ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון אזולאי נגד עיריית אילת :

בפני כבוד סגן הנשיא, השופט יואל עדן

התובע:

שמעון אזולאי

נגד

הנתבעת:

עיריית אילת

בית משפט השלום באילת

פסק דין

1. זוהי תובענה לפיצוי בגין נזקים נטענים כתוצאה מהפרות נטענות של הסכם בין הצדדים.

אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם הסכם שעניינו הפעלת פארק שעשועים [להלן: "ההסכם" או "הסכם ההפעלה"].

2. הואיל ועיקר התובענה מתבסס על ההסכם, יובאו תחילה להלן עיקריו:

- העיריה מסכימה לתת לתובע הרשאה להפעלת פארק שעשועים בגן ציבורי בשטח על פי תשריט המצורף להסכם;
- ההרשאה להפעלת הפארק הינה זמנית, תוך שצוין כי הדבר הוא לצורך שיקומו של התובע אשר מוכר כנכה ונמצא נזקק על פי חוק שירותי סעד ולפיכך, פטור ממכרז;
- התובע מצהיר כי ידוע לו כי במקרה ויעוד השטח אינו מאפשר הפעלת פארק ויחייב הגשת בקשה לשימוש חורג, תוגש בקשה על ידו וישולם על ידו היטל השבחה כחוק;
- מטרת ההפעלה על פי ההסכם הינה הפעלת פארק למתקני שעשועים ומשחקים לגיל הרך בגן פרדקין והחזקה שוטפת של המתקנים המוצבים ו/או שיוצבו בפארק ע"י העיריה ו/או ע"י התובע;
- הקמת הפארק, תיחומו והתאורה בו יבוצעו על ידי התובע;
- שירותים וכל מתקן שתציב העיריה ו/או המפעיל יהיו רכוש העיריה בלבד והובהר כי כל מתקן שהוצב או יוצב בפארק יהיה מיום הרכבתו רכוש עירית אילת, למעט מתקנים מתנפחים וציוד נייד לגיל הרך;
- על התובע לעמוד בדרישות העיריה להפעלת הפארק ולהוציא רשיון עסק כחוק;
- ההסכם כולל הוראות בדבר הקמת מבנה שירותים ציבוריים, החזקה ושירותי נקיון, סימון השטח ואיסור על גידור או סגירת הפארק באופן שימנע כניסה או מעבר חופשי לכל אדם, למעט גידור אשר בתשריט הנילווה להיתר הבניה;
- הואיל והפארק ממוקם בשטח אשר על פי יעודו הינו "ציבורי פתוח", התובע מתחייב כי הגישה והכניסה לפארק תהיה חופשית וחינם והתשלום לתובע ינתן על שימוש במתקנים השייכים לו;
- על פי סעיף 10 להסכם, העיריה תהיה רשאית להמשיך בפיתוח הגן ובכלל זה הפארק – לרבות פיתוח הקרקע, הכנסת שירותים ומתקנים, סככות ומבנים וכו'. כבר עתה ייאמר כי הדבר לא נוסח כהתחייבות של העיריה ולא נוסח כזכות של התובע, אלא כי העיריה תהיה רשאית לעשות זאת – ונסיון התובע להסתמך על סעיף זה כראיה לזכות להקמת דוכני מזון או הצללה, ככל שמסתמך על לשון ההסכם, אינו מתיישב עם לשון ההסכם;
- תמורת ההרשאה על התובע לשלם לעיריה סך 2,400 ש"ח לחודש – אם לא תוכל העיריה למסור את שטח ההפעלה לתובע, לא תהיה כל דרישה, טענה או תביעה כלפי העיריה בגין אי מסירת ההרשאה או איחור במועד מסירתה;
- תקופת ההרשאה הינה לשנה אחת;
- לעיריה תהיה אופציה על פי שיקול דעתה להאריך תוקפו של ההסכם לשתי תקופות נוספות עוקבות של שנה כל אחת ובתנאי שהמפעיל יתן הודעה בכתב לעיריה חודש לפני תום התקופה שקדמה לה על כי הוא מעוניין במימוש האופציה;
- במסגרת הצהרות התובע בהסכם הצהיר הוא כי ידוע לו היטב שהפעלת הפארק ומתן השירותים בו הינה הרשאה זמנית בלבד ולא תהיה לו כל זכות במקרקעין וההרשאה להפעלת הפארק מותנית וכפופה להסכמת העיריה וכל עוד הסכמה כזו קיימת.

אשר למועד חתימת ההסכם – כותרת ההסכם מציינת את שנת 2000, אך אינה מציינת תאריך מדויק. כפי העולה מתצהירו של מר בן חמו, ככל הנראה נחתם ההסכם בסוף חודש ספטמבר 2000. עוד ראה תצהירה של גב' עובדיה סעיף 10.

3. התביעה הוגשה על סכום של 1,833,108 ש"ח ואולם הפטור מאגרה הוגבל לסכום של 841,170 ש"ח וכפועל יוצא מכך, גם גובה התביעה.

תחילה יש להתייחס למטרות ההסכם ומהותו, שכן בשים לב לטענות התובע, ובפרט לאלו המבקשות להסתמך על השקעותיו הגבוהות, יש לכך חשיבות.

מטרת ההסכם ומהותו הינם סיוע לתובע בשל מצבו הרפואי, הכלכלי והאישי. הדברים עולים מלשון ההסכם בפרק המבוא לו, וזו לשון ה"והואיל" הרביעי במבוא להסכם:

"והואיל והעיריה מסכימה להרשות זמנית [להלן: "ההרשאה"] למפעיל לצורך שיקומו מאחר והמפעיל מוכר כנכה ונמצא 'נזקק' על פי חוק שירותי סעד 1958, לפיכך, פטור ממכרז ובהתאם לתקנות העיריה [מכרזים] סעיף 3 (2) (א) לפי אישור אגף הרווחה המצ"ב".

הגם שאין בכך כדי לגרוע מהתחייבויות אשר נטלה על עצמה העיריה במסגרת ההסכם, הרי שיש לדבר משמעות באשר לציפיה הסבירה כתוצאה מחתימת ההסכם, ולאפשרות לקרוא אל תוכו חבות של העיריה בשל השקעות גבוהות שבוצעו כטענת התובע.

בסכום החודשי אשר נקבע כי על התובע לשלם לעיריה בגין ההרשאה, יש כדי לתת פרופורציה ולהעמיד את ההסכם ומטרתו באור שונה, היוצר תמונה שונה מזו הנטענת על ידי התובע ביחס להתקשרות כולה.

המבוא להסכם, החזרה על כך שמדובר בהרשאה זמנית, והציון כי ההרשאה הינה מאחר והתובע מוכר כנכה ונמצא "נזקק" על פי חוק שירותי סעד, מביאים למסקנה כי מטרת ההסכם הינה הרצון לסייע לתובע בהיותו נזקק וזאת באופן זמני.

מצאתי לנכון לציין עניין זה לאור הטענות הקשות של התובע כנגד הנתבעת והפועלים מטעמה, ולאור ההשקעות אשר התובע טוען כי השקיע במקום בהיקפים של מאות אלפי שקלים וטענות לאובדן הכנסות בסכומים של מעל 1.6 מיליון ש"ח.

יצויין כי אלמלא נקודת המוצא והעילה לחתימת ההסכם בדבר מצבו של התובע, יתכן והיה מקום לביצוע מכרז, אשר לא בוצע בשל נסיבותיו של התובע. אילו מתוכנן היה היקף השקעות והיקף הכנסות כטענות התובע, ספק רב אם יכול היה התובע לזכות באפשרות של התקשרות ללא מכרז, ובסכומי דמי הרשאה כה נמוכים.

4. בכתב התביעה המתוקן טוען התובע כי נסיבותיה של התובענה אינן שגרתיות נוכח מעורבות הנתבעת כנאשמת במסגרת הליך פלילי אותו נקטה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, כנגד התובע וכנגד הנתבעת. אכן, ננקט הליך פלילי והוגש כתב אישום כנגד הנתבעת והתובע גם יחד, ובענין זה יפורט בהמשך. אין מדובר בעניין שגרתי, אולם אינני מוצא רלוונטיות להליך האמור ביחס לטענות לנזקים של התובע.

על פי כתב התביעה - התובע הוכר כנכה ב – 100%, נתמך על ידי המוסד לביטוח לאומי והוכר כנזקק הזכאי לשיקום תעסוקתי כלכלי, וכי במסגרת ניסיון להביא לשיקומו התעסוקתי – כלכלי, ראה ראש העירייה דאז לקדם את פרוייקט היזמות של התובע להקמת מתקן מתנפחים, המכונה על ידי התובע "ג'ימבורי".

התובע טוען כי נקלע לויכוחים פוליטיים לא לו, ושרשרת אירועים תפסה מקום בתפר בין חילופי ראשי עיר והוא הפך לכלי ניגוח ולמושא להתעללות פוליטית (כך כלשונו בכתב התביעה) בין ראשי העיר, ונטען כי התנהגות העירייה וקברניטיה גבתה ממנו מחיר קשה במימד הכספי ובמימד האישי.

נטען כי התובע הציע לגורמים הרלוונטיים בעיריה תוכנית עסקית מפורטת לאטרקציה האמורה, הוא התבקש להכין תשריט ולהגישו למחלקת ההנדסה על מנת לבחון את השטח המבוקש, ומלווה בברכת הדרך דאג לאישור כל הגורמים, לרבות משטרת ישראל, רשות הכיבוי ורשויות התכנון והבנייה, ולאחר שמילא את כל המוטל עליו הוצא היתר בנייה במאי 2000 לפיו הותר לעלות על השטח, להקים מבנה שירותים וקופה ולגדר את המתחם בגדר היקפית, הסכם הפעלה נחתם באוגוסט 2000, ומיד לאחר חתימתו עלה התובע לשטח והקים את מבנה השירותים והקופה על פי ההיתר.

עוד נטען כי בטרם הספיק התובע להכשיר ולהפעיל את המתקן משך שלושה חודשים, ולאחר שהשקיע כבר בשלב הראשוני של ההקמה והגידור כספים רבים, ביום 10.04.2001 נמסר לידיו צו סגירה לאתר, על ידי נציגי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה.

בהמשך הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, כתב אישום כנגד התובע וכנגד הנתבעת גם יחד, בגין בנייה ושימוש ללא היתר לאתר הג'ימבורי.

התובע טוען כי מצא עצמו מואשם בהליך פלילי לא לו, ומלבד נזק תדמיתי הוטל עליו קנס בסך 5,000 ₪.

על עובדת הגשת כתב האישום ועל עובדת קיומו של הסדר טיעון במסגרתו, אין מחלוקת של ממש. כך גם אין מחלוקת כי הוצא צו סגירה לבקשת הועדה המחוזית, ואולם כפי שהוכח ויפורט להלן, הצו בוטל ימים ספורים לאחר הטלתו.

5. על פי כתב האישום, בתיק 2728/02 בבית משפט ה/שלום בבאר שבע, אשר הוגש בתאריך 7.7.2002, היתר הבנייה הוצא שלא כדין, הואיל והיה בסטייה ניכרת מהתוכנית המפורטת החלה על המקרקעין ולפיכך הוא בטל מעיקרו, ונטען כי התובע והנתבעת (אשר שניהם היו נאשמים בכתב האישום – הנתבעת נאשמת 1, והתובע נאשם 2) משתמשים במבנה ובמקרקעין כפארק שעשועים לצרכים מסחריים וזהו שימוש חורג הטעון היתר ולנאשמים אין היתר כדין.

על פי פרוטוקול ישיבת 12.10.2004 בתיק האמור, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו ניתן פסק דין ללא הרשעה כנגד הנאשמים ובית המשפט אישר את ההסדר לפיו ניתן צו הריסה, אשר דחוי למשך 16 חודשים, כאשר במשך התקופה, הנאשמת 1 (היא הנתבעת כאן) מתחייבת לעשות כל הנדרש על מנת לשנות את הייעוד כך שאפשר יהיה להכשיר את הבנייה ו/או השימוש בשטח שנמסר לנאשם 2 (הוא התובע בתיק זה), ולקבל היתרים כחוק.

עוד צוין בהסדר כי ככל שלא תוגש בקשה לשינוי יעוד על ידי העיריה עד ליום 01.02.05, יהיה רשאי הנאשם 2 (הוא התובע כאן) להגיש בקשה לשינוי יעוד מטעמו.

נאמר בהסדר מפורשות כדלקמן: "הסדר זה הושג ביחס לתיק זה בלבד, ואין בכך כדי להשפיע על כל טענה אחרת או זכות למי המצדדים כלפי הצד האחר".

התובע היה מיוצג באותו דיון.

6. כאמור, על השתלשלות העניינים האמורה אין מחלוקת. יחד עם זאת, התובע טוען בכתב התביעה כי על אף שההסדר ניתן במסגרת הליך פלילי, הרי שלאור עיקריו ולאור הנסיבות החריגות בהן אושר, קיבל הוא מימד אזרחי וכלשונו של התובע: "התחייבות הסכמית של עיריית אילת אשר מטרתה אחת – להביא לשינוי יעוד לשטח שהוקצה לתובע ולהכשירו להפעלת האטרקציה".

הנתבעת טוענת כי הסדר הטיעון מאוחר למועד סיום ההסכם (שהינו לשנה), כי ההתחייבויות במסגרת ההסדר נעשו לפתרון המחלוקות שנוצרו עם הוועדה המחוזית ולא מכוח התחייבות כלפי התובע, ועוד טוענת הנתבעת כי התובע ידע על זכותו (וחובתו) להגשת בקשה לשינוי יעוד מטעמו, והוא בחר מסיבות השמורות עמו, שלא לפעול ולא להגישה.

אין לקבל את טענת התובע המבקשת להיבנות מהסדר הטיעון ולהופכו למקור עצמאי לחובה חוזית במישור האזרחי כלפיו.

הטענה האמורה מנוגדת ללשון ההסדר עצמו, כפי שהוצג בדיון, והמסקנה אשר מבקש התובע להסיק מההסדר, אינה מתיישבת עם שני עניינים מהותיים אשר נכללו במסגרתו : האחד, הקביעה בהסדר כי ככל שהעירייה לא תגיש בקשה לשינוי יעוד עד ליום 01.02.05, התובע רשאי להגיש בקשה לשינוי יעוד מטעמו, והשני, האמירה אשר צוטטה לעיל, על כי ההסדר הושג ביחס לתיק האמור בלבד ואין בו כדי להשפיע על כל טענה אחרת או זכות למי מהצדדים כלפי הצד האחר.

האמור מקשה על קבלת טענת התובע על כי היה בהסדר כדי יצירת התחייבות הסכמית אזרחית.

התובע רשאי היה גם הוא עצמו להגיש בקשה לשינוי יעוד, אך הוא לא עשה כן.

הוסף לכך את הוראות ההסכם כפי שפורטו לעיל, הן בשים לב למטרת ההסכם, הן בשים לב לנסיבות כריתתו והן לאור ההוראה המפורשת בו כי העירייה היא זו הרשאית להגיש בקשות לפיתוח הגן, ובפרט לאור הכפפת ההסכם להגשת בקשה לשימוש חורג על ידי התובע במידה ויעוד השטח אינו מאפשר הפעלת הפארק.

כל אלו מובילים למסקנה כי אותו הסכם אשר במקור נועד להפעלת מתקנים מתנפחים במטרה לסייע בידי התובע, אין בו כדי להכיל את שורת הדרישות של התובע מהעירייה.

התובע טוען כי משך ההסכם הינו שלוש שנים ואילו הנתבעת טוענת כי ההסכם הינו לשנה, כאשר לה בלבד האפשרות להאריכו.

לשון ההסכם מביאה למסקנה ברורה כי יש לדחות את טענת התובע. ההסכם אכן אפשר קיומו למשך שלוש שנים, ואולם השנתיים הנוספות מעבר לשנה הראשונה הינן אופציה הקיימת לעירייה ולא לתובע. מנקודה מהותית זו מתעלם התובע בטיעוניו.

ההסכם מציין מפורשות בסעיף 13.א. כי תקופת ההרשאה הינה לשנה אחת מיום מסירת החזקה ולאחר שהתובע קיבל לידיו את כל האישורים וההיתרים כחוק, לרבות היתר לשימוש חורג במידה וידרש, ותשלום מראש של דמי ההרשאה.

סעיף 13.ב. קובע מפורשות כי האופציה להארכת התקופה לשתי תקופות נוספות בנות שנה אחת כל אחת, הינה אופציה לעיריה. לא נאמר בהסכם כי האופציה קיימת לתובע. ההסכם מוסיף כי האופציה היא לשיקול דעת העיריה: "לעירייה תהיה אופציה עפ"י שיקול דעתה".

המסקנה הברורה מלשון ההסכם, אשר אינה משתמעת לשתי פנים, הינה כי התובע לא קיבל הרשאה ל-3 שנים כפי טענתו, אלא קיבל הרשאה לשנה אחת בלבד, כאשר לעיריה בלבד האופציה להאריך את ההרשאה בשתי תקופות נוספות של שנה אחת כל אחת.

לדבר חשיבות גם ביחס לבסיס טענותיו של התובע לנזקים.

התובע מבקש להסתמך ביחס לטענתו כי מדובר ב-3 שנים ולא בשנה אחת, על מכתב היועץ המשפטי של העיריה מיום 17.09.2000, בו נאמר בסעיף 3: "המדובר בהסכם הפעלה בלבד וזאת לתקופה של 3 שנים [כולל תקופות האופציה]".

המכתב האמור אין בו כדי לשנות במאומה מההסכם. המכתב מציין כי שלוש השנים כוללות אופציה.

כך גם אין במכתב מיום 19.02.04, מהלשכה המשפטית של העירייה (נספח ז' לתצהיר התובע), כדי להביא למסקנה אשר מבקש התובע להסיק. במכתב נאמר כי התוכנית מאפשרת המשך פעולת העסק ואין בכך כדי לשנות מההסכם.

7. הנתבעת הגישה תוכנית לשינוי התב"ע (ר' סעיף 21 לתצהיר גב' שרה עובדיה ונספחים 15 - 18 לתצהירה).

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה החליטה לבטל את ההמלצה להפקדת התוכנית (ר' סעיף 25 לתצהירה של הגברת עובדיה ונספח 19 לו). בעקבות המלצה זו נכנס לתוקפו צו ההריסה.

מכאן שהעירייה פעלה על פי הסדר הטיעון, ואולם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה החליטה לבטל את ההמלצה להפקדת התוכנית.

שיקולי הוועדה המקומית הינם שיקולים תכנוניים, וכך עולה גם מנוסחו של נספח 19 לתצהיר הגברת עובדיה.

8. ביחס לטענתו כי ההסכם הינו הסכם לשלוש שנים, מבקש התובע להסתמך גם על גובה ההשקעה שהשקיע.

אינני סבור כי גובה ההשקעה יכול לשנות מקביעה מפורשת בהסכם. צד להסכם אינו יכול לשנותו באמצעות השקעה שהוא משקיע בעקבותיו.

אשר לשאלת פרשנות ההסכם על רקע ההשקעה – כפי שצוין לעיל, מדובר בהסכם אשר מטרתו הייתה סיוע לתובע, בנסיבותיו כפי שפורטו לעיל.

לא ניתן לפרש את ההסכם כהסכם אשר כוונתו הייתה השקעות בהיקפים האמורים או יצירת רווחים בהיקפים האמורים.

מר בן חמו, גזבר העיריה, העיד בסעיף 11 לתצהירו כדלקמן:

"... בשים לב להכרה בתובע כנזקק סעד, ובשים לב לעובדה כי נחתם עמו הסכם הפעלה לתקופה קצרה בת שנה (ולכל היותר, בתוספת לתקופות האופציה, בת שלוש שנים), ברור כי כוונת הצדדים הייתה לאפשר לתובע להתקיים בכבוד ולשקמו כלכלית ותעסוקתית. לא הייתה כל כוונה ליצר לתובע רווחים בהיקף של כ – 1.6 מיליון ₪, דברים אלה נכונים במיוחד, מקום בו התובע, שלא שילם מאומה עבור הזכות שניתנה לו להפעיל את הפארק משך כשש שנים – מבקש להנות מרווחים עתידיים שהיו צפויים לטעמו על בסיס הפעלת מזנון וביצוע הצללה שכלל לא סוכם לגביהם בהסכם, תוך שהוא נהנה מתקופת הפעלה ארוכה פי כמה וכמה מההסכם".

יש לקבל דברים אלו כעולים בקנה אחד עם ההסכם, לשונו ומטרותיו, ועם מסקנותיי כאמור לעיל.

מדובר בהסכם אשר על פני הדברים כל כולו רצון לסייע לתובע, נזקק, בשיקומו.

ההסכם אינו צופה פני השקעות גבוהות כפי שטוען התובע כי השקיע, ואינו צופה פני הכנסות בסדרי הגודל להם טוען התובע.

מכאן ומנסיבותיו של התובע, גם הפטור ממכרז. פטור אשר ספק רב אם ניתן היה לאפשרו אילו היה מדובר בהשקעות בהיקפים הנטענים ובהכנסות צפויות כנטען.

ציפיות אשר יכול וגרמו לתובע לבצע את ההשקעות האמורות, ככל שבוצעו, לא יכולות להיות נעוצות בלשון ההסכם ומהותו.

מכאן שעצם ההשקעה בפועל, ככל שנעשתה אכן בסכומים להן טוען התובע, אין בה כדי להביא למסקנה השונה מלשון ההסכם בדבר משכו של ההסכם.

9. ההסתבכות, של שני הצדדים, בשאלת ההיתר אשר התברר בדיעבד כי הוצא בסטייה ניכרת מתוכנית מפורטת, אין בה כדי לשנות את מערך היחסים החוזיים בין הצדדים ואין בה כדי להקים עילה ליצירת חובות חוזיות חדשות יש מאין.

הטוען לזכות חוזית חייב לעגנה בהסכמה המקבלת ביטוי בחוזה או מתפרשת ממנו. לא מצאתי, לא בהסכם כמו גם לא בהשתלשלות העניינים שלאחריו, כדי להביא למסקנה כי משך ההסכם הינו שלוש שנים או כי קיימות התחייבויות נוספות לעניין דוכני מזון והצללה, כטענת התובע, ואשר אליהן אתייחס בהמשך.

יש לציין כי בהודיית התובע במיוחס לו בכתב האישום, בו הוא היה הנאשם 2, יש הסכמה לעובדה כי ההיתר היה בסטייה ניכרת, כאמור בכתב האישום.

כאמור התובע היה מיוצג באותו דיון.

10. התובע טוען לחובה של העיריה לפעול לאפשרות הקמת דוכני מזון והצללה במקום.

הנזקים הנטענים על ידי התובע, נסמכים בחלקם גם על בסיס קיום דוכני מזון והצללה שאמורים היו להיות לטענתו.

אין מחלוקת, כי היתר הבנייה המקורי לא כלל דוכני מזון והצללה.

מכאן שכניסת התובע להפעלה בשטח, הייתה על בסיס היעדר המתקנים האמורים.

ההסכם בין הצדדים לא כלל כל חובה של העירייה בקשר עם דוכני מזון והצללה, ולא איפשר הפעלת דוכני מזון. סעיף 10 להסכם קובע כי העירייה רשאית להמשיך בפיתוח הגן, לרבות סככות ומבנים. "רשאית" אין משמעותו הטלת חובה, וודאי שאין משמעותו חובה אשר עליה יכול התובע להסתמך.

התובע השקיע, לטענתו, השקעות רבות, ואלו, ככל שהושקעו, חסרות פרופורציה להסכם ולמטרתו.

התובע מבקש להטיל על העירייה חובה יש מאין, ובכך מבקש הוא כי קופתה הציבורית של העירייה תפצה אותו על נזקים נטענים אשר אין בינם לבין ההסכם וחובות העיריה במסגרתו – דבר.

תוכנית לשינוי התב"ע, שלאחר ההסכם, גם אם כוללת היא הקמת מתקנים שונים, אין בה כדי לשנות את ההסכם ואין בה כדי להקים הסתמכות.

ההסכם לא כלל דוכני מזון ולא כלל הצללה.

ההסכם נוסח כאשר המצב התכנוני, אשר היה ידוע לצדדים, לא אפשר דוכני מזון ולא אפשר הצללה. מכאן שלא ניתן לפרש את ההסכם אחרת.

הכנת תוכנית מפורטת על ידי העירייה להקמת דוכני מזון והצללה, אין בה לכשעצמה כדי להקים חבות חוזית כנגדה, אין בה כדי לשנות מההסכם המקורי, ואין בה כדי להביא למסקנה אשר מבקש התובע להגיע אליה, כי הוא היה רשאי להסתמך על כך שיהיו במקום דוכני מזון והצללה.

הניסיון לשינוי המצב התכנוני באמצעות הגשת תוכנית, הינו ניסיון צופה פני עתיד ומתיישב עם ההוראה בהסכם לפיה העיריה רשאית להמשיך בפיתוח. כל עוד לא שונה ההסכם, אין בעצם הניסיון האמור כדי להטיל על העיריה כל חבות שהיא. אוסיף כי גם בהיעדר ציון האפשרות האמורה בהסכם ודאי שרשאית היתה העירייה לפעול כפי שרשאית היא לפעול במסגרת כלל סמכויותיה.

היחסים החוזיים, תוכנם וגבולותיהם נקבעו בהסכם. הגשת התכנית לא שינתה אותם.

11. יש לציין כי התובע לא שילם, גם לא את דמי ההרשאה בסך 2,400 ₪ לחודש אשר היה חייב הוא לשלם על פי ההסכם. לעניין זה אין הסבר של ממש בפי התובע.

12. לענין משך ההפעלה בפועל – התובע טוען כי פתיחת העסק הייתה ביום 08.01.01 (פרו' עמוד 10 שו' 18 – 19). התובע מוסיף כי ב – 2002 סיים לעבוד, וב – 2003 עבד שלושה חודשים בלבד וסגר את העסק, (פרו' עמ' 15 שו' 30 – 31). התובע טוען כי ביום 10.04.01 נמסר לידו צו סגירה מנהלי, (למרות שתאריך פתיחת הבקשה הוא 30.04.01) (פרו' עמ' 12 שו' 21 – 31) והוא מאשר כי הצו בוטל – "לאחר שהיינו בבית המשפט בב"ש" (פרו' עמ' 13 שו' 19). ואולם הדיון בבית המשפט בב"ש התקיים בתאריך 12.10.2004, ואין הוא קשור להפסקת השימוש.

לתצהירו של התובע צורף רישיון עסק מתאריך 22.05.2002 עד לתאריך 31.12.2003. לתצהיר מר הלל גניש מטעם הנתבעת, צורף רישיון עסק נוסף מתאריך 12.07.2001 עד 31.02.2001.

מהראיות שבפני עולה כי בתאריך 30.04.2001 הוצא צו הפסקת שימוש לפארק על ידי הוועדה המחוזית, והומצא לתובע בתאריך 04.05.2001 (ר' סעיף 14 לתצהירה של הגב' עובדיה), ובתאריך 09.05.2001 בוטל צו הפסקת השימוש (ר' נספח 9 לתצהיר הגברת עובדיה אשר הינו הודעה מוסכמת לבית המשפט על כי צו איסור השימוש יבוטל, ועל גביה צו בית המשפט לפיו ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים).

מכאן שצו הפסקת השימוש היה בתוקף פרק זמן קצר של ימים ספורים.

מכל האמור עולה כי לא יכול להיות חולק כי התובע הפעיל את הפארק, גם בהפחתת פרק הזמן הקצר (ימים ספורים) של הפסקת השימוש, משך למעלה משנה.

לטענת העיריה, התובע החזיק במקום עד 2006. יש לציין כי הסדר הטיעון הינו מיום 12.10.04, כאשר ב"כ המאשימה אומר בשו' 14 בעמוד השני לפרוטוקול כי לא התבקש צו הפסקת שימוש. מכאן המסקנה כי סביר שהפעילות המשיכה לפחות עד 2004. מכל מקום, גם אם נקבל את טענת התובע לפיה במהלך 2003 הפעיל את העסק 3 חודשים (פרו' עמ' 8 שו' 28), עולה כי התובע הפעיל את המקום משך למעלה מ – 12 חודשים ומכאן כי הושלמה התקופה המנויה בהסכם.

13. מכל האמור לעיל, מסקנותיי הן כדלקמן: ההסכם היה הסכם ל – 12 חודשים בלבד, כאשר האופציות להמשכו נתונות לשיקול דעת העירייה בלבד; התובע אינו רשאי לטעון להסתמכות על תקופת הסכם של שלוש שנים; ההסכם לא התייחס לא לדוכני מזון ולא להצללה, ולא הייתה כל חובה על העירייה לאפשר דוכני מזון או הצללה; ההסכם, לשונו, ומטרותיו, עניינם בסיוע לתובע אשר הינו נזקק ואין עניינם השקעות או יצירת רווחים בהיקפים להם טוען התובע; המקום הופעל על ידי התובע למשך פרק זמן העולה על שנה.

מכל האמור, דין התובענה להידחות הואיל ואין כל מקור חוזי או אחר לחיוב העירייה בנזקי התובע הנטענים, נזקים אשר נשענים על ההנחות המפורטות לעיל, ואשר יש לדחותן.

14. התובע הגיש חוות דעת לתמיכה בחישובי נזקיו. מהמסקנות המפורטות לעיל, דינה של התובענה להידחות בהיעדר עילה ובסיס בהסכם או בפרשנותו, ואין מקום להיכנס לחישובים השונים.

למעלה מן הצורך אציין כי חישובי הנזק של התובע נסמכים בעיקר על האפשרות לקיים במקום דוכני מזון והצללה, ובהעדר התחייבות כאמור, הרי שגם הטענות כנגד חישובי העירייה – דינן להידחות.

15. ב"כ התובע טען לעניין מצבו הרפואי של התובע ואף צרף לסיכומיו אישורים רפואיים. אכן עולה מהמסמכים מצב רפואי קשה. יחד עם זאת, אין במצבו הרפואי של התובע כדי לשנות מהמסקנות המפורטות לעיל.

16. אשר להוצאות המשפט – הגם שהתובענה נדחית לאור האמור לעיל, אני מוצא לנכון, בשים לב לנסיבותיו האישיות של התובע ובפרט הנסיבות הרפואיות, לפסוק הוצאות משפט בשיעור נמוך באופן משמעותי מהוצאות המשפט הראויות להליך אשר ניהל התובע והיקפו.

17. אשר על כן התובענה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

פסק הדין יישלח לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 13


מעורבים
תובע: שמעון אזולאי
נתבע: עיריית אילת
שופט :
עורכי דין: