ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נמוב סנז'נה נגד משרד הפנים :

1. נמוב סנז'נה

2. ארג'אן יוקסל

נ ג ד

משרד הפנים

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

כב' השופטת רות רונן

פסק דין

עניינה של העתירה בהחלטתו של המשיב (להלן: "משרד הפנים") לבטל את ההליך המדורג ביחס לעותרים. העותר 2 (להלן: "העותר") הוא אזרח טורקיה, והעותרת 1 (להלן: "העותרת") היא אזרחית ישראלית. לטענתם, הם נישאו זה לזה והם חיים יחד בחיי משפחה לכול דבר ועניין, יחד עם ילדיה של העותרת.

לאחר שהוגשה הבקשה למתן מעמד לעותר, מכוח נישואיהם של העותרים בפרגוואי, ולאחר שנערך לעותרים שימוע, התקבלה ביום 17.4.11 החלטת משרד הפנים (שניתנה על ידי מר בן ארי) לפיה נדחתה בקשת העותר לקבל מעמד בישראל מכוח ההליך המדורג (בהתאם לנוהל משרד הפנים מספר 5.2.2008) (ההחלטה צורפה כנספח 2 לעתירה. החלטה זו תכונה להלן: "ההחלטה הראשונה").

על החלטה זו הגישו העותרים השגה לוועדת המשנה לזרים. מדובר בערכאת השגה שהוקמה באופן זמני, עד שיוקם בית דין לזרים במסגרת החקיקה. סמכויות ועדת ההשגה הוקנו לה מכוח הודעת שר הפנים מיום 25.11.08 (י"פ 5870, עמ' 439). ביום 3.7.11 נדחתה ההשגה. יו"ר הוועדה אישר את ההחלטה הראשונה, בה נקבע כאמור כי העותר לא יזכה לקבל מעמד בישראל מכוח ההליך המדורג (החלטה זו צורפה כנספח 1 לעתירה, והיא תכונה להלן: "ההחלטה בהשגה").

העותרים מבקשים כי בית המשפט יורה על ביטול ההחלטה בהשגה, ועל השבתם של העותרים לגדרי ההליך המדורג.

הרקע העובדתי

לטענת העותרים בעתירה, הם הכירו זה את זה בשנת 2007. לאחר מכן הם עבדו יחד באותו מקום עבודה- סופרמרקט בו העותרת עבדה כסדרנית, והעותר היה שליח. העותרים עברו לגור יחד בביתה של העותרת בראשון לציון, בו הם מתגוררים לטענתם עד היום. העותר הציע לעותרת להינשא לה, אולם היא היתה עדיין בהליך גירושין ממי שהיה אז בעלה. העותרים טענו כי לאחר שנודע להם כי בעלה של העותרת נרצח בחו"ל, הם נישאו זה לזה בנישואי פרגוואי ביום 3.9.2009.

מתגובת משרד הפנים לעתירה, עולה הרקע העובדתי שקדם לנישואי הצדדים, ואשר אינו שנוי במחלוקת:

בשנת 2002 הסתנן העותר לישראל שלא כדין, דרך גבול מצרים. הוא נעצר בשנת 2004 והורחק מישראל ביום 15.7.2004. כשבועיים מאוחר יותר הוא חזר והסתנן לישראל, והורחק פעם נוספת - ביום 12.12.04. בחודש ינואר 2005 הסתנן העותר בפעם השלישית לישראל. הוא נעצר והועמד לדין פלילי וביום 19.5.05, לאחר שבית המשפט הרשיע אותו בשלוש עבירות של הסתננות וכניסה לישראל שלא כחוק, נגזרו עליו 5 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ו-4 חודשי מאסר על תנאי.

העותר הגיש, בעת שהותו השלישית בישראל, בקשה להיות מוכר כפליט. תיקו נסגר - ככול הנראה מחמת חוסר מעש. ביום 11.10.05, העותר הורחק מישראל.

בשנת 2006 העותר הסתנן לישראל בפעם הרביעית. הוא שב ובקש להיות מוכר כפליט, ובקשתו נדחתה. לכן, הוא התבקש לעזוב את ישראל עד יום 12.5.07. בשנת 2007 הוגש נגד העותר כתב אישום נוסף, בגין הסתננותו הנוספת לישראל. ביום 25.5.10, הוא הורשע בדין, ונגזר עליו עונש מאסר של 7 חודשי מאסר בפועל וקנס.

ביום 4.1.10, פנה העותר אל משרד הפנים בבקשה לקבוע תור להגשת בקשה לקבלת מעמד בישראל, מכוח נישואיו לעותרת. ביום 8.2.10 הוגשה בקשת העותרים למתן מעמד, במסגרתה העותרים הציגו את תעודת הנישואין שלהם מפרגוואי.

ביום 16.6.10, נערך לעותרים שימוע, והוחלט כי הם יוכלו להתחיל את ההליך המדורג, בכפוף להפקדת ערבות בסכום של 50,000 ₪. הערבות הופקדה ביום 6.9.10. ביום 13.9.10 התייצבה העותרת לבדה בלשכת משרד הפנים, והסבירה כי העותר אינו יכול להגיע משום שהוא מרצה עונש מאסר. לעותרים נקבע לכן מועד נוסף לראיון, לאחר שחרורו של העותר.

לאחר שהעותר שוחרר ממאסרו, התקיים לעותרים שימוע, שלאחריו התקבלה כאמור ההחלטה הראשונה, עליה הוגשה ההשגה - שנדחתה אף היא.

טענות העותרים

בעתירה טענו העותרים כי ההחלטה הראשונה אינה עומדת בחובת ההנמקה. עוד נטען כי משרד הפנים צריך לבחון, במסגרת החלטתו אם לאשר את בקשת העותרים, רק אם נישואיהם הם נישואי אמת אם לאו. לעברו של העותר כמי שהסתנן לישראל, אין רלוונטיות בהקשר זה. במקרה דנן, משרד הפנים לא הציג כל ראיה פוזיטיבית - כך נטען - לטענתו הסתמית בדבר אי כנות הקשר בין העותרים, ויתר העניינים שעלו בהחלטה אינם במסגרת סמכותו של משרד הפנים, ולכן אין להם כל נגיעה להחלטה. העותרים טענו כי הטעם המרכזי בשלו בקשתם נדחתה היא עברו של העותר, וטעם זה איננו טעם לגיטימי לדחיית הבקשה.

העותרים אף התייחסו לסתירות שהיו קיימות לגישת משרד הפנים בין הגרסאות שלהם. הם טענו כי מדובר באי דיוקים מינוריים, שהם אופיניים לשימועים כאלה. עוד נטען כי השימוע נערך על ידי פקידת משרד הפנים, אשר אינה דוברת את השפות רוסית וטורקית, ולכן השימוע נערך בעברית. העותרים דוברים עברית ברמה בסיסית, וגם עובדה זו גרמה לקושי בראיון. עוד נטען כי היה מקום כי משרד הפנים יעמת את העותרים עם הסתירות הלכאוריות בין הגרסאות שלהם, ולא יבחר באפשרות של דחיית הבקשה.

העותרים טענו כי הזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד המוכרת היטב במשפט הבינלאומי המנהגי וההסכמי, וכי גם בית המשפט העליון הכיר בזכות זו כבזכות חוקתית. משרד הפנים אינו יכול לפגוע בזכות זו, ולגרום באופן בלתי מידתי להפרדה בין בני זוג נשואים. העותרים הוסיפו וטענו בהקשר זה גם כי ביום 27.7.2011 הם פנו לקופת חולים מכבי בבקשה להפנותם לטיפולי הפרייה חוץ גופית.

טענות משרד הפנים

משרד הפנים הגיב לבקשה. הוא טען כי אין מקום להתערב בהחלטה בהשגה, שהיא החלטה סבירה ומנומקת כדבעי. משרד הפנים טען כי ההחלטה הראשונה שניתנה בעניינם של העותרים, נבחנה על ידי ועדת ההשגה, שהוקמה בדיוק לצורך זה. תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את החלטתה של ועדת ההשגה, ולראות אם נפל בה פגם כלשהו המצדיק את התערבותו. בית המשפט אינו אמור להחליף את שיקול הדעת שלו בזה של ועדת ההשגה. בהחלטה בהשגה לא נפל כל פגם המצדיק התערבות של בית המשפט.

משרד הפנים פירט את הרקע העובדתי הרלוונטי, תוך פירוט ניסיונות הכניסה השונים של העותר לישראל. לטענת משרד הפנים, יש לדחות את טענתו של העותר לפיה עברו אינו מהווה שיקול בהחלטה בעניינו. מדובר במי שהסתנן לישראל 4 פעמים, ואלה נסיבות שמשרד הפנים רשאי להביא אותן בחשבון במסגרת בחינתו את כנות הקשר. עוד נטען כי הסתירות שהתגלו בעדויות העותרים הן מהותיות, ואף בשלהן היה מקום לדחות את בקשת העותרים.

הטענה ה"רפה" של העותרים בדבר שפת השימוע לא נטענה על ידיהם בהשגה, ויש לדחות אותה מטעם זה. גם לגופו של ענין, דין הטענה להידחות משום שהעותרים נמצאים בישראל משנת 2002, הם הבינו את השימוע, השיבו לשאלות, ולא טענו כי יש להם קשיים בהבנת השפה.

התגובה לתשובה

העותרים השיבו לתגובת משרד הפנים. בתגובתם הם טענו כי היה מקום לאפשר להם להתעמת עם הסתירות הנטענות בין הגרסאות שלהם, תוך מתן הזדמנות להסבירן. עוד נטען כי ההחלטה הראשונה לא נומקה כדבעי, ונימוקיה פורטו לראשונה רק במסגרת תשובת משרד הפנים להשגה. מעבר לכך, טענו העותרים, כי יש לדחות את עמדתו של משרד הפנים, הן ביחס להסתמכות על עברו של העותר, והן ביחס לסתירות שהתגלו בשימוע.

לטענת העותרים, עברו של העותר הקים בעיני משרד הפנים מעין "חזקת אשם", שאיננה מבוססת. באשר לסתירות - מדובר לטענת העותרים בהבדלים טבעיים בראיית העולם בין שני בני הזוג, ולא היה מקום לייחס להם כל חשיבות, וודאי לא חשיבות מכרעת. לעותרים הסבר מניח את הדעת לכול סתירה וסתירה. לו היה משרד הפנים מעמת את העותרים עם הסתירות הנטענות לאחר השימוע, תוצאת החלטתו היתה שונה. העותרים טוענים כי בנסיבות אלה יש לכול הפחות לאפשר להם לקיים שימוע נוסף. עוד נטען כי משרד הפנים התעלם מראיות רבות שהעותרים המציאו כמו מכתבים, תמונות וכן מהערבות החריגה (בסכום של 50,000 ₪) שהעותרים הפקידו לטובת בקשתם.

דיון

עניינה של העתירה הנוכחית במחלוקת בין העותרים לבין משרד הפנים בשאלת כנות הקשר בין העותרים. כידוע, יכול מי שאינו אזרח ישראלי, לבקש לקבל מעמד בישראל מכוח נישואיו למי שהוא אזרח, וזאת מכוח ס' 7 לחוק האזרחות התשי"ב - 1952 הקובע:

"בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי, או שאחד מהם בקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבס' 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי ההתאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבס' 5(א)".

ההלכה הפסוקה קבעה כי נישואין כשלעצמם אינם מקנים לאזרח הזר זכות אוטומטית להתאזרח בישראל. כך נקבע בפסק הדין סטמקה ואח' נ. שר הפנים (בג"ץ 3648/97, להלן: "פס"ד סטמקה"). כלומר, אזרח זר הנישא לאזרח ישראלי אינו קונה בעצם נישואיו זכות להתאזרחות, ולשר הפנים יש שיקול-דעת להיעתר או שלא להיעתר לבקשת התאזרחות המוגשת לו על ידי בן זוג זר.

בנוסף, קבעה ההלכה הפסוקה כי הזכות לחיי משפחה היא זכות יסוד במשפט הישראלי. מתן האפשרות לבן הזוג הזר להתאזרח בישראל, נועד ככלל כדי להגן על זכותו של האזרח הישראלי לחיי משפחה עם בן הזוג שהוא בחר לו. כך נפסק בהקשר זה כי:

"אכן, הקשר המשפחתי, והגנה עליו ועל מרכיביו הגרעינים (בני הזוג וילדיהם), מונח ביסוד המשפט הישראלי. למשפחה תפקיד חיוני ומרכזי בחייו של היחיד ובחייה של החברה. הקשרים המשפחתיים, עליהם מגן המשפט ואותם הוא מבקש לפתח, הם מהחזקים ומהמשמעותיים ביותר בחייו של אדם...

הזכות לחיי המשפחה אינה מתמצית בזכות להינשא ולהוליד ילדים. הזכות לחיי משפחה משמעותה גם הזכות לחיי משפחה משותפים. זו זכותו של בן הזוג הישראלי לקיים את חיי משפחתו בישראל. זכות זו נפגעת אם אין מאפשרים לבן הזוג הישראלית לחיות חיי משפחה בישראל עם בן הזוג הזר. בכך נכפית עליו הבחירה בין הגירה מחוץ לישראל לבין ניתוק מבן זוגו" (ר' בג"ץ 7052/03 עדאלה נ. שר הפנים ואח' מיום 14.5.2006, חוות דעתו של כב' הנשיא ברק, בעמ' 782, ור' גם בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.1.2012) ואת דעת הרוב שם).

כלומר - לבן הזוג הישראלי יש זכות יסודית לחיות את חייו עם בן הזוג שהוא בחר לו, בישראל.

יחד עם זאת, בית המשפט היה ער לחשש שיהיו זרים אשר ינצלו את האפשרות לקבל אשרת שהייה מכוח היותם בני זוג של ישראלים, ויינשאו לישראלים בנישואים פיקטיביים, שלא נועדו אלא כדי להקנות לבן הזוג הזר אפשרות לשהות כדין בישראל.

כך קובע בהקשר זה כב' השופט חשין בפס"ד סטמקה:

"פלוני או פלונית אשר מצאו את הארץ טובה ורישיון שהייה אין בידיהם, גילו דרך להאריך את שהותם בכך שנישאים הם לאזרח ישראלי בטקס נישואין שאינם אלא נישואי פיקציה. בני הזוג, אין בכוונתם כלל להקים תא משפחה ולחיות חיי זוג. כל תכלית הנישואין כביכול היא להקנות לבן הזוג הזר סטטוס מוכר בישראל, ועל דרך זה למנוע את גירושו מהארץ. עם החמרת מדיניות האכיפה בידי משרד הפנים רבו והלכו מקרי הנישואין הפיקטיביים, והמלחמה בין אלה לבין אלה בעיצומה... נוסיף ונאמר כי המניעים לקיומם של אותם נישואין פיקטיביים יכולים שיהיו שונים, וכמותם ה'תמורות' המוחלפות בין הצדדים" (ההדגשה שלי, ר.ר.).

כדי לאזן בין זכותם של בני הזוג לממש את חיי המשפחה שלהם (כאשר הזכות המוגנת היא בעיקר זכותו של האזרח הישראלי), לבין החשש מפני תופעה של נישואין פיקטיביים, הותקן על ידי משרד הפנים נוהל, המאפשר בחינה לאורך זמן של הקשר בין בני הזוג. הנוהל הזה זכה לכן לכינוי "ההליך המדורג".

כך מסביר זאת השופט חשין בפס"ד סטמקה:

"מדיניות משרד הפנים להענקת זכות לישיבת-קבע לבן-הזוג הזר - מדיניות הנוהגת מאז שנת 1996 - נחלקת לשלושה שלבים נפרדים, ומשכה הכולל עשוי להגיע לתקופה של שש שנים לערך.

שלב ראשון - מספר חודשים בלתי מוגדר ועד לתקופה של כשישה חודשים; שלב שני - שתי שנים; שלב שלישי - שלוש שנים; סך-הכול כשש שנים.

בתחילה - הוא השלב הראשון הנמשך מספר חודשים בלתי מוגדר ועד לתקופה של כשישה חודשים - מתחיל משרד הפנים בבדיקת כנות הנישואין ובשאלת היעדר מניעה ביטחונית או פלילית להענקת זכויות למבקש. שלא כבעניינו של זר הנישא לישראלי בעודו שוהה בארץ שלא-בהיתר, בענייננו-שלנו עתה, שהזר שוהה בישראל בהיתר, אין הזר מתבקש לעזוב את הארץ עד לסיום בדיקה זו. הבדיקה נערכת בעוד שני בני-הזוג בארץ.

בבדיקה לגופה אין משרד הפנים מייחס אלא חשיבות מעטה לתעודת הנישואין שבני-הזוג מציגים לפניו כראיה לנישואין, ולמותר לומר כי אין הוא מסתפק באותה תעודה. משרד הפנים מזמן את בני-הזוג לשיחה, ועורך הוא דיונים נוספים מתוך מטרה לעמוד על אמיתות הנישואין ועל הימשכו של קשר הנישואין. בהיווכח המשרד לדעת כי הנישואין נישואי-אמת הם - ולו לכאורה - ובהיעדר מניעה ביטחונית או פלילית להמשך שהותו של בן-הזוג בארץ (שאלות אלו לא עלו לפנינו להכרעה ולא נדון בהן), תתחיל תקופת 'המבחן המדורג'. משכה הכולל של תקופת 'המבחן המדורג' הוא חמש שנים ושלושה חודשים, ותחילתה - כאמור - ביום שבו נוכח משרד הפנים לדעת כי שניים שהציגו עצמם כבני-זוג אכן בני-זוג הם לנישואי-אמת.

בשלב השני (הוא השלב הראשון של המבחן המדורג) זוכה בן-הזוג הזר לאשרה ולרישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 (עובד זמני) והם מכוח הוראת תקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל. אשרה ורישיון אלה תוקפם הוא לשלושה חודשים (כאמור בסעיף 2(א)(2) לחוק הכניסה לישראל) וניתנים הם להארכה. בעבור 27 חודשים בסטטוס זה עוברים אנו לשלב השלישי (הוא השלב השני של המבחן המדורג).

אם קשר הנישואין נמשך והולך כמקודם, ובאין מניעה ביטחונית או פלילית, קונה בן-הזוג הזר זכות לקבל אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 (ארעי כללי) והיא מכוח תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל. בסטטוס זה יהיה בן-הזוג הזר תקופה של שלוש שנים, עד להשלמת תקופת-מבחן מצטברת של חמש שנים ושלושה חודשים. בתום תקופה זו בודק משרד הפנים אם קשר הנישואין עומד עדיין בעינו. משנמצא כי כן הוא, ובהיעדר מניעה לדבר, מוענק לבן-הזוג הזר מעמד של תושב קבע, קרא: אשרה ורישיון לישיבת-קבע מכוח סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל.

עד כאן - הליכי הענקת זכות לישיבת קבע, ומכאן להליכי ההתאזרחות.

רק עם השלמת תקופת-המבחן להענקת זכות לישיבת קבע, רק-אז זכאי בן-הזוג הזר להחל בהליכים של התאזרחות. כך קובעת מדיניות משרד הפנים וזה נוהגו".

העותרים אכן פנו למשרד הפנים לקבלת אישור שהייה לעותר, במסגרת ההליך המדורג. כפי שצוין לעיל, בקשתם לא נדחתה על הסף, אלא ניתנה להם אפשרות להמשיך לקיים את ההליך, בכפוף להפקדת סכום של 50,000 ₪, שאכן הופקד על ידיהם. ההחלטה לדחות את בקשת העותרים, התקבלה לאחר שבמסגרת ההליך המדורג נערך לבני הזוג ראיון, ולאור מסקנות משרד הפנים מראיון זה, כמו גם לאור יתר הנסיבות שמשרד הפנים מצא אותן כרלוונטיות.

הרלוונטיות של עברו המכביד של העותר

לגישת העותרים, אין כל רלוונטיות לעובדה כי העותר ניסה מספר פעמים להסתנן לישראל, שלא כחוק, ואף ריצה שני עונשי מאסר ביחס לכך. העותרים טענו כי במסגרת ההליך המדורג ומכוח סעיף ה12 לנוהל (שמספרו 5.2.2008), על משרד הפנים לבחון שלושה עניינים, ואותם בלבד -

כנות קשר הנישואין בין בני הזוג והמשך קיומו;

בדיקת מרכז החיים בישראל;

היעדר מניעה ביטחונית או פלילית לאישור הבקשה.

מנגד, משרד הפנים טען כי לעובדה כי בן הזוג הזר שוהה בישראל שלא כדין, ישנו משקל שאין להתעלם ממנו, וכי כאשר בן הזוג הזר שוהה בישראל שלא כדין, יש בכך כדי להגביר את הנטל המוטל על בני הזוג להוכחת כנות הקשר ביניהם.

בעע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ. אבנר אורן, נקבע בהקשר זה כי:

"אין להתעלם ממשקלו של היבט השהייה שלא כדין ואף לא מן החשש לניצול הנוהל לרעה, במסגרת התופעה הגוברת של ניסיונות השתקעות בארץ שלא כדין".

בבג"ץ 9371/05 ADRIANA GOREAנ. שר הפנים ואח' נקבע כי:

"יחד אם זאת נקבע כי כאשר מדובר בבן זוג השוהה בארץ באופן בלתי חוקי, משרד הפנים רשאי להקפיד עם בני הזוג ולדרוש מהם מידת ראייה גבוהה יותר מן הרגיל להוכחת כנות הנישואין...(ההדגשה שלי, ר.ר.)".

העולה מכול האמור לעיל הוא כי שאלת מעמדו של בן הזוג הזר, האם הוא מצוי בישראל באופן חוקי או בלתי חוקי, והאם ניסה להיכנס לישראל בעבר בצורה בלתי חוקית - איננה משליכה באופן ישיר על החלטת משרד הפנים האם לקבל את בקשתו של בן הזוג מכוח הנוהל המדורג. במילים אחרות, גם מי שניסה להסתנן לישראל מספר פעמים ושוהה בישראל שלא כחוק - זכאי לקבל מעמד מכוח ההליך המדורג, אם הוכח שהוא מקיים קשר זוגי כן ומשמעותי עם בן זוג שהוא אזרח ישראלי.

יחד עם זאת, במסגרת בחינת מכלול הנסיבות של הקשר בין בני הזוג, ועל מנת לבחון האם אכן מדובר בקשר כן ואמיתי, יכול משרד הפנים להביא בחשבון את העובדה כי בן הזוג הזר שוהה בישראל שלא כחוק, ומכאן שהוא רשאי גם לבחון את עברו בהקשר זה. עובדות זאלה עשויות להשליך על האינטרס של בן הזוג הזר לטעון כי הוא נשוי לישראלית, אף אם אין בטענה זו ממש, רק כדי לקבל אפשרות לרישיון שהייה בישראל. ענין זה הוא נסיבה בעלת משקל, שלא ניתן להתעלם ממנה, יחד עם מכלול הנסיבות האחרות שעל משרד הפנים לשקול אותן, כדי להגיע בסופו של דבר למסקנה בשאלה שהיא השאלה הרלוונטית - האם קיים בין בני הזוג קשר זוגי כן.

מסקנתו של יו"ר ועדת ההשגות בהחלטה בהשגה היתה דומה. הוא קבע כי "במידה והיה המשיב מחליט כי אך ורק בשל עבר זה (של העותר, ר. ר.) כשלעצמו היתה בקשת המשיג לקבל מעמד בישראל מכוח נישואיו מסורבת, יכול והחלטה זו היתה חורגת ממתחם הסבירות, אולם אין הדבר משמיענו כי במסגרת בחינת הבקשה מוטל על המשיב להתעלם מעבר זה, וכי מתן משקל להתנהגותו של המשיג מהווה 'חריגה מסמכות'" (ר' ס' 47 להחלטה בהשגה).

כשלעצמי אני סבורה כי לו היה משרד הפנים דוחה את בקשת העותרים רק לאור עברו של העותר, אכן היה בהחלטה כזו משום חריגה מסמכות. לטעמי, יש מקום כאמור לברר את בקשת העותרים לגופה, על מכלול הנסיבות הרלוונטיות בה, תוך שבמסגרת זו ניתן בהחלט לשקול לחובת העותר גם את עובדת שהייתו הבלתי חוקית בישראל, ואת ריבוי ניסיונות ההסתננות שלו אליה, כדי להגיע למסקנה בשאלה שהיא השאלה העומדת להכרעה - שאלת כנות הקשר בין בני הזוג.

איך נבחנת כנות הקשר בין בני זוג?

יש לציין בהקשר זה כי בחינת "כנותו" של קשר זוגי איננה בחינה פשוטה. בהליך מקביל בו בית המשפט בוחן את השאלה האם בני זוג הם "ידועים בציבור" פיתח בית המשפט מספר מבחני עזר כדי לקבוע מתי הופכים שני אנשים למי שהם "ידועים בציבור כבני זוג".

הפסיקה קבעה תנאי סף מצטברים לצורך קביעת היותם של בני זוג בחזקת "ידועים בציבור". תנאים

מצטברים אלה הם: -חיי משפחה וניהול משק בית משותף. תנאים אלה הם תנאים מהותיים לצורך קביעה

האמורה (ר' ע"א 6434/00 דנינו נ. מנע פ"ד נ"ו (3), 683). הפסיקה הוסיפה וקבעה כי מן הראוי כי שאלת קיומם של התנאים הנ"ל תבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים (ר' 107/81 אלון נ' מנדלסון,

פ"ד מג(1), 431).

בע"א 621/09 קרול נסיס נ. קורינה יוסטר (פ"ד כד(1) 617) נפסק כי:

"יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה.... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך הצורך האישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים....".

מדובר אם כן בבחינה המערבת שאלות אובייקטיביות של ניהול משק בית משותף, עם שאלות סובייקטיביות של "יחס של חיבה ואהבה" וקשירה משותפת של בני הזוג זה בגורלו של זה. הבחינה של קריטריון זה של "חיבה ואהבה" צריכה כמובן להיעשות על ידי בית המשפט בזהירות הראויה ביחס לקריטריון המתייחס לעולמם הריגשי של הצדדים, תוך שעל בית המשפט להיזהר שלא לקבוע בהקשר זה קביעות כוולניות, שאינן מתייחסות למערכת היחסים המסוימת של בני הזוג העומדים בפניו, על כל מאפייניה.

הסתירות בין גרסאות הצדדים בראיון

יחד עם זאת, במקרה דנן, המחלוקת בין הצדדים איננה ביחס לטיב הזוגיות בין העותרים, אלא ביחס לשאלה האם הם בכלל מקיימים קשר זוגי, הכולל ניהול משק בית משותף וחיים משותפים תחת קורת גג אחת. עמדת משרד הפנים בהקשר זה היא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וזאת לאור הסתירות שנפלו בין גרסאות הצדדים בראיון שנערך להם.

בהחלט בהשגה קבע יו"ר ועדת ההשגה כי סתירות ביחס לקשר בין הצדדים הן אינדיקציה לכך כי הם אינם מקיימים קשר לאורך זמן. יו"ר ועדת ההשגה קבע בהחלטתו כי:

"גם בענייננו נתגלו סתירות מהותיות בשימועים שנערכו למשיגים, וגם בענייננו לא הוצגו ראיות משכנעות של ממש אשר יחייבו את המשיב להרחיב את בדיקתו. המשיגים לא הציגו חוזה שכירות, קבלות משותפות על תשלומים, או תמונות משותפות מהעבר, ואין במכתבים אשר צירפו להשגתם (אשר בחרו שלא להציג בפני המשיב בטרם קיבל את החלטתו) בכדי להעמיד את השימועים בסימן שאלה. הראיה היחידה שצירפו המשיגים הינה הסכם חיים משותפים שערכו באוגוסט 2009, אשר לטעמי כלל אינו מחזק את הטענה בדבר כנות קשרם, באשר רובו ככולו מוקדש לקביעת ההפרדה הרכושית בין המשיגים..." (ס' 52 להחלטה בהשגה).

להלן נתייחס אם כן לסתירות העיקריות שנמצאו בין גרסאות הצדדים, כפי שהם הובאו על ידי משרד הפנים בתגובתו:

· כך, העותרת טענה כי היא החלה לעבוד בסופרמרקט בו עבד העותר חצי שנה לאחר הכרותם, בעוד העותר טען כי היא החלה לעבוד שם חודשיים לאחר מכן;

· העותרת טענה כי הם החלו לגור יחד חודש לאחר שהיא החלה לעבוד בסופרמרקט, בעוד העותר טען כי הוא עבר לגור עם העותרת 3 חודשים לאחר מכן;

· העותרת טענה כי היא והעותר משלמים שכר דירה בסכום של 2,100 ₪ בחודש, ואת רובו היא משלמת כי העותר אינו עובד, בעוד העותר טען כי הם מתחלקים בשכר הדירה - חצי-חצי;

· העותרת טענה כי כשהעותר היה במאסר, היא באה לבקרו פעם בשבועיים, בעוד העותר טען כי מדובר בביקורים של אחת לחודש;

· העותרת טענה כי במהלך מאסרו, חבריו של העותר עזרו לה לקנות אוכל לבית בסכומים של 300-400 ₪, בעוד העותר טען כי החברים שלמו חלק משכר הדירה בסכום של 700-1,000 ₪;

· העותרת טענה כי היא עובדת בימים א' - ה' בין השעות 07:00-15:00, ובימי ו' עד 14:00. היא טענה כי בימי ד' היא עובדת באופן מפוצל, וחוזרת לעבוד ב-17:00. היא טענה כי בימים בהם היא עובדת עד 15:00 העותר מכין אוכל לילדים, וכי בימי ו' לאחר שהיא חוזרת מהעבודה, היא מבשלת ומנקה. מנגד, העותר טען כי העותרת עובדת כל יום משעה 07:00 עד 14:00-15:00, וכי ביום ה' היא עובדת בצורה מפוצלת וחוזרת לעבוד בשעה 16:30-16:00. הוא טען כי העותרת עובדת בימי ו' עד השעה 13:00. העותר טען כי העותרת מכינה אוכל לילדים שלה כשהם חוזרים מבית הספר, וכי הוא מבשל בסופי שבוע;

· העותרת טענה כי אצל בנה אובחנה דילקציה, וכי לכן הוא עבר ללמוד בבית ספר מיוחד לפני כשנה, וכי העותר דואג לילדיה ומעורב בחייהם. העותר טען כי בית הספר של הילד אינו בית ספר מיוחד, וכי הילד עבר כי כך החליט המנהל. הוא טען כי הוא עצמו לא מעורב בענין זה, וכי העותרת מטפלת בכך;

· העותרת טענה כי היא והעותר מבקרים את הוריה פעם בשבועיים ביום שבת, וכי הילדים אינם הולכים איתם, והעותר טען כי הילדים הולכים איתם לבקר את ההורים;

· העותרת טענה כי בתחילה הוריו של העותר לא קבלו את העובדה שהוא נישא לאישה שאינה מוסלמית, ושיש לה ילדים, ואילו העותר טען כי לא הפריע למשפחתו כי הוא נישא לאישה שיש לה ילדים;

· העותרת טענה כי העותר הביא לה ביום הולדתה חליפת ספורט ופרחים, ואילו העותר טען כי הוא הביא לה רק פרחים.

משרד הפנים טען כי הסתירות העיקריות הן ביחס למועד תחילת העבודה המשותפת של בני הזוג בסופרמרקט, ביחס למועד בו הם עברו לגור יחד, ביחס לחלוקה לגבי תשלום שכר הדירה, לגבי מספר הביקורים של העותרת בכלא, ביחס להיקף העזרה שהעותרת קבלה מחבריו של העותר כאשר הוא היה בכלא, ביחס לבנה של העותרת ועוד.

אני סבורה כי חלק מהסתירות בין הגרסאות בין בני הזוג אינן משמעותיות. כך למשל, אינני רואה משמעות ניכרת לסתירה ביחס למועד הנטען בו החלה העותרת לעבוד בסופרמרקט בו עבד העותר. סוגיה זו איננה נוגעת כלל לשאלת כנות הקשר בין הצדדים. לא נראה כי קיימת הכחשה שהעותרת עבדה באותו מקום עבודה בו עובד העותר, ולכן חוסר התיאום המסוים בגרסאותיהם ביחס למועד תחילת עבודתה שם, הוא ככול הנראה תולדה של שיכחה, ועל כל פנים אינו קשור לשאלה האם הצדדים אכן מנהלים זוגיות משותפת.

גם נושא שעות העבודה של העותרת והטעויות של העותר ביחס לכך איננו משמעותי - הן משום שלא מדובר בסתירות משמעותיות (אין משמעות ניכרת לכך שהעותר טעה לחשוב שהעותרת מסיימת ביום שישי לעבוד ב-13:00 בעוד שבפועל היא עובדת עד 14:00), והן משום שהעותרים עבדו כאמור באותו מקום עבודה, וסביר לכן להניח שהעותר יכול לדעת את שעות העבודה של העותרת כמי שעבד עמה באותו מקום - ללא קשר לשאלה אם הוא בן זוגה אם לאו.

אני ערה גם לעובדה כי קיימים נושאים ביחס אליהם עשויות להיות גרסאות שונות גם לבני זוג שחיים יחד לאורך זמן, בעיקר אם מדובר בשאלות שאינן ברורות די צורכן. יחד עם זאת, כדי לבחון באמצעות ראיון את השאלה אם בני זוג אכן מקיימים חיים משותפים, יש לבחון את התשובות שלהם לשאלות רבות ביחס לחיי היומיום שלהם, שהמכלול שלהן עשוי להצביע על היכרות שלהם את אורח החיים היומיומי המשותף שלהם. סתירות בנושאים כאלה עשויות להיחשב כמשמעותיות.

לכן, סתירה ביחס לשאלה מי מבשל אוכל לילדיה של העותרת, היא בעיני סתירה משמעותית. העותרת טענה בהקשר זה כי העותר מכין אוכל לילדיה כאשר הם שבים מבית הספר, בעוד שהעותר טען כי העותרת היא זו המכינה אוכל לילדים בשובם מבית הספר, וכי הוא מבשל רק בסופי השבוע. סתירה כזו אינה אמורה להתרחש ביחס לבני זוג שחיים יחד.

גם הסתירה ביחס לתשלום שכר הדירה, היא משמעותית. העותרת טענה כי היא נושאת בעיקר התשלום, בעוד שהעותר טען כי הם מתחלקים בתשלום שכר הדירה שווה בשווה. בני זוג החיים יחד צריכים להיות מודעים לנושא זה, ולכן מקשה הסתירה הזאת על גרסתם של העותרים ביחס לחייהם המשותפים.

יש משמעות מסוימת (אם כי פחותה) גם לעובדה כי העותר טען שילדיה של העותרת מתלווים אליהם לביקורים אצל הורי העותרת, בעוד שגרסתה של העותרת בהקשר זה היתה שונה. גם זהו ענין הקשור בחיי היומיום של המשפחה, ואף סתירה לגביו מכבידה על העותרים.

אציין עוד כי אני סבורה שכאשר נבחנות על ידי משרד הפנים התשובות של בני הזוג לשאלות שהם נשאלו בראיון, על משרד הפנים לבחון לא רק את הסתירות בין התשובות השונות, אלא גם את המידע שיש לבני הזוג זה אודות זה, ואת ההתאמות שישנן בין גרסאותיהם - כדי להגיע למסקנה מהימנה ביחס לשאלת כנות הקשר ביניהם. במילים אחרות - גם ידיעות נרחבות של בני הזוג איש אודות רעהו, יש לה משמעות במסגרת ההכרעה בשאלה האם בני הזוג אכן מקיימים קשר זוגי ביניהם. על משרד הפנים להשוות את כמות המידע שבני הזוג יודעים איש אודות רעותו, לכמות הסתירות הקיימות בין הגרסאות שלהם, ולהחליט על בסיס מכלול זה האם הוא סבור כי בין בני הזוג קיים קשר כן ואמיתי.

במקרה דנן, היה לבני הזוג מידע זה על זה. יחד עם זאת, במקרה דנן, מידע זה, עשוי להיות מוסבר בכך שמדובר בשני אנשים שעבדו יחד באותו מקום עבודה. ענין זה יש בו כדי להסביר את ידיעת העותר ביחס לשעות העבודה של העותרת, את ידיעת העותרת ביחס להיותו של העותר במאסר, ואולי אף את העובדה כי העותרת בקרה אותו בבית הסוהר. גם המידע שיש לעותר על בנה של העותרת עולה בקנה אחד גם עם יחסי עבודה טובים בין שני עובדים.

אולם, כדי שהעותר יהיה זכאי לקבל מעמד בישראל, אין די בכך כי הוא מצוי בקשרי עבודה טובים עם העותרת, או אף בקשר ידידות איתה. הזכות לשהות בישראל ניתנת לבן זוג מכוח קיום יחסי זוגיות שמעידים על מסגרת משפחתית משותפת, מסגרת שהיא המסגרת עליה מגן המשפט כאחד הקשרים "החזקים והמשמעותיים ביותר בחייו של אדם" כלשונו של כב' הנשיא ברק בענין עדאלה. כב' השופטת פרוקצ'יה קבעה באותו ענין כי הזכות למשפחה היא חלק מהזכות "לאוטונומיה אישית... היכולת (של אדם) לקשור את גורלו עם בן זוגו ועם ילדיו ולקיים חיים מתוך שותפות גורל עימם".

לכן, יש לבחון כאמור אם העותרים דנן הוכיחו כי קיים ביניהם סוג כזה של קשר, שהוא הקשר הראוי להגנת המשפט. הוכחת קשר כזה מחייבת לפחות הוכחה של חיים משותפים של בני הזוג תחת קורת גג אחת, תוך שיתוף הדדי בין הצדדים. כאשר קשר כזה מתקיים, חזקה על הצדדים כי הם יהיו מודעים להיבטים היומיומיים של חייהם המשותפים.

כאמור, בשאלות המתייחסות ליום יום של בני הזוג, לא היתה התאמה מלאה בין התשובות שלהם לשאלות שהם נשאלו. חוסר ההתאמה יש בו כדי להטיל ספק מסוים ביחס לשאלה האם בני הזוג אכן חיים יחד, אם לאו.

כפי שעולה מעמדתו של משרד הפנים, קיום ראיונות לבני הזוג, הוא כמעט האמצעי היחיד שעומד לרשותו של משרד הפנים כדי לבחון את שאלת כנות הקשר בין בני הזוג. יש להצר על כך כי משרד הפנים אינו עושה שימוש באמצעים נוספים, שהיו אולי יכולים לספק מידע ברור יותר ואובייקטיבי יותר מהתרשמות פקידי המשרד מראיונות (אמצעים כגון ביקור בבית בני הזוג, תשאול חברים משותפים או שכנים וכד').

כפי שהובהר לעיל, העובדה כי העותר הוא מי שניסה כבר 4 פעמים להסתנן לישראל, היא עובדה שיש בה כדי להכביד על בני הזוג, שכן עובדה זו עשויה לשמש אינדיקציה למוטיבציה שיש לעותר לקבל אשרת שהייה בישראל. כאמור, אין מדובר בענין שיש לו משמעות כשלעצמו (אין מקום "להעניש" את העותר בגין כניסותיו הבלתי חוקיות לישראל, וודאי שאין מקום להעניש את העותרת, בהנחה שהיא בת זוגו של העותר). אולם, מדובר כאמור בנסיבה נוספת שיש להביא אותה בחשבון יחד עם מכלול הנסיבות שפורטו לעיל.

יש להוסיף בהקשר זה, כי אף בהנחה שבית המשפט לא היה מקבל את המסקנה אותה קבל יו"ר ועדת ההשגות, לו היה הענין מובא לדיון מלכתחילה בפני בית המשפט - אין די בכך כדי להביא לקבלת העתירה. זאת משום שהביקורת השיפוטית על החלטתו של יו"ר ועדת ההשגות, מאפשרת התערבות משפטית רק אם בית המשפט סבור כי נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה, או שההחלטה היא בלתי סבירה במידה כזו שיש להתערב בה.

אכן, החלטה הדוחה את בקשתם של בני הזוג היא החלטה בעלת משמעות חמורה וסופית מבחינתם, בעוד שהחלטה אחרת, היתה מאפשרת למשרד הפנים לשוב ולבדוק את עניינם של בני הזוג בעתיד, במסגרת ההליך המדורג. מטעם זה נדרשת זהירות רבה מצד משרד הפנים בהחלטה כגון זו הדוחה את הבקשה.

יחד עם זאת, אינני סבורה כי החלטתו של משרד הפנים - כמו גם ההחלטה של יו"ר ועדת ההשגות שאישרה אותה, היא החלטה חריגה במידה כזו המצדיקה את התערבות בית המשפט בה. החלטתו של יו"ר ועדת ההשגות היא החלטה מנומקת, שאינה חורגת ממתחם הסבירות, ולכן כאמור אני סבורה כי יש להותיר אותה על כנה.

עוד יש לציין כי העותרים ציינו אמנם כי הם פנו בבקשה לעבור טיפולי פוריות, שנועדה לאפשר להם ללדת ילד משותף. יחד עם זאת, מעבר לפנייה ראשונית לא הוצג על ידי המבקשים חומר נוסף, וגם מטעם זה אין מקום לקבל את העתירה.

העותרים טענו כי יתכן שהסתירות בגרסאותיהם נבעו מהעובדה כי הראיון נערך בשפה העברית, לאור הקושי הנובע מהעובדה כי הם שולטים בשפה זו באופן בסיסי בלבד, כאשר עצם קיום הראיון בעברית, היה בו כדי להלחיץ אותם. אינני מקבלת את הטענה. לא ניתן להבחין מהראיון בקושי שהיה למי מהעותרים לדבר בשפה העברית. יתרה מזאת, העותרים לא העלו את הטענה לא בראיון עצמו ולא בסמוך לאחריו, וגם מטעם זה אין מקום לקבלה.

העותרים טענו כי לא ניתנה להם הזדמנות להתעמת עם הסתירות הנטענות על ידי משרד הפנים, ולו היתה ניתנת להם הזדמנות כזו, הם היו יכולים להבהיר את פשר הסתירות - כפי שנעשה גם בתשובה שהם הגישו לתגובת משרד הפנים. אינני סבורה כי יש מקום לקבל את הטענה. מתן אפשרות להתעמת עם הסתירות שהתגלו בראיון שנערך לעותרים, איננו תנאי שאין בלתו.

אכן, ניתן במקרים מסוימים לעמת את בני הזוג עם הסתירות שנפלו בגרסאותיהם, אם סבור עורך הראיון כי יש טעם לעשות כן, וכי יש לתת לצדדים אפשרות למתן הסברים נוספים שלא היתה להם אפשרות לתת אותם בזמן הראיון. אולם, אם עורך הראיון סבור כי די בתשובות שניתנו במהלך הראיון כדי לאפשר לו להגיע למסקנה ביחס לכנות הקשר בין הצדדים, אין מקום לפסול מסקנה זו מיניה וביה. במקרה דנן, אין מקום לקבוע כי מתן אפשרות למקצה של הסברים ביחס לסתירות היה הכרחי, וכי לא ניתן היה לקבל החלטה סבירה בלעדיו.

העובדה כי העותרים צירפו מכתבים מחברים המכירים אותם - אף בה אין די כשלעצמה כדי לפסול את החלטתו של משרד הפנים, הן ההחלטה הראשונה והן ההחלטה בהשגה, וזאת לאור כל האמור לעיל ביחס למידת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות של יו"ר ועדת ההשגה, ולאור העובדה כי המכתבים לא הוגשו על ידי העותרים מלכתחילה, ועל כל פנים יש לייחס להם משקל מוגבל בלבד.

לכן ולאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי העותרים לא הרימו את הנטל שהוטל עליהם, ולא הוכיחו כי יש מקום להתערב בהחלטתו של יו"ר ועדת ההשגות. משום כך, העתירה נדחית.

בנסיבות הענין, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ו' שבט תשע"ב, 30 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נמוב סנז'נה
נתבע: משרד הפנים
שופט :
עורכי דין: