ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילנה רם נגד אברהם חביב :

בפני כבוד השופט דוד גדעוני

התובעת

אילנה רם

נגד

הנתבע

אברהם חביב

בית משפט השלום בבית שמש

פסק דין

תביעה לפינוי וסילוק יד.

התובעת היא הבעלים של חנות הנמצאת ברח' האפרסק 17 בשוק מחנה יהודה בירושלים ("החנות"). החנות שימשה משך שנים כבית עסק לממכר בדים.

אביו של הנתבע (להן גם: "האב")– "השוכר החוזי" או "הדייר המקורי" – שכר את החנות על פי חוזה שכירות מיום 8.11.1966. אין חולק כי בתום תקופת השכירות החוזית הפך לדייר מוגן.

לאחר פטירת האב, כפי הנראה בשנת 1982 או 1983 (ס' 4 לתצהיר התובעת, ס' 2 לתצהיר הנתבע בהליך אחר שצורף כנספח 5 לתצהיר התובעת), הפכה אשתו, היא אמו של הנתבע (להלן גם: "האם"), לדיירת מוגנת – "דיירת נגזרת" (ר' גם ת"א (י-ם) 13166/90 אלישיב נ' חביב ואח' (לא פורסם, 23.5.93) – נספח 3 לתצהיר התובעת). גם על כך אין חולק.

האם אף היא הלכה לעולמה. ככל הנראה אירע הדבר במועד כלשהו בשנת 2005 (ס' 2 לתצהיר הנתבע, אך ראו תצהיר התובעת לפיו נפטרה האם במחצית שנת 2003).

לטענת התובעת, דבר פטירתה של האם נודע לה רק שנים לאחר מכן. מכל מקום, לטענתה, עם פטירת האם, אין הנתבע זכאי להמשיך ולהחזיק עוד בחנות. לפי הטענה, הנתבע איננו דייר מוגן ומעולם לא הוכר ככזה. לשיטת התובעת, לא התקיימו בנתבע התנאים על מנת שיהפוך לדייר מוגן – "דייר נדחה". לעניין זה טענה הן כי הנתבע לא עבד עם אביו, הדייר המקורי, בחנות לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, הן כי הנתבע לא מוסיף לנהל בחנות את העסק שהתנהל בה בעבר, ולמעשה לא מנהל בו עסק כלל, והן כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי העסק "דרוש לקיומו". כן טענה, כי הנתבע חדל להפעיל את החנות והוא מפעיל אותה למראית עין בלבד, ובנסיבות העניין קמה גם עילת פינוי מחמת נטישה. מהטעמים האמורים עתרה התובעת לפינויו של הנתבע מהחנות.

הנתבע מצדו טוען, כי הוא דייר מוגן וכי לא קמה כל עילה לפנותו מהחנות.

אעבור לדון בטענות הצדדים.

דיון והכרעה

הטענה כי הנתבע לא עבד עם הדייר המקורי שישה חודשים טרם פטירתו טענתה הראשונה של התובעת היתה כי הנתבע לא הוכיח כי עבד עם אביו, הדייר המקורי, בחנות תקופה של לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו של האב, ומשכך אין הנתבע בגדר דייר מוגן. התובעת מבססת טענתה זו על יסוד הוראת סעיף 23(ב) סיפא לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972 (להלן: "החוק").

דין טענה זו – להידחות.

ראשית, משום שהנתבע טען בתצהירו, כי כבר בשנת 1981 עזב את מקום עבודתו וכבר אז החל לסייע להוריו ועבד עבורם ובמקומם בחנות (ס' 4 לתצהיר), כאשר לטענת התובעת נפטר אביו של הדייר בשנת 1983 (ס' 4 לתצהירה). משהנתבע לא נחקר אודות האמור בתצהירו בנקודה זו, ומשלא הובאה כל ראייה אחרת בעניין זה, דין טענה זו של התובעת להידחות כבר במישור העובדתי.

שנית, משום שהלכה פסוקה היא כי כשעסקינן בילדי הדייר החוזי – להבדיל מיורשים אחרים – אין כל תנאי כי עבדו עמו בעסק בחייו (ע"א 2/70 פוליטי נ' עזבון המנוח צמח (שמח) ויצחק דלאל פ"ד כד(2) 511, 513-514; ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף ואח' פ"ד לא(3) 455, 460-461; ע"א 326/72 נכסי בן יהודה 51 תל אביב בע"מ נ' גטליכרמן פ"ד כז(1) 589; ת"א (י-ם) 12481/02 מגזימוף נ' יצחק (פורסם בנבו, 15.12.05); ע"א (ת"א) 4/79 מפלגת העבודה הישראלית נ' פרי פ"מ, תש"מ(2) 364, 379)).

הטענה כי הנתבע לא המשיך לנהל את העסק וכי הלכה למעשה נטש את העסק טענתה השנייה של התובעת היא, כי הנתבע לא הוכיח את התנאי הקבוע בס' 26 לחוק שעניינו "המשכת העסק" – היינו כי הוא מוסיף "לנהל במושכר ... את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו", ומשכך אין הוא זכאי להגנת החוק. טענה נוספת שהעלתה התובעת בהקשר קרוב היא, כי בנסיבות העניין יש לראות את הנתבע גם כמי שנטש את העסק וכי גם בשל כך קמה עילה לפינויו.

ב.1. פעילות העסק – הפן העובדתי
בהקשר זה התגלעה מחלוקת עובדתית מרכזית בין הצדדים שעניינה פעילותה העסקית של החנות והאם ממשיך הנתבע לנהל בחנות עסק לממכר בדים כפי שהופעל בה משך שנים ועוד קודם לפטירת אמו ולפני כן קודם לפטירת אביו.

התובעת טענה לעניין זה כי לאחר שנודע לה בשנת 2009, בדרך מקרה ולא מפי הנתבע, על דבר פטירת האם, ערכה מספר ביקורים בחנות וגילתה, כי החנות סגורה רוב הזמן, כי היא מוזנחת ומלוכלכת, וכי קל לראות שלא נעשה בה כל שימוש. תמיכה לחשדה, כי הנתבע מחזיק בחנות למראית עין בלבד, וכי הוא לא עושה בה כל שימוש, מצאה התובעת בממצאי חקירה שקיים חוקר פרטי ששכרה לבדיקת העניין.

הנתבע, לעומתה, טען בתצהירו, כי אינו מפעיל את העסק למראית עין בלבד; כי הוא מגיע לחנות מדי יום; כי הוא משלם את כל המסים המגיעים בגין החנות במועד; כי הוא מגיש דוחות כדין בגין פעילות החנות; כי הוא מחזיק סחורה בחנות ועושה ככל יכולתו על מנת למכור אותה אף שכיום הדרישה לבדים פחתה. כן הוסיף, כי בשל ירידת הביקוש לבדים ביקש מהתובעת מספר פעמים בשנים האחרונות לשנות את מטרות השכירות כך שיוכל למכור בחנות גם ביגוד – לאחר שבעבר קיבל מכתב מאת בא כוח הבעלים לפיו נאסר עליו למכור דבר זולת בדים שנמכרו על ידי אביו – אך זו התחמקה ממנו. לאחרונה, המשיך הנתבע וטען, פנה בעניין לבית הדין לשכירות בבקשה כי יוּתר לו למכור בגדים בחנות.

במהלך המשפט העידו מטעם התביעה, התובעת וחוקר שאת שירותיו שכרה ושדוחות ממצאי חקירתו, בצירוף סרטים שצילם בחנות ובסביבתה במהלך החקירה הוגשו לבית המשפט. מטעם ההגנה העידו הנתבע ושניים ממכריו, המבקרים, לדבריהם, באורח תדיר בשוק ובחנות.

לאחר שבחנתי את כלל העדויות, לאחר שעיינתי בדוחות ממצאי החקירה, ולאחר שצפיתי בסרטים שצולמו על ידי החוקר, באתי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף באופן מובהק את גרסת התביעה ועדיה וכי אין ליתן אמון בגרסת הנתבע שהתגלעו בה סתירות של ממש, ושלא אחת היתה מתחמקת ובלתי עניינית.

מהראיות עולה בבירור, כי הלכה למעשה אין הנתבע מקיים פעילות עסקית כלשהי בחנות, ולוּ פעילות מעטה או מזערית, בין לממכר בדים ובין כל פעילות עסקית אחרת. כל פעילותו של הנתבע בחנות מתמצה בפתיחת דלתות החנות – מעת לעת – באופן שיש בו, אולי, להציג מצג כאילו מתקיימת פעילות בחנות, בעוד שלאמיתו של דבר לא נעשה בחנות מאומה ולא מתקיימת בה כל פעילות עסקית שהיא או אף ניסיון לקיומה של פעילות עסקית כאמור. למעשה, ברור כי הנתבע חדל מהפעלת החנות לחלוטין.

אעמוד על עיקרי הדברים.

לבית המשפט הוגשו שני דוחות חקירה שערך, לבקשת התובעת, מר איתן נוימן (להלן: "החוקר"). החוקר העיד בבית המשפט ובמהלך עדותו הוצגו גם סרטי וידאו שצילם במהלך חקירתו. עדותו של החוקר היתה מהימנה עלי. ניכר היה שהוא מנסה להביא בפני בית המשפט את הדברים כהוויתם.

מדוחות החקירה עולה, כי החוקר ערך כ-15 ביקורים בנכס, בעשרה ימים שונים, בשעות שונות במהלך היום, במשך כשלושה חודשים בתקופה שבין 24.11.09 לבין 25.2.10.

בעשרה מבין הביקורים – מרביתם בשעות שבין 09:00 בבוקר ל-12:00 בצהריים – היתה החנות סגורה לחלוטין. דלתות הברזל שבפיתחה היו מוגפות ולא היה בה איש. יתרה מזו, בחזית החנות הוצבו ארגזי ירקות של חנות סמוכה באופן שיכול להעיד, כי לא מתקיימת ולא עתידה להתקיים, למצער בזמן קרוב, פעילות כלשהי בחנות.

במספר קטן של ביקורים – אף הם בשעות האמורות – נצפתה החנות כשדלתות הברזל שבפיתחה פתוחות, אולם החנות עצמה נטושה ואין בה איש. מוט ברזל הוצב לרוחב הכניסה לחנות, כשלידו הוצבו לעיתים גם כסאות שבורים, וזאת ככל הנראה, על מנת למנוע כניסה "חופשית" של העוברים והשבים בשוק אל תוך החנות. באותם מקרים עמד בחזית החנות שולחן שעליו הונחו 6-7 חלקי בד ישנים ודהויים שאינם ראויים לממכר ואשר נדמו יותר כסמרטוטים בלויים. בחלל החנות עצמה לא היה דבר זולת עיתונים ישנים ומדפים ריקים לחלוטין, כשבחנות עצמה שרר אי סדר ולכלוך.

בשני ביקורים בלבד נמצא הנתבע כשהוא בחנות. בשני הביקורים ניסה החוקר לרכוש את אחד מהבדים הבלויים שבפתח החנות, ללא הצלחה. במקרה האחד דחה הנתבע את ניסיונות החוקר, סירב למכור לו בד כאמור באומרו כי "זה רק לתצוגה" וכי "אני לא מוכר". במקרה האחר, לאחר שהנתבע חזר לחנות שעמדה נטושה משך מספר שעות, ביקש החוקר לרכוש את אחד הבדים כאמור, חרף מצבו של הבד, בטענה כי הוא נחוץ לו לחג הפורים. גם במקרה זה דחה הנתבע את כל ניסיונות הרכישה תוך שהוא מציין כי הבדים "אינם מתאימים", כי "יש בהם חורים" וכי אין בכוונתו למכור, ותוך שהוא מפנה את החוקר לרכוש בחנות השכנה.

באחד הימים ביצע החוקר מעקב אחר הנתבע וראה אותו עוזב את החנות לפני השעה שמונה בבוקר, נוסע לסניף של אחד הבנקים ונמצא משך מספר שעות במחלקת ההשקעות של הבנק, תוך שהוא עוקב אחר מסכי המחשב עליהם מופיעים פרטי המסחר בבורסה ומשוחח מעת לעת עם פקידי מחלקת ההשקעות.

בעדותו, שכאמור לעיל היתה מהימנה עלי, חזר החוקר על עיקרי הדברים, לפיהם בביקוריו בחנות לא ראה בחנות ולוּ בד אחד למכירה (ע' 17, ש' 18-19); כי כל מה שיש בחנות אלה "מדפים ריקים שעליהם מונחים עיתונים" (ע' 19, ש' 15-16); כי הבדים שהיו מונחים בחזית החנות במקרים שבהם לא היו דלתותיה מוגפות נראים כסמרטוטים ישנים שיש בהם חורים ושאינם ראויים לשימוש (ע' 17, ש' 14-15); כי בשתי הזדמנויות סירב הנתבע למכור לו (ע' 19, ש' 1-2); וכי אמר לו "שזה לא מתאים" ו"שהוא לא רוצה למכור" (ע' 17 ש' 10-14, ע' 17 ש' 16-17). בסיכומם של דברים, התרשמותו החד משמעית של החוקר היתה ש"אין שם כלום" וכי הנתבע "פותח את החנות כאילו להציג שיש שם חנות" (ע' 18, ש' 19-20).

סרטי הוידאו שצולמו על ידי החוקר תומכים בבירור בעדותו. הסרטים מתעדים היטב את כל חלל החנות הן כאשר דלתותיה לא היו מוגפות וכשלרוחב פיתחה הונח מוט הברזל, והן בשני המקרים בהם היה הנתבע בחנות. מצפייה בתמונות ובסרטים נראה בבירור שהחנות, רובה ככולה, ריקה ואין בה דבר. למעשה, החנות אינה נראית כחנות והיא דומה יותר למחסן נטוש. מדפי החנות עומדים ערומים כמעט לחלוטין, להוציא עיתונים ישנים הפזורים על חלק מהמדפים ומספר קטן של חפצים שנראים כפחים ישנים וחסרי כל שימוש. החנות נראית מלוכלכת ומוזנחת, וניכר כי אין בה מאום זולת גיבוב של מעט גרוטאות, דוגמת לוח עץ או דלת ישנה המונחים בפינה כאבן שאין לה הופכין. בכל חלל החנות אין זכר למלאי או לבדים כלשהם, זולת, אולי, שיירים של מה שהיו בעבר הרחוק גלילי בד, ואולי – אף שקשה להבחין בכך בבירור – גם גלילים המוחזקים במה שנראה כשטח אחסון בתקרת החנות ושמכל מקום אינם מוצגים למכירה. גם "הבדים" שהונחו על גבי השולחן בחזית החנות ומחוצה, באותם מקרים בהם זו היתה פתוחה, אינם נראים כבדים הראויים למכירה או לשימוש. הם מונחים באורח מרושל, נוגעים בשוליהם ברצפה ומוּעדים ללכלוך ובליה. אופן הצגתם ומצבם אף הוא אינו מתיישב עם רצון כלשהו למוכרם וניכר כי לא נוהגים בהם באופן שבו נוהג מי שמעוניין למוכרם. אכן, אין בחלל החנות או בחזיתה ולוּ רמז רחוק לכך שמתקיימת בה, או אפילו שהתקיימה בה בזמן כלשהו סמוך למועד בו תועדו הדברים, פעילות עסקית כלשהי, תהיה זו מועטה או מזערית ככל שתהיה. עצם העובדה שבאותם מקרים בודדים בהם לא היו דלתות הברזל מוגפות, הותיר הנתבע את החנות כשהיא נטושה למשך שעות וכשדבר לא מונע באורח ממשי מהעוברים והשבים להיכנס אליה, תומכת אף בכך שאין בה כל פעילות, סחורה או רכוש שיש להם ערך. בנוסף, מתעדים הסרטים את שני המקרים בהם סירב הנתבע למכור בד כלשהו לחוקר, חרף ניסיונותיו של האחרון.

יצוין, כי בסרטי הוידאו שהוגשו ביחד עם דוחות החקירה, נכללה גם הקלטה של שיחה שקיים החוקר עם מי שנחזה להיות בעל עסק סמוך לחנות, ושבמסגרתה נשאל האחרון על פעילות החנות ועל פעילות הנתבע. עם זאת, משבעל העסק האמור לא זומן לעדות על ידי התובעת וממילא לא התאפשר לנתבע לחוקרו בחקירה שכנגד על דבריו, לא ראיתי לייחס משקל כלשהו לדבריו.

תמונת הדברים ביחס לפעילות החנות, או ליתר דיוק להעדרה של פעילות כאמור, נתמכה גם בעדותה של התובעת. יצוין, כי התרשמתי ממהימנותה של התובעת. תשובותיה בחקירתה הנגדית היו ענייניות, הגיוניות וקוהרנטיות. בדומה לתמונה העולה מעדות החוקר ומהסרטים שצולמו על ידו, העידה גם התובעת, כי בביקורים שערכה במקום – שהפכו תכופים יותר לאחר שנת 2009 – ראתה, במרבית המקרים, כי החנות סגורה ובפעמים שבהם היתה פתוחה לא היה בה איש והכניסה אליה נחסמה באמצעות צינור שהונח בפתחה (ע' 9, ש' 15-16; ע' 10, ש' 4-5; ע' 10, ש' 11-13).

עדותו של הנתבע, לעומת זאת, היתה בלתי מהימנה. נתגלו בה סתירות רבות, הן בעניינים מהותיים והן בעניינים שאינם מהותיים. בנוסף, לא אחת בחר הנתבע להשיב לשאלות שנשאל באורח בלתי ענייני, מתחמק ובאופן שהקשה על בירור הדברים (ורמז להתנהלותו הכללית ניתן למצוא גם בע' 23, ש' 17-18).

כך, למשל, טען הנתבע כי הוא מחזיק בחנות סחורה (בדים) למכירה (ס' 5 ו-14 לתצהירו), והעיד כי על גבי המדפים בחנות יש בדים למכירה (ע' 12, ש' 8-9) ולא זו בלבד אלא שמדובר במאות מטרים (של בד) (ע' 12, ש' 23). דברים אלה עומדים בסתירה חזיתית וחד משמעית לא רק לתמונה הברורה העולה מעדויות החוקר והתובעת, שהיו מהימנות עלי, אלא גם – ובעיקר – לתמונה החד משמעית הנשקפת מהסרטים שהוצגו על ידי החוקר ושבה נראה בבירור כי מדפי החנות עומדים שוממים ועירומים וכי לא מוצגים בה בדים למכירה. לא בכדי אישר הנתבע, במקום אחר, כי במשך שנים לא רכש סחורה כלשהי לחנות (ע' 5, ש' 10-11).

כך, למשל, טענותיו של הנתבע כאילו עושה הוא כמיטב יכולתו למכור בדים בחנות (ס' 5 לתצהירו) ועדותו, כי ברור מאליו שאם יבוא קונה לחנות הוא ימכור לו בדים (ע' 12, ש' 21-25), אינן יכולות לעמוד ולא ניתן לתת בהן אמון נוכח סירובו הברור והחוזר למכור למי שביקש לרכוש ממנו בדים (החוקר), ואל מול התמונה הברורה שהלכה למעשה לא מוצגים בחנות בדים שניתן או שראוי למוכרם.

כך, למשל, טענותיו של הנתבע כאילו הוא מפעיל את העסק וכאילו העסק פעיל (ס' 8 לתצהירו, ע' 12, ש' 29-30) קורסות לא רק נוכח יתר העדויות, אלא גם נוכח דברי הנתבע עצמו בבית המשפט, אף שבמועד אחר, בהם אישר כי "בשנים האחרונות העסק לא פעיל" (ע' 5, ש' 20). העובדה שבהמשך הדברים הכחיש הנתבע כי אמר אותם (ע' 12, ש' 29-30) אינה יכולה להועיל לו.

כך, למשל, לא ניתן לקבל את טענותיו של הנתבע כאילו הוא נמצא בחנות מדי יום משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעה 14:00 או 15:00 (ס' 8 לתצהיר, ע' 11, ש' 27-30). זאת נוכח ממצאי דוחות החקירה ויתר עדויות התביעה לפיהם נמצא כי במקרים רבים, למעשה במרבית המקרים שנבדקו, היתה החנות סגורה. הוא הדין לעניין הכחשתו של הנתבע, כי הוא מניח מוט בפתח החנות והולך לענייניו (ע' 15, ש' 11-17) שאינה יכולה לעמוד נוכח הסרטים שצילם החוקר, ונוכח יתר העדויות.

לכל אלה יש להוסיף, כי הנתבע לא הציג – חרף דרישות שהפנתה אליו התובעת בעניין – מסמך כלשהו המעיד ולוּ על מכירה בודדת שעשה בחנות בשנים האחרונות (ע' 5, ש' 12-13; ע' 12, ש' 8-14). ממילא אין בידי לקבל את טענתו כי היו מכירות, ולוּ מעטות, בחנות, או את הסבריו לעניין זה, שהועלו באיחור (ע' 12, ש' 12-14) ושזכרם לא בא בתצהירו.

בנוסף, בניגוד לטענתו של הנתבע, כי הוא משלם את מסי הארנונה המתחייבים בשל החנות כחוק (ס' 8 לתצהירו), הציגה התובעת מסמכים המעידים, כי זמן קצר לפני הגשת התביעה, היה קיים חוב ארנונה משמעותי שנבע מאי תשלום לעירייה משך מספר שנים (נספח 4 לתצהיר התובעת, בצירוף האמור בע' 13, ש' 21-27). הנתבע לא טרח לצרף מסמך כלשהו מטעמו גם לעניין זה. גם בכך יש כדי להשליך על מהימנותה של גרסתו.

כמו כן, ואף שהנתבע טען, כי הוא "מגיש דוחות כחוק" בכל הנוגע לפעילות החנות וכי יש "תיק על שמו במס הכנסה ובמע"מ" (ס' 8 לתצהירו), בפועל, וחרף דרישות שהפנתה אליו התובעת, לא הציג הנתבע דוח או מסמך כלשהו בקשר עם פעילות החנות.

כפי שצוין לעיל, גם בעניינים אחרים התגלו סתירות בעדות הנתבע, ובמספר מקרים העיד הנתבע באורח מתחמק (ר', למשל, האמור בס' 12 לתצהירו כאילו מסר בעצמו הודעה לתובעת על פטירת אמו ("ידעה ממני"), לעומת עדותו בעניין, ע' 13, ש' 13-15 שם העלה גרסה חדשה וטען שבאותה עת התובעת כלל לא טיפלה בענייני החנות; וכן את התייחסותו כשהוצג לו פסק הדין שדן בטענתו כי הוא דייר מוגן בדירת המגורים בה גרה אמו, לגביו טען באורח מתחמק כי "אינו זוכר").

גם בעדויות שני עדי ההגנה – שניכר היה שהם מכרים ותיקים של הנתבע שניסו לסייע בידו – אין כדי להועיל לנתבע. אף שאחד העדים העיד, כי יש בדים למכירה בחנות (ע' 8, ש' 1) (טענה שכאמור לעיל אין בידי לקבלה), הרי שהעד האחר העיד, כי הסחורה שמחוץ לחנות קבועה ואינה מתחלפת (ע' 8, ש' 14). יתרה מזו, גם מעדויותיהם של העדים האמורים עולה בבירור, כי אין כל פעילות עסקית בחנות, שלא ראו את הנתבע מוכר, ובלשונו של אחד מהם "אף בן אדם לא דורך שם בכלל" (ע' 8, ש' 16).

סיכומם של דברים: הנתבע אינו מקיים פעילות עסקית כלשהי בחנות, ולוּ פעילות מעטה או מזערית, בין לממכר בדים ובין לכל פעילות עסקית אחרת. הנתבע אינו רוכש סחורה של בדים לחנות, בחנות לא מוצגים בדים למכירה, הנתבע אינו מוכר בדים והוא אף אינו מנסה למוכרם. כל שעושה הנתבע הוא לפתוח, לעיתים, את דלתות החנות (וגם אז אין הוא נשאר בה על פי רוב והולך לעיסוקיו). אולם בפתיחת דלתות החנות כאמור אין כדי לשנות את המסקנה, כי לא מתקיימת בחנות כל פעילות עסקית שהיא או אף ניסיון לקיומה של פעילות עסקית כאמור. הנתבע חדל מהפעלת החנות לחלוטין.

לפני סיום חלק זה, אתייחס לשתי טענות עובדתיות נוספות שהעלה הנתבע, בניסיון להסביר את הפעילות "המצומצמת", לשיטתו, של החנות (פעילות, שכפי שראינו לעיל, הלכה למעשה כלל אינה קיימת).

ההסבר האחד שהעלה הנתבע הוא כי מצבה של החנות הוא תוצאה של ירידת הדרישה (או הביקוש) לבדים (ס' 5-8 לתצהירו).

אין בידי לקבל טענה זו שהועלתה באורח כללי, וגורף, על דרך הסתם ואשר איננה משכנעת ואיננה אמינה. הנתבע העלה טענתו מבלי שטרח להביא ראיה כלשהי לתמיכה בה ולכך שלשיטת הנתבע אין עוד זכות קיום בעולמנו לעסק לממכר בדים. יתרה מזו, סירובו למכור גם כאשר נכנס לחנותו קונה שהיה מעוניין לקנות, שומט אף הוא את הקרקע מתחת לטענתו. בנוסף, טענה כאמור, אפילו היה בה ממש, יכולה היתה להצדיק, אולי, ירידה מסוימת בהיקף הפעילות, ואין היא יכולה להסביר את הפסקת הפעילות המוחלטת שבה בחר הנתבע.

הסבר שני מפי הנתבע, הקשור במידת מה להסברו הראשון, היה כי נוכח ירידת הדרישה לבדים ניסה בעבר למכור בחנות גם בגדים, אלא שבעקבות מכתב (מלפני למעלה מעשרים שנה – ע' 14, ש' 11-12) מאת בא כוחם של בעלי החנות שהודיע לו כי הדבר אסור, חדל לעשות כן. לטענתו, כל פניותיו לתובעת על מנת שתתיר לו למכור גם בגדים בחנות נענו בהתחמקות, אף שכיום הוא סבור שהדבר מותר וכי הדבר יאפשר לו להפעיל את העסק באורח רווחי ואף פנה בעניין לבית הדין לשכירות.

אף טענה זו איננה מהימנה בעיני ואין בידי לקבלה.

הטענה כאילו במשך שנים רבות ראה עצמו הנתבע מוגבל בפעילות העסק בשל מכתב עלום שלא הוצג, וכי לא נקט כל פעולה בעניין, אלא לאחר שהוגשה התביעה דנן, איננה מתקבלת על הדעת (וזאת אף בהתעלם מהסתירות שהתגלו גם בקשר עם גרסת הנתבע בעניין זה, למשל, בין האמור בס' 11 לתצהירו כאילו קיבל את האמור במכתב הנטען ולא פנה להתייעץ בעניין עם עורך דין לבין האמור בעדותו בבית המשפט, שם טען את ההיפך, ע' 14, ש' 15-16).

גם מהלכיו דהיום להביא לשינוי מטרות השכירות, לא באו לעולם אלא לאחר שהוגשה התביעה דנן (ס' 13 לתצהיר התובעת), ככל הנראה בתקווה שיהיה בכך כדי להושיעו בתביעה. כאמור, גם טענתו בהקשר זה אינה מהימנה בעיני ואין בידי לקבלה. בנסיבות העניין אין במהלכים המאוחרים לתביעה כדי לשנות הן את המסקנה כי הנתבע חדל לחלוטין מהפעלת החנות והן את המסקנה כי אין לו כוונה אמיתית לחזור להפעילה. ניסיונו של הנתבע להציג בדיעבד מצג כאילו היה קושי חיצוני בהפעלת העסק (שעמו, גם לשיטתו, השלים משך שנים) וכאילו לפתע פתאום (ואחרי שהוגשה התביעה) נמצא הפתרון ושבעקבותיו יש בכוונתו לחדש את פעילותה העסקית של החנות – דינו להידחות.

סופה של נקודה: הוּכח, כי הנתבע אינו מקיים פעילות עסקית כלשהי בחנות, כי אינו מעוניין לקיים פעילות כלשהי בחנות, וכי אין לו כוונה אמיתית לחזור ולקיים פעילות עסקית בחנות. נראה, כי אין מנוס מהמסקנה שכל פעילותו של הנתבע נועדה לייצר מצג שימנע – כך להבנתו – את פינויו מהחנות וזאת על מנת שיוכל לקבל בבוא היום תמורה כספית כנגד זכויותיו הנטענות בחנות.

לפני סיום אתייחס לנקודה עובדתית נוספת שהתעוררה ושעניינה שאלת עדכונה של התובעת בדבר פטירת אמו של הנתבע. התובעת העידה, כי הנתבע לא טרח לעדכן אותה על פטירת אמו, וכי למדה על כך לראשונה רק בשנת 2009 ובעקבות חיפוש שערכה ברשת האינטרנט אחרי שבביקוריה בשוק באותה שנה ראתה שהחנות סגורה או שהיא פתוחה והנתבע אינו נמצא בה. דברים אלה היו מהימנים עלי. עם זאת, בנסיבות העניין לא ראיתי לייחס משקל של ממש לכך שהנתבע לא עדכן את התובעת בדבר פטירת אמו ולא פעל להסדיר את העברת כל החשבונות בקשר עם החנות על שמו לאחר פטירתה (למשל, חשבון הארנונה, ע' 13, ש' 6) ולא ראיתי לקבוע (חרף הטענות בסעיפים 6 ו-7 לתצהיר התובעת) כי עניין זה כשלעצמו מהווה מצג שווא המצדיק את פינוי הנתבע מהחנות.

ב.2. פעילות העסק – הפן המשפטי

משהובררה התשתית העובדתית, נשאלת השאלה האם בנסיבות העניין קמה עילה להורות על פינויו של הנתבע מהחנות?

עמדתי היא כי התשובה לכך היא בחיוב וזאת הן מן הטעם שבנסיבות העניין לא מתקיימים בנתבע התנאים הקבועים בהוראת ס' 26 לחוק ומשכך אין הוא זכאי עוד להגנת החוק, והן מן הטעם שבנסיבות העניין יש לראות בנתבע כמי שנטש את העסק וכי קמה גם עילת פינוי מחמת נטישה. אסביר בקצרה.

ס' 26 לחוק מורה כי:

"לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו"

בהתאם ללשונו של סעיף 26 לחוק, וכפי שנפסק, על מנת לזכות בהגנת החוק, נדרש הדייר לנהל במושכר את אותו עסק אשר נוהל בו לפני פטירת הדייר הקודם (ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף ואח' פ"ד לא(3) 455, 460) ובמצב בו הוכח כי הדייר חדל מלנהל עסק כאמור במושכר, לא תחול עליו עוד הגנת החוק (שם, בעמ' 463). אכן, הדייר זכאי להגנת החוק רק כל עוד מוסיפים ומתקיימים בו התנאים הקבועים בס' 26 לחוק (ע"א 440/82 בראקסיל אנדראוס נ' סרוג'י פ"ד לח(4) 744, 749-750).

ושמבאים אנו ליישם את האמור על ענייננו, מתבקשת המסקנה כי משחדל הנתבע לקיים בחנות עסק לממכר בדים (ולמעשה כל עסק שהוא), אין הוא זכאי עוד להגנת החוק.

ויודגש: אין מדובר בעניין של "כמות העיסוק". אין עסקינן במצב בו הנתבע ממשיך לנהל בחנות עסק של ממכר בדים אלא שהיקף העיסוק הצטצמם או התדלדל עד מאד. אין מדובר במצב דברים שבו היקף שעות פעילותו של העסק קטן, אפילו באופן משמעותי, ביחס להיקף הפעילות בעבר. אין עסקינן במצב שבו הנתבע ממשיך לנהל את העסק במידת הצלחה פחותה, באופן המניב רווחים פחותים או שבצדו הכנסות מעטות בלבד. אין מדובר בקיטוּן של מחזור העסקים. אין מדובר במי שמפעיל את העסק שלא על מנת להתעשר ממנו. אין מדובר במי שממשיך להפעיל את העסק במידה פחותה של מרץ או בלאוּת הנובעת מקשיים או מאילוצים כאלה או אחרים. גם אין מדובר במצב בו הנתבע ממשיך לנהל את העסק באופן חלקי או מוגבל. בענייננו מדובר בחידלון מוחלט. הנתבע חדל לחלוטין מהפעלת החנות, בין כעסק לממכר בדים ובין בכלל. הנתבע אינו מקיים, תקופה של לפחות שלוש שנים, פעילות עסקית כלשהי בחנות, ולוּ פעילות מעטה או מזערית. הנתבע כלל אינו מנסה לקיים פעילות כאמור.

המסקנה היא כי לא מתקיים בנתבע התנאי הקבוע בס' 26 לחוק. אין הוא מנהל במושכר עסק כלשהו, וממילא לא את העסק לממכר בדים שנוהל בחנות בעבר, ומשכך איבד הוא את הגנת החוק ומתקיימת עילה לצוות על פינויו.

בנסיבות העניין, כפי שהוכחו לעיל, סבורני כי מתקיימת גם עילה לפינוי הנתבע מחמת נטישה. כידוע, הרציונאל בבסיס עילת הנטישה, שהיא עילת פינוי יציר הפסיקה, הוא כי מקום בו נטש הדייר את דירת מגוריו או את המקום בו מנהל הוא את עסקו, אין זה מן הצדק להמשיך ולפרוש עליו את הגנת החוק, גם אחרי שחלפה תקופת השכירות החוזית (ע"א 477/67 רבינוביץ ואח' נ' ארגש פ"ד כב(1) 309, 311).

כפי שנפסק, מקום בו אין הדייר עושה מאומה במושכר וכל פעילותו מתמצית ב" 'פתיחת' הדלת בבוקר לכמה דקות ו'ביקור' בערב, פעולות שהוא עושה כלפי חוץ ושאין בצידן עבודות ... כלל, אינן מהוות שימוש במושכר..." לצורכי העסק, ויש בכך כדי להקים עילת פינוי מחמת נטישה (ע"א (ת"א) 581/84 שמיר נ' קלמוביץ פ"מ תשמ"ו(1) 102, 110-113) [באותו מקרה, שיש קווי דמיון בינו לבין המקרה שלפנינו, נמצא כי הדייר הגיע לעסק למספר דקות בשעות הבוקר, עזב את המקום סמוך לאחר מכן למקום אחר בו הפעיל עסק, סירב לבצע עבודות במקום למי שביקש להזמינם אצלו וחזר בערב למושכר לשם סגירתו, כאשר במושכר עצמו לא היו כל סימנים שיש בהם כדי להעיד על עסק פעיל].

יפים לענייננו הדברים הבאים שנאמרו שם:

"תהיה אשר תהיה הסיבה שבגללה המשיב מעמיד פנים כאילו 'נמצא' הוא במושכר – אין בה כדי להקנות לו הגנת החוק. כמו לגבי דירת מגורים כך גם לגבי בית עסק, צריך שעיסוקיו של הדייר יהיו עיסוקים אמיתיים של בית עסק..." (שם, בעמ' 112)

כך גם בענייננו. תהיה אשר תהיה הסיבה שבגללה ממשיך הנתבע להציג מצג כאילו מתקיימת פעילות כלשהי בעסק – ויהיו עיסוקיו האחרים אשר יהיו: בין סידורים, בין מסחר או עניין במניות ובין כל עיסוק אחר – אין הוא זכאי עוד להגנת החוק.

כאמור לעיל, הוכח כי הנתבע לא מקיים פעילות עסקית כלשהי בחנות וכי אינו מעוניין לקיים פעילות כלשהי בחנות. כן הוכח, כי אין לו כוונה אמיתית לחזור ולקיים פעילות עסקית בחנות, וכל מהלכיו בעניין שינוי מטרת השכירות לא נעשו אלא אחרי שהוגשה התביעה בעניינו ומתוך תקווה שיהיה בהם כדי להועיל לו בהליך זה ואין בהם כדי ללמד על כוונה אמיתית כאמור. בנסיבות אלה התקיימו גם יסודותיה של עילת הנטישה (ע"א 997/91, 3505/91 הוועדה המקומית לתכנון ובניה י-ם נ' נוסייבה פ"ד מו(5) 758).
הפן העובדתיהג מי שמעוניין למוכרםשנטש את העסק וכי גם בשל כך קמה עילה לפ.עמו בחייו לקבוע כי הוכח ין לו כוונה אמיתית לקיים פעילות י

הטענה כי העסק לא דרוש לנתבע "לשם קיומו"
למעלה מהצורך ולהשלמת התמונה, אתייחס גם לטענה נוספת שהעלתה התובעת ושלפיה יש לצוות על הנתבע לפנות את החנות גם מהטעם שלא התקיים בו התנאי הקבוע בס' 27(2) לחוק לפיו העסק דרוש לו לקיומו.

במישור העובדתי, משמצאנו כי אין לנתבע הכנסה כלשהי מפעילות החנות, דומה כי קל לקבוע, כי העסק לא דרוש לנתבע לקיומו. לכך יש להוסיף, כי נפסק שנטל השכנוע כי המושכר "דרוש לקיומו" מוטל על כתפי הדייר, ו"כי כמתחייב מתכליתו של תנאי זה וממגמת הפרשנות המצמצמת לחוק... לצורך הרמת הנטל לא די בטענה בעלמא, אלא יש מקום להצגה מפורטת של מצבו הכלכלי של הטוען למעמד של דייר נדחה" (ע"א (ת"א) 1394-05-11 רוזן נ' מונטקיו ז"ל (פורסם בנבו, 18.1.12); ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו, 28.10.09); אך השוו ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף ואח' פ"ד לא(3) 455, 462-463; רע"א 407/95 מיכה חברה להשקעות ונאמנות בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 9.2.95)). בנסיבות העניין, משהנתבע סירב לדרישות התובעת לגלות מסמכים שונים בקשר לפעילותו העסקית, ומשהסתפק בטענה כללית בתצהירו מבלי להביא הצגה מפורטת של מצבו הכלכלי ושל מצבת נכסיו, המסקנה היא כי לא התקיים בו התנאי כי העסק "דרוש לקיומו".

עם זאת, סבורני כי במישור המשפטי, ואף שיש טעם רב בטענת התובעת כי אין זה ראוי לפרוש את הגנת החוק על הנתבע – הטוען למעמד של "דייר נדחה" – גם מהטעם שהעסק לא "דרוש לקיומו", ואף שעמדה זו מתבקשת גם לאור המגמה הנוהגת בפסיקה לנקוט פרשנות מצמצמת להוראות החוק, הרי שתוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדין הקיים.

כפי שנפסק, התנאי הקבוע בס' 27(2) לחוק לפיה העסק יהיה דרוש לקיומו של הטוען לזכות דיירות מוגנת כ"דייר נדחה" אינו חל על מי שהוא ילדו של הדייר המקורי (ע"א (ת"א) 4/79 מפלגת העבודה הישראלית נ' פרי פ"מ, תש"מ(2) 364); ע"א (נצ') 156/08 עזבון המנוח בוקלשי נ' פאר (פורסם בנבו, 3.6.09); ור' גם הערת השופט ח' פורת לעניין זה בע"א (ת"א) 58/77 שלגמן נ' נהוראי פ"מ תשל"ז(2) 36, 45).

כאמור, אף שאני סבור שיש מקום לשקול אם ראוי ליתן הגנה גם ל"דייר נדחה" שהעסק לא דרוש לקיומו, תוך פגיעה בזכות הקניין של הבעלים, אך משום שהוא ילדו של "הדייר המקורי", הרי שנוכח לשונו הברורה של החוק המבחין במפורש בין ילדי הדייר ליורשים אחרים, ונוכח העמדה הנוהגת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (כפי שהובאה לעיל, וכן ע"א (ת"א) 1394-05-11 רוזן נ' מונטקיו ז"ל (פורסם בנבו, 18.1.12), בפסקה 10 לפסק דינו של השופט י' ענבר, וכן חוות דעתו של השופט ש' שוחט), התוצאה היא שאין בכך שהתנאי שהעסק "דרוש לקיומו" אינו מתקיים בנתבע כדי לשלול ממנו את הגנת החוק. משכך, דין טענתה זו של התובעת להידחות.

סעד מן הצדק?
משבאתי לכלל מסקנה, כי קמה לתובעת עילה לפנות את הנתבע מהחנות, אפנה לבחון אם מן הראוי בנסיבות העניין ליתן לנתבע סעד מן הצדק שימנע את הפינוי (ס' 132 לחוק).

כידוע, מדובר בסעד המסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ועל בית המשפט לשקול את כלל הנסיבות, ולהימנע ממתן צו פינוי אם בנסיבות העניין יהיה בכך משום סנקציה חמורה ובלתי צודקת כלפי הנתבע (ע"א 255/57 בוקי ואח' נ' דיאמנד פ"ד יג 1009, 1020).

בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את התנהלות הנתבע בעסק כמו גם את האינטרסים של התובעת והנתבע והפגיעה שתיגרם לכל אחד מהם, סבורני כי אין זה מן הראוי ליתן לנתבע סעד מן הצדק.

לעניין זה יצוין, כי משעסקינן בבית עסק – להבדיל מדירת מגורים – הלכה פסוקה היא כי יש להקפיד הקפדה יתרה עם הדייר, וממילא יש בכך כדי להשליך על נכונות בית המשפט ליתן סעד מן הצדק (ע"א 88/81 אלסחורי נ' מזרחי פ"ד לז(3), 309).

בענייננו, ובין היתר בשים לב לכך שהנתבע חדל לחלוטין מהפעלת העסק לאורך זמן, תוך שהוא פועל כלפי חוץ להציג מצג בלתי נכון כאילו העסק פעיל, כאשר טענותיו של הנתבע נמצאו בלתי מהימנות, משנמצא כי אין לנתבע כל כוונה אמיתית לשוב ולהפעיל את העסק וכל מהלכיו לעניין זה נעשו לאחר שהוגשה התביעה דנן ובתקווה שיועילו לו בהליך זה, אין הוא זכאי לסעד מן הצדק.

יצוין, כי בכל האמור בסעד מן הצדק הסתפק הנתבע בטענה כללית וסתמית (הן בכתב ההגנה והן בסיכומיו) לפיה הוא זכאי לסעד כאמור, מבלי שפירט את הטעמים והסיבות בגינן ראוי הוא לסעד וממילא מבלי שטרח להניח תשתית ראייתית כלשהי לביסוס טענתו.

בכלל זה, לא טען הנתבע איזו פגיעה תיגרם לו אם יפונה מהחנות, ממילא לא טען כי הפינוי יגרור פגיעה קשה בו או בפרנסתו ולא הניח תשתית לטענה בדבר פגיעה כאמור. לכך יש להוסיף, כי, כאמור לעיל, דווקא טענת הנתבע עצמו, כי אין העסק מניב לו הכנסה כלשהי, יכולה ללמד כי לא צפויה פגיעה בנתבע, לא כל שכן פגיעה חמורה. מכל מקום, בהעדר נסיבות חריגות, אין לקבוע כי יהיה זה בלתי צודק ליתן סעד של פינוי.

אוסיף, כי לא מצאתי שבנסיבות העניין יש להעניק סעד מן הצדק אך בשל הטענה בדבר אובדן דמי המפתח ששולמו על ידי אבי הנתבע (ע"א 348/59 מצוב נ' קמינר פ"ד יד 455, 459; ע"א 113/65 מורי נ' מאירי ואח' פ"ד יט 598, 607).

להשלמת התמונה אציין, כי לא מצאתי ממש ביתר טענותיו של הנתבע, ובכלל זה בטענות לעניין ויתור או שיהוי, שלא נמצא להן בסיס עובדתי (וזאת אף בהתעלם מכך שנזנחו בסיכומים).

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. הנתבע יפנה את המושכר – החנות ברח' האפרסק 17 בשוק מחנה יהודה בירושלים – בתוך 30 ימים.

הנתבע ישא בהוצאות התובעת בהליך ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

3 מתוך 15


מעורבים
תובע: אילנה רם
נתבע: אברהם חביב
שופט :
עורכי דין: