ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד זידאן(עציר) :

בפני כבוד השופט רון שפירא
המבקשת
מדינת ישראל

נגד

המשיב
ענאן זידאן (עציר), ת"ז XXXXXX979

בית המשפט המחוזי בחיפה

החלטה

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נסיון לשידול לשוד, שוד ועבירה של הפרת הוראה חוקית. על פי עובדות כתב האישום ניסה המשיב לשדל שנים מחבריו לבצע שוד. בהמשך, ובעודם צועדים ברחוב, הבחינו במתלוננת, אשה ילידת 1940. המשיב ניגש אל המתלוננת, חטף את תיקה ונמלט. בהמשך רוקן את תכולת התיק, לקח לידיו את התכולה בעלת ערך והשליך את התיק. את כל המעשים הנ"ל ביצע בשעות בהן אמור היה המשיב להיות בחלופת מעצר בית בהתאם להחלטת בית משפט השלום בחיפה שניתנה במסגרת מ"ת 37361-01-11 (בקשה למעצר עד לתום ההליכים בת"פ 37441-01-11 של בית משפט השלום בחיפה). ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה זו שבפני במסגרתה עותרת המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

להשלמת התמונה יצוין כי ת"פ 37441-01-11 של בית משפט השלום בחיפה קבוע לטיעון לעונש ליום 1/5/12. שם הורשע המשיב שבפני, הנאשם שם, בשישה אישומים שעניינם בעבירות של פריצה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין. הטיעון לעונש כבר היה קבוע ליום 3/4/12 ונדחה מאחר והמשיב לא הובא לבית משפט השלום עקב מעצרו בהליך זה שבפני. בית משפט השלום דחה את הטיעון לעונש ליום 1/5/12.

ראיות לכאורה
אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה. המתלוננת תארה את האירוע ואולם לא זיהתה את המשיב. עם זאת נמצאה טביעת אצבע של המשיב על מסמך שהיה בתוך תיקה של המתלוננת, ושלא נלקח ע"י המשיב. אחד מחבריו של המשיב מסר גרסה ותיאר את מעשה השוד. המשיב אישר את נוכחותו בחיפה ואולם הכחיש את השוד. אלא שבעת שעומת עם ממצאי הט"א החליט לשמור על זכות השתיקה.

טענותיה של הסנגורית המלומדת הן, בעיקרן, שתים. האחת כי המעשים העולים מהראיות מתאימים יותר לעבירה של תקיפה על מנת לגנוב לפי סעיף 381(א) ועבירה של גניבה. לענין זה סבור אני כי אין מקום להיזקק בשלב דיוני זה ונראה כי עיקר העלאת הטענה היא בגדר של הזמנה לניהול מו"מ בתיק העיקרי. חטיפת התיק מהמתלוננת נעשית תוך הפעלת כוח כנגד המתלוננת ובכך מתקיימים יסודות עבירת השוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין.
הטענה השניה היא כי המשיב פעל בחבורה יחד עם שנים מחבריו. נגדם לא הוגש כתב אישום. לעניין זה השיבה התובעת כי מהחקירה עלה כי שני חבריו של הנאשם לא היו מודעים לכוונתו לבצע את השוד והשוד בוצע בפתאומיות ע"י המשיב בלי שיתף אותם במעשה. לטעמי טענות ב"כ שני הצדדים מעוררות קושי שראוי לשקול במסגרת אותה הזמנה למו"מ. אם תתקבל טענת הסנגורית כי שני חבריו היו שותפים למעשה הרי שלכאורה מדובר בעבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין ולא לפי סעיף 402(א) כפי שיוחס לנאשם. מכאן שלכאורה חומרת המעשה אף עולה. מהצד השני, אם תקבל טענת המאשימה כי שני האחרים לא היו מודעים לכוונה לבצע שוד, כי אז קיים קושי בהוכחת עובדות כתב האישום ככל שהדבר מתייחס לעבירה של נסיון לשידול לשוד. בכל מקרה, גם נושא זה ראוי שיבורר במסגרת ההליך העיקרי.

ככל שהדבר נוגע להליך המעצר קימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת השוד. כאמור, עבירת נסיון השידול מעוררת בעיות ואולם לא היא העיקר. אין גם חולק כי המעשה בוצע בעת שהמשיב אמור היה לשהות בחלופת מעצר בית, כך שיש גם ראיות לכאורה לביצועה של עבירה של הפרת הוראה חוקית.

עילת מעצר
מעשים מקימים מעצם טיבם עילת מעצר של מסוכנות. מי ששודד ארנקים מנשים, ובמיוחד מנשים מבוגרות, מסכן את שלומו ובטחונו של הציבור. שוד של אדם קשיש מצביע מטבעו על מסוכנות. מאחר וטמון בו ניצול לחולשתו של אדם קשיש אקראי, ושהמסוכנות היא כלפי כל קשיש באשר הוא [בש"פ 1511/09 צביקה לביא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.3.09)]. על זאת יש להוסיף כי כאשר עומת המשיב עם טביעת אצבעו שנמצאה בתיקה של המתלוננת בחר לשמור על זכות השתיקה. לעניין זה כבר נפסק כי "השמירה על זכות השתיקה אף מקשה על הנאשם להפריך את חזקת המסוכנות הסטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים (בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 200, 207 (1996)." [בש"פ 748/10 שומי איסקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.2.10)].

במקרה הנוכחי מצטרפת גם עילת המעצר של חשש לשיבוש מהלכי המשפט והפרת תנאי השחרור, אם יקבעו, וזאת בשים לב לעובדה שעבירה זו בוצעה תוך הפרת תנאי שחרור בהליך אחר.

די באלו כדי לבסס עילה למעצרו של המשיב עד לותם ההליכים כנגדו.

חלופת מעצר
גם כשקיימת עילת מעצר, ואף בעבירות החמורות, על-בית המשפט לבדוק האפשרות לשחרר הנאשם לחלופת מעצר, זאת בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996 ופסיקה עניפה לעניין זה. ראו לענין זה: בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 22.3.11) וההלכות שפורטו שם. אלא ש" שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13]. ולענין חלופת המעצר נאמר גם כי "אף ששאלת האמון הינה שאלה הצופה פני עתיד, ניתן ללמוד עליה, בין היתר, מהתנהגותו של הנאשם בעבר, כך למשל ממידת הקפדתו של הנאשם על מילוי התנאים שהוטלו עליו במקרים קודמים. העורר בענייננו מספק דוגמא מובהקת למי שזכה להזדמנות להוכיח כי הוא ראוי לאמון, ותוך זמן קצר ניצל אותה לרעה ושב לבצע עבירות" [בש"פ 9551/09 מחמוד דאיה נ' מדינת ישראל (10.12.09) (ההדגשה הוספה. ר.ש.)].

במקרה שבפני הוכיח המשיב כי לא ניתן לתת בו את האמון הנדרש לצורך שקילת חלופת מעצר. מכאן שאין מקום לשקול את שחרורו ואין גם מקום לבקש תסקיר בעניינו. "בשאלה זו נפסק כבר בעבר, כי החובה לשקול את האפשרות לחלופת מעצר קבועה בחוק, ולפיכך על בית המשפט לפעול ככלל על פי חובה זו. יחד עם זאת, בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה לבדיקה קונקרטית על ידי שירות המבחן. במקרים בהם נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, כגון מקרים בהם מיוחסת לנאשם עבירת אלימות חמורה ביותר, או מקרים של נאשמים בעלי עבר פלילי מכביד, או כאלה שהוכיחו בעבר כי אין ליתן בהם אמון, או שברחו ממשמורת חוקית – אין צורך להעביר עניינם לבדיקה של שירות המבחן על מנת שיבחן האם קיימת בעבורם חלופת מעצר מתאימה." [בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.2009) (ההדגשה הוספה. ר.ש.)].

אשר על כן אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בת"פ 28838-03-12 המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 באפריל 2012, במעמד הצדדים ובאי כוחם.

ר' שפירא, שופט


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: זידאן(עציר)
שופט :
עורכי דין: