ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין די אייץ' אל (ישראל) בעמ נגד יוסי עטר :

רע"א 2243/12

המבקשת:
די אייץ' אל (ישראל) בע"מ

נ ג ד

המשיב:
יוסי עטר

בשם המבקשת: עו"ד ע' אסנת; עו"ד א' קאופמן

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' ענבר, י' שבח וש' שוחט) בע"א 48567-05-11 מיום 15.2.2012, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט י' אטדגי) בה"פ 200576/07 מיום 22.3.2011, במסגרתו התקבלה תביעתו של המשיב לקבלת סעד הצהרתי לפיו המבקשת מימשה את האופציה הנתונה לה כשוכרת של נכסו של המשיב, לשכור את הנכס לתקופה נוספת בת חמש שנים.

תמצית עובדות המקרה

1. ביום 27.11.2001 נכרת בין המבקשת לבין המשיב הסכם שכירות (להלן: ההסכם או הסכם השכירות) אשר לפיו שכרה המבקשת מאת המשיב ומאת אדם נוסף, ג'פרי הק (להלן: הק) את הקומה הראשונה בבניין מגורים (להלן: הנכס). תקופת השכירות על-פי ההסכם הייתה שלוש שנים, עד ליום 31.12.2004. בהסכם קבעו הצדדים כי למבקשת הזכות להאריך את השכירות לארבע תקופות נוספות, כל תקופה בת חמש שנים (להלן: האופציה). אחד מהתנאים למימוש האופציה נקבע בסעיף 5.4 להסכם השכירות ולפיו "תנאי להארכת תקופת השכירות ... הוא כי עד לא יאוחר משלושה חודשים לפני תום כל תקופת שכירות רלבנטית, מסר השוכר למשכיר הודעה בכתב ובדואר רשום, לפיה ברצונו להאריך את השכירות לתקופה הנוספת הרלבנטית".

2. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, אין חולק כי המבקשת לא פינתה את הנכס בתום תקופת השכירות אלא הוסיפה להחזיק בו, ושילמה דמי שכירות עד לחודש ספטמבר 2006, אז פינתה המבקשת את הנכס. עוד מוסכם כי המבקשת שילמה דמי שכירות לתקופה נוספת של שישה חודשים, עד לסוף חודש מרץ 2007. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה האם מימשה המבקשת את זכותה להמשיך ולהחזיק בנכס בתקופת האופציה הראשונה, כלומר, מתום תקופת השכירות ביום 31.12.2004 ועד ליום 31.12.2009 (להלן: תקופת האופציה הראשונה).

ההליכים לפני בית משפט השלום

3. המשיב עתר לבית משפט השלום לקבלת סעד הצהרתי לפיו המבקשת שכרה את הנכס על-פי הסכם השכירות בתקופת האופציה הראשונה, וכי המבקשת חייבת לשאת בכל התחייבויות השוכר על פי הסכם השכירות. לטענת המשיב, המבקשת מימשה את האופציה בדרך של התנהגות, מעצם המשך שהותה בנכס לאחר יום 31.12.2004. כראיה לכך ציין המשיב כי דמי השכירות מתחילת שנת 2005 ואילך שולמו בהתאם לדמי השכירות שנקבעו בהסכם לתקופת האופציה הראשונה, וכן כי המבקשת שילמה למשיב סכום של 500$ אשר על-פי ההסכם ישולם בכל מקרה של מימוש האופציה. על-כן טען המשיב כי המבקשת הפרה את ההסכם משפינתה את הנכס לפני תום תקופה האופציה הראשונה. המבקשת מצידה טענה כי לא מימשה את האופציה, והפנתה בנקודה זו לסעיף 5.4 להסכם, לפיו לצורך מימוש האופציה יש צורך במשלוח הודעה על כך. לטענת המבקשת, מכיוון שאין חולק כי לא נשלחה הודעה כאמור, ברי כי היא לא מימשה את האופציה. המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיב הסכים לכך כי היא תמשיך לשכור את הנכס עד שתמצא מקום חלופי ועד שתעבור בפועל לקרית שדה התעופה (להלן: קש"ת), עמה חתמה על הסכם שכירות בשנת 2005. המבקשת ציינה עוד כי מאוחר יותר הוסכם בין הצדדים על מועד פינוי ספציפי – סוף חודש ספטמבר 2006, וכן שהמבקשת תמשיך לשלם דמי שכירות עד לסוף חודש מרץ 2007.

4. בפסק דינו קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיב. בית המשפט קבע כי התנאי הקבוע בסעיף 5.4 הינו תנאי ראייתי למימוש האופציה, ועל-כן אין מדובר בתנאי שבלעדיו אין לצורך מימושה. עוד נקבע כי ככל תנאי, תנאי זה יכול שישונה על-ידי התנהגותם של הצדדים להסכם. במקרה דנן קבע בית המשפט השלום מימשה המבקשת בהתנהגותה את האופציה. זאת למד בית המשפט מן העובדה שההסכם עם קש"ת נחתם בשנת 2005, לאחר תום מועד תקופת השכירות, כך שלמבקשת לא הייתה למעשה כל ברירה אלא לממש את האופציה כדי להאריך את תקופת השכירות. באשר לטענת המבקשת כי השכירות הוארכה בשיחה בעל-פה עם המשיב והק שלא על-פי תקופת האופציה הראשונה לפי ההסכם, כי אם לתקופה קצרה מכך, קבע בית המשפט כי הנטל להוכיחה הוטל על המבקשת, וכי זו לא עמדה בו.

עיגון נוסף לכך שהמבקשת אכן מימשה את האופציה מצא בית המשפט בכך שדמי השכירות ששילמה נעשו בהתאם לנקוב בהסכם ביחס לתקופת האופציה הראשונה. עוד ציין בית המשפט כי המבקשת פעלה למציאת שוכר חלופי לנכס, והדבר אינו מתיישב עם גרסתה אודות ההסכמה לקיצור תקופת השכירות.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

5. בערעורה לפני בית המשפט המחוזי חזרה המבקשת על טיעוניה בבית משפט השלום והדגישה כי על-פי ההסכם לא ניתן היה לממש את האופציה אלא בדרך של מסירת הודעה בכתב כאמור בסעיף 5.4 להסכם.

6. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. ראשית קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת המבקשת לעניין סעיף 5.4 שהרי הלכה היא כי צדדים רשאים לשנות חוזה ולהתנות עליו גם בדרך של התנהגות ככל שזו משקפת את גמירות דעתם לסטות מהוראות החוזה, ואף הוסיף כי עמידה דווקנית על הדרישה הקבועה בסעיף 5.4, מקום בו ברור כי זו הותנתה על-ידי התנהגותם של הצדדים, מנוגדת לעיקרון תום הלב. שנית, באשר לטענה כי הוסכם בין הצדדים על הארכת השכירות עד שתעבור המבקשת לקש"ת, בית המשפט קבע כי אין בידיו להתערב בהכרעתו של בית משפט השלום אשר דחה את הטענה. זאת על יסוד כך שהמדובר בממצא עובדתי וכן על סמך עיון בגרסתה העובדתית של המבקשת, אותה מצא בית המשפט המחוזי בלתי סבירה.

תמצית נימוקי הבקשה

7. בבקשתה טוענת המבקשת כי המקרה דנן מעורר שאלות החורגות באופן מהותי מן הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים דנן, שעניינן הפעלת אופציה מסחרית בדרך של התנהגות בניגוד לתנאי הפעלתה הכתובים באופן מפורש בחוזה. עוד טוענת המבקשת כי הותרת פסיקת בית המשפט המחוזי על כנה תביא לעיוות דין בעניינה. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי סעיף 14.7 להסכם קבע כי אין לשנות את הוראותיו אלא בכתב ובחתימת שני הצדדים. לפיכך, ובפרט במקרה של אופציה, הרי שאין לממשה אלא באופן הקבוע בהסכם. עוד נטען כי יש לתת יתרון לבעל האופציה (במקרה זה, המבקשת) לטעון כי הוא לא הפעיל אותה, וזאת על פני הצד "הפסיבי" הטוען שבעל האופציה הפעיל אותה באופן השונה מזה שנקבע בהסכם ביניהם. קביעה אחרת, כך לשיטת המבקשת, משמעותה כפייה על בעל הזכות להפעיל את זכותו החד-צדדית בניגוד לרצונו. כן חוזרת המבקשת על טענתה כי הצדדים הסכימו באשר להמשך שהותה בנכס.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה השונים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב. זאת, על יסוד ההלכה המושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה לפיה לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מגדרי הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים, או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. איני סבור כי במקרה דנן מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", והטענות שמעלה המבקשת אינן אלא טענות ערעוריות מובהקות. כמו-כן, לא השתכנעתי כי יהיה באי התערבות מצד בית משפט זה כדי לגרום עיוות דין בעניינה של המבקשת, בהינתן כך שבתי המשפט אשר דחו את טענות המבקשת עשו כן באופן מנומק, מפורט וענייני.

9. למעלה מן הצורך אציין כי כפי שעולה מן המסמכים שלפני, גם לשיטתי נראה כי המבקשת אכן מימשה את האופציה. לצד הנימוקים שהובאו במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עימם אני מסכים, אוסיף כי קשה לקבל את גרסתה העובדתית (והמשפטית) של המבקשת, אשר מצד אחד טוענת שהאופציה לא מומשה נוכח סעיף 5.4 להסכם לפיו היה צורך לממשה במשלוח הודעה, ואף מציינת בבקשתה כי ההסכם קבע מפורשות כי לא יהיה כל תוקף לשינויו אלא אם נעשה בכתב ונחתם על ידי הצדדים, ומצד שני גורסת שהצדדים הסכימו בעל-פה על כך שתקופת השכירות תוארך שלא במסגרת תקופת האופציה הראשונה הקבועה בהסכם. די בדברים אלו כדי לומר שדחיית ערעורה של המבקשת על-ידי בית המשפט המחוזי מוצדקת.

נוסף על כך, קביעתו של בית משפט השלום לפיה לא נכרת הסכם חדש בין המבקשת לבין המשיב ביחס להארכת תקופת השכירות שלא על-פי ההסכם המקורי, הינה קביעה שמקורה בממצאים עובדתיים, אשר אין זו דרכו של בית משפט זה כערכאת ערעור להתערב בה [ראו למשל: ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר (טרם פורסם, 29.3.2011), בפסקה 28 לפסק דיני], לא כל שכן כאשר מדובר ב"גלגול שלישי" [ראו: בע"מ 76/12 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 16.2.2012), בפסקה 12 להחלטתי]. טענת המבקשת בהקשר זה לפיה הקביעה כי לא נכרת חוזה מאוחר בעל-פה בין הצדדים אינה מבוססת על ממצא עובדתי כי אם על שיקולי היגיון, אינה נתמכת בדבר. קביעותיו של בית משפט השלום בעניין זה עוגנו היטב בראיות שהונחו לפניו, וכאמור אף אני סבור כי גרסתה של המבקשת אינה משכנעת. כך למשל, לא עלה בידי המבקשת להסביר מדוע הלם שיעור דמי השכירות את האמור בחוזה ביחס לתקופת האופציה הראשונה, וכן את התשלום החד-פעמי בסך 500$, לגביו המבקשת כלל לא טענה כי היה חלק מאותו הסכם מאוחר בעל-פה.

10. לפיכך, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין משלא נתבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏י"ח בניסן התשע"ב (10.4.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: די אייץ' אל (ישראל) בעמ
נתבע: יוסי עטר
שופט :
עורכי דין: