ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נגד יהודה טרגן :

לפני כבוד השופט אילן ש' שילה, סג"נ

המערערת
עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד נירה משרקי

נגד

המשיבים
1.יהודה טרגן
2.זהבה טרגן
באמצעות ב"כ עו"ד צבי גביש

בית המשפט המחוזי מרכז

החלטה

זו בקשה לחדש את הדיון בערעור שהסתיים בפסק דין ביום 21.9.08.

רקע
כך נאמר בפסק דין:

"ב"כ המערערת לא התייצבה אף על פי שזומנה כדין, בעניין זה ניתנו דחיות חוזרות ונשנות לצורך מו"מ שעד היום לא מוצה. בנסיבות האלה, אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה למשך שנה אחת.
למערערת זכות להודיע בעוד שנה אחת, ולא יאוחר מאשר 13 חודש, שהיא עומדת על הערעור ובמקרה שכזה אחדש את הדיון".

ב"כ המערערת לא הגישה הודעה בדבר רצונה בחידוש הדיון בערעור בתוך התקופה שנקבעה, אשר הסתיימה ביום 20.10.08. רק ביום 1.11.09 הגישה ב"כ המערערת "הודעה דחופה אודות עמידת המערערת על הערעור". בגוף הבקשה כתבה ב"כ המערערת כי היא עומדת על הערעור, ומבקשת לקבוע מועד לדיון בו. נוסף על כך ביקשה ב"כ המערערת בגוף הודעתה "לאפשר למערערת ארכה בת מספר ימים להגשת הודעה זו שנתעכבה בשל עומס עבודה רב". להודעה לא צורף תצהיר לתמיכה בטענות המערערת באשר לסיבות לעיכוב הגשת הבקשה.

בו ביום הוריתי למשיבים ליתן תשובה להודעה, אך תשובה שכזו לא הוגשה.
ב"כ המערערת לא הצליחה להמציא אישור מסירה של הבקשה לב"כ המשיבים, ואף ברישומי מזכירות בית המשפט אין אישור שהחלטתי מיום 1.11.09 אכן נמסרה לב"כ המשיבים (להבדיל מהבקשה עצמה שאותה הייתה ב"כ המערערת אמורה למסור).

משך יותר משנתיים לא עשתה ב"כ המערערת דבר לקידום מתן החלטה בבקשתה ולחידוש ההליך והלכה למעשה זנחה את בקשתה.

רק ביום 27.11.11 נקטה ב"כ המערערת צעד נוסף והגישה "בקשה דחופה למתן החלטה להודעת המערערת בדבר עמידה על הערעור, לקביעת מועד דיון וביטול סטאטוס סגירת התיק". על בקשה זו הוריתי לב"כ המערערת, להמציא אישור מסירה של בקשתה מיום 1.11.09 לב"כ המשיבים.

ביום 30.11.11 הגישו המשיבים תגובתם לבקשה האחרונה. המשיבים התנגדו לבקשה מנימוקים שפורטו בתגובה, שעיקרם כי פסק הדין הפך חלוט בתום 13 חודשים מיום שניתן, ומשהמערערת לא הודיעה עד לתום התקופה האמורה כי היא עומדת על חידוש הדיון בערעור.

מאז ועד היום, וגם לאחר דיון במעמד הצדדים שקיימתי ביום 28.3.12, החליפו בעלי הדין בקשות מבקשות שונות שעיקר עניינן בשאלה אם יש מקום לחידוש הדיון בערעור אם לאו. בתום הדיון אף הרשיתי לב"כ המערערת להגיש תגובה לאסמכתאות שהגיש ב"כ המשיבה במהלך הדיון.

דיון והכרעה
הגיעה אפוא העת להכריע במחלוקת.

סבורני כי הדין עם המשיבים.

לא זו בלבד שמחדלי המערערת בענייננו מצביעים על רשלנות רבתי בניהול ההליכים, אלא שעולים הם כדי ויתור על המשך הדיון בערעור. האופן שבו פעלה המערערת, או חדלה לפעול בערעור זה, הן לפני מתן פסק הדין הן לאחריו, איננו מאפשר לבית המשפט להיזקק לבקשתה הנוכחית, מה עוד והמשיבים היו רשאים להסתמך על פסק הדין שהפך חלוט. גם סיכויי הערעור אינן מן הטובים. אפרט את הדברים:

פסק הדין נושא הערעור וסיכויי הערעור
פסק הדין נושא הערעור, ניתן בבית משפט השלום בפ"ת ביום 10.5.06. בפסק הדין דחה בית המשפט את תביעת המערערת לסילוק ידם של המשיבים מדירה ביהוד שהושכרה לאביו המנוח של המשיב בדמי מפתח בשנת 1958. עילת התביעה הייתה שהמשיבים פלשו למקרקעין סמוכים לדירה, שלא נכללו בחוזה השכירות, ובנו עליהם דירה נוספת, שלא כדין וללא הסכמת המערערת. עפ"י טענת המערערת שטח הדירה הנוספת כ- 77 מ"ר, והיא בנוייה בחצר הדירה המושכרת ובשביל המעבר אליה. בכתב התביעה תבעה המערערת גם דמי שימוש ראויים בגין הדירה הנוספת. בעוד שבכתב התביעה תבעה המערערת את פינוי המשיבים הן מהדירה המושכרת הן הדירה הנוספת, הרי שבסיכומיה הסתפקה המערערת בתביעה לפנות את המשיבים מהדירה הנוספת.

בית המשפט דחה את התביעה לאחר שמצא כי אין ממש בטענת המערערת שהחצר לא הושכרה עם הדירה המקורית יחד. נקבע כי החצר הייתה חלק בלתי נפרד מהמושכר המקורי. בקביעה זו הסתמך בית המשפט על שורת פסקי דין שבהם יושם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 398/63 לאה ליבוביץ ומשה מטלון ובניו בע"מ נ' משה כץ ואח', פ"ד יח(384).

בית המשפט הוסיף ומצא כי המשיב איננו דייר מוגן בדירה המושכרת, מפני שזכויות הדיירות המוגנת של אביו המנוח עברו לתבדל"א אלמנתו של המנוח ואמו של המשיב. בית דחה גם את טענת המשיב שהוא דייר ממשיך עפ"י חוק הדיור הציבורי, ולו בדירה הנוספת. עם זאת מצא בית המשפט כי המשיב הוא בר רשות שכן התגורר ברציפות בדירה שהושכרה מאז השכרתה לאביו המנוח, תחילה עם שני הוריו, ולאחר פטירת אביו המנוח המשיך להתגורר בה עם אמו. באשר למשיבה 2, רעייתו של המשיב 1 שנישאה לו בשנת 85' והמגדלת עמו את שלושת ילדיהם בדירה הנוספת, לא הכריע בית המשפט בשאלה אם היא בת רשות והשאיר את השאלה בצריך עיון.

בית המשפט מצא כי עילת התביעה היחידה נגד המשיבים הייתה פלישה למקרקעין, ללא הסכמת המערערת, שעלתה כדי השגת גבול. משמצא בית המשפט כי החצר הושכרה לאביו המנוח של המשיב, המשיך וקבע כי אין המשיבים יכולים להיחשב מסיגי גבול במגוריהם בחלק המקרקעין המהווה את חצר הדירה המושכרת. בית המשפט ציין כי בכתב התביעה לא נטען, ולו לחלופין, כי מדובר ברשות ללא תמורה הניתנת לביטול, וכי המערערת ביטלה את הרשות. המערערת גם לא טענה כי בעצם הגשת התביעה יש לראות משום ביטול הרשות והסתפקה בעילת הסגת הגבול. לפיכך מצא בית המשפט כי יש לדחות את התביעה בגין הסגת גבול ולמעשה את תביעת הפינוי.

למעלה מהצורך המשיך בית המשפט ודן בשאלות שהתעוררו באשר לדירה הנוספת: בית המשפט מצא כי הדירה הנוספת נבנתה לאחר חתימת חוזה השכירות, וכי היא עצמה לא הושכרה לאביו המנוח של המשיבה, ששכר דירה אחת בלבד. אף על פי כן הוסיף בית המשפט כי משנבנתה הדירה על מקרקעין שהושכרו למנוח, וכאשר המערערת לא תבעה להרוס את הדירה הנוספת או להחזיר את המצב לקדמותו, הרי שאין מקום לתביעת הפינוי.

בית המשפט דחה את גם התביעה לדמי שימוש ראויים, תוך שציין כי המערערת ידעה על קיומה של הדירה הנוספת לפחות מאז שנת 1989, עת ערכה דו"ח ביקורת לגביה, אולם לא טרחה להגיש את תביעתה אלא בחלוף 14 שנים (שנת 2003). התביעה הוגשה ללא כל דרישה או טענה מוקדמת.

עיון בכתב הערעור לא מלמד על סיכויים של ממש לזכות בערעור. אפילו הייתה המערערת זוכה בפינוי המשיבים מהדירה הנוספת, עדיין לא מצאתי עילה להבחין בין הדירה המקורית לבין החצר, שבכל מקרה נראה שהייתה נשארת כחלק מהדירה המושכרת, לשימושה של אם המשיב ואולי גם למשיב עצמו. אין באמור כדי להסיק שסיכויי המערערת בעניין הפינוי אכן טובים.

ההליכים עד למועד הדיון המקדמי
את הערעור הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 27.6.06. בית המשפט המחוזי קבע את הערעור לדיון מקדמי ליום 31.1.07 (לפני סגה"נ דאז, השופטת גרסטל). יומיים קודם לדיון עתרו שני הצדדים לדחיית מועד לשלושה או ארבעה חודשים, כדי לאפשר להם להמשיך במו"מ. תיק הערעור הועבר לבית משפט זה עם הקמתו בחודש יולי 2007, ונקבע בו מועד לדיון מקדמי ליום 17.9.07. כשבוע קודם למועד שבו הצדדים ועתרו לדחייה "על מנת לנסות ולמצות ההליך התכנוני, שבחרו לפעול בו". הדיון נדחה לתז"פ ליום 15.1.08. ביום 14.5.08 ביקשה ב"כ המערערת לחדש את הדיון, שכן לא חלה התקדמות בהליך התכנוני. נקבע אפוא דיון מקדמי נוסף ליום 21.9.08, ושוב ארבעה ימים קודם לכן עתר ב"כ המשיבים, על דעת ב"כ המערערת, לדחייה נוספת. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה. בישיבת יום 21.9.08 לא התייצבה ב"כ המערערת. במקומה התייצבה מתמחה ממשרדה שהתנצלה על כך שב"כ המערערת "לא יכלה להגיע לדיון, יש לה שני דיונים בחיפה ...". ב"כ המשיבים ציין כי הצדדים "חותרים לפיתרון ענייני ותכליתי ...", וכי המשיבים נמצאים במו"מ עם חברה קבלנית האמורה לבנות את השכונה שבה נמצאת הדירה במסגרת הסדר "פינוי בינוי". לפיכך ביקש ב"כ המשיבים ארכה של שישה חודשים נוספים למיצוי הפיתרון. בפסק הדין שהובא לעיל דחיתי את בקשת ב"כ המשיבים, והוריתי על עיכוב הליכים למשך שנה אחת שבסיומה, במשך חודש ימים, רשאית הייתה ב"כ המערערת להודיע שהיא עומדת על הערעור.

הבקשה לחידוש הדיון
בקשתה המקורית של המערערת לחדש את הדיון הוגשה באיחור. ההסבר שניתן לאיחור איננו הסבר, במיוחד שהדברים לא פורטו כלל ולא ניתן תצהיר לתמיכה בבקשה להארכת המועד.

ב"כ המערערת טוענת כי שלחה לחברה ב"כ המשיבים את הודעתה בדבר עמידתה על הערעור, אך אין בידיה אישור מסירה או אפילו העתק של קבלה בדואר רשום (ב"כ המערערת הסכימה כי גם לשיטתה לא שלחה את הבקשה בדואר רשום עם אישור מסירה כדרישת תקנות סד"א). שלא כטענת ב"כ המערערת לא הודה ב"כ המשיבים שקיבל את הבקשה, וכאמור גם ברישומי מזכירות בית המשפט אין אישור כי ההחלטה לתגובה אכן נמסרה במשרדו.

ב"כ המערערת שקטה על שמריה משך יותר משנתיים, ודי בכך לאפשר למשיבים להסתמך על פסק הדין ולנהל מו"מ עם החברה הקבלנית, והבנתי שמו"מ זה עומד לפני גמר. משחלפו השנתיים שבה ב"כ המערערת ועתרה לחידוש הדיון בערעור.

את בקשתה החדשה ל"מתן החלטה להודעת המערער בדבר הודעתה על הערעור, קביעת מועד דיון וביטול סטאטוס סגירת התיק" הגישה כאמור ב"כ המערערת ביום 27.11.11. אף לבקשה זו לא צורף תצהיר ולא צורף אישור מסירה של הבקשה המקורית מיום 1.11.09. משלא המציאה ב"כ המערערת את אישור המסירה, שבתי והחלטתי ביום 6.12.11 שעליה להמציאו תוך חמישה ימים. ביום 15.12.11 הגיבה ב"כ המערערת להחלטתי, ולטענות המשיבים שהוגשו בתגובה לבקשתה, ולראשונה צרפה תצהיר לתמיכה בטענותיה מטעמו של מר אמיר קדיס, מתמחה אצל ב"כ המערערת. יש לתמוה כיצד ראתה לנכון ב"כ המערערת להגיש תצהיר של מתמחה שעליו חתם ביום 14.12.11, ושבו הוא מפרט את השתלשלות הדברים החל משנת 2009, מועד שבו, יש להניח, לא הכיר כלל את הדברים נושא התצהיר. אמנם המצהיר הצהיר גם על סיכויי הערעור ועל טענות משפטיות אחרות, אך עניין זה היה מיותר לחלוטין, שהרי התצהיר נועד בראש ובראשונה לעניין האיחור בהגשת ההודעה הראשונה שהגישה המערערת בדבר עמידתה על חידוש הדיון בערעור, ולתמיכה בטענתה שעומס העבודה הוא שגרם לאי הגשת ההודעה במועד. על כך לא יכול היה המתמחה ללמדנו דבר וחצי דבר. אי הגשת תצהיר ע"י ב"כ המערערת עצמה, שהיא שככל הנראה שהייתה אמורה להגיש את ההודעה ולא הגישה אותה במועד, מדברת בעד עצמה.

אינני רואה צורך להיכנס לפניי ולפנים לכל הטענות ההדדיות של הצדדים לאחר הדיון שהתקיים ביום 28.3.12. די אם אומר שבהעדר תצהיר בדבר עומס העבודה, ופירוט עובדתי של העומס והמניעה שהייתה לב"כ המערערת להגיש הודעתה במועד, אין מקום להאריך את המועד להגשת ההודעה לחידוש הדיון בערעור.

המשיבים היו רשאים כאמור להסתמך על פסק הדין, ואינני רואה לפגוע בזכותם זו, לנוכח הנימוקים שהבאתי לעיל.

לפיכך הבקשה לחידוש הדיון בערעור נדחית.

המערערת תישא בשכ"ט עו"ד של המשיבים בסכום של 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.