ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עבד אלרחמאן יאסין נגד מועצה מקומית ראמה :

עבד אלרחמאן יאסין

נ ג ד

מועצה מקומית ראמה

בית משפט השלום בקריות

כב' השופט ערן נווה

פסק דין

בפני תביעה כספית.

התביעה היא על תשלום בגין תכנון עבודות הנדסיות שביצע התובע, שהוא אדריכל במקצועו, עבור הנתבעת מועצה מקומית ראמה, בסכום נתבע על ידו, של לא פחות מ-439,500 ₪.

לטענת התובע, בחודש 4/02 נחתם הסכם בינו למועצה מקומית ראמה, כי יכין תוכניות ואומדנים לשיפוץ כללי לבית הספר ראמה וזאת על פי הסכם. לאחר חתימת ההסכם הוא החל בביצוע העבודות ואף היה לו ליווי צמוד והנחיות ממחלקת ההנדסה של המועצה. חודש לאחר מכן, או בסמוך לכך סיים את כל התוכניות ואומדן הסכום של העבודות הוערך בסכום של 4,607,484 ₪ כאשר על פי ההסכם הוא זכאי ל-6% מאומדן העבודות, ומדובר בסכום של 221,159 ₪ שהינו 80% מהשיעור המצוין לעיל (עד שלב ההכנה לפרסום המכרז). למרות זאת דרישותיו לא נענו ומשכך הוא תובע את הסכום האמור בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

כאן המקום לומר, כי לאור העובדה שמדובר בעבודה שבוצעה ב-4/02 טענה המועצה להתיישנות והוגשה על ידה בקשה לדחיית התביעה על הסף.

בהחלטתי מיום 7.2.11, שיש לראות אותה כחלק אינטיגרלי מפס"ד זה, דחיתי את טענת ההתיישנות וכתבתי: "טענת הנתבעת הינה, כי חלפו למעלה מ-7 שנים מיום לידת עילת התביעה ועד למועד הגשתה של תביעה זו. בפועל הוכיחה הנתבעת, רק כי חלפו למעלה מ-7 שנים מיום חתימת ההסכם כאשר התובע טוען, כי למעשה סיום עבודתו היה רק בשנת 2002 ועל כן לא חלפו 7 שנים עד ליום הגשת התביעה בשנת 2008. במצב דברים זה ומבלי להיכנס לטענות שיהוי השמורות לנתבעת (צוין בטעות בהחלטה "לתובעת") עמדתי היא, כי לא הוכח כי חלפה תקופת ההתיישנות ועל כן אני דוחה את הבקשה לדחייה על הסף. עם זאת אם יתברר במהלך ניהול ההליך לגופו, כי חלפו להן 7 שנים ממועד סיום העבודות ועד למועד הגשת התביעה, תוכל הנתבעת לטעון להתיישנות, כן שמורה לנתבעת מטבע הדברים גם הזכות לטעון לשיהוי במהלך ניהול התיק לגופו".

התוצאה איפוא שעניין ההתיישנות הוכרע ואציין שלאחר שמיעת ראיות הצדדים רק התחזקה עמדתי, כי טענת ההתיישנות לא היה לה כל בסיס וכי התובע סיים את עבודתו בשנת 2002, והגיש את תביעתו בשנת 2008, דהיינו, בתוך תקופת ההתיישנות, כך שדין הטענה להידחות. עם זאת, הקשבתי היטב להסברי התובע בעניין השיהוי ולא מצאתי הצדקה לשיהוי בהגשת התביעה זמן כה רב. אשר על כן אין בדעתי, היה ותתקבל התביעה, לפסוק הפרשי הצמדה וריבית כדרישת התובע בהיקף של כ-200,000 ₪ (ועוד אתייחס לעניין הפרשי הצמדה וריבית בהמשך מתן פסה"ד).

בכתב הגנתה טוענת הנתבעת בין השאר, כי המסמך שהתובע מגדיר אותו כ"הסכם" הוא מסמך לא סופי ואשר לא נחתם על ידי הגורמים המוסמכים במועצה על פי סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות תשי"א 1950 אשר קובע:

"חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר ושיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה לא יחייבה, אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה".

משכך מדובר לטענת הנתבעת, בהסכם שאינו מחייב את הצדדים והוא בבחינת "void" עוד טוענת הנתבעת, כי ההסכמות כפי שמפנה אליהן התובע, מותנות בהרשאה תקציבית של משרד החינוך בעת הקצבתו ואישור הפרויקט ויציאתו למכרז, והרשאה תקציבית שכזו לא יצאה מן הכוח אל הפועל. פרויקט זה לא אושר ולא תוקצב ע"י משרד החינוך וכעולה מסעיף 10 לכתב ההגנה "התוכנית נשארה בגדר דיו על נייר". עוד טוענת הנתבעת בסעיף 12 לכתב הגנתה, כי לא עשתה שימוש בתוכניות האדריכליות שהוכנו כביכול ע"י התובע והיא חוזרת ומדגישה עניין זה בסעיף 18, שבו מצוין:

"...תציין הנתבעת כי לא השתמשה בתוכניות האדריכליות של התובע כלל וכלל, הפרויקט אושר לאחרונה והאדריכל המתכנן הינו מר מאג'ד מולא".

עוד עלי לציין, כי התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והועברה לפסים רגילים, לטעמי אין המדובר בתביעה שמלכתחילה היתה הצדקה להגישה בסדר דין מקוצר.

בישיבת ההוכחות מיום 14.11.11, העידו התובע ומהנדס המועצה מר כמאל אבו חילו. הצדדים קיבלו המלצת ביהמ"ש וויתרו על העדת נציג משרד החינוך שהוזמן ע"י התובע לדיון ולא התייצב כאשר ניתן להתרשם כי חרף האמור בכתב ההגנה, לפחות בחלקו הראשון, הפרוייקט בסופו של דבר תוקצב ויצא מן הכוח אל הפועל בסכום של מליון שקל. עוד יש לציין, כי ביהמ"ש במעמד ישיבת ההוכחות הציע לצדדים לסיים את התיק על דרך הפשרה, ואולם בסופו של דבר הצדדים לא הודיעו הסכמתם לכך ופסה"ד שניתן הינו פס"ד מנומק בדרך הרגילה.

מבחינת גרסתו של התובע, השאיר התובע רושם אמין בפני ביהמ"ש. לטענתו של התובע עוד בשנת 2009, דהיינו, לאחר שהמתין שנים רבות להרשאה תקציבית לאחר ביצוע עבודתו שהסתיימה בשנת 2002, סייר עם מהנדס המועצה ועם מנהל בית הספר וזאת מתוך כוונה להוציא את התוכניות אותן הכין מן הכוח אל הפועל. למעשה תוספת זו של התובע לתצהירו נועדה לבטא את העובדה שעצם ביצוע סיור מחודש שכזה שנים רבות כל כך לאחר סיום העבודה, ביטא לטענת התובע עמדה שהמועצה הייתה נכונה להשתמש בתוכניות שלו ולשלם לו את שכרו. בתשובה לשאלת בימ"ש מדוע הוא מבקש ריבית בשיעור 200,000 ₪ (בין השנים 2000 ל-2009) תשובתו הייתה:

"משרד החינוך אישר את העבודה אבל לא את התקציב. מועצת ראמה לא פנתה מבחינת ראש המועצה להחיות את הפרויקט הזה. זו בעיה שלהם הפרויקט בוצע לאחרונה בשנת 2009".

בתשובת לשאלת ביהמ"ש המתייחסת לטענת הנתבעת, כי התובע סרב הלכה למעשה לעבוד (חרף הסיור בשנת 2009, הערה שלי, ע.נ.) ועל פי טענת הנתבעת, תוך התניית שרותיו בכסף, הוא עונה בעמ' 10 לפרוטוקול:

"זה לא נכון. קבלתי את העבודה עשיתי 3 - 4 סיורים במקום, מסרתי את החומר של העבודה למועצה המקומית ולמהנדס המועצה. הוא פנה אחר כך למועצה ואמרו לו שיש תביעה שלי כנגד המועצה ושקודם יבטל את התביעה. אמרתי לו שנגיע להסכם פשרה ולפצות אותי על העבודה הגדולה ש-10 שנים מחכה לה פתאום הם אומרים למחוק את התביעה. עשיתי את העבודה, סיירנו במקום ובסוף אפילו לא קבלתי מכתב שהם פונים למהנדס אחר, אחר כך ביררתי ואמרו לי שפנו למישהו אחר".

ובהמשך:

"ש. איך אתה מגיב לטענה של הנתבעת שלא עשו שירות בעבודות שלך ולקחו שירות ממהנדס אחר ששולם לו שכ"ט וביצע את העבודה?

ת. זה כואב לשמוע את זה, כל מה שעשיתי בבית ספר בחלק השני זה הומחש והם יודעים מה לעשות את עבודות האיטום באבן".

בחקירת מהנדס המועצה, טען למעשה המהנדס שאישר את קיומו של הסיור בשנת 2009, כי התובע דרש כסף גם על העבודה משנת 2002 וגם על העבודה משנת 2009, ובתשובתו בעמ' 14:

"הוא בקש את התשלום עבור העבר ואחר כך היה משלים את העבודה, או שהבנתי לא נכון. הייתי אצל עוה"ד שלו, הוא בקש עבור העבודה הישנה שלו ועבור העבודה החדשה"

ובתשובה לשאלה (עמ' 15):

"ש. התובע אומר שהעבודה משנת 2002 ומשנת 2009 זו אותה עבודה?

ת. זה לא היה ככה".

ובהמשך:

"ש. מה ההבדל בין החומר שהגיש למכרז האדריכל החדש לבין החומר שהגיש התובע?

ת. יכול להיות שסיירתי עם האדריכל הראשון והשני, הבקשה שלנו הייתה כמעט אותה בקשה שילמנו לאדריכל החדש 90,000 ₪ אולי פחות".

ש. איך תמחרתם את ה-90,000 ₪?

ת. לפי הביצוע בפועל.

ש. כמה הייתה הרשאה תקציבית?

ת. 1,000,000 ₪".

סיכומי התובע מדגישים את ביצוע העבודות על ידי התובע בהתאם להסכם. הפרויקט לא יצא לפועל משיקולים שונים שאינם תלויים בתובע ואושר לבסוף בשנת 2009. לאחר שאושר ע"י משרד החינוך והתרבות בשנת 2009 וניתן תקציב, הוזמן התובע כעורך התוכניות בשנת 2002 וזאת לצורך השלמת העבודה. הטענה אפוא שהפרויקט לא אושר ולא תוקצב ע"י משרד החינוך אין לה שחר ועובדה ששולם 90,000 ₪ למהנדס אחר שהמועצה שכרה את שירותיו.

לטענת התובע לא הותנה תשלום שכר טרחתו בהרשאה תקציבית של משרד החינוך ואי הצגת מסמך מקורי של ההסכם המצביע על הרשאה זו צריכה להיזקף לחובתה של התובעת. אילו הייתה תוספת בכתב יד בהקשר זה היה צריך להציג את העותק המקורי. הטענה, כי לא הייתה התקשרות והפנייה לסעיף 193 לצו המועצות המקומיות, דינה להדחות ולמעשה נזנחה עקב אי הבאת הגזבר לעדות.

התובע זכאי לתמורה עבור עבודתו בגובה 6% משווי המבנה. הנתבעת עשתה שימוש הלכה למעשה בתוכניות של התובע תחת שמו של אדריכל אחר ושילמה לו 82,790 ₪ לפני מע"מ.

האיחור בביצוע הפרויקט נבע מרשלנות המועצה שלא דאגה לקדם את ענייני קבלת התקציב בזמן מאת משרד החינוך, אחרת כל הפרויקט היה יוצא לפועל שנים לפני כן ולכן יש הצדקה להוסיף לסכום הנדרש סכומי ריבית והצמדה משמעותיים.

סיכומי הנתבעת מדגישים את השיהוי בהגשת התביעה והדבר גרם להרעה במצב הנתבעת ואף מחזק את הטענה, כי התובע ויתר על תביעתו. מאז סיים את עבודתו האחרונה באוקטובר - נובמבר 2000, עד הגשת התביעה באוקטובר 2008 לא עשה דבר. חקירתו מלמדת, כי הפעולה האחרונה שביצע בתיק הייתה בנובמבר 2000 ולא בשנת 2002 ומשכך, יש התיישנות לטענת הנתבעת החוזרת על עמדתה זו.

הפנייה בשנת 2009 של מהנדס המועצה לתובע נעשתה מתוך חובה מוסרית לחדש את התקשרותו של התובע עם המועצה במטרה לחסוך מהנתבעת הזמנה של שירותיו של מהנדס אדריכל אחר. מדובר בהצעה חדשה וביטול ההתקשרות משנת 2000.

התובע דחה את הצעת מהנדס המועצה, שכן המועצה לא הסכימה לשלם לתובע בטרם השלים את העבודה. התובע לא הכין כתב כמויות בניגוד לכתב הכמויות שניסה להציג בביהמ"ש והינו עפ"י עדות מהנדס המועצה "מסמך מפוברק".

התשלום היה אך ורק עם תקצוב הפרויקט ע"י משרד החינוך. התובע נטל על עצמו הסכם מותנה בהצלחת הפרויקט תוך כדי סיכון מראש, כי אם הפרויקט לא יצלח הוא לא זכאי לשכ"ט כלל. הנתבעת שבה ומדגישה, כי הגזבר אינו חתום על החוזה אותו מציג התובע וכי עדותו לא הייתה עקבית כלל. מטעמי זהירות, טוענת הנתבעת, היה וביהמ"ש יקבל את התביעה הרי יש להתחשב בשכר הטרחה כנגזר מהסכם ההתקשרות 6% מתוך התקציב, ומדובר בסכום של 55,187 ₪ בלבד לאור העובדה שהאדריכל האחר מאג'ד מולא המשיך את עבודת התכנון וסיים את השלמת העבודות יש לפסוק היה ותתקבל התביעה לא יותר ממחצית השכר ששולם למר מאג'ד מולא.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים ונתוני התיק, להלן פסיקתי:

דין התביעה להתקבל אך בחלקה בלבד.

להלן נימוקים והתייחסות לכתבי הטענות, לעדויות הצדדים, למסמכים השונים שצורפו והוגשו וכן לסיכומי הצדדים ונימוקיהם:

1. בפתח פסה"ד אציין, כי אני דוחה את עמדת הנתבעת בכתב הגנתה, כי ההסכם אליו מפנה התובע בתביעתו איננו הסכם סופי בין הצדדים, ולמעשה לא היה לו כל תוקף לאור אי חתימת הגורמים המוסמכים, ובתוכם הגזבר, לפי סעיף 193 לפקודת העיריות. הוכח במשפט, כי מדובר בהסכם תקף ואי הבאת הגזבר ו/או כל גורם רלוונטי לתמיכה בטענה זו מטעם הנתבעת מחזק את עמדת התובע, כי ההסכם היה תקף. הסיור שנעשה בשנת 2009 עם התובע, לאחר הגשת התביעה, על מנת "לסגור" סופית את הפרויקט לאחר שהוברר כי הרשאה תקציבית מטעם משרד החינוך אושרה בגובה של מליון ₪, מצביעה על כך, כי הנתבעת זנחה לחלוטין טענה זו.

2. אציין, כי אין מחלוקת, כי התובע ביצע עבודה. עבודה זו בוצעה והסתיימה בשנת 2002 והתביעה הוגשה בשנת 2008. לא מצאתי שום בסיס לשנות את החלטתי לפיה התביעה לא התיישנה, אליה התייחסתי בראשית פסה"ד.

התובע נדרש לבצע פעולות שונות הקשורות בהכנת תוכניות הנדסיות לבי"ס בכפר ראמה. בניגוד לעמדת התובע, התרשמותי היא, וגם ההיגיון הסביר תומך בכך, שאלמלא הייתה עבודתו של התובע מותנית בהרשאה תקציבית של משרד החינוך והתרבות, היה מקבל את שכרו שנים קודם לכן או מכל מקום מסרב להשלים את העבודה ולמסור את התוכניות לצורך הגשתם למשרד החינוך וקבלת ההרשאה התקציבית. אני פוסק אפוא, כי עבודתו של התובע הייתה מותנית בהרשאה תקציבית שכזו. התובע אף העיד, כי המתין שנים רבות לקבל את ההרשאה האמורה.

הסיבות לאי מתן ההרשאה היו כאלה או אחרות אך בוודאי שהניסיונות לייחס את אי קבלת ההרשאה למועצה בלבד, תוך טענה לרשלנות, לא רק שלא הוכחו, אלא שהם גם אינם סבירים לאור העובדה שהאינטרס הציבורי של המועצה היה לקבל את ההרשאה ולבצע את העבודות בבית הספר. משנכון היה התובע, בניגוד לגרסתו, להתנות את קבלת ההרשאה בשכר טרחתו ובהשלמת עבודתו, אין לו אלא להלין על עצמו והניסיון לתבוע 200,000 ₪ נוספים בגין הלנת שכרו, נדחית לחלוטין על ידי. עמדה זו גם לא עמדה במבחן החקירה הנגדית ובמבחן ההיגיון הסביר.

3. התובע כאמור ביצע את העבודה והתוכניות. בניגוד מפורש לעמדת הנתבעת הוכח במשפט, כי נעשה שימוש בתוכניות של התובע ולמעשה הייתה כאן "עשיית עושר ולא במשפט" משום שלמעשה בתוכניות אלה נעשה שימוש ע"י גורם אחר, שלא הובא לעדות, האדריכל מאג'ד מולא, ולמעשה התובע קופח בהקשר זה. לא זו אף זו - הנתבעת פנתה לתובע בשנת 2009 ולמעשה ביצעה סיור עם התובע על בסיס התוכניות שלו עצמו. מכאן כנראה, וניתוח העדויות מטעם התובע ומהנדס המועצה מצביע על כך, הגיעו הצדדים לכדי התנגשות שהייתה מבוססת על כך שהמועצה התנתה את סיום העבודה ע"י התובע (וקבלת שכרו מן הסתם בהמשך) בכך שהתובע ימחק את התביעה. שכן, בזמן הסיור בשנת 2009 בין התובע נציג המועצה המהנדס ומנהל בית הספר הייתה תלויה תביעה זו בפניי. התובע שחשש מכך וגם חיכה שנים רבות לקבל את שכרו סרב, ומאותו רגע הצדדים הגיעו לידי עימות שלאחריו הועבר הפרויקט לאדריכל האחר, מר מג'אלה מולא.

הניסיון לטעון, כי התובע התנה את המשך עבודתו בתשלום בגין עבודתו בשנת 2002 ובנוסף ביקש שכר על 2009, איננו סביר, לא הוכח ונדחה על ידי. גם הניסיון לבוא ולטעון שהתובע סרב לבצע את העבודה אין לו כל היגיון בסיסי, במיוחד כשמדובר באדם שמחכה שנים רבות כל כך לקצור את פירות עבודתו.

עניין נוסף שעלה בסיכומי הנתבעת, לפיהן מדובר בהסכם התקשרות חדש משנת 2009 נדחה לחלוטין על ידי ואיננו סביר.

אשר על כן, הוכח כי התובע ביצע עבודה, כי עבודה זו שימשה לצורך קבלת ההרשאה התקציבית, כי הייתה התניה בין העבודה ובין ההרשאה והניסיון של התובע לטעון, כי לא הייתה כל התניה כזו נדחית ולכן מגיע לתובע פיצוי.

כזכור, כתב התביעה התבסס על הרשאה תקציבית של כ- 4.4 מליון ₪, אך בפועל ההרשאה הייתה על מליון ₪ בלבד. אינני רואה כל היגיון לפצות את התובע ב- 6% מתוך 4.4 מליון ₪, שעה שמדובר בהרשאה של מליון בלבד.

6% מתוך מליון שקל הינם 60,000 ₪ בלבד.

התגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי הסכום ששולם לאדריכל המהנדס מאג'ד מולא, אליו פנתה הנתבעת לאחר שהתגלתה כאמור המחלוקת בין הצדדים. לטענת התובע בסיכומיו שולם לו - 82,790 ₪ לפני מע"מ ואילו הנתבעת הגישה בסיכומיה את החשבון הסופי עם המהנדס האדריכל מאג'ד מולא המבטא סכום של 55,187 ₪, דהיינו 6% מתוך סכום ההרשאה שאושר.

עם זאת, המסמך שצוין מציין "יש לקזז את התשלום הראשון ששולם".

עוד טוענת המועצה, כי יש להתחשב בסכום שכבר שילמה ולפסוק לתובע לא יותר ממחצית הסכום ששולם לאדריכל מולא.

בעניין זה מפנה התובע לעדותו של מהנדס המועצה בחקירתו ולפיה:

" ...שילמנו לאדריכל החדש 90,000 ₪ אולי פחות.

ש. איך תמחרתם את ה- 90,000 ₪?

ת. לפי הביצוע בפועל.

ש. כמה הייתה ההרשאה התקציבית?

ת. מיליון שקל"... (פרוטוקול, עמ' 15 שורות 13-17).

עדות זו, יש בה כדי ללמד, כי הסכום ששולם בפועל לאדריכל (השני) היה גבוה מאותו סך של 6% ממיליון ₪ שהוסכם עליו מלכתחילה אל מול התובע, לטענת הנתבעת עצמה.

התנהלות זו, שבה מעבירה הנתבעת את פירות עבודתו של התובע לאדריכל אחר, מזכה את האדריכל האחר בתשלומים גבוהים (מעבר לאלה שסוכמו לטענתה שלה אל מול התובע), ומתכחשת לחובה כלפי התובע עצמו איננה מקובלת עליי.

מעבר להפרת החוזה שבכך, אני מוצא בהעברת העבודה לאדריכל אחר גם משום "עשיית עושר ולא במשפט", שהיא עילה עצמאית לפיצוי התובע.

בנסיבות העניין, יש להביא בחשבון, מחד גיסא, שגם התובע עצמו מודה שלא סיים את כל עבודתו אלא רק 80% ממנה, מאידך גיסא, וכפי שהבהרתי לעיל, ברי, כי הנתבעת נהגה עם התובע שלא כשורה, קיפחה את זכויותיו, ודחתה אותו בלך ושוב (עד שהשתמטה מחובה כלפיו כליל).

כן אני סבור, שאף על פי שאת מירב האחריות על השיהוי בהגשת התביעה יש להטיל על כתפי התובע עצמו, אין לפטור את הנתבעת כליל גם בעניין זה. בסופו של דבר, אלמלא אי-הסדר (אם לא חמור מזה) שבו התנהלה אל מול התובע, היה שכרו של התובע משולם לאלתר, או למצער קרוב למועד העברת התקציבים לנתבעת, והייתה נחסכת למצער חלק מתקופת ההמתנה.

בנסיבות ענייננו, מוצא אני לנכון לפצות את התובע על סך של 60,000 ₪ שווי עבודתו.

כן מוצא אני לנכון לפסוק לתובע סך נוסף של 20,000 ₪, המבטא את הנזק (החלקי) שנגרם לתובע בגין השיהוי בהעברת שכרו, אף כי, כאמור לעיל, לא מצאתי לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מלאים.

לסכום האמור הנפסק לתובע, אני מוסיף את הוצאות המשפט הכוללות אגרות בימ"ש ששולמו ע"י התובע וכן שכ"ט עו"ד בגובה של 18,000 ₪ כולל מע"מ.

סכומים אלה תשלם הנתבעת לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, יג' שבט תשע"ב, 06 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עבד אלרחמאן יאסין
נתבע: מועצה מקומית ראמה
שופט :
עורכי דין: