ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק חדד נגד ציפי צפורה מלכה לבני :


בפני כבוד השופטת לימור מרגולין-יחידי

מבקשים

יצחק חדד

נגד

משיבים

  1. משה-יורם שחורי
  2. ציפי צפורה מלכה לבני
  3. שמואל דהן

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

החלטה

פתח דבר
נאשמת 1, חברת הכנסת ציפי לבני, העלתה טענה מקדמית לפיה בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א – 1951 (להלן: "חוק חסינות חה"כ") נדרש אישור היועהמ"ש לשם נקיטת הליך פלילי לרבות קובלנה פרטית בעניינה.

טרם מתן החלטה התבקש היועהמ"ש להודיע לבית המשפט אם הוא מבקש להביע עמדה בסוגייה. במענה נמסר על ידי פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי), עוה"ד סגל – אנטלר במעמדה כב"כ היועהמ"ש, כי אין בכוונת היועהמ"ש להתערב בהליכים. היות שמדובר בהודעה שניתנה בתגובה להחלטת ההבהרה שהתבקשה, הרי שעולה ממנה כי אין היועהמ"ש מבקש להביע עמדה בסוגיית החסינות שהתעוררה.

לצורך מתן החלטה בחנתי את טיעוני הצדדים בדיון ובכתב וכן את הוראות הדין.

החסינות הדיונית
סעיף 4(א)(1) לחוק חסינות חה"כ עליו מבססת הנאשמת את טענתה קובע בזו הלשון:
"כתב אישום נגד חבר הכנסת, בעבירה שסעיף 1 אינו חל עליה, שנעברה בזמן היותו חבר הכנסת או לפני שהיה לחבר הכנסת, יוגש באישור היועץ המשפטי לממשלה".

הוראה זו קובעת את החסינות הדיונית העומדת לחבר כנסת.

מטרת החסינות הדיונית, כעולה מן הפרשנות שניתנה לה בדין, ובהתחשב ברקע ההיסטורי של חסינות זו, היא למנוע מהרשות המבצעת באמצעות רשויות האכיפה לנקוט הליכים פליליים כנגד חה"כ יריב, ובכך להקשות על תפקודו או להצר את צעדיו או להשפיע על חופש הפעולה שלו.
אישור היועץ המשפטי לממשלה לצורך הגשת כתב אישום כנגד חה"כ, נדרש על מנת להבטיח בקרה ופיקוח על כך שכתב האישום מוגש מטעמים ענייניים ומשיקולים משפטיים ולא ממניעים פוליטיים פסולים (בג"צ 507/81 ח"כ אבו חצירא נגד יועהמ"ש (להלן: "עניין אבו חצירא"), בג"צ 11298/03 התנועה למען איכות שלטון בישראל נגד ועדת הכנסת, בג"צ 1843/93 פנחסי נגד כנסת ישראל (להלן: "עניין פנחסי")).

בעניין פנחסי התייחס המשנה לנשיא [כתוארו דאז] השופט ברק לחסינות הדיונית, עמד על הרקע ההיסטורי שבבסיס חסינות זו, על תכליתה ועל היקפה, וסיכם:
"על רקע תכלית מיוחדת זו [מניעת התנכלות לרשות המחוקקת מצד הרשות המבצעת – ל.מ.י.] מובן צמצום החסינות לאחריות הפלילית בלבד, ואי החלתה על האחריות האזרחית, החשש מפני מעורבות הרשות המבצעת אינו קיים כאשר התובע הוא איש פרטי".

כעולה מן המקובץ, החסינות הדיונית רלבנטית ובעלת משמעות באותם מצבים בהם את ההליך הפלילי כנגד חה"כ יוזמות רשויות התביעה והאכיפה, שהן הזרוע הארוכה של הרשות המבצעת. לעומת זאת, מקום שההליכים המשפטיים ננקטים על ידי אדם פרטי, אין חשש למעורבות פסולה של הרשות המבצעת, ולא עומדת לחה"כ חסינות דיונית מפני נקיטת הליכים.

ב"כ הנאשמת טוען כי הן מבחינה לשונית והן מבחינה תכליתית, נדרש צינור הבקרה והפיקוח הקבוע בחוק חסינות חה"כ גם ביחס להגשת קובלנות פליליות פרטיות, שכן מדובר בהליך פלילי לכל דבר ועניין בעל השלכות ותוצאות הרסניות, אשר דווקא העובדה שהוא ננקט על ידי גורם פרטי ללא פיקוח עלולה להביא לנקיטתו שלא כדין, ללא בסיס ראייתי משפטי נאות ומטעמים של רדיפה.

מדובר בטענה שובת לב, אך אין מקום לאמצה.

אכן, הליך הקובלנה הפרטית הוא הליך בעל קשיים מובנים לא מעטים, בשל העובדה שהוא ננקט על ידי אדם פרטי, לא קודמים לו הליכי חקירה על פי דין, ולא מופעל בהקשרו שיקול הדעת בכל הנוגע לצורך בנקיטת הליך פלילי, כפי שמופעל בעת הגשת כתב אישום. בנוסף, הסיכונים להם חשוף נאשם בהליך הקובלנה הפרטית זהים לסיכונים להם הוא חשוף במסגרת כתב אישום פלילי.

ואולם, אין באמור לעיל, כדי להוביל למסקנה שבשל הקשיים המפורטים יש מקום להעניק לחה"כ מעמד של 'אנשי סגולה' (כפי שהגדיר זאת השופט לנדוי בעניין אבו חצירא), ולהעניק להם יתרונות כלשהם על פני כל אדם אחר שננקטים כלפיו הליכים פליליים על בסיס קובלנה.

ודוק, בהליך של קובלנה פרטית אין כל מעורבות של הרשות המבצעת, ובכך נבדל הליך הקובלנה הפרטית מהליך של כתב אישום ודומה להליך של תביעה אזרחית.

משכך, אין כל הצדקה מבחינה תכליתית להחיל על הליך של קובלנה פרטית את הוראות החסינות הדיונית.

גם מבחינה לשונית לא נוכחתי כי התיבה "כתב אישום" מכילה בקרבה קובלנה פרטית. אציין בהקשר זה כי מקום שהמחוקק ביקש להחיל את ההוראות הנוגעות לכתב אישום על הליך של קובלנה פרטית, אמר זאת מפורשות (סעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ")). העובדה שיש צורך בהוראה מפורשת בנדון, מלמדת כי בהעדר הוראה שכזו, אין דין כתב האישום כדין הקובלנה הפרטית. זאת ועוד, הוראת סעיף 70 לחסד"פ מגבילה את עצמה לחסד"פ בלבד, ואינה מתפרשת מחוצה לו. משכך, ובהעדר הוראה אחרת בחוק חסינות חה"כ או בחקיקה אחרת, אין מקום לפרש מבחינה לשונית כתב אישום ככולל גם קובלנה פרטית.

אינני מקבלת גם את הטענה שיש בהוראת סעיף 69 לחסד"פ בדבר הצורך באישור היועהמ"ש להגשת קובלנה נגד עובד מדינה בגין מעשה במילוי תפקידו, כדי לתמוך במסקנה שחלה חסינות דיונית, כנטען. יש לזכור שסעיף 69 לחסד"פ עוסק במעשים של עובד המדינה במילוי התפקיד, בעוד שהחסינות הדיונית כלפי חה"כ נוגעת למעשים שאינם במילוי תפקידם, ואין הנדון דומה לראייה. הנחיה 4.3.201 להנחיות היועהמ"ש דנה בהגנה על עובדי מדינה, ועומדת על השוני בינם לבין חה"כ, אשר לגביהם קיימת חסינות מהותית מכוח חוק חסינות חה"כ בקשר לפעולות במילוי תפקידם. אין בהנחיה התייחסות למעשי עובדי מדינה או למעשי חה"כ, שאינם קשורים למילוי התפקיד.
במאמר מוסגר אציין כי הודעת ב"כ היועהמ"ש בדבר העדר צורך בהבעת דיעה בנושא מטעם היועהמ"ש, יש בה כדי לתמוך במסקנתי שאין מדובר בהליך שהחסינות הדיונית והצורך בפיקוח היועהמ"ש חלים עליו.

אשר על כן אני דוחה את הטענה המקדמית.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"ב, 15 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יצחק חדד
נתבע: ציפי צפורה מלכה לבני
שופט :
עורכי דין: