוקול). משמע, ממצבת הנכסים, יש להפחית את החובות לבנקים.

שיקול נוסף לענין ההכבדה הוא שהנתבעים חוייבו במסגרת התביעה הראשונה להעביר לתובע זכויות בנכסי מקרקעין בעלות שווי ניכר, דבר שעלול בפני עצמו להכביד עליהם מבחינה כלכלית.

כמו כן, כל שעלה בידי התובע לעקל במסגרת ההליך הנוכחי אצל בנק לאומי, אחד משלושת המחזיקים, הוא סכום זעום של 20,000 ₪ בלבד (ראה מוצב מב/2), מה שעשוי להוכיח כי הנתבעים מבצעים את עסקאות הענק שלהם באמצעות אשראי בנקאי, ולאו דווקא באמצעות הון עצמי משמעותי.

באשר לעסקאות האחרונות שביצעו הנתבעים, לא ברור כיצד הן מומנו וממילא לא ניתן ללמוד מהיקף העסקאות מהו השווי נטו של הנכסים בניכוי ההלוואות שהועמדו לשם רכישתם. יש לברר מהו היקף האשראי הבנקאי שניתן לשם ביצוען, אלא שנתון זה לא גולה על ידי הנתבעים.

אכן, הנתבעים שילמו לאחרונה לתובע סך של 1,003,300 ₪, אלא שאין בכך כדי ללמד כי יהיה ביכולתם לשלם לו סך של 5,795,329 ₪, סכום התביעה הנוכחית, בעוד מספר שנים, לאחר שיוסר עיכוב ההליכים ובמקרה שהתביעה תתקבל. בסופו של דבר, מדובר בסכום בלתי מבוטל. הכלל הוא שסכום התביעה כשלעצמו, כאשר הוא גבוה במיוחד, עשוי להוות אינדיקציה להכבדה אפשרית על ביצועו של פסק הדין. ראה רע"א 9736/07 יורם קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ (2007) - [פורסם בנבו] :

"הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת איפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין ... לעניין זה רלבנטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק הדין ... לעתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלבנטי למתן הצו, זאת "כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען" (רע"א 903/06 דלק - חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס ... )"

ראה גם ת.א. (ת"א) 2435-06-11 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' יפים חיים פרלוב (2012) (פורסם בנבו).

באשר להחלטת בית המשפט העליון מיום 15.3.2012, לפיה נדחתה בקשת התובע לעכב ביצועה של החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת התביעה הראשונה, הרי שגם זו אין בה כדי להועיל לנתבעים בהליך הנוכחי. כל שעמד על הפרק בבית המשפט העליון היתה השאלה האם יש חשש להברחת נכסים מצידם של הנתבעים באופן שמצדיק עיכוב ביצוע של החלטת בית המשפט המחוזי, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי כבר הורה על העמדת ארבע דירות של הנתבעים כבטוחה לקיום חיובים אחרים שלהם כלפי התובע, ואילו אנו עסקינן בשאלה האם בבוא היום, יוכל התובע לגבות מהנתבעים סכום בלתי מבוטל של 5,795,329 ₪, כאשר אין ברשות התובע בטוחה כלשהי למעט העיקול הזמני. זאת ועוד, מידת ההכבדה הנדרשת על מנת לעכב ביצועו של פסק דין, גבוהה מזו הנדרשת על מנת להטיל עיקול זמני, שהרי כדי לעכב ביצוע, נדרש להראות העדר יכולת להשיב את המצב לקדמותו, נטל גבוה למדי, ואילו כאשר עסקינן בעיקול זמני, די בחשש מפני הכבדה כלשהי.

סיכומו של דבר, התובע ביסס קיומו של חשש מפני הכבדה על ביצוע פסק הדין, כנדרש.

לא מצאתי כי הבקשה לעיקול זמני נגועה בשיהוי כה ניכר עד אשר ראוי בגינו שלא להעתר לבקשה. אכן, פסק הדין ההצהרתי ניתן ביום 4.10.2011 ואילו התביעה הנוכחית הוגשה רק ביום 1.1.2012, אלא שפרק זמן של שלושה חודשים איננו עולה כדי שיהוי. זאת ועוד, מה שקובע לענין זה היא העובדה שהנתבעים לא שינו את מצבם לרעה בשל חלוף הזמן מאז ניתן פסק הדין ההצהרתי ועד שהוגשה התביעה הנוכחית. כידוע, חלוף הזמן כשלעצמו אין בו די על מנת לבסס טענה בדבר שיהוי.

באשר למאזן הנוחות, לא מצאתי כי הוא נוטה לטובת צד זה או אחר. לא ניתן לקבוע כי הנזק שייגרם לנתבעים אם העיקול הזמני יוותר על כנו והתביעה נגדם תידחה בסופו של דבר, עולה על הנזק שייגרם לתובע אם העיקול הזמני יבוטל ותביעתו תתקבל. בסופו של דבר, בכל מקרה, מדובר בנזק כספי בלבד, קרי, נזק שניתן לתיקון באמצעות פסיקת פיצויים. ככל שהנתבעים מבקשים לבטל את העיקול כבר כעת, הם יכולים להפקיד בקופת בית המשפט בטוחה כספית בגובה סכום התביעה, מה שיאפשר את הסרת העיקולים על נכסיהם. אם אכן מצבם הכלכלי כה איתן, כנטען על ידם, מן הסתם לא יתקשו להעמיד בטוחה כזו.

כמו כן, לא שוכנעתי כי העיקולים שהוטלו אינם מידתיים. נזכיר כי עוקלו נכסים אצל שלושה מחזיקים בלבד, וכבר ראינו שאחד מהם לא העלה דבר. לא מדובר בהטלה גורפת של עיקולים. ככל שעוקלו נכסים בשווי נטו העולה על סכום התביעה, ניתן להגיש בקשה מתאימה להסרת העיקולים מנכסים עודפים, כפי שהציע התובע בס' 24 לסיכומי תשובתו.

אשר על כן, בקשת הנתבעים לביטול העיקול הזמני- נדחית.

הוצאות הבקשה, בסך 10,000 ₪, לפי התוצאות בתיק העיקרי.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ב, 16 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, שופט
רשם ביהמ"ש המחוזי
תל אביב-יפו


מעורבים
תובע: משה צאיג
נתבע: עמוס לוזון
שופט :
עורכי דין: