ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד מרדכי הלפרן בן דב נגד חיים איצקוביץ :

דוד מרדכי הלפרן בן דב

נ ג ד

חיים איצקוביץ

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

כב' סגן הנשיא אברהם אברהם

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ט' ערפאת) מיום 24.7.2011

פסק דין

רקע

1. בעלי הדין הינם תושבי המושב מירון, שניהם אנשי ציבור מקומיים, כאשר המערער שימש, בעת הרלוונטית, כיושב ראש ועד ההנהלה של האגודה, והמשיב - כחבר הועד.

2. ביום 11.1.2008 הפסיק המשיב את התפילה בבית הכנסת, ואמר את שבפיו לומר על מי מחברי ועד הישוב (קרקוביץ'), וחתם ביריקה לעברו.

בעקבות כך יצא מכתב מאת המערער לשורה ארוכה של גורמים, ובהם כאלה שנתבקשו להפסיק את העסקתו של המשיב בשל התנהגותו הקלוקלת (זהו "הפרסום הראשון", לפי הכינוי שזכה לו בפסק הדין קמא).

המשיב הגיב בפרסום משלו (הוא "הפרסום השני", לפי כינויו בפסק הדין קמא), כשהוא מכנה את המערער "נבל", "רשע" וכדומה.

בעקבות מכתבו של המשיב יצא מלפני המערער מכתב ("הפרסום השלישי"), ובו הוא מגדף ומחרף את המשיב במלים קשות, ומייחס לו מעשי שחיתות לרוב.

3. בשל הפרסום פרי עטו של המשיב ("הפרסום השני") הגיש המערער נגדו תביעה לבית המשפט קמא, וביקש לחייבו בפיצויים, משום שהוציא את דיבתו רעה.

המשיב התגונן מפני התביעה בטענות הגנה למיניהן, והוסיף מצידו תביעה נגדית, שנסמכה על הפרסומים הראשון והשלישי שפרסם המערער, וביקש לחייבו לפצותו, על שהוציא את דיבתו שלו רעה.

המערער התגונן, בתורו, מפני התביעה הנגדית בטענות הגנה למיניהן, מתוך אלה שמעניק הדין על הוצאת לשון הרע.

4. השופט קמא דחה את התביעה וקיבל את התביעה הנגדית, וחייב את המערער לשלם למשיב פיצויים בסך של 30,000 ₪, ושכר טרחת עורכי דין בסך של 8,000 ₪.

תביעתו הנגדית המשיב נגד המערער - פרסום ראשון ושלישי

5. ביחס לפרסום הראשון קבע השופט קמא, כי תוכנו, משמע כינויו של המשיב "חוליגן", הוא בבחינת לשון הרע. מאידך קבע השופט קמא, כי עומדת למערער הגנת "אמת דיברתי". לשם כך הוא נדרש לשני היסודות, הצריכים לשם ההגנה המדוברת. אשר ליסוד האחד, משמע "הדבר שפורסם היה אמת", קבע השופט קמא, כי המכתב תיאר תיאור של אמת את שארע בבית הכנסת; ואשר ליסוד השני ("היה בפרסום עניין ציבורי"), כיוון שהדברים נאמרו בבית הכנסת, עליו אמון המערער כאיש ציבור, והם נאמרו מפיו של איש דת, משמע המשיב, הרי שהיה למערער עניין ציבורי לפרסם את הדברים, ומכאן ההגנה שיש ליתן לו מפני הפרסום.

על כך הוסיף השופט קמא וקבע, כי הפרסום הראשון חוסה תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - "החוק").

על פסיקה זו לא מונח בפניי ערעור, ולכן איני צריך להידרש לה.

6. מתביעתו הנגדית של המשיב אנו נותרים, אפוא, עם "הפרסום השלישי", ואליו אנו באים עתה, וכאן קבע השופט קמא, כי דבריו של המערער כלפי המשיב, המייחסים לו מעשי שחיתות קשים, הם בבחינת לשון הרע. לקביעה זו הנני שותף, הדברים ברורים ואיננו רואה להרחיב בהם.

7. המערער טען בערעורו, כי בית המשפט קמא הרחיב את חזית המריבה ("הרחבת חזית פסיקתית" לפי לשונו), שהרי המשיב לא כלל בתביעתו את החלקים שבפרסום, אלה שייחסו לו מעשי שחיתות וכד'. טענת המערער נסמכת על סעיף 24 לכתב התביעה, שם הביא המשיב חלקים מן האמור בפרסום השלישי. לטעם המערער, רק לציטוטים אלה שהביא המשיב בכתב תביעתו היה על בית המשפט קמא להידרש, ולא לכל דבר אחר שבו. הוא טוען עוד, כי משום צמצום התביעה הנגדית לאותן אמירות הוא עצמו לא הביא ראיות להוכחת אמיתות תוכן הפרסום, ולכן הידרשותו של בית המשפט קמא לחלקים שלא נכללו בתביעה גרמה לו נזק דיוני.

8. טענה זו של המערער אין בידי לקבל. הפרסום השלישי צורף כולו כנספח לתביעה, וככזה הוא מהווה חלק בלתי נפרד הימנה. בכך די היה, על מנת שבית המשפט יבחן אם יש בו כדי להוות הוצאת דיבתו של המשיב רעה. הדברים המובאים בסעיף 24 לתביעה הנגדית לא ביקשו לייחדה לאמירות מסוימות בלבד בפרסום השלישי, כי אם לסבר את האוזן בדוגמאות, כשם שנעשה בסעיף 17 לכתב התביעה הנגדית ביחס לפרסום הראשון. נראה, כי גם המערער לא ראה את הדברים כפי שהוא טוען להם עתה. בפני בית המשפט קמא הוא הציג כראיה את כתב התביעה שהוגש נגד המשיב בבית המשפט המחוזי בגין הפרשה אותה הוא מגולל בפרסום השלישי, על מנת להוכיח את אמיתות הדברים שבפרסום, משמע אלה שלא נכללו במובאות שבסעיף 24 לתביעה הנגדית. רוצה לומר, הוא בהחלט ידע, כי המשיב טוען לשקריותו של הפרסום השלישי על כל חלקיו, לא רק אלה שנכללו במובאות שבסעיף 24 לכתב התביעה שכנגד.

הטענה נדחית, אפוא.

9. המערער שטח לפני בית המשפט קמא שורה של טענות הגנה מפני חיובו כלפי המשיב בפיצויים. טענתו האחת היתה, כי את הפרסום הוא עשה כיושב ראש האגודה, משמע הוא קיים אחר חובתו כאיש ציבור, להזהיר מפני המשיב ומפני פגעיו. טענה זו נדחתה, ובצדק נדחתה, כיוון שהיות המערער איש ציבור אינה נותנת בידו להשתלח ביריבו הפוליטי, כשהוא מייחס לו מעשי שחיתות וכד', כאילו שילשל לכיסו סכומי עתק מכספי הציבור.

10. המערער ביקש להיתמך בטענה כי אמת דיבר, אלא שטענה זו לא הוכחה כלשהו, כך קבע בית המשפט קמא, ולקביעה זו הנני שותף. לבד מכתב התביעה שהוגש באותה סוגיה לבית המשפט המחוזי לא הביא המערער ולו בדל ראיה להוכחת טענותיו הקשות. כתב התביעה גופו אינו מוכיח דבר מלבד קיומן של טענות כלפי המשיב, שטרם הוכרעו בפסק דין.

11. גם את טענתו של המערער להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק, כאילו בשל היחסים שבינו לבין המשיב מוטלת היתה עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, דחה השופט קמא, וגם לקביעה זו הנני מסכים, בכל הכבוד. על המערער לא היתה כל חובה חוקית לפרסם את דברי הבלע שפרסם. לא היתה עליו גם חובה מוסרית או חברתית לעשות כן. כל שהוא ביקש לעשות - להשחיר את פניו של המשיב ברבים, וטעמיו (ששורשיהם ביריבות הפוליטית שבין השניים) עמו. על אלה אוסיף, כי המערער מוחזק כמי שפרסם את פרסומו שלא בתום לב, מכוח הוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק, כיוון שלא הוכחה אמיתות הפרסום, וכיוון שהוא לא נקט באמצעים סבירים על מנת להיווכח אם הפרסום הינו אמת. חזקה זו לא נסתרה על ידו כלשהו. מכאן שלא עמדה למערער הגנתו של סעיף 15(2) לחוק.

12. טענת הגנה אחרונה שדחה השופט קמא עניינה זו הקבועה בסעיף 15(10) לחוק, בגדרה טען המערער, כי פרסם את הפרסום השני בעקבות הפרסום הראשון. וגם לקביעתו זו של השופט קמא הסכמתי, כיוון שההגנה שבסעיף קטן זה מצומצמת לגינויו או הכחשתו של לשון הרע שפורסמה קודם לכן. הפרסום השלישי (שמפרסמו הוא המערער) לא בא להכחיש את לשון הרע שפורסמה בפרסום השני (מפי המשיב), כי אם שטחה שלל האשמות כלפי המשיב, בלא כל קשר לפרסום השני, והיא מהווה, כשהיא לעצמה, הוצאת דיבה, שאינה חוסה תחת כל הגנה.

13. מכאן בא השופט קמא לפסיקת הפיצויים בגין לשון הרע שבפרסום השלישי והעמידם על סך 30,000 ₪, משום חומרתם של הפרסומים, הכוללים דברי בלע קשים, המאשימים את המשיב במעשי שחיתות חמורים שעשה כביכול. נוסף על כך, הפרסום פורסם אצל כלל חברי המושב בו מתגורר המשיב, דבר שמן הסתם הסב לו פגיעה קשה בשמו הטוב בקרב שכניו, מכריו ומוקיריו.

14. בפסיקה זו של בית המשפט קמא, שגם עליה נסב ערעורו של המערער, לא מצאתי כל מקום להתערבות. לבד מכך, שהתערבותה של ערכאת הערעור ניתנת, בפסיקת פיצויים, במשורה, ודאי כאשר עניין לנו בפסיקה, שלא ניתנה על יסוד הוכחתו של נזק מסוים כי אם בגדרו של סעיף 7א לחוק. מכל מקום, שיעור הפיצויים שנפסק הינו סביר לחלוטין, ומשקף את חומרתו של הפרסום, שבבירור היה בו כדי לפגוע בשמו הטוב של המשיב בקרב כלל תושבי מירון, ביניהם הופץ הפרסום.

תביעת המערער נגד המשיב - הפרסום השני

15. מכאן אנו באים לתביעת המערער, זו המתייחסת לפרסום השני, ובו מסביר המשיב את עמדתו בעקבות הפרסום הראשון (של המערער), ובתוך כך הוא מכנה את המערער בכינויי גנאי למיניהם, כגון "רשע", "נבל", "צרה" וכדומה.

16. ככל הנוגע לכינויי גנאי אלה קבע השופט קמא, כי גם אם ראויים הדברים לגינוי, הם בבחינת הבעת דיעה לגיטימית על איש ציבור, שבאה בעקבות פרסום שפרסם אותו איש ציבור. מכאן הגיע השופט קמא לכלל דיעה, כי לשון הרע שבפרסום השני חוסה תחת הגנתו של סעיף 15(4) לחוק.

17. בקביעה זו של בית המשפט קמא לא מצאתי להתערב, והטעמים שהטעים בפסק דינו מקובלים עליי, בעיקרם. לא ראיתי להעמיק בהם, כיוון שמצאתי לקבל את הערעור מטעמים אחרים הנוגעים לאותו פרסום, ולכך אדרש מייד. בקצירת האומר אציין, ככל הנוגע לביטויים בהם עשה המשיב שימוש ("נבל", "רשע" וכד'), עניין לנו בדברי גידוף, שאף שהם ראויים לכל גנאי, הרי שבאיזון שבין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לשמו הטוב, עשויים ביטויים אלה לחסות תחת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק.

18. כאמור, את הערעור מצאתי לקבל, בשל דברים אחרים שנאמרו בפרסום השני, אליהם לא נדרש בית המשפט קמא. הפרסום מכיל קטע, וכך נאמר בו, בהתייחס להתנהגותו "המתעללת" של המערער:

"ידוע לכולם כי שיטה זו של התעללות (של המערער - א.א.) גורמת לפגיעה בריאותית ואצל אנשים רגישים יותר אף למוות לא עלינו (יתכן כי זו כוונתו) והיו דברים מעולם כאן במירון בגלל אותו נבל".

דברים אלה הם בבירור הוצאת דיבתו של המערער רעה, משהם מייחסים לו התנהגות מתעללת, הפוגעת בבריאותם של בני אדם, ואת הרגישים שבהם היא מסכנת עד כדי מוות. על כך מוסיף הכתוב, כי אפשר וכוונתו של המערער היתה אמנם להמית (את המשיב), ובעבר גם ארעו מקרים שכאלה ("...היו דברים מעולם..."), משמע התנהגותו המתעללת גרמה למוות.

19. לדברים אלה שכתב המשיב לא יכולתי לראות כל הגנה מן ההגנות שמעניק החוק למפרסמם. הדברים לא הוכחו, ודאי לא ככל הנוגע למקרים מן העבר, שבהם נהג המערער בהתעללות, לא כל שכן כזו, שהביאה למותו של אדם. לכן לא עומדת למשיב הגנת "אמת דיברתי". לא עומדת לו גם הגנת תום הלב, אף לא באחת מבין החלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

20. הואיל וכך, הרי שאת המשיב יש לחייב בפיצויו של המערער. המערער אמנם לא הוכיח נזק ממשי שנגרם לו, אלא שהוא זכאי לפיצויים בלא הוכחת נזק, בגדרו של סעיף 7א לחוק. את שיעורם אקבע לפי טיבו של הפרסום והיקפו, כאשר נקודת מוצא תשמש פסיקתו של בית המשפט קמא ביחס לפרסום השלישי (משמע בתביעתו הנגדית של המשיב נגד המערער, 30,000 ₪).

21. ובכן השוואה בין שני הפרסומים (זה של המשיב וזה של המערער) מעלה, כי הדברים הבאים לידי ביטוי בפרסום שפרסם המערער קשים הרבה יותר מאלה שפרסם המשיב. מכתבו של המערער כלל פרטים רבים אודות מעשים פליליים של שחיתות, לפיהם שלשל המשיב כספי ציבור לכיסו. כל המכתב כולו צבוע בצבעים קודרים, ושולח חיצים מורעלים כלפי המשיב. מכתבו של המשיב, מאידך, "מעודן" הרבה יותר, ככל שניתן לבטא באמצעות שורש זה (ע.ד.נ.) את מילות הגנאי בהן עשה המשיב שימוש במכתבו. מכל מקום, בהשוואה בין השניים אני סבור, כי הפגיעה בשמו הטוב של המערער מפני הוצאת הדיבה שהוציא עליו המשיב, הינה פחותה מיצאה מפיו של המערער כלפי המשיב. ואם המערער חויב בסך של 30,000 ₪, נראה כי את המשיב יש לחייב בפיצויו של המערער בסך של 10,000 ₪.

סיכום

22. סיכומם של דברים, ככל שהערעור מכוון לפרסום השלישי, משמע חיובו של המערער לפצות את המשיב, יש לדחותו, וכך אני עושה. את חלק הערעור, המכוון לפרסום השני פרי עטו של המשיב, הנני מקבל, ומחייב את המשיב לשלם למערער פיצויים בסך של 10,000 ₪.

23. נוכח תוצאה זו הנני קובע את שכר הטרחה שבו יש לחייב את המערער לשלם למשיב עבור ההליך בבית משפט השלום לסך של 4,000 ש", במקום 8,000 ₪.

24. כל הסכומים אותם קבעתי הינם ליום מתן פסק הדין בבית המשפט קמא.

25. אשר להוצאות בערעור. ובכן אף שהערעור נתקבל בחלקו, לא מצאתי לזכות את המערער בהוצאות ערעורו, כיוון שהגיש עיקרי טיעון בהיקף העולה בהרבה על ההיקף שנקבע בהחלטת בית המשפט, בלא שקיבל רשות לעשות כן.

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ב, 17 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דוד מרדכי הלפרן בן דב
נתבע: חיים איצקוביץ
שופט :
עורכי דין: