ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנימין עליוף נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד השופטת מירית פורר

תובע

בנימין עליוף

נגד

נתבעות

1.מנורה חברה לביטוח בע"מ
2.אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

בית משפט השלום בירושלים

פסק דין

בפני בקשה במסגרתה נתבקש בית המשפט לסלק על הסף את התביעה שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, מחמת התיישנות.
גדר הדיון
טענות הנתבעת
בבקשתה בכתב ההגנה טענה הנתבעת, כי ביום 4.2.2004 הגיש התובע לבית משפט השלום ברחובות תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונות דרכים; הראשונה אירעה ביום 21.4.2002 והשנייה אירעה ביום 19.8.2002. במסגרת התובענה (ת.א. 1431/04), הורה בית המשפט ביום 17.2.2005 על הפסקת התובענה, וזאת לבקשת התובע ובהתאם לתקנה 154(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן- "התקנות"). ביום 13.2.2006 הורה בית המשפט ברחובות על הפסקת התובענה בשנית, לאחר שחידשה בטעות.
לטענת הנתבעת, מעיון בתיק בית המשפט ברחובות, עולה כי ההחלטה האחרונה שניתנה בתיק היא ההחלטה מיום 13.2.2006, המורה על מחיקה מיידית של התובענה בדרך של הפסקתה.
לטענת הנתבעת, הפסקת תובענה משמעה מחיקת תובענה, ולפיכך אין לקבל את טענת התובע כי ניתנה החלטה נוספת ביום 13.2.2007 המורה על מחיקת התובענה. עוד נטען כי אין נפקות לטענת ההתיישנות, משום שהתובע הגיש תובענה חדשה ביום 29.5.2011, דהיינו למעלה משש שנים מיום הפסקת התובענה, ולאחר שבאופן מצטבר חלפו למעלה משבע שנים ממועד התאונה.
לטענת הנתבעת, יש לראות את התקופה במהלכה התובענה בבית המשפט ברחובות הופסקה ככזו שבאה במניין תקופת ההתיישנות. בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן- "חוק ההתיישנות"), התקופה שלא תבוא במניין תקופת ההתיישנות היא זו שבין מועד הגשת התביעה ברחובות – 4.2.2004, לבין מועד הפסקתה 17.2.2005.
הנתבעת הוסיפה בתשובתה לתגובת התובע, כי התובע השיב לבקשה באופן חסר ובחר שלא להשיב לטענות לגופן, כך למשל התעלם התובע מהעובדה שהתובענה הופסקה ביום 17.2.2005 לבקשתו, וכן הופסקה פעם נוספת ביום 13.2.2006, בעוד המשמעות המשפטית של הפסקת התובענה הינה מחיקתה.
טענות התובע
התובע טען בכתב התשובה כי לאור התמשכות הליכי המל"ל הנוגעים לשתי תאונות הדרכים שבדיון, עדכן את בית המשפט, אולם לדאבונו ביום 12.2.2007 נמחקה התביעה - בהתאם להחלטה מיום 13.2.2006. חישוב הזמנים לשיטתו, מעלה כי תקופת ההתיישנות בגין שתי התאונות לא חלפה.
התובע טען כי מיום התאונה הראשונה ועד להגשת התביעה בבית המשפט ברחובות ביום 21.4.2004, חלפו שנה ו-9 חדשים הבאים במניין ההתיישנות, וכי עד ליום 13.2.2007 התנהלו הליכים משפטיים, לרבות הפסקת התובענה וחידושה ולפיכך תקופה זו אינה באה במניין תקופת ההתיישנות. לשיטת התובע, מיום הפסקת התובענה ביום 13.2.2007 נותרו חמש שנים למניין תקופת ההתיישנות ואילו התובענה דנא הוגשה ביום 29.5.2011.
התובע הוסיף כי שקד על ניהול ההליכים ולא זנח את הטיפול בתובענה, וכן ניהל הליכים מול המל"ל וכן בבית הדין לדיני עבודה, בהיות התאונה הראשונה תאונת עבודה. עוד גרס כי לכל אורך התקופה הצדדים עמדו בקשר רציף.

דיון והכרעה
התיישנות
הלכה ידועה היא, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לסילוק תובענה על הסף במשורה, מן הטעם שיש ליתן לתובע את יומו בבית המשפט. כך, כמדיניות שיפוטית, נוטה בית המשפט שלא לחסום את זכות הגישה לערכאות.
"הסעד של סילוק תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני שבית המשפט יעשה בו שימוש במקרים נדירים ביותר פסוקה היא שסילוק תביעה על הסף היא אמצעי חמור שיש להפעילו בזהירות רבה ורק במקרים שבהם ברור שבשום אופן אין התובע זכאי, על יסוד הטענות שבתביעה, לקבל את הסעד שהוא מבקש" (תא (מחוזי-מרכז) 704-04-09 עו"ד אילן גלזר נ' זיווה הלברשטיין (לא פורסם, ניתן ביום 24.1.10)).

עם זאת, "דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעל הדין לכלל הציבור, שמשמעותו להניח לבעל הדין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית שהות מספקת להיערך לכך. מנגד יש לקצוב מראש תקופת זמן סבירה להגשת תביעה, שמעבר לה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע. לזאת מימד בבכרה בזכות הגישה של בעל-דין לערכאות המשפט, המתבטא בנטייה להצר את תחום התפרשותה של טענת ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה" א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה עשירית בעמ' 118.

משכך נקבע:
"מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה כי העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות... על בית המשפט לשקול את התכלית שבבסיס מוסד ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן בראיות מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב, ואת אינטרס הציבור שפעולות הערכאה השיפוטית יתרכזו בהווה ולא בעניינים שזמנם עבר" (עא 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה א שמעונים לא פורסם, ניתן ביום 6.1.10).

השאלה שבמחלוקת בענייננו הינה האם התקופה שבה הופסקה התובענה בבית משפט השלום ברחובות ועד למחיקתה באה במניין תקופת ההתיישנות.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע:
"הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."

ברע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג(2) 624 (1989) נפסק כי אמנם סעיף 15 לחוק ההתיישנות, דן בתביעה שנדחתה ולא בתובענה שהופסקה לפי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי או בכתב-תביעה שנמחק לפי תקנה 100 לאותן תקנות, אולם משמעות הדיבור "נדחתה" בסעיף זה רחבה יותר ממשמעותו בתקנות סדר הדין האזרחי, והיא כוללת את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, כגון שהתובענה הופסק:
"יש לתת למונח "נדחתה" בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, משמעות רחבה, באופן שיכלול את כל המקרים בהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט, ובכלל זה גם מחיקה. לפיכך, גם הליך של הגשת תובענה שהסתיים במחיקה מפסיק את מרוץ ההתיישנות בתקופה שבין הגשת ההליך לבין המחיקה" (עא 502/88 אדמונד שמעון נ' עיזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833, 833 לא פורסם, ניתן ביום 12.9.1990)

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות ולמועדים הנוגעים לעניין:
תאונת הדרכים הראשונה אירעה ביום 21.4.2002 והשנייה אירעה ביום 19.8.2002;
כתב התביעה הראשון הוגש ביום 4.2.2004 לבית משפט השלום ברחובות;
כתב התביעה שבפניי הוגש ביום 29.5.2011.

מעיון בצרופות שהוגשו לבקשה דנא, עולה כי ביום 17.2.2005 הורתה כבוד השופטת א' שטמר, על הפסקת הדיון בתובענה (ת.א. 1431/04) בהתאם לבקשת התובע, וכן קבעה כי לתובע תינתן אפשרות לחדש את התובענה בתוך שנה. התובע הגיש לבית משפט השלום ברחובות בקשה למתן ארכה לחידוש התובענה עד להשלמת הליכי המל"ל והמו"מ בין הצדדים, וביום 7.2.2006, חידשה כבוד השופטת א' שטמר את התובענה. ביום 13.2.2006 הורתה כבוד השופטת א' שטמר, על הפסקת הדיון בתובענה למשך שנה נוספת.

אם כן, עולה מההחלטות שצורפו, כי ביום 17.2.2005 הופסקה התובענה לבקשת התובע, וכן ניתנה ארכה של שנה להפסקתה, זאת לאחר שחודשה התובענה למשך שבעה ימים.

כפי שנקבע, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התקופה שבמהלכה תלויה תובענה ועומדת בפני בית המשפט, אינה נמנית במסגרת מרוץ ההתיישנות. לאור הפסיקה, החל מהתקופה בה הוחלט על הפסקת התובענה במסגרת ת.א. 1431/04, תקופת ההתיישנות באה במניין הימים. משכך התקופה בה נוהלה התובענה היא ביום הגשתה, 4.2.2004, ועד ליום הפסקתה, 17.2.2005, תקופה זו בה נוהלו הליכים בעילת התביעה שבענייננו, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות.

ממועד תאונת הדרכים הראשונה ועד הגשת התביעה בבית משפט השלום ברחובות ביום 4.2.2004 חלפו אפוא כשנה ותשעה חודשים ו-12 ימים. ממועד תאונת הדרכים השנייה ועד הגשת התביעה בבית משפט השלום ברחובות ביום 4.2.2004 חלפו אפוא כשנה וחמישה חודשים ו-15 ימים.
מיום הפסקת התובענה ביום 17.2.2005 ועד הגשת התובענה שבפניי ביום 29.5.2011, חלפו כששש שנים שלושה חודשים ו-14 ימים, מכך שיש להפחית את שבוע חידושה 7-13.2.2006 – דהינו שש שנים שלושה חודשים ושבוע.

משכך, כאשר מפחיתים את התקופה שבה היה ההליך תלוי ועומד בפני בית המשפט בבית המשפט ברחובות מהתקופה שחלפה מיום שאירעה תאונת הדרכים הראשונה או השנייה ועד הגשת התביעה שבפניי, מתקבלת תקופה של למעלה משבע שנים, ועל כן חלפה תקופת ההתיישנות.

לו ניתן היה לחשב את המועדים לצורך תקופת ההתיישנות מהחלטת בית המשפט מיום 13.2.2006 אשר הורתה על הפסקת התובענה והארכת המועד לחידושה בשנה, אזי יש לחשב את המועדים כך: ממועד תאונת הדרכים הראשונה ועד הגשת התביעה בבית משפט השלום ברחובות ביום 4.2.2004 חלפו כאמור כשנה תשעה חודשים ו-12 ימים. מיום הפסקת התובענה ביום 13.2.2006 ועד הגשת התובענה שבפניי ביום 29.5.2011, חלפו כחמש שנים ושלושה חודשים ומחצה.
אף על פי חישוב מועדי ההתיישנות זה, חלפה תקופת ההתיישנות.

ממועד תאונת הדרכים השנייה ועד הגשת התביעה בבית משפט השלום ברחובות ביום 4.2.2004 חלפו כאמור כשנה וחמישה חודשים ו-15 ימים. מיום הפסקת התובענה ביום 13.2.2006 ועד הגשת התובענה שבפניי ביום 29.5.2011, חלפו כחמש שנים ושלושה חודשים ו-14 ימים. חיבור סך התקופות אינו מגיע לכדי תקופת ההתיישנות בת שבע השנים (שכן נותרו כשלושה חודשים להתיישנות). ואולם לא ניתן להתחשב בחלופה זו לשם הפסקת מירוץ ההתיישנות ולו לגבי התאונה השנייה.
העובדה שההחלטה שניתנה בדבר הפסקת התובענה קבעה כי ניתן יהיה לחדש את הדיון למשך שנה נוספת, אין בה כדי לגבור על האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות וההלכה הפסוקה. התובענה הופסקה לראשונה ביום 17.2.2005, מאחר שהתובע עצמו טען בהבהרה לבקשה למתן אורכה לחידוש התובענה מיום 13.2.12, כי "חידוש התובענה בשלב זה, מיותר" ועל כן תוך שבוע ימים מעת חידושה שוב הופסקה התובענה לשנה נוספת ואולם, הוגשה בקשה ראשונה לחידוש התובענה רק ביום 29.5.2011 ואף לא נטענו בפני טעמים להמתנה ארוכה זו עד הגשת התובענה.

בהחלטת בית המשפט מיום 13.2.2006, הורתה כבוד השופטת א' שטמר על הפסקת התובענה למשך שנה נוספת ואולם התובע לא הגיש במסגרת תקופה זו בקשה לחידוש תביעתו. מאחר שאין לכלול בתקופת מניין ההתיישנות את הזמן שבין הגשת התובענה לבין מועד מתן ההחלטה בדבר הפסקת התובענה והפסקת תובענה דינה כדין מחיקת תביעה המאפשרת הגשת תביעה מחדש הרי שהזכות לעשות כן צריך שתעשה במסגרת תקופת ההתיישנות.

באשר לטענה כי התביעה בבית המשפט ברחובות נמחקה ביום 13.2.2007, מכיון שההלכה הפסוקה קובעת כאמור כי דין הפסקת תובענה כדין דחייתה לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אין נפקות למועד המחיקה האמור לאחר הפסקת התובענה.

סוף דבר
דין הבקשה להתקבל ודין התובענה להידחות מחמת התיישנות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בנימין עליוף
נתבע: מנורה חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: