ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מרבי טופז נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד השופט שלמה פרידלנדר

תובע

מרבי טופז

נגד

נתבעת
מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

פסק דין

מבוא ושיקולים כלליים בעניין פטור מאגרה
לפניי בקשת התובע לפטור מאגרה בגין תביעה ל"פסק דין הצהרתי + צווי עשה" נגד מדינת ישראל (להלן: "התביעה").
לאור התוצאה שאליה הגעתי בדבר מחיקת התובענה על הסף – לא ראיתי צורך בתגובת המדינה לבקשה. עקרון הקטנת הנזק חייב כי ייחסך הזמן הפרקליטותי שהיה מושקע בתגובה.
תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות האגרות"), תקנה 14(ג), קובעות כלהלן (ההדגשה הוספה):
"הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה".
התובע צירף אסמכתאות משכנעות בדבר מצבו הכלכלי הקשה. לפיכך, יש לדון רק בשאלה אם נראה "שההליך מגלה עילה".
יש להיזהר מחסימה-בפועל של זכות הגישה לערכאות, המהווה בסיס לכל זכות אחרת. לפיכך, אפילו סיכויי התביעה אינם נראים טובים, כל עוד התביעה מגלה עילה – אין לחסום בפני התובע, בגלל עוניו, את ההזדמנות להוכיח בכל-זאת את תביעתו.
אולם, זכויות הן לעולם יחסיות. כנגד זכות הגישה לערכאות עומדים האינטרס הציבורי הפיסקאלי בהשתתפות המתדיינים במימון ההליכים המשפטיים; והאינטרס הציבורי שלא לבזבז משאבים שיפוטיים יקרים על תביעות-סרק, דבר שיבוא על חשבון מתדיינים אחרים שלהם תביעות בעלות סיכויים ממשיים יותר, ויפגע בזכותם-שלהם לגישה לערכאות.
אני סבור כי יש לתת משקל מסוים, כבר בשלב הדיון בשאלת האגרה, גם לזכותו של הנתבע שלא יוטרד, ושלא ייפגע קניינו, בשל תביעת-סרק; בלא תוחלת להיפרע מן התובע את הוצאותיו אם וכאשר תידחה התביעה. אמנם, אינטרס זה מוגן, ככלל, על ידי ערובה להוצאות [תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), תקנה 519]. אולם, במנגנון זה אין משום הגנה מפני הטרדה וההוצאות שייגרמו לנתבע בשל עצם הצורך להגיש בקשה לערובה להוצאות; שבגדרה יהיה עליו להיכבד ולהידרש לגוף התביעה ולטיב הגנתו, כדי לשכנע את בית המשפט בדבר סיכוייה הנמוכים של התביעה. כאשר ברור לבית המשפט שאין צידוק לכך – ראוי שבית המשפט ישתמש בסמכותו הטבועה למנוע ניצול-לרעה של ההליך, ויימנע מלגרום לנתבע לספוג נזקים אלה.
לפיכך, כאשר סיכויי התביעה אינם רק "קלושים", אלא, חמור מכך, על פני התביעה עולה כי דינה לסילוק על הסף, לפי אחת העילות המנויות בתקנות 100 או 101 בתקנות סדר הדין האזרחי – אזי ברור שאין כל הצדקה להעמיס עלויות מיותרות על הציבור ועל הנתבע. אמנם, ניתן לצפות כי נוכח עוניו של התובע – דחיית בקשתו לפטור מאגרה תסכל את תביעתו. אולם, בנסיבות כאמור, "למה לא יבוא כבר עכשיו מה שבטח יבוא מחר" [שלום חנוך, "אבשלום"].
אמור מעתה: פרשנות תכליתית של הדיבור "שההליך מגלה עילה", לצורך מתן שיקול דעת לבית המשפט לפטור את התובע מן האגרה או ממקצתה – אינה מצטמצמת להיעדר עילה במובן הפורמאלי, כאמור בתקנה 100(1) בתקנות סדר הדין האזרחי; אלא מקיפה גם את שאר הטעמים המצדיקים סילוק התובענה על הסף, לפי תקנות 100 או 101 בתקנות סדר הדין האזרחי.
לעתים, על פני התביעה לא עולה במובהק כי דינה לסילוק על הסף, כאמור לעיל – אולם עולה כי אין סיכוי סביר לקבלתה (דוגמא למקרה כזה תימצא לנו בענייננו, כלהלן). לכאורה, גם בנסיבות כאלה אין מקום לשקול פטור מאגרה. מסקנה זו מתחייבת, לכאורה, מן ההנחה שמחוקק-המשנה לא שיחת דבריו לריק. שהרי ממה-נפשך: אם על פני התביעה עולה שדינה לסילוק על הסף, אין צורך לדון בשאלת הפטור מאגרה. צריך, בפשטות, לסלק את התביעה על הסף. כלומר, אם אין לתביעה זכות קיום כלל, אפילו כנגד תשלום מלא של האגרה – מובן מאליו שאין לדון בה ללא תשלום אגרה. לפיכך, לכאורה, יש לומר כי שאלת הפטור מאגרה מתעוררת רק לגבי תביעות החוצות את הסף של היעדר עילה לסילוק על הסף. כלומר, הסף לשקילת פטור מאגרה אמור להיות גבוה מן הסף לסילוק על הסף. לפי היגיון זה, ה"עילה" שאליה מכוונת תקנה 14 בתקנות האגרות היא עילה שיש סיכוי סביר לקבלתה. אולם, מחמת הזהירות בזכות הגישה לערכאות, ומשלא מצאתי לסברתי לעיל אסמכתא בפסיקת בית המשפט העליון – אשאיר הערה זו בצריך-עיון.
אפילו מתקיים תנאי-הסף לשיקול-דעתו של בית המשפט, כאמור בתקנה 14 בתקנות האגרות, גם במקרה של היעדר סיכוי סביר לקבלת התביעה – יש מקום, במסגרת שיקול-דעתו האמור של בית המשפט, לאיזון אינטרסים התואם את המצב האמור. בכלל זה, יש מקום לשקול חיוב באגרה, ולו בסכום מופחת, חרף עוניו של התובע.
בגדר איזון האינטרסים האמור, יש מקום להתחשב גם בשאלה אם מדובר ב'יומו' הראשון של התובע בבית המשפט באותו עניין, שאז עצמתה של זכות הגישה לערכאות של התובע היא מרבית – לבין מקרה שבו היו לתובע כמה וכמה 'ימים' בבית המשפט באותו עניין, שאז משקלה היחסי של זכותו השיורית לגישה לערכאות באותו עניין נמוך יותר. במקרה האחרון, איזון האינטרסים עשוי לנטות לטובתם של האינטרס הציבורי במניעת בזבוז משאבים, זכות הגישה לערכאות של המתדיינים האחרים המתחרים על אותו זמן שיפוטי, וזכות הקניין של הנתבע – ולהצדיק חיוב באגרה, ולו בסכום מופחת.

יישום לענייננו
כעולה מתוך כתב התביעה וצרופותיו – התובע טוען למחדלים של בנק לאומי (להלן: "בל"ל"), אשר גרמו לו הפסדי-עתק. בגינם הגיש תביעה ע"ס 100,000,000 ₪ [נספח 4 לתביעה; להלן: "התביעה נגד בל"ל"].
התביעה נגד בל"ל נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר תיאר אותה כ"תביעת-סרק", ולפיכך חייב את התובע, חרף עוניו, בערובה להוצאות הנתבע בסך 200,000 ₪ [נספח 5 לתביעה].
התביעה נגד בל"ל שבה ונבחנה על ידי בית המשפט העליון, בערעור על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט העליון תיאר את התביעה נגד בל"ל כמוקשית; ומכל-מקום – כתביעה שסכומה "נטול קשר לאירועים הנטענים". בית המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, חרף מודעותו כי בכך הוא מסכל למעשה את יכולתו של התובע לנהל את התביעה נגד בל"ל [נספח 6 לתביעה].
משהתובע נאלץ לזנוח את תביעתו נגד המעוול העיקרי, לטענתו, בל"ל – הגיש את התביעה שלפניי, נגד מדינת ישראל (להלן: "המדינה"), אשר מחדליהם הנטענים של שלוחיה הכשילו, כביכול, את התביעה המקורית נגד בל"ל.
בנסיבות אלה ברור כי התביעה נגד המדינה נגזרת מן התביעה נגד בל"ל, וסיכוייה אינם יכולים להיות גבוהים יותר מסיכויי התביעה הבסיסית נגד בל"ל. כזכור, שתי ערכאות, לרבות בית המשפט העליון, מצאו שסיכויי התביעה נגד בל"ל מצדיקים להתנותה בערובה להוצאות בסך 200,000 ₪, ובפועל – לטרפדה.
למעשה, סיכויי התביעה שלפניי קלושים פי-כמה-וכמה מסיכויי התביעה הבסיסית נגד בל"ל, ומגיעים לרמה של צידוק לסילוקה על הסף, או, למצער, לרמה של היעדר סיכוי סביר לקבלתה; כמבואר להלן.
התובע מבסס את התביעה על 3 עילות:
טענה לרשלנות מקצועית של עורכת-הדין אשר ייצגה אותו, מטעם הלשכה לסיוע משפטי במשרד המשפטים (להלן: "הסיוע המשפטי"), בתביעתו על-סך 100,000,000 ₪ נגד בל"ל;
טענה לרשלנות של הסיוע המשפטי, אשר לא העמיד לו עו"ד מ"קליבר" מקביל לבאי-כוחו של בנק לאומי;
טענה לרשלנות-כביכול של בית המשפט העליון, אשר דחה, כביכול ללא התעמקות נאותה, את ערעורו של התובע על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה לחייב את התובע בערובה להוצאותיו של בל"ל בסך 200,000 ₪.
לגבי העילה הראשונה, התובע עצמו מודה כי כלל לא ברור לו שבאת-כוחו טעתה בניסוח כתב התביעה נגד בל"ל, ואם טעתה – כי הטעות אינה ניתנת לתיקון. למעשה, התובע מסתמך על שאלות ספורות אודות כתב התביעה, שנזכרו בהחלטת בית המשפט העליון הנזכרת. לא כל טעות מהווה התרשלות מקצועית. כפי שמודה התובע – על שאלות ניתן להשיב, וליקויים בכתב התביעה, אם היו, ניתן לתקן. בהחלטת בית המשפט העליון נאמר כי התוצאה תהיה עשויה להשתנות אם כתב התביעה נגד בל"ל יתוקן ויועמד על סכום סביר. מכל-מקום, אפילו מדובר בהתרשלות – לא התגבש עדיין כל נזק; ולא בוסס, ולו לכאורה, קשר סיבתי בין ההתרשלות לתוצאה. לפיכך אין התביעה מגלה אפילו לכאורה עילת רשלנות נגד ב"כ התובע מטעם הסיוע המשפטי. אפילו ארחיק-לכת ואביא בחשבון את האפשרות שיש בתביעה עילה-לכאורה של רשלנות מקצועית נגד ב"כ התובע – אין בכך משום עילה-לכאורה נגד הסיוע המשפטי; קרי: נגד המדינה, הנתבעת בתביעה שלפניי.
לגבי העילה השניה, אין שחר לטענה כי על הסיוע המשפטי מוטלת חובה למנות לנזקק לשירותיו עו"ד מ"קליבר" כזה או אחר. הסיוע המשפטי אינו יכול למנות לנזקק אלא עו"ד המוכן להשכיר את שירותיו בתנאי התשלום שהסיוע המשפטי כבול אליהם. התובע לא הצביע, ולו לכאורה, על כי הסיוע המשפטי ברר עבור התובע, מתוך המאגר הזמין לו, עו"ד בלתי מתאים לתביעה נגד בל"ל, תוך "ליהוק" רשלני.
לגבי העילה השלישית, לא אכביר מילים; רק אומר, כאנוס על פי חובת ההנמקה, כי מגוף החלטתו של בית המשפט העליון ניכרת, בכל הכבוד, העמקה בחומר הרלבנטי לערעורו של התובע. אין שחר, אפוא, גם לטענתו זו. עילת תביעה נגד המדינה בגין רשלנות שיפוטית מצומצמת ל"מקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" [בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן מיום 12.3.01]. טענה לרשלנות שיפוטית של בית המשפט העליון בכלל, ובענייננו בפרט, מדגימה את האמור לעיל בדבר היעדרו של צידוק לפטור מאגרה תביעה המגלה עילה מן הבחינה הפורמאלית, אולם נעדרת סיכוי סביר לקבלתה.
למעשה, מבנה טיעוניו של התובע הוא הנחתו האקסיומטית שלפיה תביעתו צודקת. מהנחה זו הוא גוזר את התרשלותו של כל גורם המגיע למסקנה אחרת, וכן של כל גורם השותף לתהליך.

ההיבט הדיוני – תאמות ההליך
בענייננו קיים טעם נוסף לסילוקה של התביעה על הסף. התביעה הוגשה כתביעה למתן סעד הצהרתי ולצווי עשה; ולחלופין – התבקשה קביעה כי התביעה נגד בל"ל תידון ללא חיוב באגרה ובערובה להוצאות.
דין הסעד החלופי להידחות על הסף; משום שבעניין חיוב התובע בערובה להוצאות קיים מעשה-בית-דין, בדמות החלטותיהם הנזכרות של בית המשפט המחוזי בחיפה ושל בית המשפט העליון [תקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 101(א)(1)].
דין הסעד של "צווי עשה" להימחק בהיעדר עילה [שם, תקנה 100(1)]; משום שלא ניתן לצוות על תשלום סכום כסף בלתי מסוים.
לעניין הסעד העיקרי ייאמר כי התביעה דנן אינה ראויה להתברר כתובענה לסעד ההצהרתי. הטעם לכך הוא כי הסעד המבוקש, קרי: הצהרה על חבותה-כביכול של המדינה לפצות את התובע, לא יביא לסיומה של המחלוקת. יידרש הליך נוסף של תובענה רגילה, לבירור גובה הנזקים שנגרמו, כנטען, עקב רשלנותה-כביכול של המדינה [רע"א 3027/07 רשות השידור נ' קיבוץ אורים מיום 9.8.09, מפי כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, פסקה 6].
זאת ועוד: אם תתוקן התביעה, וייכלל בה פירוט הנזקים הנטענים, כדוגמת הפירוט בתביעה הבסיסית נגד בל"ל – היא תידון, לעניין החיוב באגרה, כתביעה כספית [רע"א 8353/10 קיבוץ אורים נ' רשות השידור מיום 5.7.11, מפי כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, פסקה 4]. כתוצאה מכך, האגרה תגדל מסך 1,115 ₪ (נכון להיום) לסכום הגבוה ממיליון ₪; סכום בלתי נגיש בעליל מבחינת התובע.
ניכר כי ההליך שלפניי הוגש במתכונת של תובענה לסעד הצהרתי, במקום כתביעת נזיקין, במטרה להשתמט מן החיוב הגבוה-יותר באגרה. בית המשפט אינו אמור לתת יד להכשלת התכליות שביסוד תקנות האגרות. יש להתעלם, אפוא, מן המתכונת המלאכותית של התובענה, ולשום אותה, לעניין אגרה, לפי מהותה האמיתית – כתביעת נזיקין כספית [בהיקש לפקודת מס הכנסה, סעיף 86].
לו חסרונה היחיד של תובענה זו היה מתכונתה הבלתי נכונה כתובענה לסעד הצהרתי – ניתן היה לשקול שלא להורות על מחיקתה, אלא ליתן לתובע הזדמנות לתקנה, ולהגישה-מחדש כתביעה כספית בנזיקין. אולם, אז הייתה חוזרת למקומה שאלת הפטור מאגרה.
פיו של התובע ענה בו כי אינו מסכים להפחתת סכום התביעה הבסיסית, באשר גם הסכום של 100,000,000 ₪ נופל בהרבה מסכום נזקיו האמיתיים, כנטען. בנסיבות אלה, אפילו היה התובע מתקן את תביעתו זו, ומגישה-מחדש כתביעת נזיקין כספית – היה עליו לשלם אגרה בסכום העולה על מיליון ₪, דבר שאינו בהישג-ידו. לפיכך, מן הסתם היה שב ומגיש, יחד עם התביעה המתוקנת, בקשה לפטור מאגרה. בבקשה זו הייתי דן על פי האמור לעיל, ומן הסתם – בהיעדר חידושים מהותיים בתביעה או בבקשה – הייתי דוחה את הבקשה. אפילו הייתי נעתר לבקשה באופן חלקי, ומפחית את החיוב באגרה למחצה, לשליש או לרביע – לא היה בכך כדי להנגיש את החיוב לתובע, והתביעה הייתה נמחקת בשל אי תשלום האגרה, לפי תקנה 100(4) בתקנות סדר הדין האזרחי.
לאור האמור, איני רואה טעם בהטרחתו של התובע בביצוע התיקון הדיוני. אולם, מתוך שהתביעה הייתה עשויה להימחק מחמת אי-תשלום אגרה – אמנע מן הסעד הקיצוני-יותר של דחייתה על הסף לפי תקנה 101(א)(3) בתקנות סדר הדין האזרחי; הגם שקרוב בעיניי לומר כי מתקיימת בה עילת הדחייה על הסף כאמור. אסתפק, אפוא, במחיקת התובענה על הסף, מחמת הגשתה הבלתי-מתאימה כתובענה לסעד הצהרתי.

סיכום
"הכל במידה". כך גם באשר לחובת הזהירות מפני פגיעה בזכות התובע לגישה לערכאות.
שתי ערכאות, לרבות בית המשפט העליון, כבר בחנו לפניי את תביעתו הבסיסית של התובע נגד בל"ל, ולא נמנעו מהחלטות, בעניין ערובה להוצאות, אשר בפועל סתמו את הגולל על תביעה זו.
תביעה זו, בגין התרשלותה של המדינה, כביכול, אשר גרמה, כביכול, לחסימת תביעתו הבסיסית של התובע נגד בל"ל – היא הרבה פחות מאשר תביעה שסיכוייה קלושים. זוהי תביעה שאינה מגלה עילה; ולמצער – תביעה שאין סיכוי סביר לקבלתה.
כאילו לא די באמור לעיל – תובענה זו אינה ראויה להתברר כתובענה לסעד הצהרתי, כפי שהוגשה; תחת המתכונת הראויה לה של תביעת נזיקין כספית.
מכיוון שתיקון דיוני של התובענה, והגשתה-מחדש כתביעת נזיקין כספית, לא ירפאו תביעת-נפל זו, אשר אינה ראויה לפטור מאגרה, ואשר אין בידי התובע לשלם את האגרה בגינה – התובענה נמחקת בזה בשל אי-תאמותה הדיונית כפי שהוגשה, כתובענה לסעד הצהרתי.
נוכח תוצאה זו, אין צורך לדון בבקשה לפטור מאגרה בגין התובענה, שממנה החל הדיון. מובן, לאור דבריי לעיל, כי אילולא תוצאה זו – הבקשה לפטור מאגרה הייתה נדחית.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מרבי טופז
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: