ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף נגולה נגד אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ :

יוסף נגולה

נ ג ד

1. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ

2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

בית משפט השלום בחיפה

כב' השופטת תמר נאות פרי

פסק דין

לפניי תביעה שעניינה פגיעה עקב תאונת דרכים שאירעה ביום 9/5/02 (להלן: "התאונה").

רקע כללי מוסכם -

1. התובע, מר יוסף נגולה (להלן: "התובע"), יליד 1967, שימש כנהג באגד, הנתבעת מס' 1, במועדים הרלבנטיים לתאונה (להלן: "אגד"). חברת הביטוח הפניקס, הנתבעת מס' 2, ביטחה במועדים הרלבנטיים את הרכבים של אגד ובהמשך פסק דין זה אגד והפניקס יכונו להלן ביחד - "הנתבעות".

2. אין מחלוקת לגבי קרות תאונה ובאשר לחבותן של הנתבעות בפיצוי, אך הצדדים חלוקים באשר לשאלת היקף הנזק.

התשתית הראייתית לגבי הנכות הרפואית -

3. הואיל והתאונה התרחשה במהלך העבודה, הוגשה מטעם התובע תביעה לקביעת דרגת נכות למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

4. בתחום האורטופדי, התובע טען כי נותרה לו מגבלה בצוואר ובכתף. הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% עקב מגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי. הואיל ועסקינן בתאונת דרכים - המדובר בקביעה מחייבת על פי דין.

5. התובע טען כי נותרה לו נכות צמיתה אף בתחום א.א.ג. - בשל ירידה בשמיעה ופגיעה במנגנון הוסטיבולרי, אך המל"ל דחה את עמדתו. התובע עתר להבאת ראיות לסתור ובקשתו התקבלה רק לעניין הנושא הוסטיבולרי (וראו את ההחלטה המפורטת מיום 19/3/2009). מטעם בהמ"ש מונה מומחה בתחום זה, דר' בלום (להלן: "דר' בלום"), אשר קבע כי אין קשר בין הממצאים בתחום הוסטיבולרי לבין התאונה.

הראיות הנוספות -

6. העידו לפניי דר' בנימין לבר (הרופא התעסוקתי של אגד, להלן: "דר' לבר"); דר' בלום (לגבי חוות דעתו ת/2); גב' אורנה כהן (חשבת השכר באגד, להלן: "כהן", לגבי תלושי המשכורת של התובע - נ/2); מר עזרא בטיש (סדרן העבודה באגד, להלן: "בטיש"); והתובע (לגבי תצהירו ת/7). כמו כן, הוגשו כראיה מסמכים רבים נוספים, לרבות כ-300 עמודים מהתיעוד הרפואי והתעסוקתי של התובע.

דיון והכרעה -

7. לאחר ששקלתי את התשתית העובדתית ואת טענות הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי על הנתבעות לפצות את התובע בהתאם לראשי הנזק אשר יפורטו להלן. אתחיל בהתיחסות למצבו הרפואי והתפקודי של התובע ולאחר מכן, כנגזר מכך, יחושב הנזק.

הנכות הנטענת בתחום הוסטיבולרי -

8. כפי שאוזכר מעלה, התובע הגיש תביעה לקביעת דרגה נכות למל"ל עקב התאונה. הועדה הרפואית הראשונה של המל"ל קבעה כי אין נכות צמיתה בתחום א.א.ג. - לא בגין ירידה בשמיעה ולא בגין פגיעה וסטיבולרית. התובע הגיש ערר ואחריו ערעור לבה"ד לעבודה, ובעקבות הערעור חזר הדיון לוע"ר כאשר ההנחייה היתה לברר נושא זה מחדש. כאשר הנושא התברר שוב בפני הוע"ר, התקיים דיון ממצה בנושא הטענות בדבר הירידה בשמיעה (ונותרה על כנה הקביעה לפיה אין נכות בהיבט זה) אך היה לי ספק לגבי השאלה אם הדיון היה ממצה אף לגבי הנושא הוסטיבולרי, ולכן נעתרתי לבקשה להביא ראיות לסתור ומונה המומחה מטעם בהמ"ש, דר' בלום.

9. דר' בלום, ואף זאת צויין מעלה, מצא שלתובע קיימת מגבלה בתחום זה אך קבע שהמגבלה איננה תוצאה של התאונה בה עסקינן, בעיקר (אך לא רק) בשל העדר תלונות בסמוך לאחר קרות התאונה, בשל בדיקות רלבנטיות תקינות בשנים שלאחר התאונה ובשל עבר רפואי שיכול להסביר את הבעיה באותה מידה שיכולה להסביר אותה התאונה.

10. התובע חולק על קביעה זו, טוען כי הנכות כן קשורה לתאונה ומפנה לכך שלאחר התאונה היו תלונות לגבי סחרחורות ואף הפניה לבדיקת ENGאשר לשיטתו תוצאתה מלמדת על פגיעה במנגנון הוסטיבולרי בסמוך לאחר התאונה.

11. לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים, אני מוצאת שיש לאמץ את קביעותיו של המומחה מטעם בהמ"ש ולא שוכנעתי כי הוא שגה במסקנותיו.

12. חוות הדעת של דר' בלום מקיפה, מפורטת ומנומקת במיוחד, הוא מנתח לעומק כל מסמך רפואי, שוקל את משמעותו לכאן ולכאן ובונה, נדבך על נדבך, את מסקנותיו. המומחה מסכים כי עקרונית, פגיעת ראש עלולה לגרום לפגיעה וסטיבולרית (אך מסביר כי הבעיה שיש לתובע מוכרת באותה מידה כבעיה אשר מקורה המדויק אינו ידוע); המומחה אינו מתעלם מהמסמכים שמלמדים על פגיעה, סוקר אותם ומסביר מדוע מסקנתו תקפה גם לאורם - וכך עשה גם בחקירתו הנגדית הארוכה; המומחה מתייחס למועדים בהם הופיעו לראשונה התלונות לגבי הסחרחורת אחרי התאונה (לרבות המסמכים שהוצגו לו במהלך הדיון (ת/3 - ת/5) מהם עולה שהתלונות הראשונות היו מוקדם יותר מאשר המומחה סבר מלכתחילה) והוא אינו מוצא שיש לשנות ממסקנותיו אף לאחר העיון בהם בשל המשקל העודף שהוא מיחס לבדיקות ה"אוביקטיביות" על פני המסמכים שמשקפים תלונות "סוביקטיביות" (עמ' 13 שורות 14-30) ובשל שגם התלונה הראשונה היתה מאוחרת יחסית, לאחר שלושה חודשים בהם לא היתה כל תלונה (עמ' 15 שורות 22-36); המומחה מנתח לעומק את תוצאות הבדיקות שבוצעו (אשר היו תקינות מהבחינה הוסטיבולרית עד הבדיקה משנת 2005 - עמ' 11 שורות 2-31 ומוסיף כי הוא פיענח לבד את הממצאים על מנת שלא להסתמך על "פענוחים של אחרים" (עמ' 10 שורות 26-32)); המומחה מפרט מה היו הפגיעות הקודמות לפני התאונה (ארבע במספר בהן תועדה חבלת ראש ותלונות לגבי סחרחורות שהופיעו לאחר שתיים מהן, וראו כי התובע מאשר שהיו לו סחרחורות לפני התאונה - עמ' 22 שורה 16); והמומחה אף מנתח שתי בדיקות נוספות אשר הוא ביקש שיבוצעו לצורך הכנת חוות הדעת ומסביר כיצד הן תומכות בעמדתו.

13. לסיכום, מצאתי את חוות הדעת ואת תשובותיו בחקירתו הנגדית כמשכנעות ואיני סבורה כי יש סיבה שלא לקבל את מסקנותיו.

14. אין צורך להזכיר בהקשר זה את משקלו המיוחד של מומחה בהמ"ש, אשר משמש כזרועו הארוכה של בהמ"ש ואשר נטול כל אינטרס בתוצאות ההליך.

15. עוד יש לזכור כי יש הבדל בין הרף הראייתי שנדרש כדי לשכנע את בהמ"ש להתיר הבאת ראיות לסתור (ואף הרף הזה התובע עבר) לבין השלב הבא - ובו על התובע לעבור רף גבוה יותר ולהצליח באמצעות אותן הראיות לסתור את קביעת המל"ל. את המשוכה השניה - התובע לא עבר והוא לא שכנע אותי - במאזן ההסתברויות - שהאפשרות שיש קשר בין התאונה לבין הבעיה הוסטיבולרית סבירה יותר מאשר האפשרות שאין קשר כאמור.

הנכות בתחום האורטופדי -

16. כפי שצוין מעלה, המל"ל קבע כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% עקב מגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי, בהתאם לתקנה 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. לגבי המצב האורטופדי - ובמיוחד השלכותיו התיפקודיות - קיים בתיק זה פער משמעותי בין הממצאים שנקבעו ע"י המל"ל, לרבות בעקבות חוות דעת שהגיש התובע עצמו, לבין ממצאיהם של הרופא התעסוקתי של אגד, דר' לבר וממצאיו של הרופא המטפל הקבוע של התובע בקופת החולים, דר' ברוסקין. על מנת להבין את אמירתי זו ועל מנת להסביר את מסקנתי לגבי הפער, אין מנוס אלא לתאר בקצרה את השתלשלות הדברים הכרונולוגית.

הנתונים לגבי מצבו האורטופדי של התובע על ציר הזמן -

17. ביום 9/5/2002 ארעה התאונה.

18. ביום זה הוגשה התעודה הראשונה לנפגע בעבודה ושם מצוין כי התובע נחבל בצוואר ובכתף ימין. בתעודה זו אושרו 8 ימי מחלה, ולאחר מכן - קיימות תעודות מחלה נוספות המתייחסות לתקופה שעד יום 10/8/2002, כלומר, 3 חודשים רצופים לאחר התאונה.

19. ביום 25/7/2002 הגיש התובע לראשונה את ההודעה על הפגיעה בעבודה ותאר כי הוא סובל מפגיעה בצוואר, בכתף ימין ומצפצופים באוזן ימין.

20. בבד בבד עם הגשת התביעה למל"ל שב התובע לעבודתו, כלומר שלאחר סיום תקופת אי הכושר בת שלושת החודשים המתוארת מעלה, שב התובע לעבודתו הסדירה מיום 9/8/02 ועד 6/9/04.

21. למרות ששב לעבודתו - במהלך שנת 2003 ותחילת שנת 2004 המשיך התובע להתלונן על מיחושים בצוואר עם הגבלות תנועה (וראו כי קיימים רישומים לגבי ביקורים בקופ"ח בהקשר זה מהימים 25/4/2003, 11/7/2003, 3/10/2003, 6/2/2004 ו-14/5/2004).

22. במהלך המעקב, ביום 23/6/2002 בוצע לתובע CTאשר הדגים פריצות דיסק בכמה חוליות: 5-6C, 4-5C, 3-4C. הגורמות ללחץ ניכר על השק הטקאלי ובלטי דיסק קלים במקומות נוספים. בבדיקת MRIשבוצעה ב-2/5/2004 נצפה בלט דיסק בחוליות 5-6Cעם לחץ על השק הדורלי בגובה זה.

23. לבקשת התובע הכין פרופ' וולפין חוות דעת באשר למצבו האורטופדי, לצורך הגשתה לוע"ר של המל"ל - ובחו"ד זו, מיום 23/6/2004, קבע פרופ' וולפין כי התובע מתלונן על כאבים בעמ"ש המקרינים לכתף ימין וכי מבדיקתו עולה שלתובע יש מגבלה בתנועות עמ"ש צווארי לפנים ולצדדים. המומחה מטעם התובע סוקר את ההדמיות ומסכם כי מצבו תואם נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המל"ל.

24. לבקשת התובע - ביום 13/7/2004 הכין אף דר' לבר מכתב המופנה ל"כל מאן דבעי" ובו מצוין כי בעקבות התאונה התובע מתלונן על כאבים בצוואר עם הקרנות לכתף ימין, על סחרחורות וטנטון וכי הוא מקבל טיפולים ע"י פזיוטרפיה ותרופות.

25. ביום 6/9/2004 (כשנתיים וארבעה חודשים לאחר התאונה וכשנתיים וחודש לאחר ששב מחופשת המחלה שלאחר התאונה) - יצא שוב התובע לחופשת מחלה. הבסיס לחופשה זו היה אישורי מחלה שקיבל מרופאו, דר' ברוסקין.

26. כחודש לאחר יציאתו לחופשת המחלה השניה - ביום 17/10/2004 ניתנה החלטתה של הוע"ר של המל"ל ובה נקבע כי לתובע נכות בשיעור של 10% אך כי יש לנכות מחצית בשל מצב קודם, ולכן הנכות הקשורה לתאונה הינה בשיעור של 5% בלבד.

27. התובע הגיש ערר לגבי החלטה זו.

28. בינתיים, המשיך התובע לשהות בחופשת מחלה - על בסיס אישוריו של דר' ברוסקין, לגבי החודשים 10/2004, 11/2004 ו-12/2004. מסמך לדוגמא לגבי תקופה זו הינו תעודה מיום 7/11/2004 בה מתואר כי התובע סובל מכאבי גב עליון וכתף ימין, כי יש הגבלה בתנועות הכתף, זרמים ביד שמאל וכי ב-MRIנצפתה פריצת דיסק (אעיר כבר עתה כי המדובר באותו MRIשאליו התייחס פרופ' וולפין, מיום 2/5/2004, כאשר פרופ' וולפין סבר כי הממצא מלמד על בלט דיסק ואילו דר' ברוסקין סבור כי המדובר בפריצת דיסק). כך או כך, באותו מועד קיבל התובע זריקת דיפרוספן וניתן לו אישור כי הוא אינו מסוגל להמשיך בעבודתו למשך 30 יום. כלומר, שכבר בנקודת זמן זו יש פער בין עמדת המל"ל ועמדת פרופ' וולפין לגבי 10% לבין עמדת דר' ברוסקין לגבי חופשת מחלה מוחלטת.

29. בנוסף, במהלך תקופה זו, ביקשה אגד לבדוק את התובע על ידי מומחה מטעמה (ויוזכר כי דר' ברוסקין אינו מומחה מטעם אגד אלא הרופא המטפל של התובע בקופת החולים שלו). התובע נבדק ע"י דר' פריימן, אשר הגיש לאגד חוות דעת מיום 6/12/2004 (נ/1) בה ציין אף מומחה זה את ממצאי ה-CTמשנת 2002 ואת ממצאי ה-MRIמשנת 2004, קבע אף הוא כי קיים בלט דיסקאלי מרכזי בגובה 6-5Cאך מצא כי בבדיקתו אין עדות ללחץ על העצבים בשל אותו בלט ולכן לשיטתו אין מניעה רפואית שהתובע ישוב לעבודתו כנהג. יובהר כי מומחה זה לא התבקש להעריך את שיעור הנכות אלא רק לבחון אם התובע מסוגל או לא מסוגל להמשיך בעבודתו, וזאת לבקשת אגד - מזמינת חוות הדעת.

30. ביום 9/1/2005 הוכן מכתב נוסף של דר' לבר, המופנה ל"כל מאן דיבעי", ובו מצוין כי התובע מצוי באי-כושר מזה חמישה חודשים בגלל פגיעה בצוואר ובכתף ימין ובגלל סחרחורות וירידה בשמיעה - וכי הוא אינו מסוגל לנהוג באוטובוס ציבורי.

31. ביום 11/1/2005 ניתנה החלטתה של ועדת העררים. בפניה עמדו אישוריו של דר' ברוסקין, חוות דעתו של פרופ' וולפין, ממצאי ה-CTוה-MRIהמוזכרים מעלה ובדיקות נוספות בתחום הא.א.ג.. משום מה לא מצוין כי הוגשו לועדה חוות הדעת של דר' פרימן ו/או מכתבו של דר' לבר המוזכרים בסעיפים הקודמים (אם כי הם הוכנו בחודש שלפני כינוס הועדה בזיקה לועדה שעתידה להתכנס - ואולי המדובר בטעות). במהלך המפגש התלונן התובע שוב על כאבים בצוואר ובכתף, כמו גם על זרמים באצבעות הידים. בבדיקה נמצאה הגבלה קלה בטווח התנועות של עמ"ש צווארי אך נמצאו תנועות מלאות של שתי הכתפיים. הוע"ר סיכמה כי היא חוזרת על הקביעה לגבי כך שמצבו של התובע משקף נכות בשיעור של 10% אך מקבלת את הערר, על בסיס חווה"ד של פרופ' וולפין מטעם התובע, במובן שאין לנכות נכות בגין מצב קודם. מכאן, שהנכות הצמיתה עקב התאונה הינה 10% ולא 5%. לגבי בקשתו של התובע להפעיל את תקנה 15, בשל העובדה שהוא הפסיק שוב לעבוד - ביקשה הועדה את המלצת ועדת הרשות, אשר תבדוק את נסיבות הפסקת עבודתו.

32. ביום 23/2/2005 התכנסה ועדת הרשות לעניין תקנה 15, אשר עיינה בממצאי הועדת הרפואית, במכתבו של דר' לבר, במכתב ששלח ב"כ של התובע והחליטה להפנות את התובע למכון הרפואי לבטיחות בדרכים לשם קבלת המלצה באשר למסוגלותו או אי מסוגלותו לנהוג באוטובוס.

33. ביום 30/5/2005 הרופא האחראי של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הבריאות, דר' קליין (להלן: "דר' קליין"), שלח מכתב ובו נקבע כי התובע כשיר לנהוג ברכב מנועי מסוג 00600 עם מגבלה מסוג 141. העתק של המכתב נשלח לדר' לבר.

34. ביום 2/7/2005 חזר התובע לעבודה חלקית. לא הובהר עד תום מדוע חזר לעבודה ואיזה בירור בדיוק בוצע בעת חזרתו, אך אין חולק כי לאחר 10 חודשים של חופשת המחלה השניה (שהחלה בספטמבר 2004) שב התובע לעבודה בתחילת יולי 2005, ליום עבודה מקוצר בן 5 שעות בלבד. דר' לבר בחקירתו הסביר כי התובע הפציר בו לשוב לעבודה במועד זה אך אין לשלול שהיה קשר בין החזרה לעבודה לבין מכתבו של דר' קליין המוזכר מעלה. בכל אופן, ממועד זה ועד היום התובע ממשיך לעבוד יום עבודה מקוצר.

35. ביום 2/8/2005 התחדש הדיון של ועדת הרשות, לאור קבלת מכתבו של דר' קליין. הועדה קבעה כי משמעותו של המכתב הינה שהתובע כשיר לנהוג באוטובוס (שהינו כלי רכב שהוגדר כ-00600) וכי קיימת לגביו מגבלה שעניינה הסעת נוסעים ברכב משא - טיולית, שהוגדר במספר 141. הועדה מסכמת כי לא התקיימו לגבי התובע הקריטריונים להפעלת תקנה 15 באשר לאי מסוגלות לעבודה.

36. ביום 12/2/2006 שבה ודנה הועדה לעררים בתיקו של התובע וסיכמה כי לא תופעל תקנה 15 וכי הנכות הצמיתה הינה בשיעור של 10%. התובע הגיש ערעור לבה"ד האזורי לעבודה.

37. ביום 31/5/2006 ניתן פסק הדין הראשון בעניינו של התובע בבה"ד ובו נקבע כי יש להשיב את התיק לועדה על מנת שתדון שנית בטענות בתחום הוסטיבולרי ועל מנת שתבחן שוב את משמעות קביעתו של דר' קליין, שמא המשמעות של ה"קודים" 00600 ו-141 אינם כפי שניתן היה לסבור.

38. ביום 13/5/2007 הוע"ר של המל"ל דנה שוב במצבו של התובע, כמצוות בה"ד לעבודה, וקבעה כי לאחר בדיקות נוספות אין מקום לשנות את הקביעה באשר להעדר נכות צמיתה בתחום הא.א.ג.. באשר לקביעתו של דר' קליין - בוצעה פניה מחודשת למכון לבטיחות, והוחלט לחכות עד קבלת התשובה עד סיכום הועדה.

39. ביום 19/11/2007 הסתיים הדיון בוע"ר - נקבע כי הנכות הצמיתה כפי שנקבעה לא תשונה (10% אורטופדי) וכי המשמעות של בדיקתו של דר' קליין הינה שהתובע מסוגל להמשיך לנהוג באוטובוס ללא כל מגבלה לגבי הנהיגה באוטובוס ולכן אין מקום לשנות את מסקנת ועדת הרשות שלא להפעיל את תקנה 15 בעניינו, הגם שבינתיים - על סמך קביעתו של דר' לבר - עובד התובע יום עבודה מקוצר של 5 שעות בלבד. התובע הגיש ערעור נוסף לבה"ד לעבודה.

40. ביום 9/7/2008 נדחה הערעור השני.

41. התובע המשיך במהלך הזמן לעבוד ביום עבודה מקוצר.

42. ביום 11/1/2010 אישר דר' קליין את המשך העבודה במתכונת של יום עבודה מקוצר וביום 17/3/2010 אישר משרד הרישוי כי התובע כשיר לעבודה, אך המליץ על יום עבודה בן 4 שעות בלבד (ת/1).

הנכות התיפקודית של התובע -

43. על רקע האמור לעיל ניתן להבין מדוע קיים פער בין מצבו של התובע אליבא דדר' לבר ודר' ברוסקין לבין מצבו אליבא דפרופ' וולפין, דר' פריימן והמומחים מטעם המל"ל.

44. מחד - דר' ברוסקין העניק לתובע שוב ושוב תעודות אי כושר, העריך כי הוא אינו מסוגל לתפקד - ויש לראות כי הוא אישר לו 10 חודשי מחלה / אי כושר מלא, יותר משנתיים לאחר התאונה (לגבי תקופות שלגביהן דר' פריימן מצא שאין מגבלות ולגבי תקופות שלגביהן המל"ל מצא שאין נכות מעבר ל-10%). דר' לבר סמך ידיו על ממצאיו של דר' ברוסקין - אישר את נחיצותה של תקופת אי הכושר הממושכת ולאחר מכן - במשך יותר מ-6 שנים, אישר לתובע יום עבודה מקוצר בן 5 שעות בלבד.

45. הנתבעות חקרו את דר' לבר באשר לשאלה, כיצד נכות בשיעור של 10% "בלבד" מחייבת יום עבודה מקוצר בשיעור כה משמעותי, ודר' לבר הסביר כי - "הוא נפגע בצווארו ... והיתה הגבלת תנועה ממשית. ... החזרתי אותו לחצי יום כי העבודה שלו כרוכה בהרמת ראש, הסתכלות במראות ..." (עמ' 3 שורות 18-22). אמנם דר' לבר לא בדק את התובע בעצמו אלא הסתמך על תלונותיו ועל המסמכים מאת דר' ברוסקין, אך ראו כי מחודש ינואר 2010 עמדתו זו קיבלה אישור מדר' קליין ולאחר מכן ממשרד הרישוי.

46. בהקשר זה עוד אעיר כי הנתבעות בתיק זה הינן הן חברת הביטוח של אגד והן אגד עצמה וקצת קשה לקבל את העמדה של שתי הנתבעות כנגד קביעותיו של המומחה התעסוקתי של אגד. מבין השורות עולה שלשיטת הנתבעות דר' לבר "בא לקראתו" של התובע ואישר לו יום עבודה מקוצר, "כדי לעזור לו", ללא כל הצדקה, ולשיטתן אין מקום לחייב אותן בגין התוצאה של צמצום יום העבודה. דא עקא, שהמדובר ברופא בכיר שמועסק על ידי אגד עצמה, מאז שנת 1991, והוא העיד על עצמו כי כל בעיה רפואית שמתעוררת אצל מי מחברי אגודת אגד "עוברת דרכו" (עמ' 3 שורה 12). מכאן, שניתן היה לצפות שאגד תסמוך ידיה על קביעותיו, שאם לא כך היה הדבר, היתה מעבירה אותו מתפקידו ונוטלת סמכויותיו. ייתכן מאוד וחברת הביטוח אינה סבורה שמצבו של התובע חמור כפי שהוא טוען (והדבר אך טבעי), אך לא אוכל לקבל את הטענה לפיה יש להתעלם לחלוטין מקביעותיו של דר' לבר. חברת הביטוח של גוף כגון אגד, חייבת לדעת שיש מנגנונים פנימיים של אגד שקביעותיהם משליכות על היקף הנזק הכספי של המבוטחים שמעורבים בתאונות - והיא חייבת לכבד את אותו המנגנון של המבוטחת שלה. עוד אוסיף כי הקביעה של דר' לבר באשר להיקף העבודה היתה כבר בשנת 2005 ולו אגד סברה שיש מקום לבצע בדיקה חוזרת או עיון מחדש בנתונים שרלבנטיים לתובע (שמא מצבו השתפר), היתה צריכה לעשות זאת במהלך השנים שחלפו מאז שנת 2005 ועד היום.

47. לכן, קיימות אינדיקציות לגבי כך שהתובע שהה באי כושר מוחלט במשך 10 חודשים (בסוף 2004 עד מחצית 2005) ומאז הוא עובד יום עבודה מקוצר בן 5 שעות בלבד, בשל התאונה, בהתחלה על בסיס קביעתו של דר' לבר בלבד ומשנת 2010 על בסיס עמדת דר' קליין ומשרד הרישוי.

48. מאידך - פרופ' וולפין, אשר הגיש חוות דעת בשם התובע עצמו, לאחר ממצאי ה-CTוממצאי ה-MRIקבע 10% נכות בלבד, בגין מגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי וללא נכות נוספת לגבי הכתף. דר' פריימן מסכים אף הוא כי קיים בלט דיסק - אך אינו סבור שהדבר מחייב הפסקת העבודה - ויוער כי קביעתו זו היתה בתחילת דצמבר 2004, שעה שכבר מתחילת ספטמבר 2004 שהה התובע בתקופת אי הכושר השניה שלו. לא ברור לי כיצד באותו מועד - אגד מאשרת לתובע חופשת מחלה מוחלטת ובמקביל, מקבלת חוו"ד של מומחה מטעמה לגבי כך שאין כל מגבלה להמשיך ולעבוד. מומחי המל"ל אשר בדקו את התובע בכל פעם מחדש לא מצאו שיש להעניק נכות בגין הכתף וקבעו נכות בשיעור של 10% בגין אותה מגבלה קלה - וזאת בשלוש ועדות שונות לאורך השנים. יש ליתן משקל מכריע לכך שקביעה זו היא המחייבת על פי דין, וקצת קשה להלום מצב בו נכות רפואית בשיעור של 10% לגבי מגבלה קלה תחייב נכות תיפקודית בשיעור של 100% למשך 10 חודשים ולאחר מכן נכות תיפקודת בשיעור של כ-40% (אם נצא מנקודת הנחה שיום עבודה "רגיל" הינו בן 8 שעות ויום עבודה מקוצר של 5 שעות משמעו "תיפקוד" של כ-60% בלבד).

49. חיוני עוד לציין כי תלונותיו של התובע, באופן עקבי, מתייחסות תמיד לכאב בצוואר ולכאב בכתף (וראו כי הוגשו לעיוני יותר מ-300 מסמכים רפואיים ובכולם (!) התלונות זהות ומתייחסות לכאבים בצוואר ובכתף כשווי ערך במכלול המגבלויות הנטענות של התובע). לתלונות אלו משקל משמעותי בהתרשמותם של דר' ברוסקין ודר' לבר - אך לגבי הכתף, המל"ל לא קבע כל נכות צמיתה שהיא.

50. עוד יש לזכור כי המגבלות של התובע, אשר חייבו לשיטת דר' לבר את תקופות אי הכושר הממושכות ואת יום העבודה המקוצר, כללו אף את התלונות המשמעותיות של התובע לגבי הסחרחורות (שככל הנראה החמירו בשנת 2005 וראו כי התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית שם את הדגש על הסחרחורות כמוקד הבעיה, במיוחד בתקופת אי הכושר השניה (עמ' 19 שורות 16-30) וראו אף את מכתבו של דר' לבר מיום 9/1/2005, שם הוא מציין כי התובע סובל מסחרחורות וירידה בשמיעה, את פרוטוקול הוע"ר של המל"ל מינואר 2005 שם התובע מציין את הסחרחורות, את התיעוד משנת 2007 אליו מתייחס דר' בלום בעמ' 6 לחוות דעתו ואת דברי דר' לבר בחקירתו שם הוא אישר כי הבעיה של הסחרחורות היתה קיימת וכי "זו בעיה שגם קשורה באגד כיוון שהוא נוהג" (עמ' 6 שורה 10)).

51. לכן, יש לדעתי שלוש סיבות אשר הצטברו להן יחדיו והביאו את דר' לבר למסקנותיו - התלונות לגבי המגבלה בכתף, המגבלה בצוואר והסחרחורות, אך ברי כי הנכות המחייבת במקרה זה תהא רק לגבי הצוואר, והפיצוי יוענק רק לגבי ההפסד שנובע ממגבלה זו.

52. מבחינה "מספרית" לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי חישוב סביר של הפסדיו של התובע צריך להתבסס על נכות בשיעור של 15% בכל הנוגע לגריעה משכרו בעבר נכות בשיעור של 10% לעתיד.

53. לגבי העבר - דרך אחת להגיע למסקנה זו הינה לאור הצורך לראות בנכותו התיפקודית בעבר כגבוהה יותר מהנכות הרפואית שנקבעה, לאור העובדה שבפועל הוא אכן נעדר מהעבודה במשך זמן ממושך וחזר לעבוד במתכונת מקוצרת - ויש להוסיף כ-50% על הנכות הרפואית, משמע, לבצע את החישוב לגבי 15%.

54. דרך נוספת לבחון את הנתונים לגבי העבר תהא לראות את התובע כמי שבפועל "סבל" מנכות תיפקודית בשיעור של כ-40% (לאור קביעתי לפיה משמעותו של יום עבודה בן 5 שעות שקולה כנגד 40% גריעה), אך יחד עם זאת - לזכור כי הדבר נובע משלושה גורמים שווי ערך, הצוואר הכתף והסחרחורות, ולכן - ככל שעסקינן בפיצוי בתיק זה - החישוב יתבסס על 1/3 מתוך ה-40%, משמע, 13.3% שהינם קרובים מאוד לכדי 15%.

55. אין צורך להכביר מילים באשר להלכה הפסוקה בהקשר זה לפיה:

"המונח "נכות תפקודית" הוא ביטוי למוגבלות או הפרעה בתפקוד של מי שנפגע גופנית, וזו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל, דהיינו למידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178 עמ' 185; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792). אחוזי הנכות אינם מצביעים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, הכל תלוי בטיב העבודה והפגיעה. מכאן, שהנכות כשלעצמה אינה מהווה תמיד הוכחה של הנזק אלא אם כן מצטרפת אליה הוכחה, כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד השתכרות, או שיש סכנה כי יגרם לו בעתיד הפסד כזה. נסיבותיו האישיות של הנפגע יש להן חשיבות רבה באשר לשאלה אם נכותו הפיזיולוגית טומנת בחובה גם הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר ושיעורה.

ראוי להדגיש, כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק בנוגע לשאלת כושר השתכרותו של התובע, ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור המגבלה התפקודית, בשים לב למקצועו וליתר נתוניו של התובע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו ולמצבו הרפואי בכללותו ללא קשר לתאונה. ... באין ראיות להעיד אחרת אמורה הנכות התפקודית לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(2) 875, עמ' 878)."

וראו אף את ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל, פ"ד לב(3) 589, ע"א 627/88 ימיני נ' שאבי, פ"ד מז (4) 155 וע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690.

56. לגבי העתיד - החישוב יתבצע לגבי נכות תיפקודית בשיעור של 10%, לרבות לאור כך שאין כל תיעוד רפואי עדכני לגבי המגבלות ולאור טיעוני הנתבעות לגבי כך שהתובע לא פנה בבקשה להחמרת מצב ולא פנה לגוף המספק לו ביטוח רפואי מטעם העבודה בבקשה לקבלת תגמולים או ליציאה לפנסית נכות מוקדמת וכיוצ"ב אופציות שפתוחות לפניו.

חישוב ההפסדי ההשתכרות בעבר -

57. תקופה I- שלושת חודשי אי הכושר בסמוך לאחר התאונה (9/5/02 - 9/8/02): מוסכם כי בתקופה זו שולמה לתובע משכורתו על ידי אגד, בהיותה מעביד מאושר (בהתאם לסעיף 22 לחוק הביטוח הלאומי) וראו כי כהן, החשבת, אישרה כי בתקופה זו שולם לו שכרו (עמ' 17 שורות 25-30). התובע טוען בסיכומיו כי בתקופה זו שולמה לו רק משכורת הבסיס, אך עיון בתלושים לגבי חודשים אלו מראה ששולמו לו גם שעות נוספות בשיעור מסוים. לכן, אין לפסוק פיצוי לגבי תקופה זו.

58. תקופה II- לאחר סיום תקופת אי הכושר הראשונה (9/8/02 - 6/9/04): במהלך תקופה זו שב התובע לעבודה סדירה ולכן אין לגביה כל הפסדים בפועל, כפי שהוא עצמו מסביר.

59. תקופה III- תקופת אי הכושר והמחלה השניה (6/9/04 - 2/7/05): אזכיר כי במהלך תקופה זו שהה שוב התובע בחופשת מחלה. המדובר בתקופה שהחלה למעשה כשנתיים וחצי לאחר התאונה ונמשכה כ-10 חודשים. אם נבחן את המשכורת בחודשים ינואר-אוגוסט 2004 נמצא כי השכר הממוצע ברוטו היה כ-20,400 ₪ לחודש והשכר נטו היה כ-15,300 ₪. אם ניקח בחשבון הפסד לגבי 10 חודשים בהתייחס ל-15% נכות תיפקודית - הפיצוי יהא 22,950 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד היום - 33,000 ₪ בקירוב.

60. דרך נוספת להגיע לתוצאה דומה הינה בחינת ההפסד בפועל והענקת פיצוי לגבי חלק מההפסד, שכן עיון בתלושי המשכורת לגבי עשרת החודשים הרלבנטיים מלמד כי התובע קיבל שכר חלקי בתקופה זו בסך ברוטו של כ-92,000 ₪. אם נזכור שהשכר ברוטו היה 20,400, המשמעות הינה שהוא היה "יכול" להשתכר כ-204,000 ₪ ברוטו, אלמלא יצא לחופשת המחלה. ההפסד הינו אם כן היה 204,000 מינוס 92,000 = 112,000 ₪. מסכום זה יש לנכות מס הכנסה בשיעור של 25% (כפי שטוען אף התובע), כלומר שההפסד במשך 10 החודשים היה כ-84,000 ₪. אם ניקח בחשבון שליש מההפסד לגבי תקופה זו - המדובר ב-28,000 ₪, ותוצאה זו אינה רחוקה מהתוצאה אליה הגעתי מעלה, לאחר חישוב לגבי 15% נכות תיפקודית לגבי תקופה זו.

61. לכן, נחה דעתי כי פיצוי סביר לגבי תקופה זו יהא 35,000 ₪ כמפורט לעיל. לגבי ניצול ימי המחלה - ראו את התיחסותי בהמשך.

62. תקופה IV- לאחר סיום תקופת אי הכושר והמחלה השניה (2/7/05 ועד היום): ביום 2/7/05 שב התובע לעבודתו במגבלות שאושרו לו על ידי דר' לבר, כפי שפירטתי מעלה. מיום זה היקף עבודתו היה 5 שעות עבודה בלבד. אף לגבי תקופה זו יש לפסוק לתובע רק חלק מהפסדיו בפועל שכן אף במהלכה הוא המשיך לסבול מהכאבים בכתף (אשר לגביהם לא נותרה נכות ע"פ דין) ומסחרחורות. ראו כי לגבי תקופה זו מאשר דר' לבר כי הוא היה מודע לבעיות של הסחרחורות וכי אף ביקש להתייעץ עם מומחים אחרים בנדון. דר' לבר מספר כי מהבירור שלו עולה כי יתכן והסחרחורות קשורות בנכות שבצוואר (עמ' 6 שורה 18 ועמ' 7 שורה 8) או שהן קשורות בלחץ נפשי (כיון שלתובע היו בעיות אישיות באותה התקופה - עמ' 6 שורה 19). כך או כך, הוכח כי גם בתקופה זו, חלק מהמגבלות אשר חווה התובע נובעות מבעיות שלא הוכח שקשורות לתאונה (וראו כי גם הסדרן, בטיש, העיד כי הוא קיבל הנחיה לשבץ את התובע בהגבלה של 5 שעות ביום כיון שהוא "היה מתלונן על כאבי ראש והוא לא יכול היה לעבוד" - עמ' 18 שורה 27, ובהמשך - "הוא היה מתלונן הרבה שיש לו סחרחורות וכאבי ראש וביקש שניתן לו הפסקות וכסא נוח" - עמ' 19 שורות 6-7). לפיכך, גם לגבי תקופה זו אפסוק לתובע חלק מהפסדיו לגבי נכות תיפקודית בשיעור של 15%.

63. ניקח שוב בחשבון את המשכורת הקובעת לפני תקופת אי הכושר השניה, בסך 15,300 ₪ נטו, והחישוב לגבי תקופה זו (6 שנים ו-7 חודשים = 79 חודשים) יסתכם כדי 15% X15,300 X79 =181,300 ₪ בקירוב. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה הינה כ-211,000 ₪.

64. אף אם נבצע חישוב חלופי נגיע לתוצאה דומה. חישוב אפשרי נוסף מבוסס על בחינת תלושי 106 של התובע לגבי השנים 2006 עד 2010 המראה כי המשכורת הכוללת השנתית ברוטו היתה הבאה (מעוגלת לאלפי שקלים): 2006 - 122,000 ₪; 2007 - 119,000 ₪; 2008 - 122,000 ₪; 2009 - 125,000 ₪; ו-2010 - 130,000 ₪ (כאשר לגבי 2010 הוצגו רק התלושים עד אוקטובר 2010 וביצעתי חישוב על פי הסכומים המצטברים שמפורטים בתלוש של אוקטובר והוספת חודשיים). סך המשכורת במשך חמש השנים דלעיל היתה כ-618,000 ₪, כלומר, בערך 124,000 ₪ לשנה. לולא ההגבלה לגבי שעות העבודה, ניתן להניח שהממוצע היה דומה לממוצע לפני אי הכושר - כלומר דומה לשנת 2004. אזכיר שוב כי הנתונים לגבי החודשים ינואר-אוגוסט 2004 מלמדים על ממוצע של 20,400 ₪ ברוטו ומכאן שהשכר השנתי ברוטו של שנת 2004 "היה יכול להיות" 244,800 ₪. המדובר אם כן בהפסד של כ-120,800 ₪ לשנה ברוטו (244,800 פחות 124,000), וכ-90,600 ₪ לשנה נטו. חישוב ההפסד לגבי תקופה בת 6 שנים ו-7 חודשים מניב תוצאה של 596,000 ₪ לערך. אם ניקח בחשבון שליש מהפסד זה, מדובר ב-199,000 ₪ לערך.

65. בהקשר זה אוסיף כי כהן, החשבת של אגד אשר העידה בפני, הסבירה שהמשמעות של ההגבלה בשעות העבודה הינה רק לגבי שעות העבודה הנוספות והפרמיה הואיל וכל חבר באגד, מקבל שכר בסיס, שכר י"ג, תשלום בגין רשיון נהיגה, ארוחות והבראה - אשר אינם נפגעים עקב ירידה בהיקף העבודה או בשל מחלה (עמ' 16 ו-17). עוד הסבירה כהן כי תקופות מחלה או צמצום שעות העבודה אינן משפיעות על ההפרשות לפנסיה, שכן אף אם השכר השוטף יורד, ההפרשות מתבצעות על פי שכר הבסיס ופרמיה קבועה מראש לגבי כל החברים, אשר נלקחת בחשבון אף אם העובד לא קיבל אותה בפועל באותו החודש (עמ' 18 שורות 1-7 ושוב בשורות 11-13). עוד אישרה כהן כי המגבלות אינן משפיעות על קידום או על דרגה (עמ' 17 שורה 18). יחד עם זאת, עיון בכל תלושי המשכורת מלמד שרכיבים אלו (השעות הנוספות והפרמיה) אינם זניחים כלל וכלל, שכן ישנן תקופות בהן שולמו שעות נוספות בשיעור שמגיע עד כדי שכר הבסיס וישנם חודשים בהם השכר בגין השעות הנוספות גבוה יותר מאשר שכר הבסיס.

66. לכן, אני קובעת כי פיצוי סביר לגבי תקופה זו בעבר הינו בסך של כ-211,000 ₪ במעוגל.

67. סך הפסדי השתכרות לעבר אם כך הינו - 33,000 + 211,000 = 244,000 ₪ .

הפסדי השתכרות לעתיד -

68. התובע מחשב את נזקו לעתיד על בסיס אובדן שכר חודשי המחושב על ידי ההשוואה בין השכר בספטמבר 2004 (לפני תקופת אי הכושר השניה) לבין השכר בסוף 2010. לשיטתו השכר בספטמבר 2004 (בניכוי מס הכנסה ומשוערך להיום) היה 18,750 ₪, השכר הממוצע לשנת 2010 (בניכוי מס הכנסה ומשוערך להיום) היה 9,929 ₪ - ולכן ההפסד החודשי הינו 8,821 ₪. סכום זה משקף לטענתו את הגריעה מהשכר החודשי והוא עותר לפיצוי בשיעור של סכום זה במכפלת מקדם ההיוון הרלבנטי. הסכום המתקבל - למעלה מ-1,765,000 ₪.

69. לא אוכל לקבל שיטת חישוב זו לאור כל שפורט לעיל לגבי העבר (לרבות הנתון לגבי השכר הקובע שמצאתי שהינו נמוך מאשר טוען התובע). עוד אציין כי לא הוגשו תלושי משכורת לאחר אוקטובר 2010 (דהיינו - שחסרים אנו נתונים לגבי סוף שנת 2010 וכל שנת 2011), ולא ניתן לדעת אם המגבלות לגבי תעסוקתו של התובע נותרו על כנן ומהי ההשלכה על "התלוש".

70. מנגד, לא אוכל אף לקבל את ההערכה של הנתבעות. בסעיף ב' בתחתית עמ' 8 לסיכומי הנתבעות מצוין כי היתה ירידה משמעותית בשכר של התובע, כאשר משווים את השכר לפני התאונה, בשנים 2000 ו-2001, עם השכר בשנת 2010 - ויחד עם זאת מוצע פיצוי בסך של 50,000 ₪ בלבד. לאור גובה השכר לפני התאונה - לא יתכן פיצוי כה נמוך, לגבי מגבלה בצוואר שהוכחה ככזו שמשפיעה בפועל על ההשתכרות.

71. לכן, לגבי העתיד אבצע חישוב אקטוארי בהתייחס ל-10% נכות תיפקודית (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, מאגר דינים (2000), ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, פסקה 10, מאגר נבו (2005), וע"א 7008/09 אל רחום נ' אל קאדר, מאגר נבו (2010).

72. השכר הקובע יהא השכר הממוצע בשנת 2004, לפני תקופת אי הכושר השניה, 15,300 ₪ (נטו) בתוספת 80% מהפרשי ההצמדה עד היום = 17,700 ₪. מקדם ההיוון עד גיל 67 הינו 194. החישוב אם כן הינו - 17,700 ₪ X10% X194 = 343,000 ₪ במעוגל.

מענק בגין אי ניצול ימי עבודה -

73. בתצהירו טען התובע להפסדים מסוגים רבים ושונים עקב צמצום היקף המשרה שלו, אך בסיכומיו הוא עותר לפיצוי בגין רכיב בודד, וזאת על סמך חקירתה של כהן, אשר פורטה מעלה. כהן הסבירה כי לעובדי אגד מוענק פיצוי בגין אי ניצול ימי מחלה בעת פרישתם בשיעור של 4 ימים בגין כל שנת עבודה, וכי כל יום "שווה" כ-407 ₪ (שכר הבסיס, בשיעור של 8,950 ₪ חלקי 22 ימים). התובע טוען שאילולא ניצל את ימי המחלה בתקופת אי הכושר השניה היה עתיד לקבל את המענק הנדון במועד פרישתו לגמלאות. לשיטתו, כיוון שהוא עתיד לעבוד באגד כ-40 שנה, ההפסד בהיבט הזה עולה לכדי 30,000 ₪ (לאחר היוון מתאים בשל הקדמת התשלום). לשיטתי ראש נזק זה לא הוכח. אני מקבלת את הסבריה של כהן לגבי חישוב המענק אך היא לא הסבירה מתי קמה הזכאות למענק. האם יכול לקבל את המענק רק מי שמעולם לא ניצל ולו יום מחלה אחד ? נדמה לי שברור שהתשובה שלילית. אם כך - מהם תנאי הזכאות ? יש לדבר חשיבות שכן סביר להניח שקבלת המענק תלויה בכמות ימי המחלה שנוצלו יחסית לכמות ימי המחלה שעדיין עומדים לזכות העובד, ולא נוצלו. עיון בתלושי המשכורת של התובע מראה כי למרות תקופות אי הכושר והמחלה הממושכות, נכון לחודש אוקטובר 2010, עומדת לזכותו יתרה של 494 (!!) ימי מחלה. אינני בטוחה ששוכנעתי שבמצב זה הוא עתיד להפסיד את אותו המענק במועד הפרישה - והנטל בהקשר זה לא הורם.

הוצאות -

74. התובע מעריך את ההוצאות, בכל הנוגע לשימוש ברכב פרטי לצורך הטיפולים והוצאות בגין תרופות, בסך של 30,000 ₪. התובע צירף לתצהירו קבלות "חלקיות" (כנספחים ת/9). עיון בנספחים אלו מלמד כי הם כוללים שתי קבלות של פרופ' וולפין (אשר נתן את חוות הדעת לתובע על מנת שזו תוגש לוע"ר של המל"ל כמוזכר מעלה - והיא אינה רלבנטית לתיק זה), קבלה אחת לגבי בדיקת אודיאוגרמה (שנדרשה לצורך ההליכים במל"ל - ואף היא אינה רלבנטית) וקבלה בודדת רלבנטית בסך 450 ₪ בגין שלושה טיפולי פזיוטרפיה לצוואר (של מכון ירושלים לפיזיוטרפיה, מיום 23/9/2004). היות וחלפו עשר שנים מיום התאונה ולא צורפו לתצהירו של התובע קבלות רלבנטיות - אני מעריכה את הפיצוי בגין הנסיעות לבדיקות והוצאות נילוות בשיעור מתון בסך של 4,000 ₪.

עזרת צד ג' -

75. התובע מסביר שהוא מוגבל בעבודתו ובתפקוד השוטף בבית, כי עקב גירושיו הוא ייאלץ לשלם בגין עזרה סכומים מוגדלים ומעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪. אף כאן, לא הוצגו כל ראיות לגבי עזרה בשכר בעבר (ויוער כי התובע התגרש זה מכבר). התובע אף אישר בחקירתו הנגדית כי הוא מעסיק את אותה עוזרת בית, פעם בשבוע, "מלפני 18 שנים" ועד היום, משמע, שהיקף העסקתה החל הרבה לפני התאונה ולא השתנה לאחר התאונה (עמ' 20 שורות 6-10 ושורות 18-19). יחד עם זאת, לגבי העתיד - לא ניתן לשלול את האפשרות שהמגבלה בצוואר תחייב עזרה מוגברת מאשר הרגילה, ולכן אפסוק לתובע פיצוי בפריט זה בסך של 10,000 ₪.

כאב וסבל -

76. על בסיס נכות של 10%, הפיצוי, נכון להיום, הינו כ-23,000 ₪, בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976.

סך הפיצוי -

77. מכאן שהנזק מסתכם לכדי הסכומים הבאים:

הפסד שכר בעבר - 244,000 ₪.

הפסד שכר בעתיד - 343,000 ₪.

הוצאות - 4,000 ₪.

עזרת צד ג' - 10,000 ₪.

כאב וסבל - 23,000 ₪.

סך הכל - 624,000 ₪.

78. מסכום זה יש לנכות את גמלת הנכות שקיבל התובע מהמל"ל (אך לא את דמי הפגיעה - שכן אלו הועברו לאגד המעבידה לאור היותה מעביד מאושר ולאור כך שמשכורתו של התובע בתקופת אי הכושר הראשונה המשיכה להשתלם). התקבולים בגין גמלת הנכות היו בסך 76,616 ₪ (מחציתם ביום 9/11/2004 ומחציתם ביום 24/1/2005) - ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הניכויים הינם בסך של כ-112,000 ₪ נכון להיום.

79. מכאן, שהנזק בר הפיצוי הינו בסך של 624,000 ₪ בניכוי 112,000 ₪ = 512,000 ₪.

סיכום -

80. אשר על כן - על הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 512,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 23% מסכום זה (כולל מע"מ), בתוספת החזר אגרת ביהמ"ש ששולמה (משוערכת להיום) ובתוספת שכר העד דר' לבר בסך 400 ₪ ושכרה של העדה הגב' כהן בסך של 400 ₪ נוספים. מסכום זה יש לנכות את מחצית שכרו של מומחה בהמ"ש, דר' בלום, אשר שולם לו בגין חקירתו בבהמ"ש (כלומר, כיון שהנתבעות שילמו מחצית מהשכר והתובע ממילא שילם מחצית, יש לנכות מהסכום דלעיל 1,000 ₪ + מע"מ, כיון שלשיטתי הנתבעות אינן צריכות לשאת בהוצאה זו לאור המפורט מעלה).

ניתן היום, יח' שבט תשע"ב, 11 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוסף נגולה
נתבע: אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: