ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אבו עקל עלי נגד מועצה מקומית ערערה :

בית דין אזורי לעבודה בחיפה

בפני כבוד השופטת עדנה קוטן
ונציגי ציבור: גדיש יעקב (נ. עובדים)
מאיר ישי (נ. מעבידים)

תובע

אבו עקל עלי
ע"י עו"ד זחאלקה

נגד

נתבעים

1.מועצה מקומית ערערה
ע"י עו"ד רשף
2.משרד הפנים
ע"י עו"ד שושני, פרקליטות מחוז חיפה

פסק דין

פתח דבר

1. התובע כיהן כסגן וממלא מקום ראש המועצה המקומית ערערה (להלן – הנתבעת), מחודש 06/2002 ועד לתום כהונתו ביום 6.3.08. בתביעתו דנן, עתר התובע תחילה לתשלום שכרו בגין 6 ימי עבודה בחודש 03/2008 וכן לפדיון 65 ימי חופשה שצבר לטענתו במהלך תקופת כהונתו; מששולמו לתובע הפרשי השכר בגין חודש 03/2008 במשכורת חודש 08/2008, נותרה דרישתו לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר וכן תביעתו לתשלום פדיון ימי החופשה הצבורים לזכותו.

2. משעלה בבית הדין כי הנתבעת הסתמכה בהחלטתה שלא לשלם לתובע את פדיון ימי חופשתו הנתבעים על הנחיות משרד הפנים, ומשאף התובע העלה טענות כנגד חישוב ימי חופשתו הצבורים על ידי מר אברהם אמונה, מנהל תחום (תנאי שירות וגמלאות) ברשויות מקומיות במשרד הפנים (להלן – מר אמונה), הוחלט בתאריך 6.1.10 על צירוף מדינת ישראל – משרד הפנים להליך (להלן – המדינה או משרד הפנים).

3. נשמעה בפנינו מחד עדותו היחידה של התובע, ומאידך עדותם של מר אמונה ומר מחמוד אבו הלאל, חשב שכר בנתבעת (להלן – החשב), אשר כולם מסרו את עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית.

השתלשלות העניינים ועיקרי הרקע למחלוקת בתיק

4. ביום 5.2.08 נערכו בחירות בנתבעת, ומשלא היתה בהן הכרעה נערכו בחירות חוזרות ביום 19.2.08. במועד זה נבחרו ראש הנתבעת וחבריה. משלא הגיש התובע מועמדות לכהונה נוספת בתפקיד סגן וממלא מקום ראש הנתבעת, תמה תקופת כהונתו, כאשר הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר למועד תום תקופת הכהונה וכפועל יוצא מכך נחלקו ביניהם גם בשאלת מספר ימי העבודה בחודש 03/08 בגינם זכאי היה התובע לשכר, כפי שנפרט בהמשך.

5. במהלך חודש 03/08, פנה התובע לנתבעת בדרישה לשלם לו את שכרו בגין 6 ימי עבודה בחודש 03/08 וכן בדרישה לשלם לו את פדיון ימי חופשתו הצבורים לזכותו; הנתבעת בתורה, פנתה למשרד הפנים לקבלת הנחיות בדבר עצם חובת התשלום והיקפה. כעולה מהראיות, במכתבו מיום 18.8.08 ציין מר אמונה בפני הנתבעת כי כהונת התובע בתפקיד תמה ביום 10.3.08 (נ/1, נספח ד'); אולם, בהסתמך על הצהרת התובע לפיה כיהן בתפקידו עד ליום 6.3.08, החליטה הנתבעת לשלם לתובע שכר בגין 6 ימי עבודה בחודש 03/08 בלבד, ושכר זה שולם לו במסגרת משכורת חודש 08/08.

6. לעניין פדיון ימי החופשה הצבורים, הרי שהצדדים מסכימים ביניהם כי זכות זו המוענקת לראשי הרשויות המקומיות וסגניהם בשכר מעוגנת בפרק ט' בחוזר המנהל הכללי של משרד הפנים "תנאי שכר ותנאים נלווים לראשי הרשויות המקומיות וסגניהם בשכר" המעודכן לחודש מאי 2004 (נ/3, להלן – החוזר); אולם הם חלוקים באשר למספר ימי החופשה שנצברו לזכות התובע, נכון למועד תום כהונתו. לשיטת התובע, הינו זכאי לפדיונם של 65 ימי חופשה כפי שאושר לו תחילה במכתבו של מר אמונה מיום 15.6.08 (נ/2, נספח ג', להלן – האישור הראשון), ואילו הנתבעת טוענת, כי יש להסתמך על האישור המעודכן והקובע של מר אמונה מיום 30.7.08 (נ/2, נספח ז', להלן – האישור המתוקן), אשר ניתן לאחר קבלת הבהרות שונות מהנתבעת, ובו נקבע כי התובע זכאי לפדיונם של 4 ימי חופשה בלבד.

7. לדידה של הנתבעת, הפערים בין שני האישורים שהוצאו תחת ידו של משרד הפנים מקורם בעובדה כי באישור המתוקן נכללו במניין ימי החופשה המנוצלים על ידי התובע מלוא ימי החופשות המרוכזות שהיו בתקופת כהונת התובע, בין השנים 2002-2008, כאשר בתקופות אלו התובע לא עבד ולא הביא כל ראיה לסתור זאת (נ/1, סע' 11.יג').

8. אין חולק, כי הנתבעת אף לא שילמה לתובע את פדיונם של 4 ימי החופשה הצבורים שנקבעו באישורו המתוקן של מר אמונה, בטענה כי התובע נטל ימי חופשה נוספים במהלך תקופת כהונתו ואף נעדר מעבודתו בשלושת החודשים הקודמים למועד עריכת הבחירות בנתבעת בחודש 02/08; זאת ועוד, בתצהיר החשב מטעמה אף דרשה הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע, אם בכלל, סך של 8,400 ₪ בגין תשלום 7 ימי חופשה ביתר (נ/1, סע' 11.יג').

טענות התובע

9. הן בהתאם להוראות החוזר והן בהסתמך על חוות דעתו המחייבת של יועצה המשפטי של הנתבעת מתאריך 7.2.08 (ת/1, נספח ו', להלן – חוות הדעת), קיימת הצדקה לשלם לתובע את פדיונם של מלוא ימי החופשה שניתן היה לצבור במהלך תקופת כהונתו, שכן אף כעולה מחוות הדעת, חלק מעבודת התובע בוצעה מחוץ לכותלי הנתבעת ובשעות לא שגרתיות, דבר המעיד על עבודתו אף במהלך החופשות המרוכזות.

10. הנתבעת בחרה להעיד מטעמה את החשב בלבד, אשר התגלה כעד לא רלבנטי שלא היה מעורה בטיפול בעניין התובע, ועובדה זו נזקפת לחובת הנתבעת אשר בנקל יכולה היתה להביא עדים רלבנטיים שבשליטתה, כגון ראש הנתבעת, מזכירתו או הגזבר.

11. עיון באישור הראשון מיום 15.6.08 מלמד, כי בהחלטת מר אמונה לאשר לתובע פדיונם של 65.5 ימי חופשה נלקחו בחשבון שלושה נתונים: הצהרת התובע מיום 13.4.08 בדבר ניצול ימי חופשה; מעט מהחופשות המרוכזות שהופנה אליהם מר אמונה כבר במכתב הנתבעת מיום 1.6.08 והיעדר ניהול כרטיס נוכחות. אף עיון במכתב הנתבעת למר אמונה מיום 20.6.08 מלמד, כי היא כלל לא חלקה על החלטתו להביא בחשבון רק מעט מהחופשות המרוכזות, וכל שביקשה הימנו היה לכלול את כל ימי החופשה בהם שהה התובע בחו"ל, בהתאם להצהרתו מיום 13.4.08. בנסיבות אלו, קיימת הודאה של הנתבעת שיש להביא רק מעט מימי החופשות המרוכזות במניין ימי החופשה המנוצלים, הודאה העולה בקנה אחד עם האמור בחוות דעת היועץ המשפטי מטעמה.

12. לא הוצג טעם אמיתי לשינוי בעמדתו של מר אמונה ולא פורטו המסמכים החדשים, שלכאורה, הונחו בפניו בעת מתן האישור המתוקן; משכל המסמכים שצורפו למכתב הנתבעת מיום 1.6.08 היו לפני מר אמונה כבר בעת מתן אישורו הראשון ביום 15.6.08, ומשנשקלו על ידו כל השיקולים הרלבנטיים לרבות ניצול מעט מימי החופשות המרוכזות על ידי התובע – יש לאמץ את קביעתו כפי שהובאה באישור הראשון.

13. בעדותו של מר אמונה בבית-הדין עלו סתירות ביחס לאמור בתצהירו ובמכתבים מטעמו, ואף לא הוצג כל טעם המצדיק את הפחתת 4 ימי החופשה שאושרו זה מכבר; נהפוך הוא, עיון באישור המתוקן מלמד, כי לא הובאו בחשבון 4 ימי הזכאות בגין שנת 2008, דבר המוביל למסקנה כי החלטה היתה צריכה להיות ל- 8 ימי זכאות.

14. מן הראיות הוכח, כי טענת התובע להתנכלות ראש הנתבעת לו עקב אי תמיכתו הפוליטית בו בבחירות לא נטענה בחלל הריק, שכן חרף העובדה כי המדובר בעניין שכר גרידא שבכל מקרה אחר היה מטופל על ידי החשב, הגזבר או היועץ המשפטי, בענייננו התברר שלא רק שחשב הנתבעת לא עורב בבירור העניין, אלא שראש הנתבעת דאג לטפל אישית בסוגיה, התכתב בעצמו עם משרד הפנים, התקשר בעצמו לגורמים שונים ואף הגיע אישית יחד עם מזכירתו למשרד הפנים ולבסוף גם הביא לשינוי התמוה בעמדתו של מר אמונה.

15. משאין חולק, כי שכר התובע בגין 6 ימי עבודתו בחודש 03/08 הולן, ומשלא העלתה הנתבעת בכתב הגנתה כל טענה לעניין זה ולפשר הזמן הארוך שלקח לבירור מועד תום כהונת התובע, פרט נהיר למדי, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה מלאים.

טענות הנתבעת

16. בהתאם לסעיף 1.8 לפרק ט' בחוזר, על התובע היה מתוקף תפקידו כסגן ראש הרשות לנהל כרטסת חופשה בה ירשום את ימי הזכות והחובה, ומשלא עשה זאת עליו היה להגיש בקשה מיוחדת לפדיון ימי החופשה להם הוא זכאי לשיטתו. מבירור היקף זכאות התובע לפדיון ימי חופשה מול משרד הפנים, התקבל תחילה אישור מוטעה לפיו זכאי התובע לפדיון 65 ימי חופשה, ולאחר הבהרת הנתבעת למשרד הפנים כי לא נכללו במניין ימי החופשה של התובע, הימים בהם משרדי הנתבעת היו סגורים עקב יציאתה לחופשות מרוכזות, נערך חישוב מתוקן לפיו אושרו לתובע 4 ימי חופשה לפדיון בלבד.

17. טענות התובע לעבודה במהלך ימי החופשות המרוכזות נטענו בעלמא ובדיעבד, לא הוכחו ולא נתמכו בכל ראיה חיצונית – בנסיבות אלו, די בכך כדי לדחות את התביעה.

18. אין לקבל את ניסיון התובע להיתלות באמור בחוות דעת היועץ המשפטי של הנתבעת מיום 7.2.08, כאשר במכתבו המאוחר של משרד הפנים לנתבעת מיום 25.2.08 (נ/1, נספח ה') הודגש כי "רישום נוכחות בעבודה מהווה תנאי לפדיון ימי החופשה בתום הקדנציה"; אף בעדותו של מר אמונה צוין כי חוזר המנכ"ל גובר על חוות דעתו המשפטית של יועצה המשפטי של הנתבעת (עמ' 21, ש' 23-25).

19. הנתבעת חזרה בסיכומיה על טענתה כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע, אם בכלל, סך של 8,400 ₪ בגין תשלום 7 ימי חופשה ביתר לתובע (סע' 12).

20. באשר לתביעה לפסיקת פיצויי הלנת שכר נטען, כי תשלום שכר התובע בגין 6 ימי עבודתו בחודש 03/08 התעכב בשל הצורך בקביעת המועד המדויק לתום תקופת כהונת התובע, שאלה שהתבררה כלא פשוטה עקב קיום בחירות חוזרות בנתבעת; בסוגיה זו נדרשו הנחיות ממשרד הפנים, אשר התקבלו רק ביום 18.8.08 וכבר בהזדמנות הראשונה במסגרת משכורת חודש 08/08 שילמה הנתבעת לתובע את יתרת השכר. בנסיבות אלה, ברי כי העיכוב בתשלום השכר נבע מחילוקי דעות כנים בין הצדדים ולא כצעד מכוון כנגד התובע. כן הפנתה הנתבעת לפסיקת בית הדין הארצי בעניין עע 357/06 ק.ל.ע. קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע"מ ואח' – מועצה מקומית פקיעין ואח', מיום 9.6.09, בה הכיר בית הדין הארצי בנסיבות חריגות המצדיקות הימנעות מהטלת מעמסה נוספת על הקופה הציבורית בפסיקת פיצויי הלנה מלאים, וביקשה לדחות את התביעה כנגדה בהתאם.

עמדת המדינה – משרד הפנים

21. כאמור בהחלטת בית הדין מיום 6.1.10, המדינה צורפה להליך לצורך שמיעת עמדתה ובמסגרת זו אף נדרשה עדותו של מר אמונה לשם קבלת התמונה העובדתית המלאה בטרם הכרעה. בהתאם, אכן הוגש תצהירו של מר אמונה והוא נחקר עליו בחקירה נגדית. בתום שמיעת העדויות ניתנה בתאריך 14.11.10 החלטה על הגשת סיכומים על ידי כל הצדדים לרבות המדינה, כפי שאכן נעשה. דא עקא, לאחר קבלת סיכומי המדינה, התקבלה הודעת התובע לפיה הוא מתנגד לכל הרחבת חזית שהובאה בסיכומי הנתבעות, ולפיה הוא גם מבקש מבית הדין להתעלם מכל טענות המדינה בסיכומיה, הן בנימוק כי המדינה לא הגישה עמדה או כתב הגנה כמצוות בית הדין בהחלטתו על צירופה כנתבעת, והן בנימוק כי בתום דיון ההוכחות עמדת המדינה היתה כי אין צורך בהגשת סיכומים מטעמה. בתגובתה, ביקשה המדינה לדחות את בקשת התובע על הסף ולחלופין לדחותה לגופה בהיותה משוללת כל יסוד עובדתי ומשפטי. בתגובה נטען, כי ככל שהתובע היה סבור כי אין למדינה זכות להגיש סיכומיה בתיק בהיעדר הגשת כתב הגנה מטעמה או מכל טעם אחר, הרי שהיה עליו להעלות טענות אלו בהזדמנות הראשונה ולא להמתין עד לאחר הגשת סיכומי המדינה לתיק; משלא עשה כן, התובע מנוע ומושתק מהעלאת טענותיו בשלב זה. עוד נטען כי סיכומי המדינה הוגשו על ידה כדין, מכוח הזכויות המוקנות לה מעצם צירופה כבעלת דין בתיק ובהתאם להחלטת בית הדין מיום 14.11.10 אשר הורה לכל הצדדים להגיש סיכומיהם לתיק ללא החרגת המדינה מהחלטתו. כמו-כן נטען, כי צירוף המדינה לתיק היה בשלב מאוחר, לאחר הגשת כתבי הטענות ואף לאחר ישיבת הוכחות, וכל שנדרש הימנה בהחלטת בית הדין מיום 6.1.10 היה להגיש עמדה ותצהיר מטעם מר אמונה כפי שאכן עשתה. בנסיבות אלו, הרי שלא נפל כל פגם בהתנהלות המדינה אשר מילאה אחר החלטות בית הדין במלואן ואין הצדקה לחסימת דרכה להביא סיכום טענותיה בפני בית הדין. בניגוד לנטען על ידי התובע, הדגישה המדינה כי בשום שלב לא ויתרה על הגשת סיכומיה, כפי שאף משתקף מפרוטוקול הדיון. באשר להרחבת חזית, טענה המדינה כי אין בסיכומיה כל הרחבת חזית והם נערכו על בסיס התשתית הראייתית והמשפטית שהונחה בתיק.

22. לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים, לא מצאנו כל מקום להיעתר לדרישת התובע למנוע מהמדינה להגיש סיכומיה בתיק, וזאת מכל הטעמים שמנתה המדינה בתגובתה. משצורפה המדינה להליך ואף הציגה בפנינו עדות מטעמה, הרי שהיא זכאית גם לסכם טענותיה בסופו של הליך.

להלן טענות המדינה בסיכומיה:

א. המקור הנורמטיבי היחיד לתשלום פדיון חופשה לתובע, מתוקף כהונתו בתפקיד סגן ראש הנתבעת בתקופה הרלבנטית לתביעה, מעוגן בפרק ט' לחוזר המנכ"ל. בהתאם להוראות החוזר, התובע רשאי היה לצבור עד ל- 14 ימי חופשה לשנה ולא יותר מ- 70 ימים לקדנציה, כאשר במועד סיומה ניתן לפדות את הימים הצבורים. עוד נקבע בהוראות החוזר, כי תנאי לפדיון ימי החופשה הינו ניהול כרטסת חופשה על ידי נבחר הציבור בה יירשמו ימי הזכות והחובה, כאשר תכלית הוראה זו הינה מניעת מצב בו כעבור שנים, בזמן בו אין יכולת ממשית לעקוב אחר ניצול ימי החופשה על ידי נבחר הציבור תהא מחלוקת בעניין, כפי שארע במקרה דנן. עם זאת, בהתאם לחוזר, ככל שלא נוהלה כרטסת חופשה ניתן להגיש בקשה מיוחדת לפדיון ימי חופשה, הנבחנת לרוב על הצהרת נבחר הציבור, המגובה בראיות נוספות, כגון מסמכים שהוצאו בימים בהם נטען כי שהה בחופשה וכדומה ובענייננו לא הוגשו כל ראיות בעניין.

ב. אמנם יצאו תחת ידו של מר אמונה שתי החלטות שונות, אך כעולה מהראיות האישור הראשון נסמך על הצהרת התובע בלבד, ואילו האישור המתוקן ניתן לאחר שקילת עמדת הנתבעת והראיות החדשות שהציגה בפני מר אמונה, אשר העלו תמונה עובדתית אחרת באשר למספר ימי החופשה שנוצלו על ידי התובע במהלך תקופת כהונתו; בנסיבות אלה, תיקון החלטתו של מר אמונה היה כדין ומכוח סמכותו לפי סע' 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981.

ג. משאין חולק כי התובע לא ניהל כרטסת חופשה ולא הרים את הנטל המוטל עליו בדבר הוכחת עבודתו בימי החופשה המרוכזת, בדין הובאו ימים אלה במניין ימי החופשה המנוצלים על ידו; כמו-כן, אין די בזמינות טלפונית של התובע בזמן שהותו בחופשה כדי להחשיב יום חופשה כיום עבודה, כנטען על ידו.

ד. עדות התובע כי לא ערך כל רישום של ימי חופשתו וכי נהג להודיע בעל פה לראש הנתבעת על נטילת ימי חופש (עמ' 9, ש' 19-21), עומדת בסתירה לעדותו כי הצהרתו בדבר נטילת ימי החופש נסמכת על רישומים מטעמו שערך בזמן אמת (עמ' 10, ש' 2-9); מכל מקום, ככל שאכן ניהל התובע רישומים מהותיים כגון דא היה עליו להגישם לתיק בית הדין ומשלא עשה כן – יש לזקוף הימנעות זאת לחובתו ולדחות את התביעה בהתאם.

דיון והכרעה

23. בפתח הדברים ובטרם נדון בתביעה לגופה נציין, כי בפסיקה נקבע, כי לבית הדין לעבודה הסמכות לדון בתביעות נבחרי ציבור שעילתן ביחסי עובד ומעביד כגון תשלום שכר. גישה זו הובעה תחילה בדנג"ץ 4601/ 95 סרוסי חי יוסף נ׳ בית הדין הארצי לעבודה ואח׳, שם נפסק כי, אף סגן ראש מועצה מקומית שאיבד את מקור פרנסתו זכאי לביטוח אבטלה בדומה לכל עובד אחר במועצה המקומית, וזאת גם אם המדובר באדם המתמנה על-פי חוק. בהמשך קבע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1010/02 מדינת ישראל – רסמי, פד"ע מ' 156 (להלן – עניין רסמי) כי בתביעותיהם של נבחרי ציבור קיימת דואליות נורמטיבית, כאשר תביעה לתשלום שכר נכנסת בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, להבדיל מתביעות שעניינן מעמדו של נבחר הציבור במסגרתן נכללת לדוגמה תביעה לאכיפת יחסי עבודה בין הצדדים, אשר אינן בסמכותו של בית דין זה. על הקביעה בעניין רסמי הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה, יעקב רסמי ואח', ניתן ביום 24.3.08), שם נפסק כי משמדובר בהגנה על השכר יש לראות גם בנבחר הציבור כעובד והמקום לבירור תביעתו זו הוא בית דין זה. בענייננו מדובר בתביעת נבחר ציבור לתשלום פדיון חופשה אשר בהתאם לסע' 17 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 דינו כדין 'שכר עבודה', ומשכך נתונה לבית דין זה הסמכות לברר את תביעתו דנן.

24. כאמור, הצדדים הפנו לחוזר, אשר הסדיר את תנאי העסקת התובע בתפקידו כסגן וממלא מקום ראש המועצה המקומית ערערה בשכר. בפרק ט' לחוזר מעוגנת זכאותם של ראשי הרשויות וסגניהם בשכר לחופשה שנתית, תוך שנקבע כי הינם זכאים ל- 26 ימי חופשה בשנה ולצבירה של עד 14 ימי חופשה לכל שנת כהונה, עד לתקרה של 70 ימי צבירה לכל הקדנציה. בסעיף 1.7 לפרק זה נקבע, כי בתום תקופת הקדנציה או עם הפרישה מהרשות, לפי המוקדם, ניתן לפדות את הימים שנצברו בהתאם לחוזר. בסעיף 1.8 לפרק זה הודגשה ההוראה שלהלן (ההדגשה במקור):
"יש לנהל כרטסת חופשה בה יירשמו ימי זכות וחובה של ראש הרשות בהתחשב בהוראות הסעיפים 1.1 ו- 1.2 שבפרק זה. מובהר שראש הרשות וסגניו שלא ניהלו כרטסת חופשה עליהם להגיש בקשה מיוחדת לפדיון ימי החופשה הזכאים להם."
(ההדגשה – לא במקור, ע.ק).

25. מקובלת עלינו טענת המדינה ולפיה, תכליתה של הוראה זו הינה למנוע מצב בו כעבור שנים רבות, עת אין אפשרות ממשית להתחקות אחר ניצול ימי חופשה בידי נבחרי הציבור, תתעורר מחלוקת בעניין, כפי שאירע בתיק זה (נ/2, סע' 4-6).

26. כעולה מהראיות, כבר בתחילת חודש 03/08 ועם תום כהונת התובע פנתה הנתבעת למשרד הפנים לקבלת הנחיות בדבר חובתה לשלם לתובע פדיון חופשה (נ/1, נספח ז'). במכתבה זה הפנתה הנתבעת הן לפניית התובע אליה בעניין והן לחוות דעת היועץ המשפטי מטעמה מיום 7.2.08 (נ/1, נספח ו'), לפיה אין סגני ראש הנתבעת חייבים להחתים כרטיס נוכחות, כתנאי לפדיון ימי חופשתם, וזאת מתוקף העסקתם במשרת אמון כאשר חלק מעבודתם מבוצע מחוץ לכותלי הנתבעת ובשעות לא שגרתיות. עוד הפנתה הנתבעת במכתבה לפנייתו של מר יגאל שחר, הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים מיום 25.2.08 לכל הרשויות המקומיות במחוז חיפה ובכללם אליה (נ/1, נספח ה'), בה הדגיש כי רישום נוכחות בעבודה על ידי ראשי הרשויות וסגניהם בשכר הינו תנאי לפדיון ימי חופשתם בתום הקדנציה – נוכח אי הבהירות נדרשו הנחיות בעניין.

27. מעדותו של מר אמונה עלה, כי בהעדר ניהול כרטסת חופשה על ידי התובע הוא התייחס למכתבו מיום 13.4.08, המפרט את ימי החופשה שנוצלו על ידו במהלך הקדנציה כ'בקשה מיוחדת' כמשמעותה בהוראת סעיף 1.8 לפרק ט' בחוזר (נ/2, סע' 7-8), אלא שלטענת מר אמונה, בדיעבד התברר בפניו כי פירוט זה של התובע כלל אך את הימים בהם הוא שהה מחוץ לארץ ולא את הימים בהם שהה בחופשה בארץ או את הימים בהם משרדי הנתבעת היו סגורים, מחמת יציאת כלל עובדיה לחופשות מרוכזות.

28. במכתבו של התובע למר אמונה מיום 13.4.08 (ת/1, נספח ח') צוין, כי נצברו לזכותו במועד תום כהונתו 97 ימי חופשה שלא נוצלו, אולם נוכח המגבלה בחוזר, נדרשה הנתבעת לשלם לו את פדיונם של 70 ימים בלבד; להלן פירוט ימי החופשה השנתית שנוצלו על ידי התובע בהתאם להצהרתו:

שנה
מועדי חופש
ימי ניצול
2002
27-29/8
3
2003
25,26/6
1-3,6/7
6
2004
3-5/2
6-8/4
14-17/11
10
2005
16-18/4
4-6/7
21,22/8
8
2006
13-16,19/3
23-27/7
10
2007
25/11-17/12
17

29. במכתבו של מר אמונה לראש הנתבעת מיום 14.5.08 (נ/1, נספח יא') נדרשה הנתבעת להגיש פירוט מלא לתקופת כהונתו של התובע בשכר, תוך הדגשה כי "חופשה מרוכזת במועצה יש להביאה בחשבון לצורך חופשה שנתית". בתגובה לאמור במכתב זה הגיש התובע למר אמונה ביום 19.5.08 את הסתייגותו, בה ציין כי בתקופות החופשות המרוכזות עבד לטענתו עבודה כפולה וקיבל קהל הן בביתו והן בשטח (נ/1, נספח יב').

30. בתשובת הנתבעת למר אמונה מיום 1.6.08 (נ/1, נספח יג'), צוין כי במהלך תקופת כהונתו של התובע שהו כל עובדי הנתבעת לרבות התובע בחופשות מרוכזות, כאשר בתקופות אלו נסגרו משרדי הנתבעת; למכתבה, צירפה הנתבעת מסמכים המעידים על מועדי החופשות המרוכזות (נ/1, נספח יד') כאמור להלן:

שנה
מועדי חופש
מס' ימי חופשה
2002
14-27/7
10
2003
13-31/7
15
2004
4-15/4
18-29/7
14-18/11
25
2005
19-29/1
17-28/7
17
2006
9-22/4
23/7-3/8
20
2007
1-12/4
15/7-2/8
25

31. השוואת מועדי החופשות המרוכזות המצוינים בטבלה לעומת ימי החופשה עליהם הצהיר התובע מעלה, כי קיימת חפיפה רק במקצת הימים.

32. לאחר קבלת כל הנתונים שלעיל, החליט מר אמונה ביום 15.6.08 לאשר לתובע פדיונם של 65.5 ימי חופשה אשר נצברו, לשיטתו, לזכות התובע במועד תום כהונתו (האישור הראשון). צודק התובע בטענתו, כי בעת מתן האישור הראשון עמדו בפני מר אמונה כל הנתונים הרלבנטיים, לרבות מועדי יציאת הנתבעת לחופשות המרוכזות, אשר הובאו בפניו כבר במכתב הנתבעת מיום 1.6.08, והראיה לכך - הצהרת מר אמונה במסגרת האישור הראשון כי חישובו מביא לידי ביטוי, בין היתר, מעט מהחופשות המרוכזות.

33. לאחר קבלת אישורו הראשון של מר אמונה פנה אליו ראש הנתבעת במכתב חוזר מתאריך 20.6.08 (נ/2, נספח ו') והסב תשומת ליבו להתכתבות הקודמת ביניהם, בה צוין כי התובע ניצל את מרבית ימי החופשה שעמדו לזכותו, ולפיכך נדרש מר אמונה לבדוק בשנית את חישובו תוך הבאה בחשבון של מלוא ימי החופשה בהם שהה התובע בחו"ל בהתאם להצהרתו מיום 13.4.08.

34. בעקבות השגות הנתבעת תיקן מר אמונה ביום 30.7.08 את אישורו הקודם, ואישר לתובע 4 ימים לתשלום פדיון בלבד (נ/2, נספח יז').

35. לא נסתיר את תמיהתנו מהשינוי בעמדתו של מר אמונה כפי שהובאה באישור המתוקן, שכן לא הוצג בפנינו כל הסבר המניח את הדעת לפשר שינוי זה. טענתו של מר אמונה כי האישור הראשון ניתן על סמך הצהרת התובע בלבד לעניין ניצול ימי חופשתו (סע' 6 לסיכומי המדינה) התבררה כלא נכונה, משכל מסמכי הנתבעת המעידים על יציאתה לחופשות המרוכזות לרבות טענתה כי התובע לא עבד בימים אלה, היו לפניו כבר ביום 1.6.08 בטרם מתן אישורו הראשון ביום 15.6.08. דא עקא, לאחר שקילת כל טענות הצדדים, הוראות החוזר ומכלול ההתכתבויות בין הצדדים נחה דעתנו כי באישור הראשון שניתן על ידי מר אמונה נפלה טעות וכי האישור המתוקן משקף נאמנה את המצב המשפטי, אשר לפיו צריך היה לנהוג מלכתחילה. מכאן - שגם אם נפל פגם בטיפול בעניינו של התובע על ידי הנתבעת ו/או המדינה בהפעלת שיקול דעתם בעת מתן האישור הראשון, אין בכך הצדקה לביטול ההחלטה הסופית הנכונה לעניין חישוב ימי החופשה הצבורים לטובת התובע; ובמלים אחרות, אין בידינו לתקן עוול בעוול, קל וחומר עת עסקינן בכספי ציבור. להלן נבאר נימוקינו להעדפת חישובו המתוקן של מר אמונה באשר לימי החופשה הצבורים של התובע.

36. מתוקף תפקידו הרם של התובע בנתבעת, ברי כי היה מודע לקיומו של חוזר המנכ"ל המסדיר את תנאי העסקתו לרבות התנאים לזכאותו לפדיון חופשה עם תום כהונתו. בהתאם להוראת סע' 1.8 לפרק ט' בחוזר, אכן הוטלה החובה על התובע לנהל כרטסת חופשה בה יירשמו ימי הזכאות והחובה. בעניין זה הציג התובע בפנינו שתי גרסאות סותרות: מחד, העיד כי עם יציאתו לחופשות נהג להודיע טלפונית לראש הנתבעת (עמ' 9, ש' 19-21) ומאידך, בהמשך עדותו, ציין התובע כי כל אימת שנטל יום חופש נהג לרשום זאת אצלו, בזמן אמת, כאשר לטענתו רישומים אלה מעולם לא נמסרו לנתבעת (עמ' 10, ש' 2-9). עוד הוסיף התובע והעיד, כי החופשות עליהן הצהיר במכתבו מיום 13.4.08 עניינן במועדי נסיעותיו לחו"ל בלבד, שכן לשיטתו מעולם לא נטל ימי חופשה נוספים בארץ הואיל ותמיד היה "זמין בטלפון" בתקופת כהונתו.
ככל שהיו בידי התובע רישומים כלשהם לעניין יציאה לחופשה, הרי שהיה עליו להגישם לבית הדין, ולמצער להציגם בפני מר אמונה במהלך בירור זכאותו לפדיון חופשה. יתרה מכך, טענת התובע כי די בזמינותו בטלפון כדי להחשיב לו ימי חופשה כימי עבודה - דינה להידחות, משיש בה, לטעמנו, כדי להעיד על חוסר אפשרות התובע עצמו להתחקות היום, לאחר שנים רבות, אחר ימי החופשה שנטל לעצמו במהלך תקופת כהונתו בנתבעת בכלל, ובימי החופשות המרוכזות בפרט.

37. התובע אישר בעדותו, כי בזמן החופשות המרוכזות, הוא לא עבד בבניין המועצה אשר היה סגור (עמ' 6, 28-32), וכי לא ניהל כל יומן בו תיעד את עבודתו הנטענת בימי החופשות המרוכזות (עמ' 7, ש' 2-7); ודוק, לטענת התובע עבודתו לא הסתכמה בעבודה בבנייני המועצה, כאשר בתצהירו העיד כי מתוקף היותו ממונה על תיק הספורט בנתבעת ועל המרכז הקהילתי ומחלקת הרווחה, הוא עבד שעות מרובות מעבר לשעות ולימי העבודה השגרתיים ואף נהג לקבל קהל בביתו (ת/1, סע' 11).
אלא שטענות התובע בעניין זה נטענו בעלמא ולא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענתו לעבודה בימי החופשות המרוכזות, כגון רישומים שהוצאו תחת ידו בימים אלה, או עדויות של אנשים שטיפל לכאורה בעניינם בתקופות אלה; לפיכך, ומשלא הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא עבד בזמן החופשות המרוכזות – בדין הובאו ימים אלה במניין ימי החופשה שנוצלו על ידו.

38. עם זאת, משאישר מר אמונה כי לזכות התובע עמדו 4 ימי חופשה צבורים בעת תום כהונתו, ומשהצהירה הנתבעת כי החלטתה בעניין זה נסמכת אך על הוראות משרד הפנים (עמ' 12, ש' 14), לא מצאנו כל ממש בטענות הנתבעת להימנעותה מתשלום פדיונם של ימים אלה. לא זו אף זו, מהשוואת שני האישורים שהוצאו תחת ידו של מר אמונה עולה, כי אכן צודק התובע בטענתו כי באישורו המתוקן של מר אמונה לא הובאו בחשבון 4 ימי זכאות התובע לחופשה בגין שני חודשי עבודתו בשנת 2008, ומשלא הוצג בפנינו כל טעם ענייני להפחתה זו, הרי שהתובע זכאי לפדיונם של 8 ימי חופשה צבורים, בסך 9,600 ₪ בהתאם לממוצע השכר היומי של התובע כפי שהוצג על ידי שני הצדדים (נ/1, סע' 11. יג'), זאת – בהתייחס לכל תקופת כהונתו.

39. בטרם נחתום פרק זה נוסיף, כי לא מצאנו ממש בטענת הנתבעת לקיזוז תשלום 7 ימי חופשה ביתר לתובע, שכן החישוב לניצול ימי החופשה בידי התובע שהוצג בתצהיר עד הנתבעת (נ/1, סע' 11.יג') כלל, בנוסף לכל הימים עליהם הצהיר התובע בעצמו, את כל ימי החופשות המרוכזות מבלי לנכות מימים אלה את ימי השבתות והחגים כפי שנעשה כדין על ידי מר אמונה (נ/2, סע' 15) – ומשכך דין התביעה לקיזוז להידחות.

התביעה לפיצויי הלנת שכר

40. אין מחלוקת בין הצדדים, כי שכר התובע בגין 6 ימי עבודתו בחודש 03/08 שולמו לו במסגרת חודש 08/08, וזאת לאחר קבלת הבהרת משרד הפנים ביום 18.8.08 לעניין מועד תום תקופת כהונתו של התובע.

41. פסיקת פיצויי הלנה והפחתתם נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, בהתאם לנסיבות המקרה הנדון בפניו. בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 נקבעו אמות המידה להפחתת הפיצוי, לפיהן הלנת שכר עבודה עקב טעות כנה, או עקב נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות כנים וממשיים בדבר עצם החוב, כאשר הסכום שלא היה במחלוקת שולם במועדו – מצדיקים את הפחתת הפיצוי או ביטולו.

42. בפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בתצהיר העד מטעה ובסיכומיה (נ/1, סע' 9) אף התייחס בית הדין הארצי לנסיבות חריגות של מצב כלכלי קשה במיוחד בו שרויות הרשויות המקומיות כאחד השיקולים להפחתת פיצויי ההלנה והעמדתם על ריבית חשב כללי.

43. לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים, התכתבויותיהם בעניין והוראת החוזר, נחה דעתנו כי העיכוב בתשלום שכר עבודת התובע בגין 6 ימי עבודתו בחודש 03/08 אכן היה עקב מחלוקת כנה בין הצדדים בנוגע למועד תום תקופת כהונת התובע כסגן ראש הנתבעת בשכר. מחלוקת זו נוצרה עקב האמור בסעיף 2.6.6 לפרק א' לחוזר הקובע כי סגן ראש הרשות יקבל את שכרו מיום הבחירה עד ליום החדילה או הפקעת הסמכויות או עד 21 יום מיום קיום הבחירות האחרונות באותה רשות מקומית, לפי המוקדם. מקובלת עלינו טענת הנתבעת, כי נזקקה להנחיות משרד הפנים לעניין מועד תום הכהונה, כששאלה זו לא היתה נהירה למדי כטענת התובע, בייחוד נוכח העובדה כי נערכו בחירות חוזרות בנתבעת. מסקנתנו זו מקבלת משנה תוקף משהוכח כי הנתבעת שילמה לתובע את שכרו בגין חודש 02/08 אשר לא היה שנוי במחלוקת ללא כל עיכוב, ורק ביקשה לבדוק את זכאות התובע לשכר בגין ימי העבודה בחודש 03/08 מול משרד הפנים.

44. משהוכח בפנינו כי תשובת משרד הפנים התקבלה רק ביום 18.8.08 והנתבעת שילמה לתובע את הפרשי שכרו בהזדמנות הראשונה לאחר קבלת התשובה, במשכורת חודש 08/08, איננו מוצאים לנכון לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר.

סוף דבר

45. על יסוד האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, פדיון חופשה בגין 8 ימי חופשה צבורים בסך 9,600 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק החל מיום 6.3.08 ועד למועד התשלום בפועל.

46. נוכח התוצאה אליה הגענו, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות מופחתות בסך 2,500 ₪ בלבד.

47. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג בניסן תשע"ב, 15 באפריל 2012, בהעדר הצדדים .
המזכירות תשגר עותק פס"ד זה לב"כ הצדדים.

גדיש יעקב
נציג עובדים

מאיר ישי
נציג מעבידים

עדנה קוטן - שופטת

1 מתוך 13


מעורבים
תובע: אבו עקל עלי
נתבע: מועצה מקומית ערערה
שופט :
עורכי דין: