ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רקיד מוסא בן מחמוד(אסיר) נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד השופטת יעל קלוגמן

תובע

רקיד מוסא בן מחמוד (אסיר)

נגד

נתבעת

מדינת ישראל (הנהלת כלא השרון)

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה

פסק דין

1. התובע הוא אסיר. הוא תבע מהמדינה פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין עיכוב שנפל בהחתמה של עתירת אסיר אשר הגיש בהיותו אסור בכלא השרון.
התובע טוען כי הועבר אל כלא השרון ביום 15.1.09, ומייד עם בואו לשם הוא הגיש בקשה להתייחדות. התובע טוען כי לצורך שקילת בקשתו הוא נדרש לעבור בדיקות שתן, למרות שבעבר קיבל כבר כ- 30 התייחדויות, מבלי שנמצאה אף בדיקת שתן בלתי נקייה, ולמרות שאף קיבל בעבר התייחדויות ללא עריכת בדיקת שתן.
משנדרש לעבור בדיקת שתן, בקשר לבקשה האמורה, הגיש התובע – ביום 9.2.09 – עתירת אסיר לבית המשפט.

2. על פי סעיף 6 א' לפקודת נציבות בתי הסוהר מס' 04.31: עתירות אסירים (להלן: פקנ"צ עתירות אסירים), על האסיר למסור את עתירת האסיר למנהל האגף. על מנהל האגף לאשר לאסיר, בחתימתו, את קבלת העתירה ולהעבירה ללא דיחוי לסגן מנהל בית הסוהר. את העתירה על צרופותיה יש להעביר, תוך 48 שעות, מבית הסוהר אל מזכירות בית המשפט המתאים.
עוד נקבע באותו סעיף כי אם הוגשה העתירה ביום ה' או בערב חג, היא תועבר אל מזכירות בית המשפט המתאים תוך 48 שעות מיום העבודה הראשון שלאחר מכן.

3. אין מחלוקת כי על פי נוהלי שב"ס על מנהל האגף לאשר בחתימתו את קבלת עתירת האסיר תוך 48 שעות מהגשתה אליו.
אין מחלוקת כי במקרה דנן הגיש התובע את עתירת האסיר למנהל האגף ביום 9.2.09, יום ב' בשבוע, אך היא הוחתמה רק ביום ב' שאחריו, 16.2.09, היינו – שבוע לאחר מסירתה לידי ראש האגף, במקום תוך 48 שעות.
אין מחלוקת כי המדינה עמדה בזמן הנקוב של 48 שעות, לעניין המשך הטיפול בעתירת האסיר, היינו - העברתה מבית הסוהר לבית המשפט תוך 48 שעות לאחר החתמתה בחתימת-האישור;
אך התביעה נסבה כאמור על השיהוי שנפל במתן חתימת האישור של מנהל האגף, שיהוי שעיכב את המשך הטיפול בעתירה.

4. בדיון הראשון בתביעה הסתבר כי נפלה טעות בציון המועדים, בעותק של עתירת האסיר, שהומצא לביהמ"ש. התובע הסביר את הסיבה לטעויות הללו, כפי שתועד בפרוטוקול הדיון.
נציגת הפרקליטות מסרה כי עתירת האסיר המקורית, מושא התביעה, הגיעה לידי הפרקליטות רק ימים ספורים לפני מועד הדיון, ורק עם קבלתה הובן עניינה של התביעה דנן. לפיכך, במועד הדיון הראשן טרם הוגש כתב ההגנה.
בנסיבות אלה ביקשה נציגת הפרקליטות (בעמ' 2 לפר') להגיב על התביעה במעמד הדיון, מבלי להגיש כתב הגנה.
תגובתה, לגוף התביעה, היתה כי ממניין הימים שחלפו בין הגשת עתירת האסיר למנהל האגף לבין החתמתה בחתימת-אישור, יש להפחית ערב חג, כיוון שבמועד הגשת העתירה למנהל האגף: 9.2.09, חל ט"ו בשבט, ונוסף על כך יש להפחית את ימי סוף השבוע (13 – 14 פברואר 2009).
דחיתי את הטענה כי ט"ו בשבט מהווה יום חג, לעניין פקנ"צ עתירות אסירים, כיוון שאין זה יום שבתון אלא יום עבודה רגיל.
שאלתי את נציגת הפרקליטות מדוע לא הוחתמה עתירת האסיר ביום ד', 11.2.09, ועל כך השיבה כי טרם ביררה זאת וביקשה שהות לברר את העניין עם בעלי תפקידים מתאימים בבית הסוהר ולהמציא כתב הגנה שאליו תצורף אף החלטת ביהמ"ש המחוזי בעתירת האסיר שבה מדובר, וזאת לצורך הטיעונים לעניין הנזק.
שמחתי על כי נציגת הפרקליטות הגיעה למסקנה שחלף הניסיון להדוף את תביעתו של התובע כלאחר יד, מן הראוי לברר עם בעלי התפקידים בבית הסוהר מה היתה הסיבה לעיכוב ההחתמה של עתירת האסיר. מובן כי בכתב ההגנה יש מקום לטעון גם לעניין הנזק ולעניין סכום הפיצוי שנתבע. בהתאם לכך, ניתנה למדינה שהות להגיש את כתב ההגנה ונקבע מועד נוסף לדיון.
ודוק: אין לי ביקורת על כך שהמדינה לא הגישה את כתב ההגנה לפני מועד הדיון הראשון בתיק, כיוון שבשל אי התואם בין המועדים שננקבו בעותק של עתירת האסיר, שהומצא לביהמ"ש, לבין המועדים שבכתב התביעה, לא היה ברור באותו שלב על איזה אירוע בדיוק נסבה התביעה. הדבר התברר, כאמור, רק מתוך הסבריו של התובע במהלך הדיון הראשון. תמיהתי, ואף תחושת הצרימה, נבעה מניסיונה של נציגת הפרקליטות, באותו דיון, להדוף את התביעה כלאחר יד, ללא כתב הגנה ומבלי לברר אפילו עם בעלי התפקידים בבית הסוהר מה היתה הסיבה לשיהוי במתן חתימת-האישור לעתירת האסיר של התובע.

5. משהוגש כתב ההגנה, פורטו בו הסיבות להשהיית ההחתמה של עתירת האסיר של התובע:
העתירה הוגשה למנהל האגף ביום ב', 9.2.09. למחרת, יום ג', 10.2.09, התקיימו בחירות לכנסת. יום הבחירות הוא יום שבתון, על פי חוק יסוד: הכנסת.
בימים ד' ו- ה': 11.2.09 ו- 12.2.09, היה מנהל האגף, מר אילן צוברי, חולה ולא הגיע לבית הסוהר.
בימים ו' ושבת: 13.2.09 ו- 14.2.09, אין מטפלים בעתירות אסירים, וזאת בהתאם להוראת פקנ"צ עתירות אסירים שצויינה לעיל.
עתירת האסיר של התובע הוחתמה על ידי סגנית מנהל בית הסוהר ביום ב', 16.2.09, תוך פחות מ- 48 שעות מיום העבודה האחרון, על פי הסבר זה.
בהתאם להסבר זה, טוענת המדינה כי ככל שנפלה חריגה בעניין החתמת-האישור לגבי עתירת האסיר, היתה זו חריגה מינורית, שנבעה ממחלתו של מנהל האגף. המדינה טוענת כי זו חריגה שולית, לזמן קצר וסביר, שאף אם לא היתה תקינה, אין בה רשלנות, ואין בה כדי להצדיק פיצוי כספי.
עוד טוענת המדינה, כי ככל שהיה מקום לטפל בחריגה זו, הרי הדבר היה צריך להיעשות במסגרת הליכים משמעתיים כנגד בעלי התפקידים, שהיו אחראים לאותה חריגה, ולא במסגרת של פיצוי כספי, על פי תביעה אזרחית של האסיר.

6. אפתח בטיעון האחרון דלעיל: למותר לומר כי תגובתה-הפנימית של המדינה (באמצעי משמעת שלרשותה), על רשלנות או הפרת נוהלים על ידי עובדיה, היא עניין לחוד; ותביעת פיצוי של הנפגע מאותה הפרה, היא עניין לחוד.
על כן איני מקבלת את עמדת המדינה כי התגובה במסגרת משמעתית-פנימית היא "לכל היותר" התגובה שצריכה להיות על הפרה מסוג זה (סעיף 6 של כתב ההגנה; דברי נציגת הפרקליטות בדיון בביהמ"ש, בעמ' 5 לפר'); וכי אין מקום לתביעה אזרחית-כספית של הנפגע מאותה הפרה.
כמו כן, המדינה העלתה טיעון זה כטיעון בעלמא, ללא כל התייחסות למקרה הספציפי שבו מדובר. לו היתה המדינה מציינת אמצעי-משמעת, שננקטו בפועל כלפי בעלי התפקידים הרלבנטיים (ולו ברמה של נזיפה), היה בכך כדי להצביע לפחות על כך שהמדינה אינה מקילה ראש בחריגה מהנוהל בעניין המועד להחתמת חתימת-האישור על עתירת אסיר.
אולם לשאלתי אילו אמצעי משמעת ננקטו, השיבה נציגת הפרקליטות, כי לא נאמר שננקטו צעדים, "אלא שלכל היותר, זו צריכה להיות התגובה" (בעמ' 5 לפר'). למותר לומר שבגישה כזאת אין אפילו "נחמה פורתא" לאסיר-התובע.
לו היתה המדינה נותנת ביטוי (על ידי נקיטת אמצעי-משמעת) למורת רוחה מהחריגה שאירעה, אפשר שהיה מקום להתחשב בכך בשקילת תביעתו של האסיר לפיצוי כספי בגין אותה חריגה.
אולם כאשר עמדת המדינה היא, שבאופן "תיאורטי" ראוייה החריגה, לכל היותר, לתגובה במסגרת אמצעי-משמעת; וכי על האסיר להסתפק בעצם קיומה של תיאוריה זו, גם ללא ביטוי מעשי שלה – אזי אין עמדה זו אלא לעג לרש, ומוטב אלמלא הועלה טיעון זה.

7. אשר לטיעון שלגוף עניינה של התביעה, היינו – ההסבר שניתן לשיהוי בהחתמה של עתירת האסיר: היום שלמחרת הגשת העתירה היה אמנם יום שבתון (יום הבחירות לכנסת).
אולם נתיב-הזמן "הקריטי" לענייננו הוא בימים ד' ו- ה' (11 ו- 12 בפברואר 2009). אלה שני ימי חול, שהחלו יומיים לאחר שהעתירה כבר הוגשה, ולא היתה הצדקה שלא להחתימה חתימת אישור במהלך היומיים הללו.
ההסבר שניתן למחדל לעשות כן היה: מחלתו של מנהל האגף, אך אין בהסבר זה כדי להצדיק את אי-ההחתמה של עתירת האסיר במועד.
בית הסוהר הרי מתפקד ללא הפסקה, בכל שעות היממה ובכל ימי השנה. על כן, כאשר מי מבעלי התפקידים נעדר מעבודתו בשל מחלה, יש לו מחליף שממלא את מקומו, שהרי אגף בבית הסוהר לא יושאר מספר ימים ללא מפקד, רק בשל כך שמנהל האגף חלה. נציגת הפרקליטות לא חלקה על קיומו של מחליף למנהל האגף, אך לדבריה מסר מנהל האגף כי ייתכן שמחליפו לא ידע על עתירת האסיר שהגיש התובע, כי היא היתה בין החפצים של מנהל האגף שחלה.
כנגד זאת טען התובע כי יש תיקייה מיוחדת של מנהל האגף, שבה מצויות עתירות אסירים שהוגשו, וכי היה על המחליף לבדוק את החומר שבתיקייה זו.
אני סבורה כי אמנם היתה כאן התרשלות מצד בעלי התפקידים הנוגעים בדבר. הדעת נותנת כי כאשר מוחלף ראש אגף חולה על ידי בעל תפקיד מחליף, אזי על המחליף לדעת על כל המטלות שיהא עליו לבצע, לרבות מטלות תלויות ועומדות, כמו עתירות אסירים שהוגשו וטרם הוחתמו.
ככל שהדבר לא הובא לידיעת המחליף, הרי זו התרשלות.
לעניין תביעתו של התובע, אין זה משנה של מי היתה התרשלות זו. לדידו, עתירת האסיר שלו הוחתמה בשיהוי ניכר, אשר לגבי ימי ד' ו- ה' באותו שבוע, לא היתה לו כל הצדקה. השהיית ההחתמה של העתירה בימים אלה גרמה לכך שלוח הזמנים נכנס לימי שישי ושבת, שבהם אין חובה לטפל בעתירת אסיר, ומשהגיע יום א' בשבוע שלאחר מכן – עומדות לרשות שב"ס 48 שעות נוספות להחתמת חתימת-האישור על העתירה.
איני מקבלת את טענת המדינה כי מדובר בעניין מינורי, בגדר זוטי-דברים, עניין שעל פי מהותו אין בו כדי להצדיק פסיקת פיצוי כספי לתובע.
אסיר נתון, מעצם מעמדו, במצב נחות, בשל שלילת חירותו, שהרי אין ביכולתו ללכת למקום שיחפוץ ולעשות כרצונו. על כן, ככל שמדובר בזכויות של אסיר, שמוסדרות בפקנ"צ ובנוהלי שב"ס, חלה על שלטונות שב"ס מעין חובת-זהירות-מוגברת, להקפיד בקיומם של נוהלים אלה, לרבות לוח הזמנים שבהם. במקרה דנן נותר האסיר בחוסר ידיעה, אל מול "קיר אטום": הוא הגיש את העתירה למנהל האגף ביום ב' בשבוע, והיא הוחתמה חתימת-אישור רק ביום ב' הבא, כעבור שבוע תמים, במקום תוך 48 שעות, ומבלי שניתן לו כל הסבר על כך. במצב זה נגרמים לאסיר תיסכול, כעס ומצוקה, מתוך עצם העובדה שהוא מסר את עתירת האסיר שלו לראש האגף, אך היא נותרה ללא חתימת-האישור, אשר לפי הנוהל יש להחתים תוך 48 שעות ואשר מהווה השלב הראשון בטיפול בהעברתה של עתירת האסיר אל ביהמ"ש. כאשר חתימת-האישור מעוכבת זמן רב מעבר לקבוע בנוהל, ללא כל הסבר וללא מתן מידע לאסיר מתי כן תינתן חתימת-האישור – אזי לדידו של האסיר, יכולים שלטונות שב"ס לעכב לזמן בלתי קצוב את הטיפול בעתירת האסיר שלו, והוא מצידו חסר אונים, ואין ביכולתו לפרוץ את "מחסום האטימות" שסביב אי מתן חתימת-האישור שהיא השלב הראשון של הטיפול בעתירה.
במצב דברים זה יש, מנקודת מבטו של האסיר, משום שימוש לרעה בכוח השררה (גם אם השיהוי הוא פרי רשלנות ולא מתוך זדון), והוא גורם לו סבל ותיסכול מיותר.
לו לפחות מצאו שלטונות בית הסוהר לנכון להסביר לתובע את הסיבה לשיהוי בהחתמת עתירת האסיר, אפשר שהיה בכך כדי להפיס את דעתו, שהרי מחלה של בעל תפקיד, ואף כשל מסויים בהעברת מטלות התפקיד לממלא מקומו – הם עניינים שניתן להסבירם.
מה שצורם במקרה דנן הוא הזלזול של שלטונות בית הסוהר בנוהל בעניין החתמת עתירת האסיר תוך 48 שעות, ואף באסיר עצמו; שאלמלא כן היו פשוט מסבירים לתובע אותו הסבר, שפורט בכתב ההגנה.
כאמור, לא מצאתי הצדקה לשיהוי בהחתמת עתירת האסיר, בימי ד' ו- ה' של השבוע המדובר. אני דוחה את טענת המדינה כי מדובר במחדל מינורי ובשיהוי "סביר", שאין בו רשלנות. אני סבורה כי אי-הדאגה להחתמה במועד של עתירת האסיר, בימים שבהם נעדר מנהל האגף בשל מחלה, היא מחדל רשלני שאין בו "סבירות", והוא מהווה סטייה על ידי הרשות מסטנדרד ההתנהגות הנדרש, קרי: הפרה כלפי התובע של חובת זהירות (שמתבטאת בחובה לקיים את הנוהלים). בכך מתקיים היסוד הראשון של עוולת הרשלנות.

8. המדינה חולקת, כאמור, על קיומה של רשלנות אך טוענת כי גם אם יימצא שהתקיימה - אין מגיע לתובע פיצוי כספי בגינה, כיוון שלא נגרם לו בעטיה כל נזק.
טיעון זה מבוסס על המסגרת הרעיונית והמשפטית של עוולת הרשלנות הנזיקית, אשר נבנית מהיסודות: הפרת חובת זהירות; נזק שנגרם לתובע; קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.
המדינה טוענת כי בהעדר יסוד הנזק, אין מתקיימים כל היסודות שדרושים לפסיקת פיצוי כספי בגין המחדל מושא התביעה.

9. עתירת האסיר נסבה, כאמור, על בקשתו של התובע להתייחדות עם אשתו. בכתב התביעה ציין התובע, כי עתירה זו היתה דחופה. בדבריו בביהמ"ש פירט התובע כי הוא ואשתו תכננו היריון לאותה תקופה, ולכן היתה חשיבות יתר להתייחדות שביקש. עוד טען כי כאשר הועבר מכלא ניצן אל כלא השרון (ביום 15.1.09, כשלושה שבועות לפני שהגיש את עתירת האסיר), היה עניין ההתייחדות מסודר, וכל שנדרש היה אישור מנהל הכלא (כלא השרון). בנסיבות אלה ציפה התובע לאישור מהיר של בקשתו, ומכאן אכזבתו הרבה מהשיהוי בהחתמתה בחתימת-האישור הראשונית. התובע כתב בכתב התביעה כי בשל כך נגרמו לו "עוגמת נפש, צער, כאב וטרדה".

10. אין מחלוקת כי עתירת האסיר שבה מדובר נדונה בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ביום 1.4.09, ונדחתה, לגופה, לאחר שביהמ"ש שמע את טענותיהם של התובע ושל נציגי שב"ס. בהחלטת ביהמ"ש צויין כי בקשת ההתייחדות של התובע אושרה אמנם על ידי עובדת סוציאלית, ואף באגף שבו שהה, אך מנהל בית הסוהר לא נתן את אישורו לבקשה, בשל מעורבות של התובע באירוע של שפיכת מים חמים על אסיר אחר, מספר חודשים קודם לכן, ובשל מידע מודיעיני ולפיו היה התובע מעורב בפעילות פלילית. ביהמ"ש פסק כי בדין נדחתה בקשת-התייחדות זו.

11. המדינה טוענת כי על פי החלטתו של ביהמ"ש, שדחה את העתירה לגופה, הרי – בדיעבד – לא היה מדובר בעתירה דחופה, כפי שטען התובע.
נציגת הפרקליטות אישרה כי פקנ"צ עתירות אסירים אינה מעניקה, אמנם, לשלטונות בית הסוהר שיקול דעת לסווג את מידת הדחיפות של עתירות האסירים, ובהתאם – את מידת הדחיפות בטיפול בהן; היינו – בעת שהאסיר מגיש את עתירתו, אין לבעלי התפקידים בבית הסוהר סמכות לעכב את הטיפול בה מטעם של אי-דחיפות. עם זאת, מסתמכת המדינה על התוצאה שבדיעבד, של דחיית העתירה לגופה, לצורך טענתה כי לא נגרם לתובע כל נזק מוכח, ועל כן אין לפסוק לזכותו פיצוי כספי.

12. קיבלתי את טענת המדינה כי במקרה זה לא נגרם לתובע נזק מוכח "שניתן להניח עליו את האצבע": לא נגרם נזק לרכושו; לא היתה הרעה שלא כחוק בתנאי מאסרו; ואף לא נגרם לו נזק מוחשי של הפסד-התייחדות, אשר היה ניתן לטעון לו, לו קיבל ביהמ"ש את עתירתו.
המחלוקת התמקדה איפוא בשאלה: היש לפסוק לזכות התובע פיצוי כספי, למרות שלא נגרם לו נזק "מוחשי" כתוצאה מהחריגה מההוראות בעניין המועד להחתמת עתירת האסיר.
נציגת הפרקליטות הציגה את טיעונה לעניין זה, תוך הסתמכות על פסיקה. התובע אמר כי מקובל עליו כל פיצוי שביהמ"ש יפסוק.

13. המדינה טוענת, כאמור, כי סבל נפשי או רגשות מצוקה, שלא מצאו ביטוי מוחשי כלשהו, אינם בגדר "נזק" בר פיצוי לעניין פקודת הנזיקין.
אולם לא כך נפסק בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ב-ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח', נ. מדינת ישראל ואח' (פ"ד נ"ט (5), 193; להלן: עניין אבנעל); שם נפסק לזכות התובעים פיצוי, למרות שלא נגרם להם נזק רכושי כתוצאה מההתנהלות המעוולת של הרשויות הנתבעות כלפיהם.
כבוד הנשיא ברק מעמיד בבסיס הדיון המשפטי את ההגדרה של "נזק", בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, א חיסור מהם, וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה".
כבוד הנשיא ברק חוזר על אשר פסק בפסיקה קודמת שלו, בפסק הדין המנחה בעניין עיריית ירושלים נ. גורדון (פ"ד ל"ט (1), 113); שם פסק כי יש ליתן פרשנות רחבה להגדרת המונח "נזק" שבפקודת הנזיקין, וכי "נזק" כולל בחובו, בין היתר, גם סבל נפשי שאין לו ביטוי פיסי.
כבוד הנשיא ברק החיל הגדרה רחבה זו על הנסיבות שהתקיימו בעניין אבנעל: "במקרה שלפנינו הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלות המשיבים הוא לא רכושי. נזק זה יכול להילמד, בין השאר, מעצם ההפרה הבוטה של חובת ההגינות" (שם, בעמ' 204; ההדגשה שלי – י.ק).
להלן מציין כבוד הנשיא ברק פסקי דין רבים שבהם הוכר כ"נזק" גם מצב של סבל נפשי ומצוקה נפשית, שלא באו לידי ביטוי מוחשי. כבוד הנשיא מסכם סקירה זו בקביעה כי התנהלותן של הרשויות המינהליות הנתבעות, בעניין אבנעל, הסבה למערערים נזק לא רכושי (שם, בעמ' 205). בגין נזק זה נפסק להם פיצוי, במסגרת דיני הנזיקין, ועל בסיס ההגדרה הרחבה של המושג "נזק", כאמור לעיל.
בענייננו, אני מסכימה, כאמור, עם המדינה כי הנזק לתובע אינו "מוחשי", במובן זה שאין מדובר בנזק גוף או בנזק רכוש, ואף לא בנזק בלתי ממוני שניתן "להצביע" עליו (כגון: שיהוי במימוש ההתייחדות, לו התקבלה עתירת האסיר שלו לגופה).
אולם על פי פסיקתו של ביהמ"ש העליון בעניין אבנעל, הפרשנות של מושג ה"נזק" – כמשמעותו בפקודת הנזיקין – היא רחבה יותר מהתחומים הללו וכוללת גם סבל נפשי, שלא קיבל ביטוי פיסי-מוחשי, אשר נגרם לתובע כתוצאה מהפרה כלפיו של חובותיה של הרשות המינהלית.
אני סבורה כי נזק כזה התקיים בענייננו. ציינתי לעיל את מצבו של האסיר, אשר מעצם מעמדו נתון במצב של חוסר אונים, לפחות בשלב הראשוני, בזמן אמת, אל מול השררה והכוח שבידי שלטונות בית הסוהר. כאשר האחרונים "פשוט" אינם מחתימים את עתירת האסיר שהגיש - וזאת במשך חמישה ימים מעבר לטווח הזמן שידוע לאסיר כזמן המרבי הנדרש, ומבלי ליתן לו כל הסבר לכך - אזי רגשות הסבל הנפשי של האסיר (תיסכול, חוסר אונים, כעס, השפלה וכד') - הם הנזק שנגרם כתוצאה "מעצם ההפרה הבוטה של חובת ההגינות", כלשונו של כבוד הנשיא ברק בעניין אבנעל.
ייתכן שלו טרחו בעלי התפקידים המתאימים בבית הסוהר לקיים תקשורת עם התובע ולהסביר לו, בזמן אמת, את מה שהסבירו – כשנה וחצי לאחר מכן – בכתב ההגנה שהגישו לביהמ"ש, אזי אפשר שהיה מוקהה עוקצם של רגשות הסבל הללו, ואולי אף היתה נמנעת כליל הגשת התביעה דנן. אולם במקרה זה, לא זו בלבד שהרשות המינהלית התרשלה בעצם מילוי חובתה על פי הנוהל, בעניין העיתוי של מתן חתימת האישור לעתירת האסיר; אלא היא אף התעלמה מההשלכות של הזלזול, האטימות והעדר ההסבר כלפי האסיר שנתון באופן מוחלט לחסדיה.
אני סבורה כי נסיבות אלה באות בגדר מושג הנזק שעל פי פקודת הנזיקין, במשמעותו הרחבה, כפי שנפסק בעניין אבנעל.

14. על מנת למנוע עירוב תחומין או אי הבנה, אבהיר כי קיבלתי את טענת המדינה, כי יש לדון בתביעה דנן במסגרת דיני הנזיקין, ולא על בסיס עילת תביעה נפרדת של עוולה מינהלית.
הסוגייה של עוולה מינהלית, כבסיס תביעה עצמאי, היא מורכבת.
ניתן למצוא את ניצניה כבר בפסיקה ותיקה (למשל: בג"צ 101/74 ובג"צ 102/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ ואח' נ. שר הביטחון ואח', פ"ד כ"ח (2), 449; להלן: בג"צ בינוי ופיתוח בנגב). המלומד, פרופ. י. זמיר, ומלומדים אחרים, סבורים כי יש צורך בפיתוחה של תורה זו (ראו הדיון והאסמכתאות בספרו של פרופ. יצחק זמיר: הסמכות המינהלית, כרך א'; להלן: זמיר; בעמ'
642 - 643; וכן פרופ. דפנה ברק-ארז: עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד, משפט וממשל ט', 103; להלן: ברק-ארז); אולם עד כה טרם בוססה מסגרת משפטית ברורה בעניין זה.
כבוד הנשיא ברק מזכיר את סוגיית העוולה המינהלית בשולי פסק דינו בעניין אבנעל. הוא מציין את השאלות העיקריות בסוגייה זו; וכן את השאלה של "כוח החקיקה השיפוטית של בית המשפט": היכול בית המשפט ליצור, באמצעות פסיקה, דין מהותי של חבות בפיצוי, מחוץ לנורמות הקיימות ומעבר להן? (עניין אבנעל, שם, בעמ' 207).
בעניין אבנעל נמנע ביהמ"ש העליון מלהידרש לסוגיית העוולה המינהלית, הן מהטעם שהמערערים לא העלו אותה בטיעוניהם, והן מהטעם כי "במקרה שלפנינו, הנזקים שבגינם נפסקו פיצויים נזיקיים, חופפים את הנזקים שעליהם עשוייה לחול העוולה המינהלית"; או כפי שכבוד הנשיא ברק הסביר בקטע קודם של פסק הדין: "אכן, פעולה בלתי סבירה במישור המינהלי עשוייה להוות פעולה רשלנית במשפט הפרטי. לעיתים אלה שני צדדים של אותו מטבע. כך הוא המצב במקרה שלפנינו" (שם, בעמ' 207- 208; ו- 203, בהתאמה; ההדגשה שלי – י.ק).
כפי שנאמר לעיל, אף במקרה דנן אין צורך בעילת תביעה נפרדת של "עוולה מינהלית", כיוון שניתן לדון בתביעה במסגרת דיני הנזיקין.

15. המדינה מסתמכת, בין היתר, על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת שטופמן) ב- בר"ע 2187/03 סמסאן נ. שב"ס (להלן: עניין סמסאן).
במקרה של סמסאן הפר מנהל בית הסוהר החלטה של ביהמ"ש המחוזי, בכך שהפנה אסיר לבדיקה פסיכיאטרית ללא ייצוג, בניגוד להוראת ביהמ"ש. בהליך ערעור של האסיר על הפרה זו, קבע ביהמ"ש כי הרשות אמנם פעלה תוך חריגה מסמכות, בהפירה את הוראת ביהמ"ש המחוזי, אך החליט שלא לפסוק פיצוי לאסיר המערער, מהטעם שלא נגרם לו נזק כתוצאה מאותה חריגה מסמכות, במיוחד מאחר שאותה בדיקה פסיכיאטרית לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל.
בפסק הדין בעניין סמסאן מסתמך ביהמ"ש על דברי כבוד הנשיא ברק, בעניין אבנעל, לגבי סוגיית העוולה המינהלית, היינו – כי לא נפסק שם קיומה של עילה חדשה, על בסיס עוולה מינהלית.
על כל פנים, אומרת כבוד השופטת שטופמן, וודאי שלא נקבעה בעניין אבנעל הלכה חדשה ולפיה בכל מקרה שרשות מינהלית אינה מקיימת את חובתה, קמה עילה נזיקית שמזכה את הנפגע בפיצוי, גם כשהנזק אינו מוחשי.
תביעתו של סמסאן נותרה, איפוא, בגדר דיני הנזיקין. ביהמ"ש מצא כי לא נגרם לו "נזק", כמשמעותו בפקודת הנזיקין (כאמור, במיוחד כשהבדיקה הפסיכיאטרית שבה דובר לא התקיימה כלל, בסופו של דבר). גם בטענות אחרות שהעלה סמסאן לא מצא ביהמ"ש כי נגרם לו "נזק". על כן נדחתה תביעתו.
המדינה טוענת כי הנסיבות בעניין סמסאן דומות לאלה שבענייננו, בכך שיש לראות את דחיית עתירת האסיר של התובע, לגופה, כמקבילה לאי-קיומה, בעניין סמסאן, של הבדיקה הפסיכיאטרית שלגביה הפרה הרשות המינהלית את הוראת ביהמ"ש.
איני מקבלת טענה זו: במקרה של סמסאן, כל עוד הוא לא נשלח לבדיקה הפסיכיאטרית ללא ייצוג, לא בוצע המעשה המינהלי המפר. בניגוד לכך, במקרה שלנו המעשה או המחדל המפר כבר בוצע, משהושהה שלא כדין מתן חתימת האישור על עתירת האסיר שהוגשה. דחיית העתירה, לגופה, לאחר מכן, על ידי ביהמ"ש, אין בה כדי לאיין את הפרת חובתה של הרשות, שכבר בוצעה, ושהיתה בגדר רשלנות חסרת הצדקה.
יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת חיות ב-ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ. ג'מאל סעידי ואח' (להלן: עניין סעידי), כי יש לזכור את הכלל "לפיו לעולם יש לבחון את סבירות התנהגותו של הנתבע בנזיקין על פי הנתונים הקיימים בעת ההתרחשות, ולא בראייה שלאחר מעשה" (בסעיף 34 של פסק הדין).
בשתיים מסכימה אני, בכל הכבוד, עם האמור בעניין סמסאן:
ראשית, כי ככל שמדובר בפסק הדין בעניין אבנעל, אזי לא נקבעה בו עילת תביעה חדשה ונפרדת של עוולה מינהלית.
שנית, כי כשעסקינן בתביעה לפיצוי בגין הפרת חובתה של רשות מינהלית – תביעה שנדונה במסגרת דיני הנזיקין – אזי לא בכל מקרה מן הראוי לפסוק לתובע פיצוי כספי.
יש מקרים שבהם ההפרה מאד מינורית, ולא נגרם כתוצאה ממנה נזק מוחשי, ואזי עשוי ביהמ"ש להחליט כי נסיבות העניין הן כאלה, שאינן מצדיקות פסיקת פיצוי לתובע. אין רבותא בדברים אלה, כשלעצמם, שהרי מקרים מסוג זה באים בגדר de minimis, או "מעשה של מה בכך", כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין (אותו כלל, של "זוטי דברים", הוכר כמשחרר גם מאחריות פלילית: סעיף 34 י"ז לחוק העונשין, התשל"ז – 1977).
השאלה היא: האם במקרה דנן ראוי לפטור את גרימת הנזק ברשלנות, על ידי הרשות לתובע, כ"מעשה של מה בכך" שאינו צריך להיחשב עוולה נזיקית?

16. נציגת הפרקליטות הסתמכה על שני פסקי דין נוספים של ביהמ"ש העליון: האחד הוא עניין סעידי שנזכר לעיל. שם נהפך פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר קיבל את תביעת הנזיקין של התובעים, אזרחי עיראק, שהסתננו לישראל והוחזקו תקופות שונות במעצר. ביהמ"ש המחוזי מצא כי היתה התרשלות באופן התנהלותן של רשויות המדינה הנוגעות בדבר, ביחס לחלק מתקופת מעצרם של חלק מהתובעים, ופסק להם פיצויי נזיקין בהתאם. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המדינה וביטל את הממצא של התרשלות שהיווה בסיס לפסיקת הפיצוי על ידי ביהמ"ש המחוזי.
גם בענייננו חולקת המדינה על כך שהיתה התרשלות מצד בעלי התפקידים בבית הסוהר, בעניין השיהוי בהחתמת עתירת האסיר של התובע; אולם ההכרעה בשאלה אם היתה, או לא היתה, התרשלות נקבעת על פי הנסיבות הספציפיות של כל מקרה. אין כל דמיון בין הנסיבות המורכבות שהתקיימו בעניין סעידי לבין הנסיבות של המקרה דנן, ועל כן אין פסק דין זה יכול להוות אסמכתא לעניין הממצא בדבר קיומה, או אי-קיומה, של התרשלות.
פסק הדין השני הוא ע"א 2649/09 י. גיל אימפורט בע"מ ואח' נ. מדינת ישראל. שם לא היתה מחלוקת כי המדינה (אגף המכס והמע"מ) טעתה בסיווג, לצורכי מס, של סוללות למכשירי טלפון סלולריים, אך ביהמ"ש חזר על אשר נפסק בעבר: "ואולם, לא כל טעות של רשות מינהלית היא כשלעצמה גם עוולה" (בסעיף י"ח של פסק הדין; ההדגשה במקור).
ביהמ"ש העליון דחה את ערעורם של המערערים ואימץ, בין היתר, את מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי, כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההתנהלות שיוחסה לרשויות הנוגעות בדבר, לרבות הטעות בסיווג המוצר, לבין הנזק אשר התובעים טענו שנגרם להם, ואשר אף לגביו נקבע כי לא הוכח כנדרש. גם אסמכתא זו אינה מועילה למדינה, בענייננו, וזאת משני טעמים:
א. בענייננו אין מדובר בטעות של הרשות (מסוג של טעות בסיווג מוצר, שהיא אשר היתה הבסיס לתביעה במקרה של גיל אימפורט), אלא מדובר במחדלה של הרשות לדאוג לכך שמחליפו של בעל תפקיד שחלה יבצע את המוטל עליו במסגרת תפקידו.
ב. תביעתם של התובעים בעניין גיל אימפורט נדחתה בשל אי הוכחתם של שניים מבין הנדבכים הדרושים לביסוס עוולת רשלנות, והם: קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות הנטענת לבין הנזק הנטען, וכן – עצם הוכחתו של אותו נזק נטען.
לעומת זאת, בענייננו ברור קיומו של הקשר הסיבתי בין אי-ההחתמה של עתירת האסיר של התובע במשך שבוע תמים, לבין הנזק של "עוגמת נפש" שהתבטא ברגשות תיסכול, צער, חוסר אונים וכד'.

17. על פי כל האמור לעיל, ניתן למקד ולסכם את ענייננו:
ראשית, אין מדובר בפסיקה על בסיס "עוולה מינהלית", אלא על בסיס עוולת הרשלנות, במסגרת דיני הנזיקין.
"בדיני הנזיקין, האחריות מבוססת על אשם. הטלת אחריות על הרשות נעשית בנסיבות שבהן התנהגותה נחשבת ללא ראוייה, כזו שטוב היתה עושה הרשות לו נמנעה ממנה מלכתחילה" (ברק-ארז, בעמ' 117. הדברים נאמרו על מנת להדגיש את ביסוס החבות הנזיקית של הרשות על אשם, לעומת החבות על פי עילה חוקתית שיכולה להתבסס על העיקרון של פיזור הנזק, כאשר פעולת הרשות שגרמה לנזק היתה דווקא פעולה ראוייה ונחוצה לטובת הציבור).
שנית, אני דוחה את טענת המדינה כי לא היתה במקרה דנן התרשלות. לא הוצגה כל סיבה או הצדקה עניינית לכך שמחליפו של מנהל האגף שחלה לא טיפל, בין יתר מטלותיו כמנהל האגף המחליף, גם במתן חתימת האישור לעתירת האסיר של התובע. מתן חתימת-אישור זו - פעולה שהיא "טכנית" ופשוטה על פניה - התעכב כבר ממילא מעבר לרגיל, בשל יום הבחירות שחל למחרת הגשתה של העתירה למנהל האגף. על כן מצופה היה שמחליפו של מנהל האגף, בימים ד' ו- ה' של אותו שבוע, יתן דווקא את דעתו לצורך להשלים מטלות שהתעכבו בשל יום הבחירות לכנסת. לא נטען כי היתה כאן כוונת זדון, אך התרשלות וודאי שהיתה כאן.
שלישית, אני דוחה את טענת המדינה כי לא נגרם לתובע נזק, כמשמעו של מושג זה בפקודת הנזיקין. נכון כי מדובר בנזק מהרף הנמוך, נזק שאינו נזק גוף ואינו נזק רכוש, אלא נזק מהסוג של "עוגמת נפש", ואף בקטגוריה זו מצוי הוא ברף נמוך, כיוון שהשיהוי בהחתמת עתירת האסיר לא גרר בעקבותיו נזק מוחשי של הפסד או עיכוב בהתייחדות.
עם זאת, אני סבורה כי עצם המצב של תיסכול וחוסר אונים, אל מול העובדה ששלטונות הכלא "פשוט" אינם מבצעים את השלב הטכני הראשון של הטיפול בעתירת האסיר, היינו, אינם מחתימים אותה בחתימת הקבלה הראשונית, ועל ידי כך משהים גם את המשך הטיפול בה – הרי עוגמת נפש מסוג זה באה בגדר "נזק" לעניין פקודת הנזיקין, כפי שנפסק בעניין אבנעל.

18. ענייננו מתמקד כעת בשאלה: האם ראוי לראות נזק זה כ"מעשה של מה בכך", אשר מוצא מגדר עוולה על פי סעיף 4 של פקודת הנזיקין; או שאין מן הראוי לפטור נזק זה מחבות דרך המוצא של "מעשה של מה בכך".
למותר לומר כי הצבת קו הגבול בעניין זה היא במידה רבה עניין של מדיניות משפטית ושל שיקול דעת של ביהמ"ש.

19. "חובת הנאמנות מצד המינהל כלפי הציבור היא כל תורת המינהל הציבורי על רגל אחת" (זמיר, בעמ' 37).
בפסק-דין ותיק: ע"א 421/61 מדינת ישראל נ. האז (פ"ד ט"ו, 2193, בעמ' 2200), אמר כבוד הנשיא אולשן: "החוק קיים לא לאזרח בלבד. הוא קיים גם בשביל השלטונות. יתרה מזאת, כל שלטון שמחובתו לעמוד על מילוי החוק על ידי האזרח, צריך קודם כל לשמש דוגמה למילוי החוק על ידי עצמו" (הדברים הובאו על ידי זמיר, שם, בעמ' 76).
דברים בסיסיים אלה מדגישים את החשיבות שבשמירת הדין והנוהלים על ידי הרשויות, ובהדגש מיוחד – במסגרת של בית סוהר, אשר למותר לעמוד על החשיבות של המשמעת ושמירת הכללים בו. מהאסיר נדרשת, בצדק, משמעת קפדנית. בה במידה מצפה הוא, ואף זאת בצדק, כי שלטונות בית הסוהר ינהגו אף הם כלפיו תוך הקפדה על הכללים והנוהלים.
כאשר האסיר מפר משמעת, הוא צפוי לעונשים שונים, על פי פקודת בתי הסוהר וה-פקנ"צ. ומה כאשר בעלי תפקידים בבית הסוהר מפרים משמעת ונוהלים, באופן שפוגע בזכויות האסיר? מדוע תיחשב הפרה כזאת "מעשה של מה בכך", שעוברים עליה לסדר היום, מבלי שתהיה עליה תגובה כלשהי? הרי תוצאה כזאת תגרום ל"בומרנג" של ערעור המשמעת בקרב האסירים; וזאת נוסף על הפגיעה במעמדם ובסמכותם של אנשי צוות בית הסוהר (שהם הרשות המינהלית לענייננו), בשל כך שאינם מכבדים את הנוהלים והפקודות שלהם-עצמם.
יתרה מזאת, במקרה זה יכלה הרשות לפעול במספר דרכים על מנת להפחית את עוצמת הנזק של היבטי עוגמת הנפש שנגרמו לתובע.
כפי שצויין, לו טרחו שלטונות בית הסוהר להסביר לתובע, בזמן אמת, את הסיבה להשהייה של מתן חתימת האישור על עתירת האסיר שלו, אזי אפשר שעצם מתן ההסבר היה מאיין את רגשות התיסכול וההשפלה ומונע הגשתה של תביעה זו מלכתחילה.
כמו כן, לו נקטו שלטונות שב"ס צעדים משמעתיים מתאימים כלפי האחראים לתקלה, היה בכך כדי להראות שהמדינה, מצידה, רואה בחומרה השהייה בלתי מוצדקת של חתימת-קבלה על עתירת אסיר ודואגת לתת ביטוי ממשי לכך. אפשר שגם צעד כזה היה יכול להפיס את דעתו של התובע, בהמחישו כי המדינה אינה מתעלמת מהחומרה שבאי-קיום הנוהל על ידי בעלי התפקידים הנוגעים בדבר.
צעדים מסוג זה מטעם המדינה יכולים להישקל על ידי בית המשפט במאזן השיקולים, בבואו להכריע אם בנסיבות העניין ראוי לפסוק לזכות התובע גם פיצוי נזיקי בגין הפרת ההוראות על ידי הרשות.
אולם במקרה דנן לא נראה כל רמז לכיוון-פעולה מסוג זה, לא על ידי בעלי התפקידים הנוגעים בדבר, לא על ידי הממונים עליהם, ואף לא על ידי הגורם המשפטי (הפרקליטות) שמייצגת את המדינה ואשר מצידה תומכת ללא סייג בעמדתה של הרשות המינהלית, כי אין זה מן הראוי לפסוק סעד כלשהו בגין המחדל הרשלני של הפרת ההוראות.
על כן סברתי כי לא למותר לחזור ולהזכיר את כללי-הבסיס שצוטטו לעיל בראשית סעיף זה.

20. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות של המקרה דנן, אני סבורה כי אין זה מן הראוי לפטור את הרשות מחבות, בחסות "מעשה של מה בכך", על פי סעיף 4 לפקודת הנזיקין.
יש לתובע זכות לפיצוי בגין הנזק של תיסכול, השפלה וכיוצ"ב, אשר נגרם לו כתוצאה מההפרה הרשלנית וחסרת ההצדקה של הנוהל בעניין המועד להטבעת חתימת-אישור על גבי עתירת האסיר שהגיש.
המדינה הביעה, בסעיף 13 לכתב ההגנה, את חששה פן קבלת תביעתו דנן של התובע תפתח פתח לתביעות סרק קנטרניות של אסירים שיבקשו לעשות עושר ולא במשפט על חשבון המדינה.
התרופה כנגד חשש זה מצוייה בידי המדינה עצמה, על פי דבריו של כבוד הנשיא אולשן, שצוטטו לעיל. אוסיף את דבריו של כבוד השופט ברנזון, כי הטלת חבות על רשות מינהלית, לשאת באחריות למעשה או מחדל רשלני, עשוייה "... גם להעלות את טיב וכושר המעשה של המנגנון הציבורי, להגביר את רגש האחריות והיעילות שלו, להביא ליתר זהירות וזריזות בטיפול בענייני האזרחים ובהיענות לצרכיהם, ובכלל לקדם ולשפר את רמת השירות הציבורי במדינה" (בג"צ בינוי ופיתוח בנגב, שם, בעמ' 457).

21. מצאתי, איפוא, כי יש לקבל את התביעה, אך אני מקבלת את טענת המדינה, כי סכום הפיצוי שנתבע הוא מופרז-משהו, בהתחשב במהותו של הנזק, כפי שפורט לעיל.
אני מעמידה את סכום הפיצוי לתובע על סך 750 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך 250 ₪;
ובסה"כ – 1,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום; ולא – יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

22. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות לבקש רשות ערעור מביהמ"ש המחוזי, תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 13


מעורבים
תובע: רקיד מוסא בן מחמוד(אסיר)
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: