ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מריאנה לאונור דהן נגד משרד התחבורה- מדינת ישראל :

מריאנה לאונור דהן

נ ג ד

1.משרד התחבורה- מדינת ישראל

2.עיריית נצרת עלית

בית דין אזורי לעבודה בנצרת

כב' הרשם מוסטפא קאסם

בשם התובעת - גב' שרה גולדנברג -נציגת איגוד מקצועי

בשם נתבע 1 - עו"ד סמא ח'ורי

בשם נתבע 2 - עו"ד אולגה גורדון

פסק דין

1. התובעת, תושבת העיר נצרת עלית, הגישה תביעה כנגד הנתבעים בטענה כי העסיקו אותה החל מיום 27.10.09 ועד ליום 21.1.10 מבלי לשלם לה שכר עבודה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה שנתית ותמורת הודעה מוקדמת.

2. המחלוקת נשוא התובענה הנה סביב זהות המעסיק.

בעוד שהנתבע מס'1 ( להלן: "משרד התחבורה") טען כי התובעת הייתה עובדת של הנתבעת מס' 2 (להלן: "העירייה") וכי עליה מוטלת החובה לשלם את שכרה, טענה העירייה כי כל הסממנים מצביעים על כך שהתובעת הייתה מועסקת על ידי משרד התחבורה שהיה אמור לשאת בתשלום שכרה ויתר זכויותיה.

3. ביום 19.9.11, התקיים דיון מוקדם בו הסכימה ב"כ העירייה כי מדובר בתובעת שהייתה בהכשרה וכי היא זכאית לקבל את שכרה ככל עובדת, אך לדידה, מי שאמור לשאת בתשלום השכר הוא משרד התחבורה.

באת- כוחו של משרד התחבורה שבה וטענה כי העירייה היא זו שהעסיקה את התובעת ומן הסתם היא אמורה לשאת בתשלום שכרה על כל הכרוך בכך.

הניסיון להביא את הצדדים להסכמה כלשהי כבר במהלך הדיון המוקדם לא צלח ומשכך לא היה מנוס משמיעת ראיות בתיק.

העדים

4. ביום 19.1.12 התקיימה ישיבת הוכחות, בה העידה התובעת.

מטעם העיריה, העידו הגזבר מר עופר לוי (להלן: "מר לוי") וכן מנהל מחלקת השכר מר רביב פטרר (להלן: "מר פטרר").

מטעם משרד התחבורה, הוגש תצהירו של סמנכ"ל בכיר תנועה (רישוי נהיגה ורכב) מר עוזי יצחקי אשר, לבקשת ב"כ משרד התחבורה, הוצא מהתיק בשל אי התייצבותו למתן עדות בבית הדין.

5. כבר אציין, כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים לא מצאתי שיש בהן כדי לשפוך אור, במידה מספקת, על המחלוקת נשוא התובענה מלבד עדותה של התובעת. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לתת משקל למסמכים השונים שצורפו לכתבי הטענות שנערכו בזמן אמת ושתוכנם לא נסתר.

עדי העירייה, כלל לא היו מעורבים בקליטת התובעת בזמן אמת ולא היו שותפים להחלטה כלשהי הנוגעת להעסקתה.

לא זו אף זו, מעדותו של מר לוי עולה כי ידע על פרשייה זו רק לפני כחודשיים עת היה ניסיון במועצת העיר להכשיר את קליטת התובעת. ממסכת העובדות עולה כי מי שבקיא בפרטי הסכסוך הוא מנכ"ל העירייה שהוא הדמות אשר עמדה מאחורי קבלתה של התובעת לעבודה כפי שפירטה האחרונה בתצהיר ובכתב התביעה.

מר לוי ציין במהלך עדותו כי , מנכ"ל העירייה לא הסכים למסור עדות בתיק זה, ללא כל הסבר, על אף שנכון להיום הוא עובד בעירייה (ראו ע' 13 ש' 2 לפרוטוקול).

גם גב' חנה ציסר (להלן: "גב' ציסר") ששמה הוזכר לא אחת על ידי התובעת כמי שהייתה החוליה המקשרת בין התובעת למנכ"ל העירייה, לא הוזמנה למתן עדות על אף שגם היא נמנית על עובדי העירייה, (ראו ע' 19 ש' 2 לפרוטוקול).

העד הנוסף מטעם העירייה, מר פטרר לא היה מוסמך לקלוט עובדים ומעדותו ניתן בנקל להתרשם כי לא היה מעורב בדרך כלשהי, גם הוא, בפרשייה זו.

לחובתם של הנתבעים, יש לזקוף את העובדה כאמור כי לא ביקשו להעיד את מי שהיו מעורבים בפועל בפרשייה זו על אף ששמותיהם הוזכרו על ידי התובעת בכתב התביעה ובתצהיר וכן במסמכים השונים שצורפו להם, וחבל שכך.

לאור כל האמור לעיל ובשים לב לעובדה כי התובעת במהלך עדותה הותירה עליי רושם מהימן ומשלא מצאתי בעדותה סתירות כלשהן באשר לעובדות אשר חלקן חוזקו במסמכים שונים, לא מצאתי סיבה המצדיקה אי קבלת גרסתה בכל הקשור לעובדות השונות כפי שעוד אפרט.

העובדות

6. העובדות כפי שעולות מעדות התובעת והחומר המצוי בתיק בית הדין הן כדלקמן:

א. בין הנתבעים התנהלו מגעים כדי לפתוח סניף של משרד הרישוי בעיר נצרת עלית.

מההתכתבויות שבתיק עולה כי מנכ"ל העירייה פנה כבר ב- 30.7.2009 והעלה על הכתב את הסיכום בינו לבין מר גדעון לוי, ממונה בינוי ונכסים במשרד התחבורה.

על פי הסיכום הנ"ל, העירייה התחייבה להעמיד למשרד התחבורה מבנה שיותאם לצרכי המשרד ושתי מזכירות בהיקף משרה וחצי.

משרד התחבורה, היה אמור לשלם לעירייה דמי שימוש חודשיים בסך של 5,000 ₪ כולל מע"מ וכן לקח על עצמו לרהט ולאבזר את המשרד לפי צרכיו.

גם ממכתבה של גב' ורד אוחל-רוזין, הממונה על הדיור הממשלתי במחוז חיפה והצפון מיום 29.10.09 והמופנה למנכ"ל העירייה עולה, כי אכן כך הוסכם בין העירייה למשרד התחבורה.

מהאמור לעיל עולה בבירור כי העירייה התחייבה להעמיד לרשות משרד התחבורה שתי מזכירות בהיקף משרה וחצי לשם מתן שירות בתוך משרד התחבורה שהיה אמור להיפתח בעיר.

ב. בעלה של התובעת, שהנו עובד של העירייה פנה למנכ"ל מר אמיר אורן (להלן גם: "המנכ"ל"), כדי שינסה לאתר בעבור רעייתו תפקיד בסניף של משרד רישוי העתיד להיפתח בעיר.

גב' ציסר, מזכירתו של המנכ"ל, פנתה לתובעת לאחר שלא נמצאה מועמדת מתאימה אחרת לעבודה בסניף משרד רישוי בעיר וביקשה ממנה להתייצב במשרדו של מנהל משרד רישוי בחיפה מר מאיר דניאל ואף הבהירה לה כי הדברים נסגרו מול משרד הרישוי כדי שתתחיל את עבודתה.

ג. ביום 27.10.09, התייצבה התובעת במשרדו של מר דניאל לצורך היכרות בלבד ולא לראיון עבודה.

מיד לאחר אותה פגישה ובאותו יום הוצמדה התובעת לגב' חנה, מנהלת קבלת קהל, במשרד התחבורה חיפה לצורך הכשרה.

לתובעת אף נמסרו כרטיסי נוכחות לצורך רישום שעות העבודה ובסוף כל חודש אישרה גב' נעמי, מנהלת ענף אמרכלות בסניף את השעות שצוינו בכרטיסים אלה.

בימי עבודתה הראשונים של התובעת בסניף, היא נתבקשה למלא "טופס קבלת עובד" אשר ממנו נמחקו הפרטים בדבר פרטי חשבון הבנק של העובד משום ששכרה של התובעת אמור היה להיות משולם על ידי העירייה ולא על ידי משרד התחבורה, כפי שאף הובהר לה בעת החתימה על הטופס.

כמו כן, לתובעת נמסרה חותמת אישית עם מספר אישי לצורך ביצוע העבודה כעולה מנספח' א' לתצהיר התובעת.

ד. אכן, התובעת התייצבה מדי יום בשעה 8:00 ועבדה עד לשעה 12:30 במשך 5 ימים בשבוע, כפי שעולה מכרטיסי הנוכחות. (ראו נספח ג' 1-6 לתצהיר התובעת).

ה. בסמוך ל- 10.11.09 פנתה התובעת לגב' ציסר כדי לקבל פרטים באשר למועד תשלום שכרה, אלא שבמהלך שיחה זו הובהר לה כי הנושא עדיין בטיפול ועוד לא ברור מהיכן ישולם שכרה.

גם מאוחר יותר, ניסתה התובעת לברר את מועד תשלום שכרה ומדוע זה טרם שולם, אך לשווא.

בכל שיחה שיזמה התובעת עם מזכירתו של מנכ"ל העייריה גב' ציסר, היא נתבקשה להתאזר בסבלנות.

בין לבין, התובעת הוזמנה לבחינות בנציבות שירות המדינה.

לא התובעת ביקשה לעבור מבחנים אלה, אלא שמסיבה שאינה ברורה, היא הופנתה למבחנים כאמור ועברה אותם בהצלחה.

ו. מעדותה של התובעת, עולה בבירור כי האחראים במשרד התחבורה, מר מאיר דניאל וסגנו הופתעו מהעובדה כי התובעת הוזמנה למבחנים בנציבות, מאחר ולא היה ידוע להם על תקנים פנויים במשרד.

למחרת היום בו בוצע המבחן, חזרה התובעת לעבודתה, אלא שנתבקשה כבר באותו יום על ידי גב' חנה , מנהלת במשרד התחבורה, לעבוד עד סוף השבוע והובהר לה כי עליה לשהות בביתה עד לקבלת תוצאות המבחנים.

התובעת אינה מכחישה כי נאמר לה על ידי גב' חנה כי שהותה בבית הנה על פי הוראה שנתקבלה מהעירייה. התובעת אף הוסיפה והבהירה כי גם מזכירתו של מר דניאל מסרה לה כי מדובר בהוראה שנתקבלה מהעירייה.

ז. התובעת המשיכה ועבדה בפועל עד סוף השבוע קרי עד ליום 14.1.10, אלא שהתוצאות לא איחרו להגיע וכבר ביום 17.1.10 קיבלה התובעת את תוצאות הבחינה ומיד יצרה קשר עם מזכירת המנכ"ל, גב' ציסר וביקשה לחזור לעבודתה.

מעדותה של התובעת, שכאמור לא נסתרה, גב' ציסר לא מסרה לה תשובה עניינית במשך תקופה לא מבוטלת, בטענה כי טרם נתקבלה תשובה ממנכ"ל העירייה.

ח. התובעת גם פנתה למזכירתו של מר דניאל מאיר, אך תשובתה הייתה ברורה וחד משמעית ולפיה יש לפנות לעירייה שכן היא המעסיק וכי האחראים בעירייה אמורים להודיע לה באשר להמשך העסקתה.

ט. לאחר מספר שבועות בהם הייתה התובעת במצב אי ודאות, נתבקשה על ידי משרד התחבורה להחזיר את החותמת שברשותה.

כמו כן מאוחר יותר, התובעת פנתה לעירייה כדי לברר את המשך העסקתה ותשלום שכרה אך לשווא. ביום 23.11.10, מספר חודשים לאחר שנפתח סניף של משרד התחבורה באופן עצמאי, ומשמצאה התובעת את עצמה ללא כל מענה, פנתה במכתב דרישה לתשלום שכרה כאמור.

המסגרת הנורמטיבית

7. כדי לקבוע את זהותו של מי שהעסיק את התובעת בתקופה הרלוונטית ואשר חייב לשאת בתשלום זכויותיה, אזכיר את פסיקת בית הדין הארצי בדב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד' 535, 541, (להלן:"הלכת כפר רות") שם הותוו הכללים שעל פיהם יש לקבוע את זהות המעביד.

בית הדין מנה את עיקר המבחנים השונים ובהם: שאלת ראייתם של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם; ההבחנה בידי מי הכח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל אותו לעבודה ומי זה שקבע את תנאי העסקתו; מי נותן לו חופשות; מי הנושא בתשלום שכרו; כיצד דווחו הכנסותיו לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי; מי מפקח על עבודתו; למי הבעלות על הציוד שבו הוא משתמש לצורך עבודתו, ועוד.

כל מקרה אמור להבחן לגופו בהתחשב בנסיבותיו הוא ואין המדובר בבדיקה פורמאלית בלבד.

בית הדין קבע כי ככלל די בהצטברותם של כמה מן המבחנים, בנסיבות העניין, כדי להצביע על המעביד הנכון.

בית הדין הוסיף והדגיש כי-

"בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הוא המעביד הנכון, להוכיח את טענתו".

בע"ע 1334/04 נינה טופר - מועצה מקומית תל שבע (לא פורסם, פס"ד מיום 29.12.04), חידד בית הדין הארצי את דרך הבחינה של זהות המעביד, בקובעו כי:

"המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא - מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".

יש להוסיף ולציין כי הלכת כפר רות סויגה במידה בלתי מבוטלת בפסיקה מאוחרת יותר, במובן זה שהחזקה אשר לפיה המשתמש בעבודת העובד הוא המעביד אלא אם יוכיח קיומה של התקשרות אותנטית, כבר אינה חלה כמות שהיא (ראו לעניין זה, פסק הדין שניתן בתיק ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים (פס"ד מיום 13.1.11).

למען הסר ספק, אין משמעות הדבר כי קיימת חזקה הפוכה ועדיין יש לבחון כל מקרה לגופו על פי אותם המבחנים שהותוו בפרשת כפר רות (ראו פסק הדין האחרון שניתן ביום 24.1.2012 על ידי בית הדין הארצי בתיק ע"ע 602.09 מדינת ישראל - לנה אלוני ואח') שם שב בית הדין ואישר את הדברים שצוינו בפרשת חסידים.

מן הכלל אלה הפרט

8. כעת אבחן לאיזה כיוון נוטה המטוטלת בשים לב לעובדות ולמבחנים שפורטו לעיל.

א. ממסכת העובדות כפי שנפרסה לעיל, עולה בבירור כי היה סיכום בין העירייה (באמצעות המנכ"ל) לבין משרד התחבורה, לפתוח סניף של משרד רישוי בעיר נצרת עילית.

בין השאר, חלקה של העירייה בהסכם היה להעמיד שתי מזכירות בהיקף משרה וחצי לרשות משרד התחבורה בעיר.

ב. קבלת התובעת לעבודה יצאה אל הפועל, לאחר התערבות של בן זוגה שפנה בעניינה למנכ"ל העירייה ולא לגורם כלשהו במשרד התחבורה.

התובעת נתבקשה כאמור על ידי גב' ציסר לפנות למשרד התחבורה ואף נקבעה לה לשם כך פגישת היכרות ישירות על ידי מזכירת המנכ"ל.

התובעת נשלחה להכשרה בסניף משרד התחבורה בחיפה על ידי העירייה או מי מטעמה, לאחר שהמנכ"ל ראה בה כמי שיכולה למלא תפקיד זה.

התובעת הודתה כי היה מדובר בפגישת היכרות ולא בראיון עבודה כך שלא סוכמו איתה תנאי העסקה כלשהם.

לתובעת הובהר בצורה ברורה מיד עם קליטתה במשרד התחבורה כי שכרה ישולם על ידי העירייה מאחר והיא עובדת של העירייה.

דברים אלה הובהרו לתובעת הן על ידי מר דניאל מאיר (ראו ע' 6 ש' 24 לפרוטוקול) וכן על ידי גב' נעמי ממחלקת משאבי אנוש במשרד התחבורה ( ראו סעיף 6 לתצהיר התובעת).

התובעת במהלך עדותה אישרה כי המתינה שהעירייה תזמין אותה כדי להחתים אותה על חוזה העסקה (ראו ע' 6 ש' 27 לפרוטוקול).

לפיכך ברור הוא כי הצדדים למערכת היחסים, לפחות התובעת ומשרד התחבורה, ראו בעירייה כמי שאמורה להעסיק את התובעת הואיל ומנהל משרד התחבורה כלל לא ראיין אותה ולא הכיר אותה קודם לכן.

התובעת אישרה כי ידעה מראש שהעירייה אמורה לשלם את שכרה (ראו ע'7 ש'3 לפרוטוקול).

יתרה מזאת, גם מעדותו של מר לוי, עולה בבירור כי לפני חודשיים בלבד, (קרי אחרי כשנתיים מהיום בו התובעת סיימה את עבודתה), היה ניסיון במסגרת ישיבה של מועצת העיר לקלוט את התובעת ולאשר את העסקתה, מה שמצביע על קיומם של גורמים בעירייה שעדיין סבורים שהתובעת הנה עובדת של העירייה ושיש לאשר את העסקתה כדי שהעסקה זו תהייה כדין.

ג. סיכום תנאי ההעסקה של התובעת, לא הוסדר עם מי מבין הנתבעים, אך התובעת ידעה מתחילת הדרך כי היא עובדת של העירייה וממנה היא אמורה לקבל את שכרה.

אומנם התובעת עברה הכשרה בתוך סניף חיפה, אך השתכנעתי כי מדובר בהכשרה גרידא משלא היה מקום אחר שהיה ניתן בו להכשיר עובדים לעבודה במשרד הרישוי.

התובעת הבהירה כי ימיה במשרד התחבורה לא היו ימי עבודה רגילים שכן במסגרת עבודתה היא לא קיבלה קהל, אלא שהמטרה מאחורי שהותה שם הייתה אך ורק לצורך הכשרה, אם כי נמסרה לה חותמת אישית.

התובעת ידעה היטב כי נשלחה על ידי העירייה למשרד התחבורה בשליחות כדי ללמוד את העבודה ולהיערך לפתיחתו של משרד הרישוי בעיר.

התובעת הודתה במהלך עדותה כי לא הובטח ו/או נאמר לה כי תהייה עובדת מדינה (ראו ע' 7 ש' 17 לפרוטוקול).

ד. סיום העסקתה של התובעת, היה פי הוראה שנתקבלה ממזכירתו של מנכ"ל העירייה. לכן הפסקת עבודתה של התובעת בוצעה על ידי המנכ"ל באמצעות מזכירות משרד התחבורה שנתבקשו לפעול על פי הוראות המנכ"ל העירייה בעניין כפי שנמסר לתובעת בזמן אמת.

ה. הדיווח על שעות העבודה אושר על ידי אמרכלות משרד התחבורה, אך התובעת הבהירה כי מדובר ברישום שנועד לאפשר לעירייה לשלם את שכרה.

העובדה כי התובעת עברה את מבחני שירות המדינה, חרף טענת משרד התחבורה כי אין המדובר בעובדת מדינה או מועמדת לכהן בתפקיד כלשהו בשירות המדינה, העלתה תהיות באשר למידת מעורבותו בתהליך העסקתה.

יחד עם זאת, שעה שהתובעת הבהירה כי מנהל משרד הרישוי וסגנו הופתעו מהעובדה כי הוזמנה למבחנים בנציבות שירות המדינה ואף תהו מדוע עליה לעשות זאת, חרף העובדה כי אין תקנים פנויים במשרד, מצביעה ומלמדת על טעות כלשהי שנפלה בהחלטה לדרוש מהתובעת כי תעבור מבחנים אלה.

לא זו אף זו, יש לזכור כי לאחר שהתובעת עברה את בחינות הנציבות בהצלחה, לא עבדה בפועל ולו יום אחד לכן המשקל שיש לתת לביצוע הבחינה אמור להיות בהתאם.

כבר אציין כי, אינני סבור שיש בטעות זו כדי לחייב את משרד התחבורה לקבל את התובעת לעבודה או להצדיק קביעת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

ו. הכלים והציוד בהם עשתה התובעת שימוש שייכים למשרד הרישוי, אך אין ספק כי ציוד זה ניתן לתובעת במהלך תקופת ההכשרה.

לאחר שהסתיימה תקופת ההכשרה, התובעת נתבקשה על ידי משרד התחבורה להחזיר את החותמת שברשותה וכך עשתה.

9. זאת ועוד. בשים לב למורכבות היחסים בתיק זה שהם בגדר יחסים יוצאי דופן, יש להזכיר שתי נקודות שראוי לעמוד עליהן ואשר עלו במהלך עדותו של מר לוי, המצוי תחת צו הגנה של מבקר המדינה, ושיש בהן כדי ללמד על כך שהעירייה (או מי מטעמה) ראתה בתובעת כעובדת שלה:

מר לוי אישר כי מנכ"לית העירייה דאז גב' ניבה פורן פנתה בעבר למשרד הפנים כדי לבדוק אפשרות הפעלת משרד רישוי בעיר במימון של העירייה אך משרד הפנים דחה בקשה זו.

באותה תשובה של משרד הפנים מיום 7.7.08, ניתן בנקל ללמוד כי העירייה ביקשה לקבל את עמדת המשרד באשר להשתתפות בהוצאות הקמת סניף של משרד הרישוי.

ככל הנראה אותו מהלך שהתחיל בשנת 2008 לא יצא אל הפועל, בשל תשובת משרד הפנים שכאמור הייתה לפני הסיכום שבין המנכ"ל הנוכחי לבין גורמים במשרד התחבורה.

עוד אוסיף כי מר לוי לא שלל בפה מלא את טענות התובעת, אך ציין כי מדובר בצורת העסקת שאין בה כדי לחייב את העירייה הואיל והיא מנוגדת לנוהל קבלת עובדים לעיריות.

לאור כל האמור לעיל, השתכנעתי כי מנכ"ל העירייה היה זה שמטעם העירייה קיבל את התובעת לעבודה וכי על סמך סיכום בינו לבין משרד התחבורה, נשלחה התובעת לסניף בחיפה לצורך הכשרתה לתפקיד.

כמו כן, הוכח בפניי כי מרבית הסממנים הרלוונטיים מצביעים על כך שהתובעת הועסקה על ידי העירייה וכי תפקידו של משרד התחבורה היה לא אחר מאשר חממה בה הייתה אמורה התובעת לקבל הכשרה ותו לא.

בעניין זה אציין כי טענת העירייה שכביכול לא התקיימו המבחנים שבפסיקה המלמדים על קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לעירייה, אינה במקומה שכן יש לזכור כי מדובר בתקופת העסקה קצרה ומוגבלת בה נשלחה התובעת לצורך הכשרה במשרד התחבורה בשליחות העירייה.

קיומם של מבחנים בדבר יחסי עובד ומעביד אמור להיבחן בהתאם להקשרם של הדברים ובשים לב לכלל נסיבות העניין. לתובעת לא ניתנה ההזדמנות לעבוד בפועל במשרדי העירייה, כפי שהיה מצופה.

את תקופת ההתלמדות יש לבחון כתקופת הכשרה של כל עובד מחוץ לחצרי המפעל.

התובעת הייתה בקשר עם מזכירות המנכ"ל ביררה עובדות הן לגבי קליטתה והן לגבי תשלום שכרה, לכן מכל האמור לעיל, השתכנעתי כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לעירייה.

10. באשר לטענה בדבר היותם של הנתבעים מעסיקים במשותף, דינה של זו להידחות.

בע"ע 142/03 מוני סהר נ. פיקאסו הרצליה 1993 בע"מ (לא פורסם, פס"ד מיום 14.6.05), קבע בית הדין הארצי כי כדי לקבוע ששני צדדים הם מעסיקים במשותף -

"יש לבחון את טיב ההתקשרות בין הצדדים, וכך נפסק בפסק דין שלום: "joint employment קיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל עבודה מפלוני. ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד, והצדדים לחוזה הם 'העובד' מצד אחד, ומהצד השני - שניים 'כאחד' שבשירותם מבוצע חוזה העבודה".

לענייננו, הסיכום בין העירייה למשרד התחבורה היה ברור והשתקף במכתבו של מנכ"ל העירייה מיום 30.7.09.

על פי אותו סיכום, העירייה כאמור התחייבה להעמיד לרשות משרד התחבורה, בין השאר, שתי מזכירות בהיקף משרה וחצי, קרי העירייה לקחה על עצמה עניין זה באופן מפורש.

העובדה כי משרד התחבורה קיבל על עצמו להכשיר את המזכירה, משלא היה גוף אחר שיכול להכשיר אותה, אין בה כדי לקבוע כי הוא היה צד לאותו חוזה עם התובעת או להתקשרות החוזית איתה.

עם תחילת יחסי העבודה, התובעת הייתה מודעת לזהות מעסיקה ולא היה קשר חוזי כלשהו בינה לבין משרד התחבורה בין במפורש ובין במכללא.

לפיכך לאור מכלול הנסיבות, לא מצאתי כי מדובר במעסיק במשותף.

אם לא די בכך, אציין כי אומנם העבודה נשוא התובענה בוצעה בחצרי משרד הרישוי בחיפה, אלא שהתובעת עבדה שם כעובדת מושאלת.

(ראו לעניין זה דיון מ"ג/0-60 רסיאלה רונן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 6/10/83 שם עמד בית הדין הארצי על אפשרות העסקת עובד אצל צד ג' כעובד מושאל).

טענות העירייה בדבר העסקה שלא כדין

11. הוכח בפניי, כפי שאף נטען על ידי העירייה כי התובעת לא הועסקה כדין.

מעדותה של התובעת, ניתן ללמוד כי היא לא עברה מכרז וכי נתקבלה לעבודה שלא בהתאם להוראות הדין בעניין זה (ראו ע' 8 ש' 7 לפרוטוקול).

מעדותו של מר לוי, עולה כי תהליך קליטת העובדים מתבצע לאחר פרסום מכרז שבעקבותיו מתכנסת ועדת בחינה.

מר לוי ציין כי הוא נמנה על אותה ועדת בחינה שאמורה לראיין כל עובד המועמד לאייש תפקיד בעירייה וכי מתפקידו לבדוק אם קיים מקור תקצוב לצורך קליטת אותו עובד.

לתצהיר של מר לוי צורף נוהל קבלת עובדים בעיריות שעל פיו אמורה העירייה לפעול לצורך קליטתם של עובדים חדשים. מר לוי אף הפנה להוראות סעיף 167 לפקודת העיריות הקובע כללים ברורים בדבר מינויים של פקידים.

אין חולק כי התובעת לא עברה תהליך זה ובוודאי שקבלתה לעבודה הייתה מנוגדת להוראות פקודת העיריות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעדותו של מר לוי אשר אישר כי היו מקרים בהם אושרה העסקתם של עובדים שונים שלא נקלטו בהתאם לכללים ושבדיעבד העסקתם אושרה על ידו מאחר ונוכח לדעת כי קיים מקור תקצוב.

12. מר לוי אישר במהלך עדותו כי המנכ"ל הוא אחד הגורמים המוסמכים לקלוט עובדים בעירייה, אך הדבר אמור להתבצע בשיתוף הגזבר והיועצת המשפטית, מה שלא היה במקרה זה.

13. העירייה הוסיפה וטענה כי לא התקיימו הוראות סעיף 203(א) לפקודת העיריות כך שאין בפעולה שנעשתה על ידי מנכ"ל העירייה, ככל שבוצעה, כדי לייצור התחייבות של העירייה.

טענות העירייה כפי שפורטו לעיל אין בהן כדי לפטור אותה מאחריות לנזק שנגרם לתובעת שנכון להיום טרם זכתה לקבל את שכרה וזאת מהנימוקים שלהלן:

א. סעיף 203(א) לפקודה קובע כי:

"חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה".

מהסעיף עולה כי מדובר בהוראה המכוונת אל העיריה ואוסרת עליה להתחייב התחייבות כספית ללא חתימת גזבר וראש העירייה לצד חותמת העירייה.

אין בהעדר חתימות אלה כדי לגרום לבטלות אוטומטית של זכויות אשר נקבעו לטובת צדדים שלישיים, שזכאים להגנות על פי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן:"חוק החוזים").

גם אם ניתן יהיה לראות בחוזה שאינו חתום על ידי גזבר העירייה וראש העיריה "חוזה בלתי חוקי" על פי הוראות סעיף 30 לחוק החוזים, יחול סעיף 31, אשר קובע:

"הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה- לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו."

בית המשפט העליון גם הוא נדרש לסוגיה זו, עת התייחס לסעיף 193 (א) לצו המועצות המקומיות (אשר הוראותיו זהות במהותן לאמור בסעיף 203 (א) לפקודה) בתיק רע"א 3910/08 מועצה מקומית כפר קרע - מגן דוד אדום (החלטה מיום 25.8.08) שם אושרה הקביעה אשר לפיה:

"סעיף 193 לצו איננו מהווה הסדר שלילי השולל את האפשרות לחייב רשות מקומית בתשלום מכוח דינים חלופיים, כגון חוק החוזים, שעה שהרשות המקומית פעלה בחוסר תום לב מובהק, ועל כן קבע, תוך שהוא מתבסס, בין היתר, על ההלכה שנקבעה בבג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749 (1995) (להלן - עניין זגורי) כי אין מניעה להחיל את הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים) על מנת לקבוע מה תהיינה התוצאות האופרטיביות של ביטול חוזה בלתי חוקי, במיוחד במקרים בהם הצד האחד קיים כבר את חיוביו על פי החוזה הבטל".

מאחר וכבר קבעתי כי התובעת ביצעה את חלקה בחוזה וכי עברה הכשרה שראוי כי תתוגמל בגינה, אזי מכח חוק החוזים בית הדין רשאי לחייב את העיריה בתשלום הסכום שהיה עליה לשלם לתובעת כולו או מקצתו.

ב. בע"ע (ארצי) 635/07 עיריית נצרת - יוסף ח'טאב (פס"ד מיום 23.9.2008), נדונה סוגיה זהה

לזו שלפני, שם הצטרפה המדינה להליך וטענה כי העובד עבד ללא אישור החשב המלווה בניגוד להוראות פקודת העיריות.

כב' השופטת (כתוארה דאז) נילי ארד הבהירה באופן חד משמעי, כי:

"ככל שהמדובר במסגרת הנורמטיבית, אכן הוראתו של סעיף 142ג(א)(6) לפקודת העיריות, היא זו ההולמת את נסיבות המקרה שלפנינו. על כן, משאין חולק כי המשיב עבד בפועל, ומשהתקבלה גרסתו לגבי מתכונת עבודתו, אזי גם אם הועסק שלא כדין, הרי הוא זכאי לתשלומים כפי שקבעם בית הדין האזורי בפסיקתו" ( ההדגשה שלי- מ.ק).

דברים אלה יפים גם לענייננו.

ג. אומנם מדובר בהתחייבות שאינה מגובה בחתימותיהם של נציגי העירייה המוסכמים לפעול יחד בשמה , אך אין משמעות הדבר שאותו צד שהסתמך על אותם דברים שנמסרו על ידי בר-סמכא בעירייה והמכהן בה בתפקיד בכיר, אמורה להיפגע ואף תישלל ממנה הזכות לקבלת תשלום בגין עבודה שכבר בוצעה על ידה בעבר.

לאור כל האמור לעיל ובשים לב להלכות של בית המשפט העליון ושל בית הדין הארצי כפי שהובאו לעיל, דין טענת העירייה בדבר אי קיומו של חוזה המחייב אותה הואיל ואינו חתום על ידי מורשי החתימה מטעמה בניגוד לסעיף 203(א) לפקודה, להידחות.

בטרם נעילה

14. לאור העובדה כי צירופו של משרד התחבורה כנתבע, לא היה לשווא אלא מבוסס על הסברה של התובעת כי הנ"ל העסיק אותה יחד עם העירייה ומאחר והנני סבור כי ראוי היה שמשרד התחבורה יתעד את אופי ומהות הקשר עם העירייה והעובדת שמטעמה בכתב באופן שמערכת ההתקשרות תהייה ברורה לכל מאן-דהוא, מה שהיה בו כדי למנוע את אפשרות הגשת התביעה כנגדו, הרי בנסיבות כפי שפורטו לעיל, הגשת התביעה כנגד משרד התחבורה לא הייתה משוללת כל יסוד.

במאמר מוסגר אוסיף, כי על משרד הרישוי שנמנה על המעסיקה הגדולה במשק והכפוף לכללי מנהל תקין לרבות התקשי"ר, חלה אף חובה מוגברת להבהיר לכל עובד המבצע עבודה או מתלמד העובר הכשרה במתחם עליו הוא מופקד, את זהות מעסיקו באופן שאינו משתמע לשני פנים.

לפיכך ולאור המסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין משרד התחבורה נחה דעתי שיש לדחות את התביעה כנגד משרד התחבורה וזאת ללא צו להוצאות.

הסכומים המגיעים לתובעת

15. מסיכומי הנתבעים עולה כי אלה לא חלקו על הסכומים שנטענו על ידי התובעת. גם בשלב הבאת הראיות בחרו הנתבעים להתמקד בטענה בדבר אי קיומם של יחסי עובד ומעביד ביניהם לבין התובעת וזנחו את יתר טענותיה בכל הקשור לסכומים המגיעים לה.

לפיכך, מאחר וטענות התובעת חוזקו כאמור בתצהיר מטעמה שלא נסתר ולאחר שבחנתי את רישומי התובעת, הנני מחייב את העירייה לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן:

א. סך של 5,460 ₪ בגין שכר עבודה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום בפועל.

ב. סך של 857 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום בפועל.

ג. סך של 218 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום בפועל.

ד. סך של 282 בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.2.10 ועד ליום התשלום בפועל.

התביעה לפיצויי הלנת שכר נדחית מחמת התיישנות וזאת לאור האמור בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

16. כמו כן, בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, הנני מחייב את העירייה לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

17. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת תוך 15 יום מיום קבלתו.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ב, 28 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מריאנה לאונור דהן
נתבע: משרד התחבורה- מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: