ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עופרה מויאל נגד בן עופרה מויאל :

בפני כבוד השופט שאול מנהיים

התובעת
עופרה מויאל
ע"י עו"ד מ. קרייצברג

נגד

הנתבעים (והתובע-שכנגד)

הנתבעים-שכנגד
1.דוד בן מויאל
2.נועה אסתר בן מויאל
ע"י עו"ד ע. וסרמן

נגד

  1. עופרה מויאל
  2. אריק שרון מויאל

ע"י עו"ד מ. קרייצברג

בית המשפט המחוזי מרכז

פסק דין

רקע
תביעה להשבת כספים שהתקבלו מהתובעת על ידי הנתבעים לשם עסקת רכישת מגרש שמספרו 166 בישוב חשמונאים (להלן:-"המגרש"), ותביעה-שכנגד שעניינה הוצאת לשון הרע נגד התובעת ובנה וכן תשלומים שונים שלטענת התובעים-שכנגד חייבים להם התובעת ובנה. ההליך כולו, עד להגשת הסיכומים ועד בכלל, התנהל בבית משפט השלום בכפר סבא (בתחילה לפני כבוד השופטת מימון-שעשוע, ולאחר מכן נשמעו ההוכחות לפני כבוד השופטת קרלינסקי), ומספרו היה ת. אז. 6360/07. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים הועבר התיק לבית משפט זה על פי החלטה של בית משפט השלום בכפר סבא, נוכח טענת התובעת שהנתבע שימש כנאמן על זכויותיה לרכישת המגרש. הצדדים זומנו לדיונים לפני כבוד הנשיאה ולפניי, ונקבע כי ההכרעה תינתן על פי הכתובים מבלי שתישמענה ראיות מחדש. סכום התביעה העיקרית עמד, נכון למועד הגשתה (2/12/07), על 389,708 ₪. סכום התביעה-שכנגד עמד, נכון למועד הגשתה (15/1/08), על 327,220 ₪. לאחר מכן גם ניתנה הוראה לצדדים להגיש השלמה לסיכומיהם בעניינים ובמתכונת שנקבעו.
התובעת היא ישראלית שהתגוררה בארצות הברית משך 28 שנים עד ליום 25.8.05, בו שבה לישראל. הנתבעים הם בני זוג, קרובי משפחתה של התובעת, אצלם התארחה התובעת במאי 2005 עת הגיעה ארצה לחגוג את חתונת בנה. לטענת התובעת, הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), קבלן בניין במקצועו, ביקש ממנה להסמיכו באמצעות יפוי כח לרכוש עבורה מגרש בישוב חשמונאים שביו"ש ולשמש כקבלן שיבנה עליו את ביתה. לשם כך העבירה התובעת לנתבעים סך של 147,985 דולר (להלן: "העסקה הראשונה"). כספי התובעת הופקדו בחשבון בנק שהתנהל על שם הנתבעת 2, ואין חולק שהיה חשבון נאמנות כאשר התובעת היא יוצר הנאמנות והנהנה באותה נאמנות. כמו כן נחתם על ידי התובעת יפוי כח המסמיך את התובע לרכוש בשמה את מגרש 168 בישוב חשמונאים, ואין חולק כי בסופו של דבר המגרש שנרכש היה מגרש 16 באותו ישוב.
עסקה נוספת שנחתמה בין התובעת לנתבע ביום 15.3.06 עניינה מקרקעין ברחוב קדושת הלוי בישוב חשמונאים (להלן: "העסקה השנייה"). לפי תנאי העסקה השנייה הוסכם שהנתבע ינהל מו"מ לרכישת שטח לבניית שתי יחידות דיור בסכום של 90,000 דולר עבור התובעת והנתבעים. כן הוסכם שכל צד ישקיע סך של 120,000 דולר ברכישת השטח, ולאחר מכן יבנה הנתבע את הבתים בעלויות נמוכות. עסקה זו בוטלה טרם שמומשה, ואין חולק שהתובעת העבירה לצורך ביצועה סכום של 80,000 $ לנתבעים או למי מהם וקיבלה סכום זה חזרה לידיה. עסקה זו אינה חלק מהתביעה ומהתביעה-שכנגד, ואזכורה כאן מקורו בכך שבין הצדדים מחלוקת עובדתית לעניין אחד הסכומים שהנתבע טוען שהשיב לתובעת, כאשר המחלוקת היא בשאלה אם סכום זה הוא חלק מהחזרת עודפי כספים בגין העסקה הראשונה או שמא מדובר בחלק מהחזרת כספי העסקה השניה.
לשיטת התובעת, כשהועבר לה חוזה הרכישה של המגרש בעסקה הראשונה, נוכחה לדעת שלמרות שהתובע הצהיר שמחיר המגרש הוא 100,000 דולר, מחירו בפועל עומד על 60,000 דולר. נוכח האמור פנתה לנתבעים בבקשה להשיב את כספה והנתבעים הציעו שירכשו את המגרש ממנה בשווי 120,000 דולר שישולמו תוך 6 חודשים. התובעת והנתבעים חתמו על הסכם מכר ביום 22.4.07, אך לטענת התובעת הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם, ובהמשך אף גילתה שלמגרש מונו כונסי נכסים על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבר שהיה ידוע לנתבעים, לטענתה, אך הם נמנעו מלגלותו. מכל מקום, לעת הזו אין עוד כל משמעות לעניין מכירת המגרש לנתבע. המכירה לא יצאה לפועל, והנתבע אינו עותר לאכיפתה.
משכך, הגישה התובעת את התביעה נגד הנתבעים לבית משפט השלום בכפר סבא, ובמקביל הגישה גם בקשה לעיקול זמני. בין היתר טענה התובעת שהנתבעים הפרו את חובת הנאמנות כלפיה.
הנתבעים הגישו כתב הגנה וכתב תביעה-שכנגד נגד התובעת ונגד בנה של התובעת בגין הוצאת לשון הרע, בגין אי תשלום דמי שכירות עת התגורר עימם וכן בגין החזרי תשלום מהתובעת לעבודות פיתוח שביצע הנתבע במגרש.
טענות הצדדים
טענות התובעת
התובעת טוענת שנוכח הצהרותיו של הנתבע באשר לכדאיות העסקה הראשונה עת ביקרה בארץ, שבה לארצות הברית שם מכרה את ביתה ואת העסק בבעלותה והחלה להעביר כספים לנתבעים בכדי שירכשו עבורה בנאמנות את המגרש המבוקש. לשם כך העבירה התובעת לנתבע יפוי כח לרכישת הקרקע, אך בשום אופן לא הסמיכה אותו לבצע עבודות כלשהן במגרש, עבודות בגינן הוא דורש עתה תשלום. התובעת ראתה את הנתבע כנאמן על זכויותיה ובטחה בו שיבצע את הנדרש לצורך רכישת הקרקע.
התובעת ממשיכה וטוענת שביום 1.11.05 נחתם הסכם פיתוח בינה לבין המנהל האזרחי לגבי הקרקע, ובכך סברה שהוסדרו כל זכויותיה ולא ביקשה עותק מהסכם המכר. רק בשנת 2007 ובעקבות קשיים בקבלת היתרי בנייה פנתה התובעת לנתבעים וביקשה העתק מהסכם המכר, ואז גילתה לראשונה שמחיר המגרש אינו 100,000 דולר כפי שטען הנתבע אלא 60,000 דולר בלבד. הנתבעים לא השיבו לתובעת את ההפרש בין הכספים שהעבירה לחשבון הנאמנות שנפתח על שמה של הנתבעת 2 (להלן:-"הנתבעת"), שהסתכמו לטענתה בסך של 147,985 דולר, לבין המחיר בפועל. התובעת מוסיפה שבסמוך למועד עריכת העסקה נמשכו כספים מחשבון הנאמנות לגביהם לא ניתן הסבר, למעט סכומים ששולמו לעורך הדין שטיפל בעסקה, מס רכישה, תשלום למנהל האזרחי ביהודה ושומרון ותשלום למודד.
באשר לעסקה השנייה, התובעת טוענת שאין לה כל קשר לתובענה דנן. לטענתה, הנתבע הבטיח לה שבעקבות העסקה השנייה היא תזכה לרווח בגובה 50,000 דולר תמורת השקעה כוללת בגובה 120,000 דולר בשלושה תשלומים שווים. לאחר ששילמה לנתבע שני תשלומים, היינו 80,000 דולר, החל האחרון לשכנעה לסגת מהשותפות והחזיר לה את כספה ששילמה עד כה. בדיעבד, גילתה התובעת שלנתבע היה קונה לנכס ומשכך ניסה להתנתק מהשותפות עימה כדי ליהנות לבדו מכספי המכירה. עסקה זו בוטלה בהסכמה וממילא לא נחתם כל הסכם מכר ולא הוגש דיווח אודות עסקה זו לרשויות המס. האישורים אותם מציגים הנתבעים כדי להצביע שהשיבו לתובעת את כספיה עוסקים בכספי העסקה השנייה בעוד התובענה עניינה בעסקה הראשונה, לגביה לא הושבו כספים כלל. עוד טוענת התובעת שלנתבע הרשעות קודמות, ובין היתר בגין קבלת דבר במרמה. לטענתה, התנהלותו כלפיה מהווה נדבך נוסף במעשיו הפליליים.
לבסוף מתייחסת התובעת לתביעה-שכנגד וטוענת שהנתבעים לא עמדו בנטל הוכחה שהוציאה דיבתם. כמו כן הנתבע לא הוכיח שמימן את חתונת בנה, כנטען על ידו.
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים בכתב ההגנה להעדר יריבות בין התובעת לנתבעת, שלא התקשרה בהסכם כלשהו עם התובעת מעולם. טענה זו נזנחה כליל בסיכומי הנתבעים, ולא בכדי לאחר שהוברר כי חשבון הנאמנות התנהל על שמה של הנתבעת. לגופן של טענות התובעת, טוענים הנתבעים שבין התובעת לנתבע נערכו שתי עסקאות מקרקעין, שעה שהעסקה השנייה נעשתה לאחר שהתובעת גילתה, לשיטתה, אודות התנהלותם של הנתבעים. לגבי העסקה הראשונה של רכישת המגרש אותו ביקשה התובעת מהנתבע שירכוש עבורה, הרי שמחירו נותר 60,000 דולר ולא עלה כפי שטענה התובעת. מן הסכומים שהפקידה התובעת בחשבונות הנאמנות שפתחו הנתבעים נמשכו 99,530 דולר, מתוכם שולמו 60,000 דולר לרכישת המגרש והיתר שולמו בגין שכר טרחת עורכי הדין של העסקה, מס רכישה, תשלום למנהל איו"ש, תשלום למודד והוצאות נוספות. היתרה שימשה כמקדמה עבור ביצוע העסקה השנייה והחזרי הוצאות לנתבע עבור מימון חתונת בנה של התובעת.
באשר להיתרי הבנייה לגביהם טענה התובעת שלא ניסה להוציא טוען הנתבע, שמסיבות שאינן תלויות בו נתגלעו קשיים במתן ההיתר ובעקבותיהם הודיעה לו התובעת שברצונה לחזור בה מן העסקה ואף הציעה לו שירכוש את חלקה במגרש. בחלוף שנתיים ממועד הרכישה המחירים עלו, המגרש עבר פיתוח ומשכך התובעת היא שדרשה את סכום עלות המגרש הריאלית בסך 120,000 דולר והנתבע הסכים לרכוש את חלקה במגרש בתמורה לסכום זה.
באשר לתיקיו הפליליים של הנתבע, הוא טוען שאירועים אלה אירעו לפני יותר מעשרים שנה ומשכך התיישנו זה מכבר. עוד טוען הנתבע שהתובעת מעולם לא התלוננה לפניו באשר להתנהלותו עד למועד הגשת התובענה. כמו כן היא היתה מעודכנת בכל מהלך שנעשה בקשר למגרש וזו הסכימה ואישרה כל פעולה. בחשבון הנאמנות הוחזקו 500,000 דולר שהשימוש שנעשה בהם היה אך לצרכיה של התובעת. הנתבע מדגיש עוד שאם התובעת סברה שהוא מרמה אותה, אזי אין הסבר להתקשרותה עימו בעסקה השנייה עם שובה ארצה. עוד מדגישים הנתבעים שהסכום שנותר בחשבון הנאמנות בגובה 40,000 דולר הושב לתובעת בפגישה בה נכחו אנשים נוספים שהעידו שסכום זה הושב לה, וסכום נוסף של 40,000 דולר הוחזר לה לשיעורין.
לבסוף טוענים הנתבעים שהתובעת ידעה אודות כל מהלך שביצע עבורה הנתבע, שפעל אך לפי הוראותיה. כמו כן הועבר לתובעת הסכם הרכישה והיא אף חתומה על חוזה פיתוח מול מנהל מקרקעי ישראל הנושא את התאריך נובמבר 2005, ומשכך אין להישמע לטענתה שחוזה הרכישה לא הועבר לה.
בתביעה-שכנגד טוענים הנתבעים שהתובעת חבה להם פיצוי בגין הוצאת לשון הרע, כמו גם השבת כספים ששילמו מכספם עבור פיתוח הקרקע של התובעת והוצאות שונות שנגרמו להם בתקופת מגוריהם של התובעת ובנה בביתם.

דיון והכרעה
התביעה העיקרית
התובעת טוענת, כאמור, שהנתבע חתם על הסכם המכר לרכישת המגרש כנאמן על זכויותיה. אמנם אין מסמך בכתב המעיד על קיום הנאמנות או היוצר אותה, אולם הנתבע אינו מכחיש שרכש את המגרש לשימושה של התובעת.
לעניין יצירת הנאמנות, סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979 (להלן "חוק הנאמנות") קובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". לעניין צורתו של חוזה הנאמנות, דרישת הכתב אינה תנאי לקיומה של הנאמנות, וחוזה נאמנות יכול שייעשה בעל פה, בכתב, בהתנהגות וכיו"ב, כמו כל חוזה אחר.
שלמה כרם מתייחס בספרו "נאמנות" ליצירת חוזה הנאמנות:
"חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת. אין חוק הנאמנות דורש צורה מסוימת ... קיבול הצעת חוזה על-ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות...
מטבע הדברים, לעתים קרובות נכרת חוזה נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחס האימון שיוצר הנאמנות רוכש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה...
חוזה, ובכלל זה גם חוזה בעל-פה, ניתן לפירוש (כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (תוספת שלי-ה.ג.) "לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות" (שלמה כרם נאמנות 184 (מהדורה רביעית חדשה ומורחבת, 2004) (להלן:-"כרם"; ההדגשות הוספו).

ניתן להתקשר בהסכם נאמנות שבעל פה, אותו יש להוכיח בעדויות הצדדים לו ובראיות אחרות. הנתבע אינו טוען לבעלות במגרש, אלא מאשר שרכש אותו עבור התובעת. לשם כך נפתח גם חשבון נאמנות על שמה של הנתבעת שמטרתו תשלומי כספים שונים בגין עסקת הרכישה של המגרש. משכך, לא נראה שיש מחלוקת שהנתבע שימש כנאמן לזכויות התובעת ולכספים שהעבירה לידי הנתבע. התובעת טוענת שעל הנתבע, כנאמן שלה, לנהוג ביושר ובהגינות כלפיה. שעה שגבה ממנה יותר כספים משווי העסקה בפועל בצירוף הוצאות נלוות אותן לא אישרה, הרי שהפר את חובותיה כלפיה כנאמן.
אין מחלוקת כי נאמן חייב לפעול לטובת זולתו, הנהנה. המסגרת הבסיסית של יצירת נאמנות היא חוזית, דהיינו פרי הסכמה בין הנאמן לבין מי שהקנה לו את השליטה בנכס (ראו בספרו של כרם לעיל, עמוד 11). עוד חייב נאמן, בין השאר, להחזיק את נכסי הנאמנות בנפרד מנכסים אחרים או בדרך המאפשרת להבחין ביניהם (סעיף 3(ג) לחוק הנאמנות); לנהל חשבונות בענייני הנאמנות ולמסור לנהנים דו"ח שנתי, דו"ח בסיום כהונתו וידיעות לפי דרישתם הסבירה (סעיף 7 לחוק הנאמנות); והוא אינו רשאי להפיק טובת הנאה מנכסי הנאמנות כאמור בסעיף 13 לחוק הנאמנות.
בענייננו העבירה התובעת ביום 26.7.05 לנתבע יפוי כח "לנהל כל מה שקשור בקניית חלקת אדמה אשר בחשמונאים מס' 168" (נספח א' לכתב התביעה). בסופו של דבר, שימש יפוי הכל לרכישת הזכויות במגרש 166 ולא 168, וזאת על דעת התובעת. לאחר מכן העבירה התובעת לחשבון הנאמנות סכומים שונים: 119,985 דולר בתאריך 27.7.05 (נספח ב' לכתב התביעה) ו-339,985 דולר ביום 24.8.05 (נספח ג' לכתב התביעה), וכן סכום במזומן של 28,000 $ שנמסר לידי הנתבע. ביום 25.7.05 נחתם בין החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש לבין התובעת (באמצעות הנתבע 1) הסכם הרכישה (נספח ד' לכתב התביעה), בו צוין כי מחיר רכישת המגרש הוא 60,000 דולר. ביום 27.7.05 הועבר מחשבון הנאמנות לעו"ד ימיני שטיפל בעסקה סך של 90,382 ₪ (נספח ה' לכתב התביעה). באותו היום בוצעה העברה בנקאית נוספת בסך 180,755 ₪ מחשבון הנאמנות (נספח ו' לכתב התביעה). סה"כ מדובר בשתי ההעברות הללו בסכום כולל השווה ל-60,000 דולר (לפי השער היציג באותו יום, שעמד על כמעט 4.55 ₪ לדולר). ביום 1.11.05 נחתם הסכם פיתוח בין התובעת לבין המנהל האזרחי אזור יהודה ושומרון (נספח ז' לכתב התביעה). לשיטת התובעת, הנתבעים הציגו קבלות אך עבור שכ"ט עו"ד ימיני בסך 1,586 ₪, תשלום עבור מס רכישה בגובה 13,626 ₪, תשלום למנהל האזרחי באיו"ש בגובה 2,500 ₪ ותשלום למודד בגובה 3,600 ₪. משכך, טוענת התובעת שעל הנתבעים להשיב לה את הסכום שהעבירה להם בניכוי אלה: מחיר המגרש על פי הסכם המכר, תשלום דמי שכירות למשך חודשיים בהם שהתה בביתם, וההוצאות בגינן הוצגו לה הקבלות. בסך הכל היא זכאית, לשיטתה, להשבה של סכומי קרן המסתכמים ב-275,013 ₪, ובשערוך ליום הגשת התביעה – 314,708 ₪. התובעת טוענת עוד לנזק כללי שנגרם לה בסך 75,000 ₪, סכום שלשיטתה יש להוסיפו לסכום ההשבה הנ"ל.
הנתבעים מצידם מסכימים שהמגרש נקנה תמורת 60,000 דולר. כמו כן הם מאשרים שביום 25.7.05 העבירה התובעת לחשבון הנאמנות סך של 119,985 דולר, אך לטענתם כבר אז היתה מעורבת יחד עם הנתבע בעסקה השנייה, לפיה תמורת 90,000 דולר ירכוש הנתבע את הקרקע עבורה ועבורו. לפיכך, מסכום ההפקדה הראשון שולמו 99,530 דולר, כאשר סכום זה מורכב מהרכיבים שיפורטו להלן: עבור רכישת הקרקע 60,000 דולר, וכן 21,312 ₪ (4,730 דולר) עבור הוצאות הרכישה: שכ"ט עו"ד ימיני, מס רכישה, תשלום למנהל איו"ש, תשלום למודד ותשלום עבור שני חודשי שכירות. סכום נוסף בגובה 1,300 דולר שולם עבור בניית גדר בין המגרשים, וסך של 10,000 $ שולם על חשבון הוצאות הפיתוח של המגרש, כפי שסוכם לטענתם עם התובעת. סכומים אלה מסתכמים לסך כולל של 77,530 דולר, והיתרה בסך 22,000 דולר שימשה בחלקה עבור תשלום חלק ממקדמה (בגובה 40,000 דולר) עבור רכישת הקרקע בעסקה השנייה, ובחלקה עבור השבת הוצאות שהוציאו הנתבעים לרגל חתונת בנה של התובעת, סכום שהוסכם על ידי התובעת שיושב להם. כמו כן, לאחר שהעסקה השנייה לא יצאה אל הפועל הושב לתובעת במזומן סכום של 40,000 דולר ויתרת הכספים ששילמה בגובה 40,000 דולר, הושבו לה בתשלומים (נספחים ב'1-ב'4 לכתב ההגנה).
כדי להכריע בתביעה העיקרית, יש לברר את כל התנועות הכספיות שבין הצדדים. מסתבר שאין מחלוקת כי התובעת העבירה לנתבעים את הסכומים הבאים: 119,985 $ ביום 27/7/05; 28,000 $ במזומן בתאריך שלא צוין; 339,985 $ ביום 24/8/05. בסך הכל מדובר ב-487,970 $ וכאמור לעיל, אין מחלוקת לגבי נתון זה. עוד טוענת התובעת כי העבירה סכום נוסף של 80,000 $ בגין העסקה השניה, וסכום זה הושב לה במלואו ואינו כלול בתביעתה. גם נתון זה, לכשעצמו, אינו שנוי במחלוקת.
אשר לשימושים בכספים, אין מחלוקת כי הסכומים הבאים הוצאו מתוך הכספים שהעבירה התובעת, כולם בקשר לעסקה הראשונה: 60,000 $ מחיר רכישת המגרש, ששולמו בשני סכומים של 90,382 ₪ ו-180,755 ₪; דמי שכירות עבור חודשיים בסכום כולל של 1,500 $; ותשלומים בקשר לרכישה (שכר טרחת עו"ד; שכר מודד; תשלום למנהל האזרחי; מס רכישה) שסכומם הכולל 4,730 $. כן אין חולק כי הנתבעים החזירו לתובעת סכום של 360,290 $.
המחלוקת בתביעה העיקרית, למעט עניין הנזק הכללי בסך 75,000 ₪, מתמקדת רק בהפרש שבין הכספים שהתקבלו כאמור לעיל ואשר סכומם אינו שנוי כלל במחלוקת, לבין אותם סכומים שאין חולק על השימוש שנעשה בהם ועל הלגיטימיות שלו או על השבתם לתובעת, לפי המקרה וכפי שפורט לעיל. הפרש זה עומד על 61,450 $, ורק בו יש צורך לדון בכל הנוגע לתביעה העיקרית, למעט רכיב הפיצוי על נזק כלי הכלול בה אשר יידון בנפרד בהמשך.
הנתבעים טוענים כי סכום ההפרש דלעיל אינו מגיע לתובעת, וטוענים לגביו שהוא כולל את הסכומים הבאים: 1,300 $ ששימשו לבניית גדר בגבול מגרש 166; 10,000 $ הוצאות פיתוח למגרש 166; 10,000 $ עלות חתונת בנה של התובעת, שהנתבעים נשאו בה והתובעת התחייבה להשיב להם; ו-40,000 $ שהשיבו לה במזומן נוסף לסכום שהשיבו ואשר השבתו אינה שנויה במחלוקת. בסך הכל, מסתכמים סכומים אלה ב-61,300 $. לעניין ההפרש שנותר המסתכם ב-150 $ מעלים הנתבעים את ההשערה שמדובר כנראה בעמלות בנקאיות.
אתייחס עתה לסכומים שבמחלוקת כאמור לעיל אחד לאחד, אולם טרם שנעשה כן נתייחס לשאלה מהן העובדות הצריכות הוכחה בהקשר זה. נקודת המוצא של דיוננו, שאינה במחלוקת וממילא אינה טעונה הוכחה, היא כי מדובר בשימוש שנעשה על ידי הנתבעים, כנאמנים, בכספי נאמנות שהופקדו בידם על ידי התובעת. עוד אין צורך להוכיח כי מטרת הנאמנות היתה רכישה של מגרש 166 עבור התובעת. שימוש בכספים להגשמת מטרת הנאמנות הוא לא רק לגיטימי, אלא הוא אף בגדר מילוי חובותיו של הנאמן. כך, ברור ששימוש בכספים לצורך תשלום מחיר הרכישה הוא שימוש מותר ואף מחויב. כך גם לגבי שימוש בכספים לביצוע תשלומים הנובעים ישירות מאותה רכישה ותשלומם הכרחי כדי להשלים או לבצע את הרכישה: שכר טרחת עורך-הדין שטיפל בהיבטים המשפטיים של הרכישה; מיסים ותשלומי חובה הנובעים מהרכישה (תשלום למנהל האזרחי, מס רכישה); שכר טרחת מודד, ככל שנדרשה מדידה; וכיוצא באלה. שימוש של הנאמן בכספי הנאמנות כדי לשלם סכומים שתשלומם הכרחי להגשמת מטרת הנאמנות ונובע ישירות ממנה, הוא שימוש שאינו טעון הסכמה מפורשת ונפרדת של יוצר הנאמנות או של הנהנה (ובענייננו מדובר באותו אדם - התובעת). נראה שהתובעת עצמה אינה טוענת אחרת, ולו משום שהיא עצמה טוענת שהעבירה לידי הנאמן סכומים העולים בהרבה על עלות הרכישה הצפויה של המגרש עצמו (גם אם לפי ידיעתה עמד מחיר הרכישה על 100,000 $, כטענתה). ההסבר לכך הוא שהיא ידעה והבינה שבנוסף לתשלום מחיר המגרש יהיה עליה לשאת גם בהוצאות ובעלויות נוספות בקשר לרכישת המגרש. לעומת זאת, שימוש בכספי הנאמנות לצרכים שאינם הכרחיים ואינם קשורים ישירות להגשמת מטרת הנאמנות אינו מותר, אלא אם הוסכם על כך – בין מלכתחילה, כחלק מתנאי הנאמנות עובר ליצירתה, ובין במהלך תקופת הנאמנות. מקל וחומר שאין נאמן רשאי להשתמש בכספי הנאמנות כדי להעבירם לידיו שלו, אלא אם הם בגדר הוצאות סבירות שהוציא כנאמן, או בגדר שכר נאמנות שהוסכם או שנפסק לזכותו לפי הוראות סעיף 8 לחוק הנאמנות. לפי סעיף 11 לחוק הנאמנות, ניתן לקבוע בתנאי הנאמנות הוראות אחרות לעניין זה. מכאן שבכל הנוגע לכספים שהנתבעים טוענים שנטלו לידיהם כהחזר עלויות שנשאו בהן בקשר לחתונה בנה של התובעת, הרי גם אם אכן נשאו בעלויות כאלה ובשיעור הזהה לפחות לסכום שנטלו לידיהם מכספי הנאמנות לכיסוי העלויות הללו, ואף אם התובעת התחייבה להשיב להם את הסכום בו נשאו כאמור, עדיין השאלה היא האם היו הנתבעים רשאים לעשות דין לעצמם וליטול לידיהם את הסך הנ"ל מתוך כספי הנאמנות. יודגש שאין מדובר בהוצאות שהוציאו הנתבעים לשם מילוי תפקידם כנאמנים או להגשמת מטרות הנאמנות, אלא בהוצאה שאין לה כל קשר לנאמנות ולמטרתה.
מהניתוח הנ"ל עולה כי משהוכח שהכספים הם כספי נאמנות ומשהוכחה מטרת הנאמנות, ושני אלה הוכחו מעצם העובדה שאינם שנויים במחלוקת, עובר נטל ההוכחה לנתבעים בקשר לכל אחד מרכיבי ההפרש בין הסכומים שקיבלו לידיהם במסגרת הנאמנות לבין הסכומים שאין לגביהם מחלוקת. לגבי סכומים שנטען ששימשו להוצאות פיתוח ולהקמת גדר, על הנתבעים להוכיח כי אכן הוציאו את הסכומים הנטענים למטרות אלה, וכן עליהם להוכיח כי מטרות אלה היו חלק בלתי נפרד מרכישת המגרש, או – כי התובעת הסכימה לשימוש בכספים הנ"ל למטרות הללו. לגבי הסכום שנטען כי שימש לשיפוי הנתבעים על הוצאות שהוציאו למימון חתונת בנה של התובעת, על הנתבעים להוכיח כי הוציאו למטרה זו לפחות את הסכום שלטענתם נטלו לכיסוי הוצאות אלה, וכן – כי היו רשאים להשתמש בכספי הנאמנות לשם כך מבחינת תוכן ההסכמות שבינם לבין התובעת. בהקשר זה הועלתה במהלך שמיעת הראיות טענה מפי הנתבעת כי התובעת נתנה הסכמה מפורשת לכל הוראה למשיכת כספים מחשבון הנאמנות. טענה זו יש לדחות. הטענה היא טענה כבושה שלא נזכרה בכתבי הטענות ובתצהירי הנתבעים, חרף חשיבותה המכרעת שאין צורך להכביר מילים אודותיה. נדרשת סיבה טובה לקבל את הטענה בנסיבות אלה, ולא מצאתי כזו. הרכיב האחרון שבמחלוקת בהקשר זה הוא הסך של 40,000 $ שלטענת הנתבעים הוחזר לתובעת. ככלל, זוהי טענת "פרעתי" שנטל הוכחתה על הנתבעים. נזכיר, עם זאת, שהתובעת מודה שקיבלה מהם 40,000 $, אלא שלטענתה מדובר בהחזר של כספים אחרים שנועדו לעסקה השניה, שלא יצאה לפועל.
טרם שניכנס לדיון מפורט בכל אחת מהמחלוקות שבין הצדדים יש להעיר כי עדותם היחידה של הנתבעים בכל עניין שבו עליהם הנטל להוכיח עובדה מסוימת - אין די בה מחמת הוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], ומקל וחומר שזהו הצב מקום בו ניתן היה להביא ראיות נוספות שמקורן אינו בנתבעים עצמם וראיות כאלו לא הובאו. עוד יש לומר כאן כי עדותו של הנתבע, מנקודת מבטו של מי שקורא אותה (שכן העדות נשמעה בפני בית משפט השלום), לא הצטיינה באמינות וזאת בלשון המעטה. הוא טען בכמה הקשרים שיש בידיו מסמכים אך לא טרח להציגם ראיות ללא הסבר. הוא סירב להשיב לשאלה גם לאחר שנדרש לעשות כן ואף אמר שלא ישיב לשאלה גם אם יפסיד בהליך. דומה שהדברים ברורים: לנתבע יש מה להסתיר. הדבר כמובן חותר תחת אמינות גרסתו.
אשר לעלות הנטענת של בניית גדר (1,300 $): אין חולק שהוקמה גדר בגבול חלקה 166 עם החלקה הסמוכה, עליה בנה הנתבע בית. התובעת אף טוענת כי הגדר נבנתה תוך פלישה לחלקתה. בטענה זו של פלישה אין צורך להכריע כאן, משום שאין לה כל השפעה על הסעדים שהצדדים עתרו לקבלתם. מה שרלבנטי לענייננו הוא כי אין כל ראיה לכך שבניית הגדר היתה הכרחית מבחינתה של התובעת, וכי ללא בניית הגדר היתה מטרת הנאמנות נכשלת או מושגת רק בחלקה. נראה שבניית הגדר היתה אינטרס של הנתבע דווקא, כחלק מבניית ביתו על המגרש הגובל. הנתבע לא טען כלל כי הוא זכאי להשתתפות של הנתבעת בעלות הבנייה מכח דיני המקרקעין לעניין מחוברים שבמיצר או מכח דין אחר, ומבלי להכריע בדבר אומר כי נראה שגם לו טען טענה כזו היתה התשובה לכך שלא היה רשאי לעשות דין לעצמו וליטול כספים למטרה זו מתוך כספי הנאמנות. אין טענה של ממש שהתובעת הסכימה לשלם את עלות בניית הגדר, כולה או מקצתה, לבד מטענות כוללניות לפיהן התובעת ידעה על העבודות שנעשו והסכימה להן – טענות שאין בידי לקבוע כי הוכחו כדבעי. העובדה שלנתבע היה אינטרס אישי בבניית הגדר חייבה אותו לקבל הסכמה מפורשת מהתובעת לכך שהיא תישא בעלות הקמת הגדר או תשתתף בה בשיעור מוגדר אחר, ולו מחמת חשיבותו המיוחדת של האיסור על פעולת נאמן מקום בו יש לו עניין אישי בפעולה או בתוצאותיה, אלא אם היתה הסכמה לכך. מעניין להעיר שגם ברגע זה אין הנתבע מפרט האם הסכום שלטענתו הוציא מתוך כספי התובעת לבניית הגדר, סכום של 1,300 $, הוא מלוא עלות הגדר או שמא מדובר בחלק מהעלות, ובמקרה האחרון – באיזה חלק מדובר. זאת למרות שהנתונים מצויים, ללא ספק, בידיעתו המלאה. עובדה זו פועלת בעליל לחובתו. בנוסף, בידי הנתבע גם אין כל אסמכתא לעלות בנית הגדר, ולכך שאותו סכום שהוא טוען לו אכן הוצא על ידו למטרה זו. המסקנה מכל האמור לעיל היא שאין לקבל טענת הנתבע בדבר שימוש בסך של 1,300 $ למטרת הנאמנות.
האמור לעיל חל גם על הטענה שהנתבע עשה שימוש בסך של 10,000 $ לביצוע עבודות פיתוח על מגרש 166. לא הוכח הצורך בעבודות פיתוח, ולא הוכח שביצוען הוא חלק ממטרות הנאמנות או שהוא חיוני להשלמתן. לא הוכח שהתובעת הסכימה להן, ככל שאינן חלק בלתי נפרד מהרכישה או שאינן חיוניות כדי שהרכישה תהיה בתוקף. מה שחמור במיוחד הוא שלא הוכח, ולו במקצת, הסכום שלטענת הנתבע היה עלות העבודות. לטענת הנתבע, מדובר בסכום של 10,000 $. זהו סכום "עגול" באופן המעורר חשד כבד. הסיכוי שעלות עבודות פיתוח, שהנתבע נמנע אפילו ממתן רשימה מפורטת וממצה שלהן (שלא לדבר על זהות מבצעי כל אחת מהן והסכום ששולם לו) מסתכמת בדיוק בסכום כה עגול, הוא סיכוי קלוש בעליל. די בניסיון החיים הכללי כדי לקבוע זאת. לא רק שהנתבע לא השכיל לפרט את העבודות שנעשו אף שהוא ללא ספק יודע היטב מה נעשה, משום שלטענתו הוא שהזמין את העבודות ושילם תמורתן; אלא שהוא גם לא הציג אסמכתא לתשלומו של סכום כלשהו(!) מתוך אותם עשרת אלפי הדולרים שלטענתו שימשו למטרה זו, לזהות המקבל של כל סכום ולמהות העבודה שעבורה שולם הסכום. הנתבע ידע היטב שהוא פועל כנאמן בכספיה של התובעת. הוא היה חייב לדאוג לרישום של השימוש בכל סכום ולאסמכתא המוכיחה את התשלום ואת מהות התמורה שניתנה עבור אותו תשלום. הוא לא עשה כן כלל, ולא נתן לכך כל הצדקה או הסבר (ויוזכר כי לנתבע עסק פעיל בתחום הבניה, כך שלרשותו עומדת מערכת של רישום והנהלת חשבונות). הוא אפילו לא הוכיח מה בדיוק בוצע ומה שווין, או מחירן הראוי, של העבודות שבוצעו ככל שהיו כאלה. התמונות שצורפו לתצהירו של הנתבע בעניין עבודות הפיתוח רק מוכיחות כי בוצעו עבודות פיתוח, אולם לא ניתן אפילו לומר בוודאות שתמונות אלה מלמדות על ביצוע עבודות במגרש 166 עצמו. בכל מקרה, עבודות פיתוח מצריכות, ככלל, היתר ותכנית, אשר לא הובאו כראיות מטעם הנתבע, והוא אף הודה שהעבודות הללו בוצעו ללא היתר. לפיכך יש לקבוע כי הנתבע לא הוכיח גם את הטענה כי השתמש בסך של 10,000 $ לעבודות פיתוח של מגרש 166.
באשר להוצאות חתונת של בנה של התובעת בסך 10,000 דולר, גם כאן לא הוצגה כל אסמכתא שהיא(!) שתתמוך בטענה שסכום זה, שאף הוא "עגול" במידה המעוררת חשד כבד, הוצא בכלל על ידי הנתבעים למטרה הנטענת. ליתר דיוק: הנתבעים לא הוכיחו שי שילמו סכום כלשהו מכספי הנאמנות לכיסוי עלויות החתונה האמורה. זאת ועוד: חשבון הנאמנות נפתח לצורך עסקאות המקרקעין שביצעה התובעת באמצעות הנתבע, ואין הוא משמש כמקור ממנו רשאים הנתבעים למשוך כספים כרצונם אלא אם הוסכם על כך. הסכמה כזו לא הוכחה. אף אם סבורים הנתבעים שעל התובעת להשיב להם כספים שאינם קשורים לעסקאות אלו, הרי שבהעדר הסכמה מראש עם התובעת (להבדיל מעניין תשלום שכר הדירה, שלגביו סוכם מראש שישולם מחשבון הנאמנות) לעשיית שימוש בכספי הנאמנות לשם כך, אין הם יכולים לעשות דין לעצמם ולמשוך את הכספים מחשבון הנאמנות. לפיכך, עליהם להשיב סכום זה לתובעת.
אשר לטענה כי סך של 150 $ מקורו בעמלות בנקאיות: מדובר אמנם בהשערה שאינה בלתי מתקבלת על הדעת, אלא שעמלות בנקאיות מתועדות היטב ברישומי חשבון הבנק. הנתבעים יכולים היו להביא ראיות מלאות לטענה זו. הם לא עשו כן, ללא כל הסבר. על כן גם טענה זו אינה יכולה להתקבל.
בכל הנוגע לסכום של 40,000 $ שהנתבע טוען שהשיב לתובעת: כאן המחלוקת אינה על עצם ההשבה של סכום זה. המחלוקת היא האם אותה השבה של 40,000 $ היא, כטענת התובעת, חלק מההשבה של הסך של 80,000 $ שנועד לעסקה השניה ואשר אין חולק שהושב (ואין חולק שהשבה זו נעשתה בכמה "פעימות" שבאחת מהן אכן הושב סך של 40,000 $); או שמא מדובר בפעולה שאינה קשורה לעסקה הראשונה אלא מצטברת אליה ונזקפת לעסקה הראשונה, כטענת הנתבעים. לאחר עיון בראיות באתי למסקנה שהתמונה המצטברת העולה מהראיות היא, שסביר יותר שאותה השבה של 40,000 $ שעליה מדבר הנתבע היא חלק מהשבת הסכום הכולל של 80,000 $ שהועברו לידיו לצורך העסקה השנייה. כל הראיות שהביא הנתבע, לרבות אלה המתייחסות לאותם 40,000 $, מוכיחות רק את השבתו של סכום מצטבר של 80,000 $, ולא סכום מצטבר של 120,000 $ כפי שניתן היה לצפות על בסיס טענות הנתבע. אנו רואים מהראיות שהנתבעים הגישו כי דאגו לתעד, על ידי שמירת רשומות או על ידי עריכת מסמך מתאים שגם התובעת תהיה צד לו, כל סכום שהוחזר, כאשר תיעוד כזה נערך או בזמן אמת או לאחר מכן. למרות זאת, בידי הנתבעים יש, כאמור, מסמכים המוכיחים רק החזרים המסתכמים בסכום כולל של 80,000 $. שני העדים שהעידו על כך שנכחו כאשר הנתבע נתן לתובעת סך של 40,000 $ לא שכנעו כי אין מדובר באותו החזר המתועד גם בנספח ב'1 לתצהיר הנתבע. בקדם המשפט, בתשובה לשאלה שהופנתה אליו על ידי בית המשפט, טען הנתבע כי היתה בביתו קבלה נוספת המוכיחה כי השיב לתובעת 40,000 $ נוספים וכי קבלה זו נגנבה מביתו. זו גרסה כבושה בעליל שאין לה זכר בכתבי טענותיו. בעדותו הוא אף חזר בו ממנה. העובדה שהעלה גרסה כבושה ולאחר מכן חזר בו ממנה מחזקת את חוסר האמינות של הנתבע, הן באופן כללי והן ובמיוחד בהקשר של המחלוקת הקונקרטית בעניין הזבת הסך של 40,000 $. המסקנה היא כי הנתבע לא הוכיח שהשיב לתובעת סך של 40,000 $ בגין העסקה הראשונה.
מאלפת העובדה שהסכומים שהנתבע טוען שהוציא לצרכים של עבודות פיתוח, בניית גדר ומימון חתונתו של בנה של התובעת, כלולים גם בתביעה-שכנגד. ברור שאין הנתבעים יכולים להשתמש בסכומים אלה פעמיים – פעם כטענת הגנה כנגד התביעה העיקרית, ופעם בתביעה-שכנגד. אם היו רשאים להשתמש בכספי הנאמנות למטרות אלה, יש לדחות את התביעה לגבי סכומים אלה אולם אין מקום לפסוק אותם לזכות הנתבעים במסגרת התביעה-שכנגד שהגישו. דומה שעצם העובדה שהנתבעים בחרו לכלול סכומים אלה בתביעה-שכנגד מלמדת כי גם להם ברור שלא היו רשאים להשתמש בכספי הנאמנות למטרות האמורות.
כדי לסיים את הדיון בתביעה העיקרית נותר לדון בעניין הפיצויים בסך 75,000 ₪ שהתובעת דורשת לקבל בגין מה שהיא מכנה "נזק כללי". אין בידי לקבל רכיב זה של התביעה. נזק "כללי", ככל נזק, צריך להוכיח ולא ניתן להסתפק בעצם העלאת הטענה. לא מצאתי בחומר הראיות ואף בסיכומי התובעת דבר שילמד מהו אותו נזק "כללי", ועל איזה בסיס ניתן יהיה לאמוד את סכום הפיצוי המגיע בגינו. ניתן לומר שכל אימת שמישהו מפר חובה חוזית כלפי אדם אחר, נגרם לנפגע גם "נזק כללי"; אולם אין לומר שכל הפרת חבות חוזית מזכה אוטומטית גם בפיצוי על נזק "כללי" (בנוסף לפיצוי על נזק קונקרטי), מבלי שטיבו ואף עצם קיומו יוכחו. התובעת לא נתנה כל פירוט בדבר טיבו של אותו נזק "כללי", ולא הביאה נתונים כלשהם שיאפשרו לאמוד אותו. היא הסתפקה בעצם הטענה כי נגרם לה נזק "כללי" שאותו היא מעמידה על סך של 75,000 ₪. זה אינו יכול להיות בסיס מספיק לקבלת פיצוי.
בכתב התביעה נקבה התובעת בסכומים בדולרים, והמירה אותם לש"ח לפי שער של 4.5 ₪ לדולר שהוא, לטענתה, השער "במועד הרלבנטי", ותבעה ממנו ואילך הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום בש"ח שהתקבל מחישוב ההמרה כמצוין לעיל. מהו אותו "מועד רלבנטי"? סתמה התובעת ולא פירשה. בהעדר תשובה לשאלת המועד הרלבנטי להמרת הסכומים הדולריים לש"ח, יש לבצע את ההמרה מדולרים לש"ח נכון למועד הגשת התביעה, 2/12/07.
לאור כל האמור לעיל התוצאה היא שהתביעה העיקרית מתקבלת בחלקה במובן זה שהנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך השווה ל-61,450 $ ארה"ב, בערכו בש"ח לפי השער היציג של הדולר ארה"ב ביום הגשת התביעה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק על הסכום המתקבל בש"ח מיום הגשת התביעה. לשאלת ההוצאות אתייחס בנפרד.
התביעה-שכנגד
חלק מרכזי בתביעה-שכנגד הוא הטענה שהתובעת הוציאה את דיבתם של הנתבעים רעה. טענה זו נטענה ללא פירוט. כידוע, הוצאת לשון הרע מחייבת, נוסף להיות תוכן הדברים בגדר לשון הרע, גם את יסוד ה"פרסום". על התובעים-שכנגד לטעון ולהוכיח כלפי מי נעשה הפרסום הנטען. הם טענו בעניין זה טענות כוללניות גרידא, פרט לאזכורה של הגב' עליזה דדון כמי שכלפיה נעשה הפרסום הנטען. תצהירה של עדה זו נפסל על ידי בית משפט השלום, לאחר שהוברר כי בניגוד לאמור בו הוא לא נחתם כלל בפני מי שאימתה את החתימה עליו. כל שנותר הוא עדותה בחקירתה הנגדית, שם אמרה כי דווקא הנתבעת היא שהראתה לה את כתב התביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים. אמנם העדה הוסיפה כי התובעת אמרה לה "שנועה (הנתבעת – ש.מ.) נוכלת" (עמ' 38 ש' 5), אולם מדבריה בהמשך אותה פסקה ובתשובה לאותה שאלה קשה להבין אם הדברים אכן נאמרו על ידי התובעת בעל פה, או שהעדה למדה עליהם מעיון בכתב התביעה שנמסר לה, כאמור, על ידי הנתבעת דווקא. העדה אמרה: "כשדיברתי עם עופרה על זה היא אמרה שהדברים מתכערים ואין לה ברירה אז היא הכניסה אותה לתביעה..." (עמ' 38 ש' 5-6). דברים אלה, כאשר הם מוכנסים להקשר הכולל של העדות, מתיישבים היטב עם האפשרות שהעדה למדה על טענת ה"נוכלות" לראשונה מעיון בכתב התביעה, פנתה לתובעת בעקבות זאת ושמעה ממנה בעל פה כי "אין לה ברירה" בעניין הכללת הנתבעת בתביעה. ברור שאין הנתבעים יכולים לתבוע פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע מחמת עצם תוכנו של כתב התביעה, וברור גם שאם הם אלה ש"פרסמו" את תוכן התביעה כאשר נתנו הם עצמם את המסמך לעדה היחידה שהביאו לעניין הפרסום, לא ניתן לטעון שמדובר בפרסום שנעשה על ידי התובעת (הנתבעת-שכנגד). בכתב התביעה-שכנגד נטען כי התובעת פרסמה דברי לשון הרע על הנתבעים "בישוב ומחוצה לו", ללא פירוט. עוד נטען כי גם בנה, הנתבע-שכנגד 2, פרסם דברי לשון הרע על הנתבעים, וגם לטענה זו לא בא כל פירוט. כאמור לעיל, הראיה היחידה שהובאה לעניין לשון הרע כולו היתה עדותה של גב' עליזה דדון אליה התייחסתי בפירוט לעיל. המסקנה היא כי טענת הוצאת לשון הרע לא הוכחה.
באשר להוצאות הכספיות ששילמו הנתבעים מכיסם להשבחת המגרש ולמימון חתונת בנה של התובעת: כפי שנאמר לעיל, לא הוצגו קבלות המעידות על הסכומים אותם הוציאו הנתבעים. משכך, איני יכול להיעתר גם לחלק זה של התביעה-שכנגד. כמו כן לא פרטו ולא הוכיחו הנתבעים מהן אותן הוצאות שנגרמו להם במהלך שהייתם של התובעת ובנה בביתם, הוצאות שחורגות מאירוחם של האחרונים בביתם. הם גם לא הראו מהו הבסיס לדמי השימוש ה"ראויים" שנדרשו (וכידוע, דמי שימוש ראויים דורשים הוכחה, בדרך כלל בדרך של חוות דעת, ואין די לעניין זה באמדן שנעשה על ידי הנתבעים לבדם). עוד יוזכר כי אין טענה שמלכתחילה הוסכם כי אין מדובר באירוח חינם, והוא הדין באחסון חפצים של התובעת במחסנם של הנתבעים. כיוון שלא הוסכם מלכתחילה שהתובעת ובנה ישלמו עבור אותה שהות ועבור אחסון החפצים, אין מקום להפוך בדיעבד את מה שהיה אירוח חינם לשכירות בתמורה.
לפיכך אין לי אלא להורות על דחיית התביעה-שכנגד, אשר לא זכתה אלא למקום מצומצם ביותר בראיות הצדדים ובטענותיהם, ולא בכדי. נראה בעליל כי הגשתה לא נועדה אלא לנסות וליצור, ולו באופן מלאכותי בעליל, "משקל נגד" טקטי לתביעה העיקרית.
טרם סיום אעיר כי מרבית ראיות הצדדים ורוב טענותיהם היו בלתי רלבנטיות בעליל. כך, הרבו הצדדים בהבאת ראיות ובהעלאת טענות לעניין אופיו, עברו ודרך התנהלותו הכללית של הצד שכנגד. לכל אלה לא היה כל מקום, ו"תרומתן" היחידה היתה להתארכות הדיון ולהסטת תשומת הלב מהשאלות המוגדרות המעטות הצריכות הכרעה. חבל שכך נהגו הצדדים, ואין בדעת בית המשפט להיגרר לכיוונים בלתי רלבנטיים אלה פרט לכך שדרך הילוכם זו של הצדדים תובא בחשבון בפסיקת ההוצאות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל התובענה מתקבלת באופן חלקי כאמור בסעיף 38 לעיל, והתביעה-שכנגד נדחית.
בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת סך כולל של 25,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין, וזאת בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בתביעה ובתביעה-שכנגד יחדיו. בקביעת סכום זה נלקחו בחשבון לא רק התוצאה אלא גם דרך ניהול ההליך על ידי שני הצדדים, כפי שכבר נאמר לעיל. לא נפסקו הוצאות ושכ"ט עו"ד לזכות הנתבע-שכנגד 2, משום שהיה מיוצג יחד עם התובעת והנתבעת-שכנגד 1 ולא נמצאה סיבה להעריך שנגרמו לו הוצאות של ממש.

המזכירות תואיל לשלוח את פסק הדין לצדדים בפקסימיליה ובדואר.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

14 מתוך 14


מעורבים
תובע: עופרה מויאל
נתבע: דוד בן מויאל
שופט :
עורכי דין: