ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בטי בלייכר נגד עירית אילת :

בטי בלייכר

נ ג ד

1. עירית אילת

2. כלל חברה לביטוח בע"מ

בית משפט השלום באילת

כב' השופט יואל עדן

פסק דין

1. זוהי תובענה שעניינה נזקי גוף כתוצאה מאירוע מתאריך 13.06.2003. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 01.05.2007.

התובעת, ילידת 1946, היתה במועד הרלבנטי עובדת של הנתבעת 1 [להלן: "העיריה"] ושימשה כממלאת מקום מנהל המוקד העירוני.

הנתבעת 2 הינה מבטחת העיריה.

לטענת התובעת, בליל 13.06.2003, במהלך עבודתה במוקד העירוני ובעת שנכחה לבדה בבניין העיריה, פרצה במקום שריפה, התובעת הזעיקה את מכבי האש, המשטרה, אב הבית ומנהל המוקד, ונוכח פגיעתה מהשריפה לרבות שאיפת עשן וטראומה נפשית, פונתה לחדר המיון של בית החולים יוספטל באילת.

התובעת חזרה לעבודתה לאחר 10 ימי מחלה, בתקווה כי תחזור לאיתנה, אולם לדבריה מעולם לא החלימה מפגיעתה.

נטען כי כתוצאה מהשריפה התדרדר מצבה הנפשי של התובעת לבלי היכר ולאחר מספר חודשים בהם הבינה העיריה כי התובעת אינה חוזרת לאופן תפקודה הנמרץ והפעלתני, כפי שהיתה בטרם השריפה, נשלחה התובעת לביתה למשך שנה בה קיבלה משכורת חלקית ופוטרה בחודש ספט' 2006 במסגרת תוכנית הבראה.

ביחס לחבות העיריה - בכתב התביעה המתוקן הועלתה שורה של טענות כלליות.

כפי שעולה מסיכומי התובעת, טענתה לרשלנות העיריה, מתבססת על עדות עוזר ראש העיר במועדים הרלבנטיים, על כי ביום האירוע תואמה לראש העיר פגישה עם אדם אשר בהגיעו לפגיעה איים לשרוף את המשרד ועל דברי העוזר כי לא התייחסו להרבה מקרים כאלה.

נטען כי הגם שלא ברור מי גרם לשריפה, אין זה משנה כדי לבסס את טענת התרשלות העיריה, ודי היה במידע אשר היה בפניה בדבר האיום והצתה ואשר לא היה חד פעמי, לקבוע כי יכולה היתה ואף צריכה היתה לצפות כי האיום יתממש ותהיה שריפה, ומשלא דאגה לתדרך את התובעת בהתאם ולדאוג לה לאבטחה, בהותירה את התובעת לבדה לכל אורך ליל שבת בבניין העיריה, הרי שהעיריה התרשלה.

נטען כי לאור האיום הגלוי שאינו חד פעמי, היה על העיריה לתדרך את התובעת, לדאוג לה לאבטחה, היה צורך לרענן את נעילת דלתות בניין העיריה בהתאם וכי העיריה דאגה לאבטחת ראש העיר.

נטען כי היה צפוי כי האיום יתממש וכי התובעת אשר לא תודרכה תמצא את עצמה בלב השריפה כשהיא לבדה וחסרת אונים כשלפניה 5 דלתות נעולות.

אין מחלוקת כי בעקבות פניה של התובעת לקבלת פיצוי בסך 5,000 ₪, היא חתמה ביום 28.04.2004 על כתב קבלה וויתור בפני חוקר מטעם הנתבעת 2, לפיו התובעת מסכימה לוותר על כל פיצוי או סעד המגיעים לה על פי מקרי הביטוח תמורת סך 4,500 ש"ח, וכי הסך האמור שולם לה.

התובעת טוענת כי אותה עת לא היתה מיוצגת, בנקודת הזמן בו הוחתמה על שטר הפיטורין היה מצבה הנפשי מעורער באופן שגרם לה לאבד את שיקול דעתה, לא הוסברה לה מלוא משמעות חתימתה ומלוא זכויותיה, החוקר ידע מהתובעת על מצבה, מהלך החתמת התובעת לקה בחסר והנתבעת 2 פעלה בחוסר תום לב, תוך ניצול מצוקתה הנפשית ומוגבלותה הפסיכיאטרית של התובעת והביאה להחתמתה על ידי הטעייתה על שטר פיטורין, תוך הפרת כל דין, לרבות חוק חוזה ביטוח, חוק החוזים והנחיות המפקח על הביטוח.

נטען כי לאור האמור כתב הסילוק עליו הוחתמה התובעת בטל מעיקרו, הואיל ונעשה בניגוד לדין ואינו משקף את אומד דעתה של התובעת.

בהמשך הוכרה התובעת כמי שנפגעה בעבודתה, וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 10% לצמיתות, לפי תקנה 34 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה]. הוועדה הרפואית מצאה מקום להפעלת תקנה 15 במלואה.

על פי חוות דעת אשר הוגשה על ידי התובעת יחד עם כתב התביעה המתוקן, לתובעת נכות פסיכיאטרית בשיעור של 20%. על פי חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הנתבעות, לתובעת היתה נכות נפשית זמנית בגובה 5% למשך שנתיים מהאירוע ולאחר תקופה זו לא נותרה לה נכות נפשית צמיתה. הפסיכיאטר מטעם בית המשפט ממליץ על 20% נכות נפשית.

2. הנתבעות מכחישות את החבות וטוענות לעניין זה שתי טענות: האחת - לאחר שהתובעת הגיעה לפשרה עם הנתבעות וקיבלה פיצוי בגין הנזקים הנתבעים, מיצתה היא את עילת תביעתה כנגדן, והשניה, לחילופין - לנתבעות אין כל חבות בנזיקין בגין האירוע.

לעניין הסכם הפשרה - נטען כי התובעת היתה מודעת לכך שהפשרה עניינה לא רק נזקי רכוש, אלא גם עוגמת נפש והמצב הנפשי והגופני, כי רק שנים לאחר מכן, לאחר שפוטרה מעבודתה, חיפשה התובעת דרך לגבות כספים נוספים מהנתבעות ועלה בדעתה לתקוף את הסדר הפשרה בעילות שונות, כי את סבירות הסכם הפשרה יש לבחון על פי העובדות בעת כריתתו, באותה עת הסכום לא היה נחוץ לתובעת מבחינה כלכלית קיומית, שכן המשיכה לקבל משכורות, התובעת היא זו שפנתה בבקשה להגיע להסדר, מדובר במקרה בו קיימת מחלוקת עמוקה ביחס לחבות, אשר עלולה להביא לדחית התביעה וכי הסכום סביר לאור העובדות בעת כריתתו.

נטען כי התובעת לא סבלה מכל חולשה שכלית וכי התובעת היא שהדגישה את השכלתה ויכולותיה ואת היותה עיתונאית לשעבר ודוברת עברית רהוטה.

עוד נטען כי בידי התובעת נותר עותק משטר הפטור עליו חתמה ויכולה היתה לעיין בו.

לעניין החבות בנזיקין - נטען כי הוזכרו שני אירועים בהם אזרחים כועסים בשל בעיות מיסים השמיעו איומים כלפי ראש העיר ולא הוכח כל קשר סיבתי בין איומים אלה לבין ההצתה נשוא התביעה, זהות המאיימים היתה ידועה לעיריה ולמשטרה ועל אף חקירה מקיפה שביצעה המשטרה לאחר ביצוע ההצתה, לא מצאה המשטרה קשר בין אותם שני אזרחים לבין ההצתה, ולא ניתן לומר כי לעיריה היה ידוע על סיכון קונקרטי וכי הנזק, ככל שקיים, ארע עקב התממשות אותו סיכון בפועל.

בשים לב לדברי עוזר ראש העיר כי היו מקרים רבים "שאנשים באו כעוסים ויצאו מחוייכים", נטען כי מדובר באזרחים נורמטיביים ואיומיהם היו איומי סרק.

נטען כי בהעדר קשר סיבתי אין מקום לקבוע כי העיריה התרשלה, וכי לא יכולה היתה ולא צריכה היתה לצפות את אירוע ההצתה.

עוד טוענות הנתבעות טענות בדבר אמינותה של התובעת, גרסתה בדבר השתלשלות העניינים, ובדבר קיומו של אשם תורם מצידה.

לסיום טוענות הנתבעות כי לתובעת לא נותרה נכות רפואית ותפקודית, כי למעט 6 ימים לאחר האירוע, התובעת לא נעדרה מעבודתה והיא המשיכה בעבודתה באותו תפקיד ובאותו שכר במשך 10 חודשים נוספים.

נטען כי התובעת יצאה לשוק העבודה ללא קשר לאירוע, בשל תוכנית הבראה ובעת שהיתה בגיל 61 וכי למרות הקושי להשתלב בשוק העבודה בגילה, במקום מגוריה ובמצב התעסוקה במשק, הצליחה התובעת להשתלב לסירוגין, בעבודות במלונות באילת.

3. לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את טענותיהם, באתי למסקנה כי יש לדחות את התובענה משני טעמים חלופיים: האחד - לא הוכח קיומה של רשלנות מצד העיריה או מקור אחר לחבותה בגין האירוע, השני - חתימתה של התובעת על כתב קבלה ושחרור אשר נחתם בתאריך 28.04.2004 ואשר אני מוצא אותו מחייב.

אחריות מעביד אינה אחריות מוחלטת. הגם שפעמים רבות, מתוקף חובת המעביד להעמיד לעובדיו מקום עבודה בטוח, אחריותו מוגברת, הרי שבענייננו, לא הוכחה הצתה, לא הוכח מי הוא המצית, לא הוכח אם המצית הינו המאיים הנטען, לא הוכח כי היה על העיריה לצפות באופן קונקרטי את ההצתה הנטענת (ככל שאכן היה מדובר בהצתה), ולא מצאתי קשר סיבתי בין אי הערכות נטענת של העיריה לבין האירוע.

אדון תחילה בשאלת האחריות בגין האירוע ולאחר מכן בשאלת משמעות הסכם הפשרה ותוקפו.

4. לטענת התובעת היה איום ממשי בהצתת בניין העיריה, היה צפוי כי האיום יתממש, והתובעת לא תודרכה ומצאה עצמה לבדה בשריפה, נעולה וחסרת אונים.

לא הוכח בפני כי האירוע נגרם כתוצאה מהצתה כלל. נטען לחשד להצתה, אולם לא הובאה תשתית ראייתית לקביעת ממצא עובדתי כזה או אחר בענין זה, ולא הוכחה סיבת פרוץ השריפה. לא הוכחה הצתה, לא הוכחה רשלנות, ולא הוכח גורם כלשהו אשר גרם לשריפה.

התובעת סומכת טענותיה בדבר צפיות האירוע על עדותו של מר אורן קדוש, אשר שימש כעוזר ראש העיר בתקופה הרלבנטית.

"ש .אני מפנה אותך לשורה 11, שבה אתה מספר: "ישנו תושב בעיר... שתואמה לו פגישה עם ראש העיר ביום ו', מוטי הגיע למשרד והחל עם קללות... ואיים לשרוף את המשרד"?

ת . נכון, הוא איים.

ש . היית נוכח כשהגיע מר ביטון?

ת . כן.

ש . אני מפנה אותך לשור ה 24: "... ביום שני בשבוע הגיע בחור בוריס לוי, ביקש להיפגש עם ראש העיר... ואז בעט בפסל, שבר אותו והפך שולחנות". האם אתה מאשר?

...

ש . מה אתה יודע לומר לי על האירועים שתיארתי לך קודם?

ת . הייתי נוכח בהם. באירוע הראשון הבן אדם בא כעוס על איזה חוב שיש לו לעיריה, הוא היה אמור להיפגש עם ראש העיר והגזבר, ובאותו רגע ראש העיר לא יכל לקבל אותו, אז הוא התחיל בקללות ובאיומים, בין היתר "אני אשרוף לך את המשרד". באירוע השני אותו דבר, גם כן בעיית מיסים אם אני זוכר טוב, זה היה ממש מזמן, אותה שיטה - איומים, בעיטות.

ש . מה היתה תגובתך ותגובת ראש העיר לאיומים הללו? האם ננקטו צעדים בעקבות האיומים הללו?

ת . אנחנו השתדלנו בכל אירוע כזה שהיה חריג לדווח למשטרה. היו המון מקרים שפשוט באו אנשים כעוסים ויצאו מחוייכים כשהתעצבנו על כל מיני דברים, פשוט לא התייחסנו להרבה מקרים כאלה. ראש העיר היה מאובטח.

ש . האם ננקטו צעדים מסויימים כדי לאבטח את משרד ראש העיר?

ת . לא".

לא הוכח אם הדברים האמורים יצאו אל הפועל, ולא הוכח כי אכן היה מדובר בפועל בהצתה. אין בפני כל ראיה לכך.

מדובר בטענה לצפיות של אירוע הצתה, מקום שהצתה לא הוכחה כלל. ממילא גם אין ראיה לזהות המצית הנטען או לקשר לדברים המצוטטים לעיל.

אין בפני תשתית ראייתית אשר יש בה כדי להביא למסקנה כי העיריה התרשלה.

אחריות מעביד כלפי עובדיו, הגם שמוגברת היא בנסיבות מסויימות, איננה אחריות מוחלטת.

"חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות (למשל, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (להלן - פרשת מלון רמדה שלום [1]), וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה (למשל, ע"א 165/73 עובדיה נ' יפו מור בע"מ וערעור שכנגד [2], בעמ' 351). אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' [3],בעמ' 126)."

ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פד' מז (3) 345, בעמוד 349.

5. לא יכול להיות חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של העיריה כלפי התובעת, בהיותה המעבידה שלה, וכך גם לגבי חובתה כמעבידה להעמיד לרשותה מקום עבודה בטוח.

לא די בקיומה של חובת זהירות מושגית, ועל התובעת להוכיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר קיומה או העדרה נבחנים על פי מבחן הצפיות. ההפרה של חובת הזהירות הקונקרטית ענינה גם לאמצעים אשר יש לדרוש באופן סביר כי ינקטו.

לא הונחה בפני תשתית עובדתית אשר יהיה בה להביא למסקנה כי מדובר בסיכון אשר היה צפוי, או תשתית שיהא בה כדי להוכיח כי הסיכון הנטען הוא זה אשר התממש, דהיינו כי היתה הצתה, אשר התובעת טוענת כי הנתבעת היתה צריכה לצפות.

אין בפני כל ראיה כי מעשה או מחדל של העיריה, לרבות אי נקיטת אמצעים, הוא שהביא לאי מניעת ההצתה הנטענת, אשר כלל לא הוכחה, או לתוצאה מבחינת התובעת.

לפיכך, גם לא מתקיים יסוד הקשר הסיבתי אשר היה על התובעת להוכיח - בין המעשה או המחדל הנטענים (מעשה או מחדל של העיריה) לבין האירוע והנזק בעקבותיו.

ראה ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה ואח', פד' לח (3) 1, בעמ' 7:

"כידוע, אין זה מספיק, שמזיק, החב בחובת זהירות, התרשל כלפי הניזוק. תנאי הוא לאחריותו של המזיק, כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו, שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. קשר סיבתי זה אינו רק "עובדתי" אלא אף "משפטי", אשר "נקבע על-ידי תהליך" של בחירה מתוך ה- " causa sine que non"(השופט זוסמן בע"א 704/71 [1]). מבחניו של קשר סיבתי זה קבועים בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיהם לא תוטל אחריות על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק"".

למעלה מן הצורך אפנה לגם לדברים הבאים מע"א 576/81, בעמ' 8-9, לשאלת גורם מתערב זר:

"כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה (ע"פ 402/75 [3]). מבחן זה יוצר קשר הדוק בין שאלת הקשר הסיבתי המשפטי לבין שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן בשתיהן נשאלת שאלה דומה בדבר הצורך הנורמאטיבי לצפות (ראה: ע"א 23/61, 26[2] הנזכר, בעמ' 465; ע"פ 186/80 [4]; ע"א 145/80 [5]; ע"א 862/80 [6])."

וראה ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פד' מב (2) 844, בעמוד 866:

"מבחן הצפיות קובע, כי אשמו של מזיק הינו גורם מכריע - ובענייננו, גורם ממשי לנזק של הניזוק - אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי אשמו יביא לנזקו של הניזוק. על-כן, אם בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז יש בכך כדי להפסיק את הקשר הסיבתי-משפטי, אם התערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה (ע"א 576/81 [19] הנ"ל בעמ' 7; ע"פ 402/75 [22])"

הואיל ולא הוכח מי הוא הגורם אשר הצית (ככל שאכן מדובר בהצתה וכאמור ענין זה לא הוכח), הרי שכלל לא הוכחה צפיות של פעולת אותו גורם זר מתערב.

6. תיאור האירוע אינו מלמד על רשלנות מצד העיריה כמו גם לא על האמצעים אשר ניתן היה לנקוט למנוע את התוצאה.

ככל שמדובר בעצם מניעת השריפה, הרי שאין כל ראיה הקשורה בשריפה עצמה, לא ברור מי, אם בכלל גרם לה, ולכן לא ניתן לקבוע איזה אמצעי היה צריך לנקוט לשם כך.

ככל שמדובר בעצם הותרת התובעת לבד במוקד, לא ברור כיצד קיומו של מאבטח לצידה היה מונע את התפתחות האירוע כפי שמתארת אותו התובעת, דהיינו את חוסר יכולתה לצאת, לאור העובדה שלבסוף היה זה אי מציאת המפתחות של התובעת עצמה אשר גרמה לעיכוב מסויים ביציאתה.

כך מתארת התובעת את האירוע בסעיף 5 לתצהירה :

היא הגיעה למוקד בשעה 20:40, החליפה את קודמתה, ונעלה את הדלתות כאשר את דלת הכניסה החיצונית למוקד נעלה והשאירה את המפתח בדלת "כהרגלי ועל כל מקרה".

התובעת התיישבה והדליקה טלוויזיה, בשלב מסויים החלה רואה עשן יוצא מהתקרה ומדלת הארכיון וגלאי העשן החל לפעול. התובעת יצאה בריצה לכיוון המטבח (מרחק כ - 30 מטר) לבדוק מה פשר הדבר והאזעקה החלה לפעול.

התובעת התקשרה מיד לכיבוי אש אילת, המוקדן אמר לה שכבר התקבלה הודעה על שריפה בצד השני של הבנין בו ממוקמת העיריה וכבאית יצאה לדרך, היא עידכנה את המוקדן שהשריפה בצד האחר, התובעת התקשרה למנהל המוקד העירוני אשר הורה לה לצאת מיד.

התובעת מתארת כי חיפשה את המפתחות לדלתות ולא מצאה אותם, התקשרה לאב הבית המחזיק את כל מפתחות העיריה כדי שיגיע לפתוח את הדלתות, תוך שהיא ממשיכה לחפש את המפתחות ולא למצוא אותם מרוב לחץ, וקראה בקשר גם לסיירת התיירות שהם עובדי העיריה היחידים שעבדו אותה שעה.

לבסוף התובעת מצאה את צרור המפתחות, רצה לדלת הקרובה ביותר, כי את המפתח שלה השאירה בחור המנעול, הספיקה לפתוח את דלת הכניסה לקומה א', יצאה דרכה ובמדרגות פגשה את כבאי האש, אב הבית והסיירת, כיוונה אותם למקור העשן, ויצאה דרך דלת הכניסה שכבר היתה פתוחה.

מהאמור עולה כי אי מציאת המפתחות על ידי התובעת עצמה היוו גורם באי יכולתה לצאת ברגעים הראשונים, ולכשמצאה אותם יצאה. משכך השתלשלות הענינים, לא ברור טיב ההתרשלות הנטענת של העיריה.

יש לציין כי בפני מומחה בית המשפט ניתן על ידי התובעת תיאור שונה להשתלשלות הענינים. מדובר בתיאור השונה באופן מהותי, ועליו, בין היתר, מסתמך המומחה בקביעותיו. לא אביא את כל התיאור בפני המומחה, אציין רק כי במסגרתו התובעת מציינת כי לאחר שפתחה את הדלת בקומת המוקד נשארו לה כמה מדרגות עד הדלת הראשית והיא קיבלה פיק ברכיים, לא הצליחה להזיז את רגליה, ופקחי הסיירת גררו אותה למטה. בתצהיר לא צויין מאומה על פיק ברכיים, אי יכולת להזיז את הרגליים וגרירתה על ידי הסיירת למטה, אלא ניתן תיאור שונה בתכלית, במסגרתו לא רק שלא נגרם לתובעת המתואר לעיל, אלא שהיא אף מכוונת את אב הבית והסיירת למקור העשן, ויוצאת דרך דלת הכניסה שהיתה פתוחה.

7. לענין הסכם הפשרה :

כאמור אין מחלוקת כי התובעת חתמה על כתב קבלה וויתור (מוצג ח' למוצגיה). כתב קבלה ושיחרור זה ענינו כל נזק כתוצאה מהאירוע, לרבות נזקי גוף, ולרבות נזקים ישירים ועקיפים.

המסמך נחתם על ידי התובעת בתאריך 28.4.2004.

המסמך נחתם לאחר שהגיע אל התובעת חוקר מטעם חברת הביטוח בעקבות פנייתה שלה (מוצג ז' למוצגיה), בה כותבת התובעת כי "העשן הרב שנכנס למוקד נספג בחריפות בלתי נסבלת נשימתית" והיא נאלצה לעזוב את משמרתה מיד, עקב זאת לא עבדה בשבת בלילה ובמשך כל השבוע, והפסידה תוספת למשכורת, ואת הבגדים, הנעליים ומפה השליכה עקב הריח, והוסיפה : "שלא לדבר על הסבל הפיזי של כאבי ראש סחרחורת הקאות וכאבי חזה".

בנספח ז'2 למוצגיה דורשת התובעת פיצוי בסך 5,000 ש"ח, ושם היא מתארת סחרחורות, בחילה, כאבי ראש, הקאות, לחץ דם, עוגמת נפש, מצב נפשי ופחד מהשריפה.

מהאמור עולה כי פניתה של התובעת היתה ביחס לכלל נזקיה, נזקי רכוש ונזקי גוף.

כאן המקום לציין כי התובעת שבה לעבודתה לאחר האירוע ועל פי גרסתה שלה רק באפריל 2004 נשלחה לביתה, הגם שהמשיכה לקבל משכורת ראה סעיף 20 לתצהיר בו התובעת מציינת כי שבועיים לפני שהחוקר הגיע אליה היא נשלחה לביתה.

בחקירתה הנגדית היא אומרת שלא פוטרה (הכוונה לאותה עת) אלא שהוציאו אותה מהמוקד (פרו' עמ' 17 שו' 2).

מכל מקום, פנייתה לקבלת פיצוי היתה תוך כדי עבודתה בעיריה, ולמעשה כ - 10 חודשים לאחר האירוע המשיכה התובעת לעבוד במוקד, על פי גרסתה, והמשיכה לקבל משכורת מלאה עד ספטמבר 2006.

לא הוכח בפני כי רקע הפסקת עבודת התובעת בעיריה הינו בקשר לאירוע.

התובעת טוענת כי הסכם הפשרה נחתם תוך ניצול, בין היתר, של מצבה הנפשי - חרדתי וכי הנתבעת פעלה תוך ניצול מצוקתה הנפשית ומוגבלותה הפסיכיאטרית והביאה להחתמתה על כתב הקבלה והוויתור.

אין בידי לקבל טענה זו. השתלשלות הענינים המתוארת לעיל מביאה למסקנה כי אין כל ראיה למצב המתואר לעיל באותו מועד, וודאי שלא היה הדבר יכול להיות ידוע לנתבעות באותה עת. פנייתה של התובעת בדרישה לפיצוי אינה מתארת מצב פסיכיאטרי כנטען. אכן התובעת מתארת פחד מהשריפה, אולם אין כל אינדיקציה אותה עת למצב פסיכיאטרי נטען, וודאי שלא מצב של מוגבלות פסיכיאטרית הפוגעת בשיקול הדעת להגיע להסכמה על פיצוי.

מדובר במי שפנתה באופן בהיר ומפורט, ואין בפני כל אינדיקציה לידיעה של הנתבעות על המצב הנטען או אינדיקציה בדבר ניצול מצב נטען האמור.

על פי מוצג ט' למוצגי התובעת במאי 2004 קיבלה היא את התשלום על פי הסכם הפשרה, כאשר צויין במסגרתו : "צד ג' גוף".

ב"כ התובעת העלתה טענות כנגד התנהלות החוקר מטעם התובעת - לא מצאתי כי יש לקבלן. התובעת עצמה פנתה בדרישה לפיצוי בסך 5,000 ש"ח, וקיבלה סך 4,500 ש"ח. הפניה לקבלת הפיצוי באה ממנה, ולא התרשמתי כי אותה עת היא יצרה מצג כי קיימת בעיה כלשהיא בקבלת החלטה שלה על חתימה על כתב הויתור. גם על פי כל חוות הדעת הן של הצדדים והן של מומחה בית המשפט, אין להגיע למסקנה הקשורה בחוסר יכולתה לחתום תוך הפעלת שיקול דעת, או בליקוי כלשהוא השולל את יכולתה לחתום מדעת על המסמך תוך הבנתו. לכל אלו אין כל אינדיקציה. האינדיקציה הקיימת הינה הפוכה, וזאת מדברי התובעת עצמה. כאשר נשאלה אם קראה על מה היא חותמת השיבה כי לא קראה אך הוסיפה : "הייתי עיתונאית לשעבר, דוברת עברית רהוטה, כותבת ויש לי הבעה בכתב טובה מאוד" (פרו' עמ' 20 שו' 6-7).

כך גם אין לקבל את טענות התובעת כי החוקר הסתיר לה את הכתוב. כמי שמציגה עצמה כאמור, חזקה כי הבינה על מה היא חותמת, ואם לא די בכך הרי שיכולה היתה לקרוא את המסמך אשר היה בידיה כל הזמן עד להגת התביעה (ראה פרו' עמ' 22 שו' 4-7 - שם לדבריה קיבלה מסמכים רבים ושמה אותם בבויידם.

אינני נותן אמון בטענה בדבר הסתרת הכתוב על ידי החוקר. ביחס לטענה כי לא קראה, גם ביחסלטענה זו קיים ספק, אולם כאמור יכולה היתה לקוראו לאחר מכן, ולפנות לנתבעות.

אין מחלוקת בדבר חתימת התובעת על המסמך, אין בפני ראיה לניצול מצוקה נטענת, או לאינדיקציה אשר היתה צריכה להיות לחוקר בדבר היעדר יכולת להפעיל שיקול דעת ולחתום על המסמך במודע ותוך הבנת תוכנו.

מכל האמור כתב הקבלה והוויתור הינו מסמך מחייב ומשמעותו ויתור התובעת על כל תביעה כלפי הנתבעות בקשר לאירוע.

8. משדין התביעה להידחות כאמור לעיל, אינני רואה לנכון להידרש לשאלת הנכות הנטענת על ידי התובעת והנזקים הנטענים.

אשר להוצאות משפט - לאור נסיבותיה האישיות של התובעת אינני מוצא לנכון לחייבה בהוצאות, גם לא בהוצאות עקב ההתנהלות בהגשת סיכומיה וצרוף המסמכים אליהם, כפי שזו באה לידי ביטוי בהחלטות שניתנו בענין זה.

9. לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית. כל צד ישא בהוצאותיו.

פסק הדין ישלח לצדדים בדואר רשום.

זכות ערעור בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ב, 10 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בטי בלייכר
נתבע: עירית אילת
שופט :
עורכי דין: