ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ציון כמיסה – ע"י עו"ד דן שפריר נגד משה לוי :

בפני כבוד השופט עוז ניר נאוי

תובע
ציון כמיסה – ע"י עו"ד דן שפריר

נגד

נתבעים
1.משה לוי
2.שושנה לוי
על ידי עו"ד ירון אסרף

בית משפט השלום בנתניה

פסק דין

התובע השכיר לנתבעים בית מגורים ברחוב הנורית 9 בתל מונד, בין התאריכים 1.8.2001 ועד 1.6.2002. מספר הנכס כפי שמופיע ברישומי מועצה מקומית תל מונד (להלן: "המועצה") הינו 5870101 (להלן: "הנכס").

התובע טוען כי הנתבעים לא שילמו את דמי הארנונה החלים עליהם מכח חוזה השכירות ולפיכך עתר בתובענה דנן.

לטענת התובע, בתאריך 20.12.2005 חתם הנתבע על התחייבות מפורשת (נספח ב' לכתב התביעה) לפיה הוא ישלם את חוב הארנונה למועצה, יפנה לועדת ההנחות במועצה ומכל מקום הוא פוטר את התובע מחוב זה.

התובע טוען כי בתאריך 27.12.2005 אישרה המועצה המקומית לתובע, בכתב, כי מלוא חוב הארנונה של התובע בגין הנכס שולם עד לתאריך 31.12.2005 וכי קיימת יתרת חוב לנתבע בגין התקופה שמיום 1.8.2001 ועד 30.6.2002; כמו כן, כי קיימת יתרת חוב בקשר עם שוכרת אחרת אשר התגוררה בנכס, הגברת הדס טופז (נספח ג' לכתב התביעה).

התובע טוען כי למרות האמור פעלה המועצה לגביית יתרת חוב הארנונה בגין הנכס ממנו, בהליכי גבייה מנהליים ולאחר ששילם את החוב, עתר בתובענה אחרת כנגד המועצה להשבת אותם תשלומים ששילם (תא"מ 6781/08 – להלן: "התביעה האחרת").

התביעה האחרת כנגד המועצה התקבלה בחלקה באופן שבית המשפט הורה על השבת הסכומים שנגבו בגין תקופת השכירות של הגברת טופז ואילו באשר לחוב הקשור עם הנתבעים, נדחתה התביעה. לאור האמור, פנה התובע אל הנתבעים דנן, בדרישה לתשלום חובם; משהחוב לא שולם עתר בתביעה דנן.

הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה שכן מקור החוב הינו בתקופת שכירות שהסתיימה בתאריך 31.5.2002 ואילו התביעה דנן הוגשה בתאריך 14.7.2010 ומשכך חלה התיישנות. עוד טענו כי אין יריבות בין התובע ובין הנתבעת שכן הנתבעת אינה מופיעה כשושכרת בהסכם השכירות אותו הציג התובע.
לגופו של החיוב נטען, כי הנתבעים לא שכרו את מלוא הנכס מן התובע אלא רק חלק ממנו בשטח של 170 מ"ר. יתר חלקי הנכס, קומת הכניסה, החניה וחצר הנכס לא הושכרו לנתבעים ואלה שימשו בהסכמת הצדדים את התובע.

הנתבעים טענו גם כי שילמו את מלוא חובם בגין הארנונה ואף הציגו אישור בדבר גמר חשבון לתאריך 31.5.2002. עוד טענו כי הסכום שנתבע על ידי התובע אינו הגיוני באשר סך הארנונה לתקופת השכירות אינו עולה על סך של כ – 4,000 ₪ ומשכך סכום התביעה (16,348 ₪) אינו סביר, אינו הגיוני ואף עובדה זו תומכת בדחיית התביעה.

באשר לטענות התובע ומסמך ההתחייבות הנ"ל עליו חתם הנתבע, טען הנתבע כי חתם עליו בעת שהיה בתקופת החלמה ממחלה קשה וכי בכל מקרה הוטעה לחשוב כי מדובר בחוב זעום של מאות שקלים בלבד.

לאור כל האמור ועוד עתרו הנתבעים לדחיית התביעה.

דיון והכרעה

החלטתי לדחות את התביעה. להלן טעמי.

תחילה, מצאתי לדחות את טענת ההתיישנות שכן ניתן לראות בהתחייבות הנתבע לתשלום חובות הארנונה בשנת 2005 (נספח ב' לכתב התביעה) כהודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; פועל יוצא תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד זה – 20.12.05 – ואילך, ומשכך לא חלה התיישנות.

לא מצאתי בסיס גם לטענת חוסר היריבות בקשר עם הנתבעת, שכן לטענת הנתבעים לא נחתם הסכם השכירות מחד, ומאידך הנתבעת התגוררה בנכס, ולמצער לא נטען אחרת, ומשכך קיימת יריבות אף כלפיה.

יחד עם זאת ולגופם של דברים, התובע לא עמד בנטל להוכיח את מהותו של החוב ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. כך, בכתב התביעה טען התובע בכלליות כי החוב הינו סך 16,348 ₪, ללא כל הסבר. עיון בכתב התביעה ונספחיו אינו מסביר ולו בראשית ראיה, מהו הבסיס לאותו חוב וכיצד חוב זה קשור לנתבעים.

אמנם התובע צרף לתביעתו את התביעה האחרת שהגיש כנגד המועצה, אלא שגם עיון בה אינו נותן כל הסבר לבסיסו של החוב הנ"ל כנגד הנתבעים ו/או בדל של קשר לתקופת השכירות שלהם.

יצוין כי, בישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק דנן טען בא כח התובע כי הסכום הנתבע הינו הסכום שנגבה מהתובע על ידי המועצה, בקיזוז הסכום שהוחזר בעקבות פסק הדין בתביעה האחרת; אלא שבכל הכבוד לא ניתן ללמוד מכך מה הרכבו של החוב וכיצד הוא קשור לתקופת שכירות הנתבעים דווקא, אשר היתה תקופה קצרה, של שמונה חודשים ומחצה בלבד.

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הודאתו של התובע כי כלל אינו יודע מה מהות החוב אותו הוא תובע: "ש. סכום התביעה הוא 16,348 ₪. פרט ממה הוא מורכב. ת. לא יכול לפרט. לא מטפל בזה. לא יודע ממה מורכב. צריך לשאול את אייל" (עמוד 7, שורות 25-26; אייל – בנו של התובע – ע.נ.).

התובע לא זימן לעדות את בנו אייל ואף לא הגיש תצהיר מטעמו. בענין זה חלה ההלכה הפסוקה לפיה הימנעות מהבאת עד מצוי ורלבנטי, משמעותה כי ככל הנראה אותה עדות היתה פועלת לרעתו של הצד שנמנע מהבאתה, ובענייננו לרעת התובע. אף טעם זה תומך בדחיית התביעה. אמנם בפתח שמיעת הראיות ביקשו הנתבעים דווקא לחקור את בנו של התובע בקשה אשר נדחתה. בהמשך שמיעת הראיות עתר ב"כ התובע לשמיעת עדות הבן אלא שבשלב זה לאחר שכבר נשמעה עדות התובע נדחתה אף עתירה זו.

לאור האמור ומטעם זה בלבד, דין התביעה להידחות.

טעם נוסף לדחיית התביעה הינו קיומו של השתק פלוגתא. כך, התובע מבסס את תביעתו על נספח ג' לכתב התביעה שהינו קבלה על תשלום ארנונה לנכס נשוא התביעה (5870101) ובמסגרתו נכתב בכתב יד כדלקמן:

"גמ"ח חוב ע"ש כמיסה ציון עד 30.9.04
יתרת החוב בכרטיס הינה שייכת לטופז הדס...
וכן יתרת חוב ע"ש לוי משה מהתאריך 1.08.09 עד 30.06.02 (לנ"ל אין חוב בגין הנכס הנ"ל נכון עד ל – 31.12.05)..."

כפי שעולה מנספחי התביעה דנן, התובע ביסס גם את תביעתו האחרת כנגד המועצה, על אותו מסמך בדיוק.

במסגרת ההליכים בתביעה הקודמת וכעולה מפסק הדין שצורף על ידי התובע (נספח ה' לתביעה) קבע בית המשפט (כבוד השופטת קולנדר אברמוביץ), לאחר שנשמעו העדים שהובאו על ידי התובע, לרבות את בנו של התובע (אשר לטענת התובע הוא אשר בקיא בנושא דנן) וכן את הגברת ליז ביטון - מנהלת מחלקת הגבייה במועצה, כי מדובר בטעות וכי התובע אינו יכול להיבנות ממנה. וכך קבע בית המשפט:

"בהמשך העידה שמשה לוי התייצב בפניה ומסר לה מסמך בכתב המאשר שהוא שוכר הנכס בתקופה זו וכי מסמך זה הינו בגדר אסמכתא בכתב (ראה עמ' 10 שורות 6-9 לפרוטוקול). אומנם היא העידה שהמסמך אינו ברשותה אולם אין בכך כדי לשנות המסקנה שהשוכר הודיע לה שהוא המחזיק בנכס.
שוב לגבי תקופה זו עולה שההודעה לנתבעת לא היתה בזמן אמת אלה בשנת 2005, ושוב הנתבעת הודתה שעשתה טעות כאשר הודיעה לתובע שמקבלת הודעה זו וכי החיוב יעבור על כתפי המחזיק מר לוי.
כעולה מהאמור לעיל, התובע לא פעל בהתאם לקבוע בחוק ולא הודיע בזמן אמת על שינוי המחזיקים בנכס. לא מצאתי כל הוראה בחוק המאפשרת לתובע הודעה בדיעבד, או מאפשרת לנתבעת שינוי שם מחזיק בדיעבד. אף התובע אינו מצביע על כל הוראה מעין זו המאפשרת הודעה בדיעבד אלא ניתלה בטעות שעשתה עובדת הנתבעת כאשר שינתה רטרואקטיבית את שמות המחזיקים.
כאשר לא פעל התובע על פי חוק, אין לו בענין זה אלא לבוא בטענות לעצמו. אם היה פועל כחוק ומודיע בזמן אמת, היה מחויב השוכר.
כאמור לעיל הנתבעת בטעות אישרה רטרואקטיבית את שינו שם המחזיק, וכאשר גילתה טעותה, השיבה החוב לתובע וביקשה שיסדיר חובו.
אין התובע יכול להבנות מטעות זו של הנתבעת, שכן לו היה פועל כדין ומודיע בזמן אמת אזי ניתן היה לגבות החוב ממר לוי. כעת, מאחר והתקופה לגביה קיים חוב נכנסת לתקופת ההתיישנות, אם לא ישלם התובע החוב, אזי למעשה לא תוכל הנתבעת לגבות החוב ממר לוי, ופועל יוצא הוא שלגבי אותה תקופה לא יחויב הנכס בכל תשלום ארנונה, מצב שאין הדעת סובלת.
התובע, כאשר הבין שהנתבעת דורשת ממנו הסכום גם עבור התקופה ששכר הנכס מר לוי, יכול היה להודיע למר לוי שידרוש ממנו התשלום שכן מר לוי התגורר בנכס באותה תקופה ולא שילם תשלום עבור הארנונה, כאשר לא עשה כן, לא אוכל כעת להיעתר לתביעתו.
משכך, אינני מחייבת להורות על השבת הסכום ששילם התובע בגין תקופה זו לידיו."

כלומר, מותב אחר דן כבר בתוקפו של אותו נספח ג' נשוא התביעה דנן, וקבע כי מקורו בטעות וכי התובע אינו יכול להיבנות ממנו. לפיכך אני סבור כי אין במסמך זה כדי לבסס את תביעת התובע דנן ואף מטעם זה דינה להידחות.

ער אני לכך כי בתביעה הקודמת הנתבעים דכאן לא היו בעלי דין ולכאורה כלל השתק פלוגתא אינו חל כשאין מדובר באותם צדדים. דא עקא, כבר נקבע כי:

"הבחינה (לענין תנאי השתק פלוגתא – נ.ע.) הינה מן הזווית של בעל הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה, להבדיל מבעל הדין הטוען להשתק, שכן, הרעיון העומד מאחורי הכלל הוא למנוע מבעל דין התדיינות נוספת בפלוגתא כלשהי לאחר שכבר היתה לו הזדמנות למצות את זכותו ביחס לאותה פלוגתא במסגרת הליך שיפוטי קודם" [ראה ד"ר נינה זלצמן "מעשה בית-דין בהליך אזרחי" (ת"א, תשנ"א – 1991) בעמוד 141, ה"ש 23].

עוד נקבע כי די שהיה לבעל דין יומו באותה פלוגתא כדי למנוע ממנו יום נוסף ולהכביד על המערכת המשפטית (שם, בעמוד 171). לענין זה קיימת קרבה משפטית בין הנתבעים דנן להליך בתביעה האחרת, אשר הם הנהנים מהקביעות בה ובענייננו הקביעה באשר לנספח ג' הנ"ל (שם, בעמוד 376 ואילך).
בדומה לתביעה האחרת אף בתיק דנן זומנה לעדות מנהלת מחלקת הגביה, הגברת ביטון, אשר עדותה היתה מהימנה עלי. אמנם במסגרת סיכומיו ניסה ב"כ התובע להיבנות מחלק מעדותה של הגברת כהן במסגרתה אישרה לכאורה את תוכנו של נספח ג', כאילו לנתבעים אכן קיים חוב למועצה. דין ניסיון זה להידחות.

ודוק. הגברת ליז ביטון שבה וחזרה על גרסתה כי מקורו של נספח ג' בטעות וכאמור גרסה זו מהימנה עלי. גברת ביטון העידה כי בשל טעות חויבו הנתבעים בתשלומי ארנונה בגין נכס אחר אשר אף הוא שייך לנתבע ואשר מספרו 5870001. לטענתה בעת שנתנה את האישור הנ"ל (נספח ג') לא ידעה על תשלומי הארנונה ששילמו הנתבעים בגין הנכס האחר חלף הכנס דנן (ראה עמודים 9 ו– 10 לפרוטוקול).

הנתבעים תמכו גרסה זו בקבלות אשר צורפו לתצהיריהם (ראה למשל נספחים ב'1 – ב'4 לתצהיר הנתבע) מהם עולה כי התשלומים ששילמו כמפורט בחשבוניות, נזקפו על חשבון ארנונה של נכס אחר של התובע ולא על חשבון הנכס דנן אותו שכרו כאמור.

כלומר, הנתבעים שילמו ארנונה אלא שבשל טעות של המועצה, כפי שאישרה, הגברת ליז ביטון, לא נזקפו תשלומים אלה על חשבון תשלומי הארנונה של הנכס אותו שכרו.

יוצא אם כן, כי מבחינה מהותית, בניגוד לטענות התובע בתביעתו, הנתבעים שילמו תשלומי ארנונה אלא שכאמור המועצה היא שחדלה ולא זקפה אותם באופן נכון. אף טעם זה תומך בדחיית התביעה כנגד הנתבעים.

באמור לעיל תומך אף מוצג נ/1 במסגרתו פורטו תשלומי הנתבעים אשר מיוחסים לנכס אחר של התובע. ברי כי בנסיבות אלה את מלוא טענותיו היה על התובע להפנות כנגד המועצה וכך עשה, אלא שטענותיו אלה נדחו כבר במסגרת התביעה האחרת.

בשים לב לכל אלה אין נפקות לחלק מעדותה של הגברת כהן ממנה מנסה ב"כ התובע להיבנות, כאילו תוכנו של נספח ג' נכון וזאת הן מהבחינה המהותית כאמור והן בשל העובדה כי הענין תוקן במסגרת החקירה החוזרת (ראה עמוד 16 לפרוטוקול).

טעם נוסף לדחיית התביעה הינו הסכום הנתבע. הגברת ביטון העידה ועדותה היתה מהימנה עלי כי סך הארנונה בגין הנכס לתקופת שכירות הנתבעים היה צריך להיות לכל היותר 3,645 ₪ (עמוד 9, שורות 3-4). אף יתר המסמכים שצורפו מעידים על סכומי ארנונה בגבולות סכום זה. אף התובע, כאשר פנה לנתבעים במכתב דרישה בתאריך 5.7.2009 דרש סך קרן של 5,948.20 ובאורח פלא שולש סכום זה במסגרת התביעה. גם ענין זה תומך בדחיית התביעה.

אינני מקבל את טענות התובע באשר לנספח ב' לתביעה במסגרתו התחייב כנטען הנתבע לשלם את החוב למועצה. אמנם מנוסח המכתב עולה לכאורה כי הנתבע מודה בחוב. דא עקא, לגופם של דברים אף מנוסח מכתב זה לא ניתן להבין באיזה חוב מדובר ומה גובהו, כך שגם במסמך זה אין כדי לבסס הודאה בסכום התביעה, שכאמור כלל אינו ברור.

בסיומם של הדברים יצוין כי דין התביעה להידחות אף בשל גרסת התובע. התובע צרף לתביעתו העתק הסכם שכירות בו נכתב במפורש כי הנכס אינו כולל מרתף. במסגרת תצהיריהם טענו הנתבעים כי התובע הותיר בידיו חלקים מהנכס לרבות משרד ומקום אחסון וגרסתם זו היתה מהימנה עלי.

מנגד הציג התובע בענין זה מספר גרסאות. כך בתחילה טען כי בנכס לא ניהל משרדים כלשהם (עמוד 4, שורה 17); באשר למרתף טען כי בנכס שהושכר לנתבעים כלל אין מרתף אלא קומה ראשונה (שם, שורה 10) וכשנשאל לאיזה מרתף התכוון בהסכם השכירות טען: "התכוונתי למרתף הזה והתכוונתי שאת המיסים הוא משלם עבור כל הנכס. אני לא קורה לזה מרתף" (שם, שורות 22-23; הטעות במקור). לאחר מכן, תיקן וטען כי מדובר בממ"ד (שורה 30) והודה כי עשה שימוש בממ"ד (עמוד 5, שורות 3-4). באשר לשאלות מהותיות נוספות בקשר עם הנכס טען כי צריך לשאול את בנו – אייל – שאותו נמנע כאמור מלהעיד. סתירות אלה וכן העובדה כי גרסאות הנתבע ובנו, מר אליהו לוי, לא נסתרו בחקירה נגדית, תומכים אף הם במסקנה אליה הגעתי.

בסיכומם של דברים הנני סבור כי טוב היה עושה התובע לו היה נמנע מהגשת תביעתו דנן ולמצער היה מצרף לתביעתו האחרת אף את הנתבעים דנן. כאמור, התובע כבר ניהל הליך קודם כנגד המועצה שבבסיסו אותן טענות ואותם מסמכים ואלה נדחו על ידי בית משפט כאמור. לו סבר התובע כי הנתבעים דנן חבים בחוב הרי שהיה עליו לצרפם לתביעה האחרת ולא להמתין לתוצאותיה ורק אז לעתור בתביעה דנן.

סיכום

לאור כל הנ"ל, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ציון כמיסה – ע"י עו"ד דן שפריר
נתבע: משה לוי
שופט :
עורכי דין: