ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאיר שרמן נגד טוביה קרמר :

בפני כבוד השופט יעקב וגנר – סגן נשיא
תובע
1. מאיר שרמן

נגד

נתבעים

  1. טוביה קרמר
  2. אתי קרמר

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

נתוני רקע ועובדות
1. התובע הינו הבעלים של דירה הממוקמת ברחוב הרדוף 8/18 בטירת הכרמל, הידוע כחלק מחלקה 47 בגוש 10686 (להלן: "הדירה"). הגיש תביעה זו לתשלום דמי שכירות ראויים בשל אי פינוי דירתו על ידם בסכום של 84,297 ₪.
מכתב התביעה עולה כי הנתבעים שכרו את הדירה על פי הסכם שכירות מיום 1.1.06 (להלן: "הסכם השכירות", ראה נספח א' לתצהיר התובע), לתקופה של כשלושה חודשים (מיום 10.1.06 עד ליום 9.4.06) כאשר ניתנה להם אופציה להמשך תקופת השכירות לתקופה של 9 חודשים נוספים עבור דמי שכירות של 500$ לחודש.

2. ביום 11.2.07 נמסרה התראה לנתבעים בדבר סיום השכירות ואולם הם המשיכו להחזיק בדירה. התובע ניהל מו"מ למכירת הדירה לנתבעים, אולם לטענתו לא נחתם הסכם מכר בין הצדדים, ובסופו של יום התמנה לדירה כונס נכסים, עו"ד עופר לנקרי. בפברואר 2007 לאחר מינוי כונס הנכסים לדירה נוהלו הליכים בהוצאה לפועל למכירתה. הנתבעים השתתפו בהליכים וחתמו לבסוף על הסכם לרכישת הדירה (הסכם אשר הותנה באישור ראש ההוצל"פ). בהחלטה מיום 24.05.07 קבעה כבוד הרשמת (כתארה דאז) נסרין כרייני ז"ל, כי אין לאשר את מכירת הדירה לנתבעים מהטעם כי לא פורסם מכרז פומבי כמתחייב מהוראות צו הכינוס שניתן על ידה (ראה נספח ב' לתצהיר התובע). לאחר ביטול המכר הראשון, הכונס החל בהליך נוסף למכירת הדירה, אלא שהפעם עוד בטרם נחתם הסכם כלשהו עם הנתבעים, הוגשה בקשה לביטול המכר ולביטול הליך כינוס הנכסים. ביום 3.7.08, ניתנה החלטה ע"י כבוד הרשמת כליפה ג'ובראן המעכבת את הליכי הכינוס ומכר הדירה, כל עוד עומד התובע בחיוביו (ראה: נספח ג' לתצהיר התובע). הנתבעים ערערו על החלטה זו וביום 22.2.09 נדחה ערעורם ע"י כבוד השופט עאטף עילבוני (ראה: נספח ה'/2 לתצהיר התובע).
3. למרות האמור, הנתבעים סירבו לטענת התובעים לפנות את הדירה. לאור האמור, ביום 27.2.07 הגישו התובעים תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה, תביעה אשר נדונה במסגרת ת.א 5042/07 בבית משפט השלום בחיפה. ביום 21.4.09 ניתן פס"ד ע"י כבוד השופט שר, לפיו על הנתבעים לפנות את הדירה.

ביום 5.5.09 פינו הנתבעים את הדירה.

4. לטענת התובעים הנתבעים התגוררו למעשה שנים בדירה ללא תשלום, דבר שאילץ את התובע למצוא דיור חלופי בדמות דירה שכורה שעלות דמי השכירות עליה הם 2,600 ₪ לחודש + ארנונה והוצאות שוטפות. הנתבעים אשר למעשה פלשו לדירה, עשו גם שימוש במוצרים חשמליים פרטיים של התובע שנותרו בדירה וכן לא שילמו את הוצאות כל ההליכים המשפטיים בהם הפסידו.

5. הנתבעים כופרים בטענות התובע מכל וכל וטוענים כי הוא זה אשר התנהל בצורה חסרת תום לב. לטענתם בדצמבר 2005, בעקבות מודעה שפרסם התובע נוצר קשר בינו לבין הנתבעים אשר במסגרתו סוכם על מכירת הדירה לנתבעים. התובע הסתיר מהנתבעים את העובדה כי לדירה מונה כונס נכסים כבר משנת 2005, עובדה אשר גילו לטענתם רק לאחר שביקשו אישור זכויות מהחברה המשכנת, אשר בספריה הייתה רשומה הדירה. למרות האמור, הנתבעים עמדו ברצונם לרכוש את הדירה ומכוון שכך, הוסכם בינם לבין התובע כי בשלב זה ועד לקבלת אישור הזכויות ואישור המכר ע"י הכונס שמונה, ישכרו הנתבעים את הדירה למשך 3 חודשים על פי הסכם השכירות, כאשר ניתנת להם כאמור, אופציה להאריך את השכירות ב – 9 חודשים נוספים.

6. ביום 4.5.06 הנתבעים העבירו לכונס הנכסים הצעה רשמית לרכישת הדירה. לטענתם התובע פנה אליהם והתנה את הסכמתו למכירת הדירה בתשלום של 100,000 ₪ נוספים ב"כסף שחור" ללא ידיעת הכונס. הנתבעים סירבו לתנאי זה, ובסיכומו של דבר נחתם ביום 21.1.07 בין הנתבעים לכונס הנכסים אותו הסכם מכר על תנאי, על פיו ירכשו הנתבעים את הדירה עבור 744,000 ₪ בהפחתה של דמי השכירות אותם שילמו לתובע (8,000 ₪). הנתבעים שילמו לכונס הנכסים, בהתאם להסכם המכר, כ – 200,000 ₪ על חשבון רכישת הדירה. לטענתם כונס הנכסים אף הודיע להם כי אל להם להמשיך ולשלם דמי שכירות עבור הדירה נעבר לשנת השכירות הראשונה כי "הדירה שכבר שלהם".
לטענת הנתבעים לאחר שביום 24.5.07 לא אושר מכר הדירה וכונס הנכסים החל בהליך נוסף של מכר ופרסם הצעה לציבור, הם הגישו את ההצעה הגבוה ביותר ואף קיבלו הודעה מהכונס כי זכו במכרז. למרות האמור, בשלב זה כבר הגיעו התובע, כונס הנכסים והבנק הזוכה להסדר לסילוק חובו של התובע ובעקבותיו בוטלו הליכי מכר הדירה. הנתבעים ניסו להילחם משפטית בתוצאה זו אולם כל ניסיונותם כשלו ולבסוף ביום 1.4.09 הודיעו כי הם מפנים את הדירה ומוסרים את החזקה בה לתובע.

7. בנסיבות שתוארו טענו הנתבעים כי אין לראותם כמי שהחזיקו בדירה שלא כדין או שלא בהסכמת מי שהיה מוסמך להחזיק בדירה, בין אם היה זה התובע תחילה ובין אם היה זה כונס הנכסים לאחר מכן, לכל הפחות עד חודש אפריל 2009.
יתרה מזאת; משנאלצו לבסוף לפנות את הדירה, הם הגישו תביעה לכיסוי מלוא הוצאותיהם ונזקיהם, תביעה אשר תלויה ועומדת בבית משפט זה (ראה: ת.א 5917-05-10).
עוד נטען כי הנזק לו טוען התובע כלל לא הוכח, ולא הובאה מצד התובע כל ראייה לכך שדמי השכירות בדירה עומדים על סך של 3,000 ₪ לחודש. כמו כן לא צורפה כל חוות דעת של שמאי מומחה, כפי שנדרש. לא ניתן לדרוש יותר מ – 500$ לחודש, שכן זהו הסכום עליו הוסכם בהסכם השכירות, ועל כונס הנכסים חלה החובה לשלמו, אם בכלל.

8. ביום 8.12.11 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה פס"ד ייתן על דרך הפשרה לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") בהסתמך על החומר המצוי בתיק בית המשפט, בנוסף לסיכומים שיוגשו ע"י הצדדים. עוד הוסכם כי ביהמ"ש יכריע במחלוקת לעניין שכ"ד שיהיה בין 2,000 ל-3,000 ₪ וכן יכריע בשאלה לגבי מועד התשלום, מיידי או להמתין להכרעה בתביעת הנתבעים בת.א. ת.א 5917-05-10 הנ"ל. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ביום 8.12.11 (עמ' 13-14לפרוטוקול).

דיון
8. תחילה למסגרת הנורמטיבית כפי שנקבעה עוד בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1) 337 (להלן: "הלכת אגיאפוליס"), בעניין הפסיקה על דרך הפשרה, (לפי סעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט עלתה השאלה האם בית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים ליתן פסק דין בפשרה רשאי לפסוק על פי הדין המהותי או שאפשרות זו נשללת והוא חייב בכל מקרה לפסוק משהו כפשרה בין עמדות הצדדים. שאלה נוספת שעלתה והיא האם בית המשפט יכול במסגרת פסק דין על דרך הפשרה לקבל את התביעה במלואה או לדחותה. לפני הלכת אגיאופוליס פורש המונח "פשרה" באופן מאוזן, שלא יכריע את הדין באותה סוגיה שבמחלוקת, אלא דובר במציאת דרך ביניים, מעין "שביל זהב" ולא על-פי דקדוקי הדיינים. פשרה נתפרשה שציפיות הצדדים אף הן כוללות ויתורים מסוימים תמורת קבלת חלק ממה שהתבקש מלכתחילה. כך התבטא כבוד השופט אריאל בת"א (חי') 707/90 בן אבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(6) 685):

"המילים 'בדרך פשרה' – באות, כך אני סבור, לאפשר לבית-המשפט לקבוע את התוצאה הסופית, תוך כדי איזון חישובים שונים לכאן או לכאן וכדי להעריך את אותם החישובים לא "קוצו של יוד", אלא בסטייה לכאן או לכאן כדי לעגל את הדברים ולהגיע לתוצאה הנכונה והצודקת ביותר הנראית לו כפתרון הולם בנסיבות המקרה... הקביעה תעשה תוך כדי הערכת הסיכויים והסיכונים..."

ודוגמא נוספת שבה בדומה חשב גם כבוד השופט לרון בת"א (ב"ש) 187/93 פרץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(3) 977 )

"...פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית-המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק-דין על-פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על-פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שבית המשפט יתן פסק-דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים. זוהי משמעותה של המילה "פשרה" כפי שפורטה במילון אבן שושן... כיוון שכך ועל-פי מהותה היסודית של דרך הפשרה אינני רואה מקום להיכנס לכל פרטי המחלוקת שבין הצדדים ולהכריע בהם "

9. החידוש בהלכת אגיאפוליס הוא שנקבע שם, בעמ' 347 לפס"ד, כי רשאי בית המשפט לפסוק גם על פי הדין, לרבות דחיית התביעה:

"בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך 'על דרך הפשרה', אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, רק משום שהיא 'נגועה' בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי..."

השופט טירקל קבע אף הוא, כי הרשות בידי בית המשפט לשקול אם שיקולים שבדין ואם אחרים (בעמ' 349 שם) הנשיא ברק הוסיף כי "פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית"( בעמ' 350 שם). במילים אחרות השאלה הינה האם בהכרח פסיקה על דרך הפשרה מובילה ל"חיתוך" בין הצדדים או שבית המשפט רשאי במסגרת זו לקבל את התביעה במלואה או לדחותה? בפרשת אגיאפוליס, נקבע כי לא רק בית המשפט מוסמך להתייחס לדין המהותי שבא בחשבון ולא רק שהוא רשאי לקבלת התביעה בשלמותה או לדחותה, אלא נאמר כי פשרה על-פי סעיף 79א(א) אינה שרירותית באופן שכדבר שבשגרה יחצה את המחלוקת לשניים, אלא בית המשפט חייב להפעיל שקול דעת שבו יקח בחשבון שיקולי צדק, יושר, דין מהותי, ראיות, עדויות, פרוצדורה ונסיבות הכוללות של המקרה וכן כל השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בסכסוך.
בית המשפט מדגיש כי פשרה מיכנית ללא שקול דעת החוצה תמיד את התביעה תהיה פסולה בשל היותה שרירותית ובלתי סבירה ומכיוון שלא לוקחת בחשבון את כל יסודות סכסוך בין הצדדים.

10. ככלל בתי המשפט בערכאות הדיוניות יישמו הלכה למעשה את הוראות החוק, כפי שפורשו ע"י בית המשפט העליון, ודחו תביעות כספיות נגד רשויות מקומיות שלא נשענו על חוזה בכתב החתום על ידי ראש הרשות והגזבר בצד חותמת הרשות (לעניין זה ראה: ת.א. (שלום-חיפה) 13685/01 ג.י.יטיב בע"מ נ' עירית צפת, פס"ד שניתן ביום 8.11.06.ת.א. (שלום- בית שמש) 1041/02 אינדקס אסף ברק עסקים בע"מ נ' עירית בית שמש, פס"ד שניתן ביום 16.6.03, ת.א. (שלום-טבריה) 3944/99 מגן דוד אדום נ' מ.מ. חצור הגלילית, פס"ד שניתן ביום 13.7.06). עם זאת, טענת בעל-דין כי הסכם שחתם עליו וקשר עצמו בו – לא תואם את הוראות החוק ועל כן אין הוא חב בו, נוטעת בבית המשפט תחושה של אי-נחת. שכן, בדרך הטבע אין בית המשפט אוהד אותו צד שהעלה את הטענה - בכוונה להתנער מחבות חוזית שנטל על עצמו - וחושד אנו בו כי עושה הוא שלא בתום –לב (ראה: דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1), 56 , 112-113 (2001)).

11. ומן הכלל אל הפרט; לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בסיכומים, כתבי הטענות, התצהירים והמסמכים שצורפו על ידם, מצאתי כי יהיה נכון וצודק לחייב את הנתבעים באופן חלקי בלבד מסכום התביעה, וזאת בגין כ-23 חודשי שכירות בהם החזיקו בדירה עד שפינו אותה, בסך (מעוגל) של 50,000 ₪ (בשכ"ד חודשי של כ- 500$ לחודש בש"ח). הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה , 18.3.09, ועד למלוא התשלום בפועל. מועד התשלום יהיה בתוך 180 יום מהיום או בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין בת.א 5917-05-10 לפי המוקדם יותר.

תוצאה
12. אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 50,000 ₪. הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה , 18.3.09, ועד למלוא התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייבם בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪ כולל מע"מ.

כאמור מועד תשלום פסק דין זה יהיה בתוך 180 יום מהיום או בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין בת.א 5917-05-10 לפי המוקדם יותר.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי .......

עמוד 6 מתוך 6


מעורבים
תובע: מאיר שרמן
נתבע: טוביה קרמר
שופט :
עורכי דין: