ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין החברה להגנת הטבע נגד מעלה :

בפני כבוד השופטת רנר שירלי

תובעת

נגד

נתבעת

בית משפט השלום בירושלים

פסק דין

כתבי הטענות
1. על פי כתב התביעה התובעת הינה בעלת זכויות השימוש וההחזקה היחודית במקרקעין בשטח 49 אלף מ"ר ובבנוי עליהם בישוב מעלה אפריים, בהתאם לחוזה הרשאה עם המנהל האזרחי מיום 9.4.82. הנתבעת, המפעילה מכינה קדם צבאית במעלה אפריים פלשה למקרקעין ולמבנה, מקיימת בהם מכינה קדם צבאית, ונוהגת בהם מנהג בעלים מבלי שביקשה את הסכמת התובעת. דרישת התובעת מהנתבעת לפנוי המקרקעין והמבנה לא נענתה והנתבעת ממשיכה להחזיק בהם חרף התנגדות התובעת ואף אינה משלמת לתובעת עבור השימוש שלה בהם, דבר. בכתב התביעה מתבקש פנויה של הנתבעת מהמקרקעין והחזרתם לתובעת.

על פי כתב ההגנה מאז שנת 2001 מחזיקה הנתבעת כדין ובהתאם לאישורים שניתנו לה במבנה ובמקרקעין נשוא התביעה. כניסתה למקרקעין וקבלת החזקה בהם היתה על דעת הגורמים המיישבים ועל פי בקשתם. התובעת היתה בעלת זכות חוזית (הרשאה) במקרקעין ולא בעלת זכות קניינית בהם. בהסכם ההרשאה ניתן לתובעת השימוש בקרקע למטרת הקמת בית ספר שדה והיא נטשה את המקרקעין לחלוטין כבר בשנת 1995. מאז הנטישה לא שילמה התובעת את התשלומים המגיעים ממנה בקשר למקרקעין לא לממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ולא לרשות המקומית. הנתבעת נשאה מעת כניסתה למקרקעין בכל התשלומים הכרוכים באחזקת המקום, באבטחתו ושמירתו. לטענת הנתבעת כשהתובעת אינה עושה שימוש בקרקע זכות התביעה בקשר אליהם נשארת בידי הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי אשר העניק לתובעת את ההרשאה לשימוש בפועל. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת הפרה את הסכם ההרשאה בינה ובין הממונה על הרכוש הממשלתי בכך שלא שילמה את התשלומים המגיעים ממנה ובכך פתחה את הפתח לממונה להרשות את כניסת הנתבעת לקרקע. הנתבעת שנתה מצבה לרעה בכך שהתיישבה במקרקעין והשקיעה כספים לאחזקתם. והכל בידיעת התובעת וללא מחאה שנים ארוכות.

2. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של אריה כגן, המשמש כמנהל נכסים של התובעת. כן הוגשה מטעם התובעת תעודת עובד צבור של הגב' חנה ג'אנו ממונה עסקות אצל הממונה על הרכוש הממשלתי באיו"ש ככל הנוגע למצב הזכויות במקרקעין כפי שעולה מרשומי המנהל.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של זאב שרון, המשמש כראש המכינה הקדם צבאית "ארזי הלבנון", של דוד קופלוביץ אשר שימש משנת 1995 ועד סוף שנת 2004 כראש המועצה המקומית מעלה אפריים וכן של אליהו דורון אשר שימש בתקופה הרלוונטית כראש מנהלת אזור התעשייה במעלה אפריים. עוד זומן לעדות מטעם הנתבעת מר עוזי קרן שהיה היועץ לענייני התיישבות במשרד ראש הממשלה בתקופה הרלוונטית. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

הטענות בסיכומים
3. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו מעמדה של הנתבעת במקרקעין הוא של פולש ומסיג גבול ואין לה כל טענת הגנה של ממש. הסכם ההרשאה שנחתם בין התובעת לבין המנהל האזרחי באיו"ש בשנת 1982 וזכויות התובעת מכוחו עומדים בתוקפם ברציפות מאז חתימתו. מהראיות עולה כי כניסת הנתבעת למקרקעין בשנת 2001 נעשתה ללא ידיעת התובעת וללא קבלת הסכמתה ואף ללא פנייה לממונה שהוא בעל הסמכות היחידה לגבי מקרקעי המדינה באיו"ש. הן לתובעת והן לממונה נודע על כניסת הנתבעת למקרקעין בדיעבד כשהכניסה לשם היתה בבחינת מעשה עשוי. כשנודע לתובעת על הפלישה נסיונותיה לפנות את הנתבעת או להסדיר את השימוש הזמני של הנתבעת באמצעות הסכם לא עלו יפה מסיבות שאינן תלויות בה. מהראיות עולה כי התובעת לבדה משלמת לממונה את דמי השמוש בגין המקרקעין בהתאם להסכם ההרשאה ודמי השימוש המגיעים ממנה לפיו עד היום שולמו במלואם. עוד טוען ב"כ התובעת כי בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין וסעיף 30 לפקודת הנזיקין הנטל על הנתבעת להוכיח קיומה של זכות שבדין לישיבתה במקרקעין. לטענתו זכותה של התובעת במקרקעין הוכחה ואינה שנויה במחלוקת. משכך הנטל על הנתבעת להוכיח קיומה של זכות שבדין להחזיק ולהשתמש במקרקעין אך היא אף לא טוענת לקיומה של זכות כאמור ואף מודה שאין לה. אשר לטענה כי הנתבעת קבלה מממשלת ישראל את הזכות להחזיק במקרקעין, טענה זו כלל לא הוכחה ואפילו היתה מוכחת דינה להידחות מבחינה משפטית. גם הטענה ולפיה הפרה התובעת את הסכם ההרשאה עם הממונה ובשל כך ההסכם פקע, דינה להידחות. טענה זו, שדינה להידחות לגופו, נשללה על ידי בתי המשפט כטענה משפטית אפשרית של מסיג גבול כנגד המחזיק בפועל או מי שזכאי להחזיק בפועל במקרקעין, ואינה עולה מכל מקום בקנה אחד עם עמדת הממונה עצמו שבתעודת צבור שהגיש גילה דעתו כי הסכם ההרשאה בתוקף. עוד טוען ב"כ התובעת כי גם לא ניתן בנסיבות העניין להעלות טענה בדבר קיומו של רישיון מפורש ו/או מכללא שכן התנאים לא התקיימו בענייננו ואפילו כן מדובר ברישיון חינם שבוטל. יש גם לדחות כל טענה אפשרית מתחום דיני היושר להשתק או שהוי בנסיבות העניין. לבסוף טוען ב"כ התובעת כי לא הוכח כי הנתבעת השקיעה במקום מעבר להחזקה שוטפת של מבנים קיימים לשם שמירה על הקיים.

לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו התובעת אשר נטשה את המקרקעין תוך שהיא נוטלת את מיטלטליה, ידעה על כניסת הנתבעת למקרקעין בסמוך לכניסתה אליהם ב-2001 אבל רק בשנת 2006 פנתה אליה בדרישה להסדיר את מעמדה במקרקעין ובשנת 2008 הגישה את תביעתה. לטענת ב"כ הנתבעת התובעת ויתרה על זכותה במקרקעין ועל זכותה לתבוע סילוק ידה של הנתבעת. ממכלול הראיות והעדויות הן של התובעת והן של הנתבעת עולה כי התובעת ויתרה על הפעלת המקום כבית ספר שדה עוד בשנת 1997 עת העבירה את זכות השימוש במקרקעין למכללת אריאל והפסיקה כל תשלום בקשר אליהם. עם ההתדרדרות הקשה של המצב הבטחוני בשנת 2001 ונטישת המכללה, נטשה התובעת את המקום תוך מצג ברור שאין לה כל כוונה לחזור לשם, כולל התבטאויות מפורשות של מנכ"לה דאז. לטענת ב"כ הנתבעת מי שבידו זכות שימוש, הצגת מצג בדבר הפסקת השימוש יש בו משום מצג של ויתור על הזכות. הנתבעת שינתה את מצבה לרעה בהתבסס על מצג זה בוותרה על תכניותיה לפעול בצפון הארץ, בהעתקת מקום מגורי הצוות ובהקמת מוסד חינוכי המזוהה עם מעלה אפריים. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי בעוד שלא ניתן לחלוק על תום ליבה של הנתבעת, התנהלות התובעת במשך השנים – העברת זכות השימוש למכללת אריאל בניגוד להסכם עם מנהל יו"ש ואי תשלום דמי ההרשאה השנתיים במשך 9 שנים, מנוגדת לעקרון תום הלב. עוד טוען ב"כ הנתבעת כי לאור מאזן האינטרסים והנזק היחסי, אופי זכותה של התובעת והאינטרס הצבורי יש להעדיף את האינטרס של הנתבעת אשר הגשימה מדיניות של התיישבות במקום בימים קשים שעלולים גם לחזור, על פני אינטרס כלכלי של התובעת אשר ספק אם זכותה לממשו. התובעת גם לא הראתה כי ביכולתה לשוב ולהפעיל בתי ספר שדה בתחומי יו"ש. לנוכח כל האמור יש לקבוע כי התובעת ויתרה על זכות ההרשאה לעשות שימוש במקרקעין ולמצער כי לנתבעת עומדת טענת הגנה של "השתק מכח מצג". לטענת ב"כ הנתבעת העובדות כפי שהוכחו מחייבות לחילופין את המסקנה כי התובעת נתנה לנתבעת רשות מכללא לעשות שימוש במקרקעין ובנסיבות העניין יש מקום לקבוע כי הרשאה זו הינה בלתי הדירה. לבסוף טוען ב"כ הנתבעת כי ממשלת ישראל היתה רשאית, כפי שמצאה לנכון לעשות, להורות על מתן הרשאה לנתבעת לעשות שימוש בקרקע למרות ההסכם שבין התובעת למנהל בנסיבות כפי שנוצרו.

בסכומי התשובה שהגישה התובעת נטען כי העובדות כפי שהוכחו אינן תומכות בטענות הנתבעת וטענתה המשפטית בדבר השתק מכח מצג הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה שכן לא נדונה בכתבי הטענות ולא עלתה כלל במהלך המשפט.

דיון
רקע עובדתי
4. בשנת 1982 התקשרה התובעת ב"חוזה הרשאה" עם המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון באמצעות הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ולפיו מסר הממונה לתובעת מקרקעין בישוב מעלה אפריים על מנת שתקים ותפעיל במקום בית ספר שדה ובנייני צבור. תקופה ההרשאה נקבעה ל-49 שנים החל מיום 1.4.1982 ועד ליום 31.3.2031 (ר' מבוא וסעיפים 4-1 לנספח ת/1 לתצהירו של אריה כגן). התובעת הפעילה במקום בית ספר שדה עד שנת 1997 (ר' סעיף 8 לתצהירו של אריה כגן; סעיף 1 לסכומי הנתבעת). בשל המצב הפוליטי והביטחוני ששרר באזור עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הפסיקה התובעת את פעילותה במקום בשנת 1997 (ר' סעיף 8 לתצהירו של אריה כגן; סעיף 1 לסיכומי הנתבעת). בשנת 1998 התקשרה התובעת בהסכם עם המכללה האקדמית יהודה ושומרון והעניקה לה זכות שימוש במקרקעי בית ספר השדה וזאת בתמורה. המכללה פעלה במקום עד שנת 2001 ואז עזבה אותו (ר' סעיפים 10-9 לתצהירו של אריה כגן; סעיף 1 לסכומי הנתבעת). כעולה מהודעת המכללה אשר צורפה לתצהירו של אריה כגן, פינתה המכללה את המקום ביום 31.7.01 (ר' ת/2). באוגוסט 2001 נכנסה למקום הנתבעת, והחלה להפעיל במקום מכינה קדם צבאית אותה היא מפעילה עד היום (ר' סעיף 15 לסכומי התובעת; סעיף 1 לסכומי הנתבעת; ת/1). העובדות עד כאן אינן שנויות במחלוקת.

כניסת הנתבעת
5. מהעדויות עולה כי כניסת הנתבעת למקרקעי בית ספר השדה לא היתה פרי יוזמה שלה. אותה עת חלה התדרדרות חמורה במצב הבטחוני באזור. עזיבתה של מכללת אריאל היתה קשורה בהתדרדרות זו (ר' עדותו של עוזי קרן עמ' 18, שורות 32-29. ר' גם עדותו של דוד קופלוביץ בעמ' 10, שורות 13-1; עדותו של אליהו דורון בעמ' 27, שורות 13-12). ההתדרדרות במצב הבטחוני הדאיגה לא רק את מי שהיה אז ראש המועצה המקומית מעלה אפריים מר דוד קופלוביץ, אלא גם את ראש הממשלה דאז אריאל שרון. על פי עדותו של עוזי קרן מי שמונה בתחילת 2001 ליועץ ראש הממשלה לענייני התיישבות וכיהן בתפקיד כ-9 שנים "התחילה נטישה של אנשים ממעלה אפרים ובקעת הירדן והגענו למצב שחרדנו לגורל הבקעה ובעצם מתן פרס לפלסטינאים שישיגו את שהם רוצים. באוירה הזאת היינו קשובים לכל פנייה של קבוצת התיישבות כזו או אחרת שיכולה לסייע לחזק את הבקעה. הייתה הנחייה מפורשת של אריק שרון כתוצאה מאיזה ארוע על כביש 60, הכביש המקביל על גב ההר, שנמצא בכל מחיר קבוצות התיישבות.." (ר' עמ' 18, שורות 28-24). ובהמשך "אני לא יודע מועד אבל אני יודע שפחות או יותר בסוף 2001, היה פיגוע בכביש 60, ונסעתי עם ראש הממשלה לנחם אבלים, בבית אל אני חושב אבל לא בטוח, הוא אמר לי במילים חריפות, אם אתה לא תעזור למעלה אפרים ולבקעת הירדן אז מה בעצם אתה עושה במשרד? זה היום צו השעה, כך הוא אמר לי. בדיוק באותה תקופה, קצת יותר מוקדם או יותר מאוחר, הגיעה אלי פנייה של גרעין התיישבותי או מכינה קדם צבאית, שהיתה מיועדת לאביבים בגליל, והיה להם קושי שם שאני לא זוכר מה היה, מבנה לא מתאים או משהוא מהסוג הזה, התקשרו אלי וביקשו ממני לעזור לפתור את הבעיה באביבים. היו מגיעים אלי פניות שונות בנושא התיישבות, ואמרתי להם שאני חושב שצו השעה ואני מאד מעריך את אביבים וישוב ספר וצריך לעזור לו, אבל צו השעה זה הבקעה. הם אמרו לי שהם מוכנים לבחון את האפשרות הזאת, המכינה קדם צבאית של הרב שרון, ובתנאי שאמצא להם מקום מתאים. עמדו אז על הפרק שני מקומות...ואמרתי להם שאני מעדיף את מעלה אפרים אבל צריך לחפש מקום.." (ר' עמ' 19, שורות 11-1). גם על פי תצהירו של זאב שרון, ראש המכינה, התעתדה הנתבעת לפעול באחד מישובי הצפון, אביבים, ואף נקטה בצעדים ממשיים להוצאת כוונתה זו אל הפועל (סעיף 18). לעדותו "..ביקשו מאיתנו בכל לשון של בקשה לבוא לשם (הכוונה למעלה אפריים – ש.ר.) אז נכנסנו" (ר' עמ' 30, שורות 34-33). כך גם עולה מתצהירו של דוד קופלוביץ (ר' סעיף 14).

על פי עדותו של עוזי קרן ההצעה ולפיה תשתכן המכינה במבנה נשוא התביעה היתה של דוד קופלוביץ שהיה אז ראש המועצה "ואמר לנו יש אתר פנוי, שהיה בזמן מסוים של החב' להגנת הטבע, אחרי זה היה בשימוש אריאל והוא מתאים" (ר' עמ' 19, שורות 15-14). הן מתצהירו והן מעדותו של דוד קופלוביץ עולה כי עזיבת המקום על ידי מכללת אריאל הטרידה אותו עד מאוד מבחינה בטחונית. באותה עת נודע לו על המכינה הקדם צבאית והוא סבר כי הדבר הנכון ביותר הוא כי המכינה הקדם צבאית תיכנס למקום (ר' סעיפים 9,7 ו-14 לתצהיר). בעדותו אישר מר קופלוביץ כי נתן את ההרשאה למכינה להיכנס למקום "..בתיאום עם החטיבה להתיישבות ועם עוזר ראה"מ לענייני התיישבות" (ר' עמ' 12, שורות 23-18). כשעומת עוזי קרן עם העדות ולפיה נתן למכינה הרשאה להיכנס למקום השיב "המילה נתן אישור כניסה היא חזקה מדי". ולשאלה "אני שואל אם נתת רשות" השיב "לא, אני לא מוסמך לתת רשות, אני מוסמך להמליץ". וכשנשאל "זאת אומרת לא נתת להם אישור להיכנס" השיב "זאת אומרת אני לא מוסמך לתת רשות" "וגם לא נתת כי אתה לא מוסמך" השיב "נכון" (ר' עמ' 12, שורות 28-22). גם אליהו דורון ששימש בשנים הרלוונטיות כמנהל מנהלת אזור התעשייה במעלה אפריים, שהינו גוף אדמיניסטרטיבי, העיד כי לא נתן את ההרשאה לנתבעת להיכנס למקום אלא היה אך "איש הביצוע בפועל של להכניס את המכינה" (ר' עמ' 26, שורות 20-17). נראה איפוא כי את הרעיון לאכלס את מבנה בית ספר השדה על ידי הנתבעת הגה ראש המועצה דוד קופלוביץ והוא גם מי שנתן את ההרשאה לכך. מעדותו עולה כי הוא מבחין בין שטחים פרטים וצבוריים בתחום המועצה כאשר האחרונים "שייכים למקום" וכשנשאל "אני אומר לך שאין שום הבדל בין המעמד המשפטי של בית ספר שדה מעלה אפרים לבין כל בית מגורים אחר" השיב "ואני אומר לך שזה לא נכון. יש להבדיל בין בתים למוסד חינוכי, למרפאה, לבית כנסת, למקווה, יש הבדל מהותי בין בית פרטי לבין מוסד חינוכי" (ר' עמ' 13, שורות 19-13).

שאלת הסכמת/מודעות התובעת
6. האם הסכימה התובעת לכניסתה של הנתבעת למקום עובר לכניסתה? על פי תצהירו של אריה כגן פלשה הנתבעת למקרקעין ללא ידיעת התובעת וללא הסכמתה (ר' סעיף 11). על פי תצהירו של דוד קופלוביץ הודע לתובעת על כניסת המכינה (ר' סעיפים 10 ו-14 לתצהיר). אריה כגן שלל זאת בעדותו (ר' עמ' 7, שורות 8-6). עדותו היתה נאמנה עלי. מעדותו של קופלוביץ עולה כי כלל לא ידע עובר לכניסתה של המכינה כי קיים הסכם בין התובעת לבין המנהל האזרחי באיו"ש וכלל לא היה מודע למצב הזכויות בנכס (ר' עמ' 10, שורה 32 – עמ' 11, שורה 10). עוד עולה מעדותו, בניגוד לאמור בתצהירו, כי נפגש לראשונה עם גורמים אצל התובעת לאחר כניסתה של המכינה למקום (ר' עמ' 11, שורה 34 – עמ' 12, שורה 6). גם עוזי קרן העיד כי כלל לא ידע מי בעל הזכויות במקום, לא בדק זאת, ולא העלה בדעתו כי לתובעת זכויות במקום (ר' עמ' 21, שורות 15-8). גם אליהו דורון העיד כי לא ידע שלחברה להגנת הטבע חוזה בנוגע למקום וכי כלל לא בדק את נושא הזכויות מאחר ולא חשב כי זה מתפקידו (ר' עמ' 25, שורות 29-24). נראה איפוא כי לא נתבקשה ועל כן גם לא ניתנה הסכמת התובעת לכניסתה של הנתבעת למקום, עובר לכניסתה.

7. מתי נודע לתובעת לראשונה על כניסתה של הנתבעת למקום? אריה כגן העיד כי אינו זוכר באיזה תאריך בדיוק נודע לו על כניסת הנתבעת למקום אך הוא מניח "..שכחודשיים שלושה אחרי שהם פלשו" (ר' עמ' 3, שורות 11-10). עדות זו לא נסתרה בכל עדות או ראיה אחרת.

8. אלו הן העובדות שהוכחו. האם זכאית התובעת לנוכח האמור לדרוש את פינויה של הנתבעת מהמקום? הנתבעת מעלה שלוש טענות משפטיות שדי בכל אחת מהן כדי לדחות לטענתה את התביעה. אדון בהן אחת לאחת.

ויתור/מצג
9. הטענה הראשונה היא כי התובעת ויתרה על זכויותיה במקום ולכל הפחות יצרה בהתנהגותה מצג ולפיו היא מוותרת על זכויותיה. הנתבעת הסתמכה על מצג זה ושינתה מצבה לרעה. בנסיבות אלו מנועה התובעת מלהתכחש למצג שיצרה. מאחר וסבורה אני כי יש מקום לדחיית הטענה לגופה לא ראיתי מקום להתייחס לטענת התובעת בסיכומיה בדבר הרחבת חזית בהקשר זה.

כאמור אין מחלוקת כי עד סוף יולי 2001 החזיקה במקום מכללת אריאל מכח הסכם עם התובעת לשימוש במקום תמורת תשלום. אף לעדותו של קופלוביץ ידע כי היה קיים קשר בין התובעת למכללה, הגם שלא ידע אם מדובר היה בהסכם בכתב ובתשלום תמורת השימוש במקום (ר' עמ' 9, שורות 29-21). גם אם ההסכם היה מנוגד להסכם ההרשאה שבין התובעת לבין המנהל האזרחי (ור' בעניין זה את המכתב אותו כותב המנהל לתובעת לאחר כניסת המכינה למקום ת/3), לא ניתן לאמר כי יש בחתימת ההסכם האמור משום מצג בדבר ויתור על זכויות. ודאי לא ויתור עליהן. אין מחלוקת כי כבר באוגוסט, כשבועיים או שבועיים ומחצה לאחר שפינתה מכללת אריאל את המקום, נכנסה למקום הנתבעת. ככל שלא היה מצג בדבר ויתור שבועיים וחצי קודם לכן, ודאי אין בפרק הזמן הקצר שחלף עד לכניסתה של הנתבעת למקום כדי ליצור מצג כאמור. זאת, גם אם לא השקתה התובעת את המקום בפרק זמן זה. אין גם לאמר כי בנסיבות אלו הסתמכה הנתבעת על מצג כלשהוא מטעם החברה להגנת הטבע. אולי מצג מטעם ראש המועצה דאז. אולי מצג מטעם ממשלת ישראל על נציגיה השונים, אך לא מצג מטעם התובעת. כך גם על פי תצהירו של זאב שרון, ראש המכינה הקדם צבאית, הגשת התביעה היתה בניגוד למצגים שהוצגו על ידי הגורמים המיישבים שפנו אל הנתבעת לקבלת המקום ולהפעלתו (ר' סעיפים 12 ו-24 לתצהיר). לא מצגים של התובעת.

10. האם במהלך הזמן עד להגשת התביעה בשנת 2008 נוצר מצג כאמור בדבר ויתור? מעדותו של דוד קופלוביץ עולה כי לאחר כניסת המכינה למקום התקיימה פגישה במשרדי החברה להגנת הטבע "על מנת לבוא ולסדר את העניינים". כשנשאל "איזה עניינים היה צריך לסדר?" השיב "שבאו וטענו בחב' להגנת הטבע שפלשו להם למקום. אז אני יזמתי את הפגישה.." (ר' עמ' 12, שורות 13-9). אמנם לעדותו אמר לו אז מנכ"ל החברה להגנת הטבע, שנהרג בינתיים בתאונה, כי אין לחברה עניין במקום. לעדותו כך גם אמר לו אז אריה כגן (ר' עמ' 12, שורות 17-16; עמ' 11, שורות 33-25) ואולם אריה כגן הכחיש את הדברים (ר' עמ' 7, שורות 17-16) ועדותו של קופלוביץ בעניין זה גם לא מתיישבת עם תכתובת הקיימת באותן שנים בין התובעת לבין המועצה המקומית. כך בספטמבר 2002 כותב אריה כגן לדוד קופלוביץ "רצ"ב מוחזרים אליכם חיובי הארנונה ששלחתם לנו. מאחר ושיכנתם במקום מכינה קדם צבאית ללא תאום איתנו וללא קבלת הסכמתנו לכך ואיננו מקבלים כל פצוי כספי מכם או מהמכינה, עליכם לחייב בארנונה את המחזיק בפועל בנכס". (ר' ת/2). בספטמבר 2003 כותב אריה כגן לדוד קופלוביץ "במקרה נודע לי ממנהל מקרקעי ישראל כי המועצה ביקשה מהמנהל אישור להקים בית כנסת בשטח בית הספר. אם נכון הדבר אזי אני מזכיר לך כי בית הספר עדיין שייך לחברה להגנת הטבע וכל בניה תוכל להתבצע רק בהסכמתנו". (ר' ת/3). מכתבים אלו אינם מלמדים על היעדר כל עניין של התובעת בנכס ומצג בדבר וויתור על זכויותיה. בשנת 2004 מתקיימת פגישה בין סמנכ"ל החברה להגנת הטבע לבין מר קופלוביץ ובה סוכם שייחתם חוזה על שימוש המועצה בנכס ללא תמורה. כל זאת, על מנת להסדיר את שימוש המכינה במקום. טיוטת חוזה אף נשלחת ככל הנראה אל המועצה (ת/4) אך חוזה לא נחתם לבסוף (ר' עמ' 14, שורה 23 – עמ' 15, שורה 9). על פי עדותו של קופלוביץ מאחר ומדובר היה בתקופת בחירות לראשות המועצה והוא החליט שלא להתמודד, העדיף להשאיר את ההחלטה בנושא לראש המועצה שייבחר (ר' עמ' 17, שורות 27-25). על פי תצהירו של אריה כגן בשנת 2006 מתקיימת פגישה נוספת של התובעת עם ראש מועצת הישוב מעלה אפריים וכן פגישה עם מנכ"ל הנתבעת דאז לשם הסדרת שימושה של האחרונה במקום. מועברת טיוטת חוזה לנתבעת אך זה לא נחתם (ר' סעיף 14 לתצהיר). במכתב הנלווה לטיוטת החוזה כך נאמר: "לשם הזהירות ולמען הסר ספק, אנו שבים ומבהירים כי החברה להגנת הטבע אינה מסכימה ו/או מאשרת את השימוש שאתם עושים במקרקעי ביס"ש מעלה אפרים שלה היום ומתן הסכמה ו/או אישור כאמור מותנה בחתימתכם על חוזה הרשות המצ"ב ובתשלום דמי שמוש כאמור בו. אין באמור משום ויתור ו/או ויתור על תביעה ו/או דרישה שיש לחברה להגנת הטבע כלפיכם בגין השימוש שאתם עושים במקרקעי ביס"ש מעלה אפרים" (ר' ת/4). בטיוטת החוזה מדובר על הסדרת השימוש לתקופה שבין 1.9.06 ל-31.8.09 בתמורה. לאחר שלא נחתם החוזה נשלחים בשנת 2007 ובשנת 2008 מכתבי דרישה לנתבעת לפנות את הנכס ולאחריהם מוגשת התביעה.

אין בהתנהלות התובעת שלאחר כניסתה של הנתבעת למקום, כמפורט לעיל, משום מצג בדבר ויתור על זכויותיה במקום. להיפך. בשנת 2002 מודיעה התובעת כי היה מקום לקבל את הסכמתה עובר לכניסת המכינה למקום ויש ליתן פצוי כספי על כך (ר' גם עדותו של דוד קופלוביץ בעמ' 18, שורות 4-3 ולפיה פנו אליו לפחות פעמיים במהלך התקופה מטעם החברה להגנת הטבע בדרישת תשלום עבור השימוש). בשנת 2003 שבה ומזכירה התובעת כי לא ניתן לבצע פעולות בנכס ללא הסכמתה שכן היא בעלת הזכויות. בשנת 2004 מעבירה התובעת טיוטת חוזה להסדרת השימוש כאשר תקופת השימוש הינה החל מיום 1.9.2001 ועד ליום 31.8.06 (ר' סעיף 4.1 לת/4). גם בשנת 2006 מועברת טיוטת חוזה להסדרת השימוש בין 2006 ועד ליום 2009, הפעם בתמורה. התנהלות זו אין בה כדי להוות ויתור על זכויותיה של התובעת בנכס ואינה יוצרת מצג כאמור. אמנם עד שנת 2006 לא מתועדת פנייה ישירה אל הנתבעת להבדיל מאל המועצה המקומית ולא ברור מתי נודע לראשונה לנתבעת על טענותיה של התובעת ככל הנוגע למקום. ואולם טענת מצג בדבר ויתור על זכויות מניחה מודעות קודמת של המסתמך על קיומן של זכויות. שאם לא כן, כיצד נוצר מצג בדבר ויתור? ככל שהיתה הנתבעת מודעת לקיומן של זכויות התובעת לאחר כניסתה למקום, גם אין זה סביר כי לא היתה מודעת לטענותיה של התובעת בהקשר זה. מכל מקום גירסא מפורשת בעניין זה לא הועלתה. לבסוף. טענת ההסתמכות העיקרית של הנתבעת היא בעצם החלטתה להגיע למקום להבדיל מהמקום בו מלכתחילה תוכננה הקמתה של המכינה (ר' סעיף 12 לתצהירו של זאב שרון; סעיף 24 לסכומי הנתבעת). הסתמכות זו אינה קשורה בהתנהלות התובעת שלאחר כניסתה של הנתבעת למקרקעין.

11. אשר לטענת הנתבעת כי יש באי התשלומים לממונה ולרשות המקומית משנת 1997 כדי להעיד על ויתור על זכויות או ליצור מצג בעניין זה. ראשית, לפי תצהירו של זאב שרון עובדה זו נודעה לנתבעת רק בדיעבד, לאחר פניית התובעת אליה, כך שלא היה בכך כדי ליצור כל הסתמכות מצידה בזמן אמת (ר' סעיף 13 לתצהיר). שנית, לעדותו של אריה כגן לא שולמו דמי החכירה בשל היעדר משלוח דרישות תשלום מצד המינהל (ר' עמ' 5, שורות 30-27). ככל הנוגע לארנונה סברה התובעת כי יש להפנות את הדרישה בנסיבות שנוצרו למחזיק בפועל (ר' ת/2). אין מחלוקת כי התשלומים לבסוף שולמו (ר' עמ' 8, שורות 17-16). בנסיבות אלו ומאחר וממכלול הראיות כמפורט לעיל לא עולה כי התובעת ויתרה על זכויותיה או יצרה מצג בעניין זה, אין גם בעובדת אי התשלומים באופן רציף כדי לשנות ממסקנה זו.

אין בידי איפוא לקבל את טענת המצג בדבר הויתור על זכויות. גם לא את טענת הויתור עליהן.

רשות מכללא
12. טענה נוספת אותה העלתה הנתבעת היא לקיומה של רשות מכללא לשימושה של הנתבעת במקרקעין. אכן ההלכה היא כי קיימות נסיבות בהן ניתן להסיק מהתנהלותו של בעל מקרקעין את הסכמתו לשימושו של אחר במקרקעין, ללא תמורה (ר' ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ. בית הכנסת ובית מדרש החסידים פ"ד לא(3) 210). התנהלות התובעת בין השנים 2001 ל-2006 כמפורט לעיל, מלמדת על הסכמה כאמור. לכל המאוחר נודע לתובעת על כניסתה של הנתבעת למקרקעין כחודשיים שלושה לאחר כניסתה של האחרונה למקום. אף על פי כן פנייה ישירה של התובעת אל הנתבעת לפנוי ו/או לתשלום לא מתועדת עד שנת 2006. למעשה גם לא נטען כי היתה פנייה כאמור. בשנת 2002 דורשת התובעת מאת המועצה המקומית כי תפנה את דרישות הארנונה אל הנתבעת המחזיקה בפועל (ר' ת/2). גם בשנת 2004 טיוטת חוזה שמועברת על ידי התובעת אל המועצה המקומית עניינה הסדרת שהייתה של הנתבעת במקום, ללא תמורה. התובעת למעשה בהתנהלותה משלימה, עד שנת 2006, עם ישיבתה של הנתבעת במקום ללא תמורה. בשנת 2006 דורשת התובעת לראשונה דמי שימוש תמורת השהייה ומשפנייתה אינה נענית דורשת היא את פנוי הנתבעת מהמקרקעין.

13. האם רשאית התובעת לבטל את הרשות מכללא שנתנה לשהותה של הנתבעת במקום ללא תמורה? ההלכה היא "כי כאשר לא ניתנה תמורה מדובר ברישיון אשר ניתן לביטול בכל עת" (ר' ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ. מחלקת עבודות ציבוריות; ע"א 657/71 יקותיאל נ. שר האוצר פ"ד כו(2) 564). ב"כ שני הצדדים מסכימים כי הגם שככלל ניתן לבטל רשות חינם בכל עת, קיימים מקרים נדירים בהם ניתן להגיע למסקנה כי הרשות לשהיית חינם היא בלתי הדירה (ר' סעיפים 52, 56-55 לסכומי התובעת; סעיפים 40-36 לסכומי הנתבעת. השווה ע"א 7139/99 אלוני נ. ארד פ"ד נח(4) 27). לטענת ב"כ הנתבעת המקרה הנוכחי הוא אחד מאותם מקרים נדירים וזאת לנוכח נסיבות כניסתה ושהייתה של הנתבעת במקום. נסיבות שהאינטרס הציבורי דרש את שהייתה במקום, תוך סיכון חיי אדם ותשלום מחיר כבד (ר' סעיף 28 לתצהירו של זאב שרון; עדותו בעמ' 32, שורות 6-2). בנסיבות אלו יש לקבוע לטענת הנתבעת כי הרשות שניתנה היא בלתי הדירה. לטענת ב"כ התובעת יש לדחות טענה זו.

אכן נסיבות כניסתה ושהייתה של הנתבעת במקום היו, כעולה מהעדויות, בתקופה שבה היה אינטרס בטחוני צבורי מהמעלה הראשונה כי גורמים כדוגמת הנתבעת יגיעו לישוב מעלה אפריים. הנתבעת לא ביקשה זאת. אחרים ביקשו ממנה. ראש המועצה המקומית מעלה אפריים. עוזר ראש הממשלה דאז לענייני התיישבות ויתכן אף גורמים נוספים. הנתבעת תוך ביצוע מעשה של הקרבה שגבה מחיר דמים, הגיעה למקום ונשארה בו. אכן פנוייה כעת משהשתנו הזמנים מעורר תחושת אי נוחות. יתכן גם, ונקווה שלא, כי תנאים ששררו בעבר יחזרו בעתיד ומה אז? עם זאת, זכות השימוש במתקני בית ספר השדה לא היתה נתונה למועצה שהתירה את השימוש. גם לא לממשלת ישראל שביקשה באמצעות נציגיה מאת הנתבעת להגיע למקום. זכות השימוש היתה נתונה לחברה להגנת הטבע אשר את הסכמתה איש לא ביקש. כבר בשנת 2004 הביעה התובעת את עמדתה כי מדובר ברשות חינם לתקופה קצובה. עד שנת 2006 (ר' ת/4). ב-2006 כבר דרשה תמורה (ר' נספח ת4 לתצהירו של אריה כגן). לא ברור כי הצדק דורש כי בעלות של מימוש האינטרס הצבורי של שהייתה של הנתבעת במקום תישא דווקא התובעת להבדיל מהצבור בכללותו. יתכן כי המסקנה היתה אחרת אילו היתה המדינה או המועצה המקומית בעלת הזכויות בנכס. ואולם הן אינן. כעולה מעדותו של זאב שרון פניות לממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי שיבטל את ההסכם עם התובעת לנוכח הפרות ההסכם על ידה ובנסיבות העניין, לא נענו (ר' עדותו של זאב שרון בעמ' 31, שורות 31-27; עמ' 32, שורות 19-16). בנסיבות אלו אינני סבורה כי הצדק דורש כי בית משפט יפקיע את זכויותיה של התובעת בנכס. וזוהי המשמעות של אי הדירות הרשות שניתנה.

הרשאה על ידי המדינה וביטולה
14. לנוכח העובדות שהוכחו גם הטענה השלישית שהעלה ב"כ הנתבעת ולפיה רשאית היתה הממשלה ליתן הרשאה לנתבעת לעשות שימוש בקרקע למרות ההסכם שבין התובעת למנהל, דינה להידחות. כעולה מעדותו של עוזי קרן, מי שהזמין את הנתבעת להגיע למעלה אפריים, הוא כלל לא ערך ברור בנוגע לזכויות במקום ולא נתן הרשאה להיכנס לנכס, אלא סמך בעניין זה על ראש המועצה דאז אשר מסר לו כי הנכס פנוי (ר' עמ' 21, שורות 13-8). לעדותו כלל לא היה מודע לזכויות התובעת במקום (ר' שם, שורות 15-14). בנסיבות אלו אין לייחס לממשלת ישראל כוונה ליטול את זכויות הנתבעת בנכס ולבטל את זכות השימוש שניתנה לה. כאמור גם ניסיונות לעשות כן ישירות מול הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי לא צלחו. לנוכח האמור דין הטענה להידחות.

יש גם לדחות את הטענה ולפיה "פקע" או בוטל הסכם ההרשאה בין התובעת לבין המנהל האזרחי באמצעות הממונה לנוכח הפרות שונות של ההסכם מצד התובעת. בלא לחוות דעה לגופה של טענה, הסכמים אינם "פוקעים" עקב הפרה אלא לכל היותר ניתנים לביטול בעקבותיה וזאת על ידי הצד הנפגע מההפרה. בענייננו המנהל האזרחי באמצעות הממונה. כעולה מתעודת עובד הצבור שהוגשה על ידי התובעת היא עדיין בעלת זכויות השימוש בנכס וכאמור פניות מטעם הנתבעת לממונה לביטולו של ההסכם לא צלחו. אשר על כן גם דין טענה זו להידחות.

סוף דבר
15. התובעת נתנה כאמור לנתבעת רשות לשימוש בחינם. היא רשאית לבטל את הרשות שנתנה. היא ביטלה אותה לכל המאוחר עם הגשת התביעה בשנת 2008.

הנתבעת הינה מכינה קדם צבאית בה לומדים תלמידים. יש לאפשר לנתבעת זמן התארגנות למציאת מקום חילופי ומעבר אליו בהתחשב בכך. אמנם לטענת התובעת מדו"ח המבקר הפנימי של הנתבעת (ת/7) עולה כי קיים פתרון חילופי ואולם זאב שרון העיד כי לא כך הם פני הדברים (ר' עמ' 33, שורות 23-16) ונקודה זו לא נתבררה במידה מספקת. בנסיבות אלו אני מורה על פנוייה של הנתבעת מהמקום עד ליום 1.8.13.

בכתב התביעה עתרה התובעת לפצול סעדים ככל הנוגע לדמי שימוש בנכס וחזרה על כך בסיכומים, בלא תגובה מצד הנתבעת. אני נעתרת לבקשה לפיצול סעדים.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

11 מתוך 11


מעורבים
תובע: החברה להגנת הטבע
נתבע: מעלה
שופט :
עורכי דין: