ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אקרשטיין צבי בע"מ נגד לוטר בע"מ :

אקרשטיין צבי בע"מ

נ ג ד

1. לוטר בע"מ

2. לוטר תעשיות (1995) בע"מ

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

רשמת- כב' השופטת אסתר נחליאלי חיאט

החלטה

1. בקשה לביטול צו העיקול שהוטל על המשיבות במעמד צד אחד היא הבקשה שלפני.

2. את הרקע לתובענה אביא מפי כבוד השופטת ברוש שנדרשה לתאור התובענה במסגרת ערעור על החלטת הרשם דאז (ע"ר 2071/09) (אדגיש כי לשם נוחות הקריאה שיניתי בגוף הציטוט את בעלי הדין בהתאמה למעמדם בתיק זה כשהשינוי מודגש - א.נ.ח):

"בכתב התביעה שהגישה המבקשת, נטען כי למבקשת זכויות חכירה בחלקות מסוימות באזור התעשייה "ניצני שלום" בטול כרם, בהתאם לחוזה הרשאה שנערך בין המבקשת לבין המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון.

במהלך שנת 1997, נחתם בין המבקשת ובין המשיבה 1 הסכם שכירות לתקופה של שנתיים, לגבי שטח של 1,400 מ"ר. לאחר תקופה זו, התקיים מו"מ בין הצדדים להארכת תקופת השכירות, אך המשיבה 1, לא חתמה על הסכם להארכת תקופת השכירות, והסתפקה במכתב מסוים שהפנתה למבקשת ביום 1.1.99.

החל בחודש נובמבר 2000, הפסיקו המשיבות לשלם את דמי השכירות, ללא כל הודעה מוקדמת. לטענת המבקשת, מחזיקות המשיבות שלא כדין במקרקעיה, החל בחודש אוקטובר 2000 ועד למועד הגשת התביעה, ללא תשלום.

עוד נטען בכתב התביעה, כי המשיבות פלשו לשטח נוסף של כ-1,309 מ"ר שבבעלות המבקשת, הציבו בשטח מבנים וציוד והקימו גדר שמיקומה חרג מגבולות השטח שהושכר לה.

בעקבות אי-פינוי השטח המושכר, סוכל יישומו של הסכם השכירות שנערך בין המבקשת לבין חברה בשם "עצי שיטים 2000 בע"מ", באופן שהמבקשת נאלצה לדחות את תחילת תקופת השכירות, לצמצם את השטח שנקבע בהסכם, ולהחריג את השטח התפוס על ידי מי מהמערערות, מהשטח המושכר.

בנוסף לכך טענה המבקשת, כי חסימת דרכי הגישה שלה אל מתחם המקרקעין שבבעלותה, נעשה תוך הפרות של חוקי התכנון והבניה, ולמרות קיומם של צווי הריסה והפסקה, שהוצאו כנגד המשיבות על ידי המנהל האזרחי ביו"ש".

לאור המפורט בהחלטת כבוד השופטת ברוש ובתובענה, ובין השאר בגין פלישה, שהייה שלא כדין במקרקעי המבקשת מאז חודש אוקטובר 2000 "מבלי שהן נושאות כלל בדמי שכירות ו/או שימוש ראויים...כל זאת ללא נימוק וללא כל טענה.." (סעיף 2 לבקשה) והעובדה כי הן נוהגות מנהג בעלים במקרקעין, חוסמות ובונות לפי נוחיותן תוך גרימת נזק למבקשת הביאה את המבקשת להגיש את התובענה דנא, על סך של כ- 4,400,000 ₪ כמפורט בתובענה.

3. התובענה שהוגשה עוד בשנת 2007, מתנהלת והגיעה רק עתה לשלב הגשת תצהירי עדות ראשית, לאחר שהוגשו כתבי טענות מתוקנים ולעת הזאת הסתיימו הליכי הערעור השונים.

4. ביום 24.11.11, ולאחר שכאמור תלויה התובענה זמן לא מבוטל, הגישה המבקשת בקשה למתן צו עיקול במעמד צד אחד הנסמכת על נסיבות לפיהן נודע ליועצת המשפטית של המבקשת שהמשיבות מנהלות מו"מ מתקדם עם צד ג' "למכירת זכויותיה הקנייניות של המשיבות במקרקעין עליה הן מנהלות עסקיהן" וכי "המשיבות מוכרות בית עסקן אשר פועל מהמקרקעין" (סעיף 4 לבקשה), המבקשת לא הסתפקה במידע סתמי ובאמירה בעלמא כי 'נודע לה' אלא שכרה חברת חקירות כדי לבסס את המידע ולודא את אמיתותו; מדוח החוקר שצורף לבקשה עולה כי אכן הופסקה הפעילות של המשיבות בתחום הטקסטיל, המשיבה 1 העסיקה עובר להפסקת הפעילות פועלים פלשתינאיים והיו ברשותה כ-50 מכונות שרובן נמכרו, כי עיקר פעילותה בתחום הטקסטיל היתה עבור חברות דלתא ופוקס שהעבירו את פעילותן לסין, כי במחסניה לא נראתה כל סחורה ולא אותרו כספים שמגיעים למשיבות; עוד עולה מהדוח כי המשיבה 1 השכירה חלק משטח המפעל לחברה י.ש. קרטון מוצרים בע"מ וחלק אחר עומד להשכרה וכן כי רוב הפועלים שעבדו במשיבה 1 פוטרו.

על בסיס תוצאות החקירה והחשש הכבד כי המבקשת תמצא את עצמה בסוף ההליכים (הרבים שקוימו עד היום) ללא אפשרות לגבות את פסק הדין ככל שינתן לטובתה, ומאחר שלטענתה השתנה מצב המשיבות מאז הוגשה התובענה ומפאת החשש שעלה לאור שינוי הנסיבות הרי שהתמלא יסוד ההכבדה ולפיכך פנתה לבקש סעד זמני במעמד צד אחד ולאחר מכן כשהתברר שלא 'נתפסו' כספים בהיקף שנקבע בצו העיקול בקשה להרחיב את העיקול על נכסים נוספים שיבטאו את סכום העיקול.

5. לאחר שעיינתי בבקשה (לרבות בבקשה לענין הרחבת הצו על נכסים נוספים) סברתי כי התמלאו התנאים למתן הצו במעמד צד אחד - וכך עשיתי.

6. בבקשתן לביטול צו העיקול, אליה לא צורף כל תצהיר, טענו המשיבות כי צו העיקול ניתן באופן סתמי נגד שתי המשיבות בגובה סכום התביעה, הגם שהתביעה נגד המשיבה 2 עומדת רק על סך של כ-935,000 ₪ שנובעים מדמי שימוש ראויים; כן טענו כי הבקשה אינה ממלאת את הוראות הדין, כי אין ראיות מהימנות לכאורה לביסוס התובענה, כי אין ראיות לסכום התביעה וכי אין כל חשש להכבדה.

לתגובתה לא צורף כל תצהיר להצגת טענותיה העובדתיות.

7. ביום 22.12.11 התקיים לפני דיון במעמד הצדדים.

מאחר שמדובר בבקשה לביטול צו עיקול זמני חוזרת הבקשה לדיון 'דֶה נוֹבוֹ' קרי "...רובץ נטל השכנוע על המבקש המקורי, וסדרי הדין בבקשת הביטול הם כסדרי הדין בבקשה המקורית, כאילו הוזמן המשיב מלכתחילה לדיון בבקשה" [רע"א 8420/96 מרגליות נ. משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789].

8. היסודות למתן סעד זמני נקבעו בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהתאם להם ניתנה לבית המשפט סמכות למתן סעד זמני "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה..." וכן לאחר שנתן דעתו למאזן הנוחות קרי שהנזק שיגרם למבקש אם לא ינתן הסעד הזמני ואם אינו "פוגע במידה העולה על הנדרש".

9. עקרי התנאים להטלת עיקול הובאו ברע"א 9736/07 יורם קראוס נ. הראל בית השקעות בע"מ: "תקנה 362 לתקנות קובעת, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי שהנזק שיגרם לו אם לא ינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שיגרם למשיב אם ינתן הסעד... 'ההוראה המיוחדת' הנוגעת לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב), ולפיה על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, "כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין". הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת אפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק הדין" ולענין ההכבדה נאמר כי "יסוד זה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו" (רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. אי.סי.סי, [פורסם בנבו]). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של המשיב".

בין שני התנאים (ראיות מהימנות לכאורה ומאזן הנוחות) קיים יחס גומלין המוכר כ'מקבילית-כוחות' (רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ. בגס, [25.12.2005]). "משמעות הדבר היא כי ככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת, וכן להיפך, (ראו למשל: רע"א 2397/06 אברג'יל נ. מנהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו], 6.8.2006); רע"א 3071/10 רידר נ. רפאל חברה לבניין בע"מ, [פורסם בנבו], 20.5.2010); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 521 (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009)).

התנאים הם מצטברים, וברור כי בהעדר אחד התנאים אין להעתר לבקשה.

עוד ראוי לציין בהקשר זה כי כדי למלא את התנאי של קיום ראיות מהימנות לכאורה הנדרש בבקשה למתן עיקול זמני, אין המבקש נדרש לשכנע את בית המשפט לפני ולפנים בעילת תביעתו, אלא די בראיות מהימנות ולכאוריות כדי לקבוע כי התמלא התנאי.

10. בענייננו ועל רקע האמור בפסקי הדין המנחים שלעיל, ומשנקבע כי "ככל שיגבר משקלו של השיקול האחד (ראיות מהימנות לכאורה- א.נ.ח), יפחת בהתאמה משקלו של השיקול השני (מאזן הנוחות -א.נ.ח)" (רע"א 5288/07) אומר כי השתכנעתי מהנסיבות שהוצגו כי גבר משקלו של החשש להכבדה לאור הנסיבות החדשות שהובאו על ידי המבקשת, לאחר שהתובענה כבר מתנהלת זה זמן, נסיבות אותן שטחה המבקשת והצדיקו לטעמי את מתן הצו; וגם לאחר הדיון שהתקיים בפני ולאחר שקראתי את פרוטוקול הדיון, את טענות המשיבות ואת סיכומיהן רבי המלל, שוכנעתי כי המבקשת עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה והציגה ראיות לכאורה הן לקיומה של עילת תביעה נגד המשיבות והן להכבדה ולאחר ששקלתי את מאזן הנוחות סברתי כי הוא נוטה לטובת המבקשת.

11. מעיון בכתבי הטענות ובתצהיר עולה כי המבקשת מייחסת לשתי המשיבות את המעשים וההתנהלות כמתואר בכתב התביעה לרבות, פלישה, שימוש במקרקעין ללא תשלום כל דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים מאז אוקטובר 2000, בניית מבנים שלא כדין הצבת סככות ומחסומים שלא כדין, 'התנהגות בריונית' של חסימת דרכים, סיכול האפשרות להשכיר את המקרקעין לצד ג', ובסופו של יום את סכום התביעה; כל אלה מיוחסים לשתי המשיבות ומאחר שנחזה כי הן פועלות במשותף, תחת שם כמעט זהה, על אותם מקרקעין, ומשרדיהם נמצאים באותו מקום, הרי שבמצב דברים זה ברור כי אין המבקשת נדרשת לאבחן (בודאי לא בשלב זה) מי מבין המשיבות בדיוק עשתה מעשה זה או אחר ולמי בדיוק יש ליחס אילו מבין המעשים (ראו סעיף 8 לכתב התביעה, וכן לאורך כל התובענה מייחסת המבקשת את המעשים ו/או המחדלים לשתי המשיבות, כך גם מתצהיר המבקשת עולה במפורש כי ההתייחסות היא לשתי המשיבות המנהלות את עסקיהן באותו מקום).

אמנם מבקשות המשיבות לאבחן ביניהן וטוענות כי אין ראיות לקיום עילת תביעה (הכוללת גם את סכום התביעה) ללא ייחוס מפורש לאיזו מבין המשיבות וכן לטענתן אין לכרוך את המשיבות יחדיו, כך לטענתן יש ליחס את התביעה הכספית, וממילא את העיקול, בהתאמה לאיזו מבין המשיבות; אלא שלטעמי, ובעת הזאת בודאי, ניתן להתייחס לשתי המשיבות ביחד מאחר שנחזה לכאורה כי הן עושות יחדיו אותן פעולות מאותו מקום ואף התרשמתי מטענותיהן כי הן למעשה מסתתרות מאחורי טענה זו של דרישה לאבחן ביניהן וליחס במדויק את עילות התביעה לכל אחת מהן.

למסקנה זו הגעתי על רקע הנסיבות שהוצגו לי הן בתצהיר, הן בכתב התביעה והן בדוח החקירה, כי שתי המשיבות יושבות באותו מקום, קרי במקרקעי המבקשת; כי המנהל ובעל המניות של שתי המשיבות הן אותו אדם (לולבי פרגלר רויטל יוספי) כך עולה מפרטי המשיבות ברשם החברות שצורפו לדוח החקירה, כי משרדי המשיבות שוכנים באותה כתובת, כי להם אותם מספרי טלפון ופקס ומשכך לא ראיתי ממש בטענות המשיבות שמבקשות להטיל על המבקשת (כבר בשלב המקדמי) את החובה ליחס לכל אחת מהמשיבות בנפרד ובדיוק מהו המעשה ו/או המחדל הרלוונטי אליה שמקים נגדה את עילת התביעה, בעיקר כשמנגד לא הוגש כל תצהיר לסתור את חומר החקירה שהובא לפני, ובו פרטי החברות כפי שציינתי, גם לא הובאה כל ראיה לסתור את העובדות לכאורה העולות מכתבי הטענות ומתצהיר המבקשת, הכוללים התייחסות למשיבות ביחד ולחוד.

ברור כי במצב דברים זה בו משתמשות המשיבות לכאורה בערבוביה במצגן כלפי צד ג' כפי שהדבר אכן נחזה לצד ג', כי הנהלה אחת להן וכי בעל מניות אחד מחזיק במלוא המניות של שתי המשיבות, כי הן נמצאות באותה כתובת ולהם אותם פרטי התקשרות, לא סביר בעיני לעמוד על הטענה כי יש קושי לזהות במדויק איזו מבין המשיבות עושות איזה מבין המעשים או המחדלים המהווים את עילת התביעה, וברור כי בעת הזאת הונחה לפני תשתית המצביעה לכאורה כי שתי המשיבות נחזות להיות יחדיו כמי שפועלות ביחד ולחוד והראיות הלכאוריות שהוצגו בעת הזאת מהוות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד שתי המשיבות.

12. אומר כי הגם שהנטל להוכיח את הצורך במתן הסעד הזמני מוטל על המבקשת, נתתי דעתי ולקחתי במסגרת שיקולי את העובדה כי לא הובאה על ידי המשיבות כל ראייה עובדתית, לא הוגש כל תצהיר על ידי מי מבין המשיבות שיהיה בו להפיג את העמימות מההתנהלות המיוחסת לשתי המשיבות בכתב התביעה ובבקשה, ומכאן שנטל השכנוע שהורם לטעמי על ידי המבקשת והועבר למשיבות לא נהדף ובמצב דברים זה עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה.

במקום להניח עובדות בחרו המשיבות להביא לפני את עמדתן בדרך של בחינת טענה אחר טענה מבין טענות המבקשת וניסו להדוף אותן אם בטענות משפטיות ואם בטענות טכניות שונות, אך נראה כי לא צלחו בכך, לא מהבחינה העובדתית ואף לא בפן הטכני; החסר בהנחת עובדות מפי מצהיר כלשהו מטעמן הורגש שכן החקירה שנחקרו עדי המבקשת לא הביאו לתוצאה המקווה, טענות המבקשת לא קרסו, ולהפך, לאחר ששמעתי את העדים ואת תשובותיהם השתכנעתי עוד יותר כי המבקשת עמדה בנטל השכנוע וביססה כדבעי את הבקשה לשלב זה של ההליך, בו נדרשת ולו בדיקה של ראיות לכאוריות (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ. אמר פ"ד נו (1) 529); רע"א 5095/93 פ.א. ארבן נ. גבי א.ג.ר שותפות לבנין ופיתוח פ"ד מט (1) 730).

כך למשל, נחקרה ב"כ המבקשת בשאלות טכניות כמו מדוע לא צרפה את כתב התביעה לתצהירה כחלק בלתי נפרד ממנו הגם שהיא מתייחסת בתצהירה לכתב התביעה, כך נשאלה כיצד בדיוק הגיעה לסכום התביעה כמופיע בכתב התביעה וכיצד חישבה אותו, וענתה (עמ' 2) כך נשאלה על הגדר, על מיהות החותם על הסכם השכירות (שנחתם לפני שנים ארוכות) ועוד שאלות שונות כְּשֶמִקַו החקירה עולה כי המשיבות מנסות להבנות מההפרדה בין שתי המשיבות, אך המצהירה חוזרת על דבריה כי מדובר בשתי המשיבות וכי עילת התביעה מיוחסת לשתיהן! כך מתפלפלות המשיבות בשאלות משפטיות של משמעות 'ביחד ולחוד' ועוד שאלות מהן יבקשו להסיק את המסקנה כי אין ראיות לכאורה נגד שתי המשיבות- אך כאמור לא צלח בידן להדוף את הטענות העובדתיות שהובאו מפי העדה של המבקשת, דברים שנתמכו בדוח החקירה ובעדות החוקר.

החוקר שהתייצב לחקירה העיד על נסיונותיו לאתר את מיהות כל אחת מהמשיבות היטיב לתאר את הדברים: "... אמרתי שבחקירות סביבתיות, גם לוטר בע"מ ולוטר תעשיות היו יחד גם בשל השם הדומה, הקרקע שייכת להם וקשה להפריד. מי אמור לדעת חוץ מאנשים בתוך החברה מי זו לוטר ומי זו לוטר תעשיות. בכלל מה שאמרתי שהבעלות [על] הקרקע או על חלקה היא של חברת לוטר אך אין לנו שום מסמך על כך. בדוח הזה גם המלצתי להטיל עיקול בשני המקומות" (עמ' 13 ש' 10- 13).

13. לציין כי ככל שקראתי את כתב התביעה, את הפרוטקול, את ההחלטות השונות שכבר ניתנו בענין המחלוקת בין הצדדים (בערכאה זו ובאחרת) וכן נתתי דעתי למלל הרב והערפול שהיטיבו המשיבות ליצור, הבאתי בחשבון את פרק הזמן הארוך בו שוהות המשיבות במקרקעין בלי לשלם למבקשת מאומה, הרי מאחר שאני נדרשת בעת הזאת לבדיקת ראיות לכאורה בלבד, ומאחר שמסקנה זו אינה "אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית" (רע"א 6994/00 הנ"ל) ולאור העובדה "שלצורך מתן סעד זמני מספיקה ראיה לכאורה, לצורך הוכחת עובדה השנויה במחלוקת, ולא נדרש שכנוע במידה הדרושה להכרעה סופית" (רע"א 5095/93 הנ"ל) שוכנעתי כי למבקשת ראיות לכאוריות התומכות בקיומה של עילת תביעה נגד שתי המשיבות ברמה המצדיקה מתן סעד זמני בטרם בירור התובענה לגופה ושמיעת עדויות וראיות.

14. שבעתיים כך כשהוצג לי חומר ראיות לכאורה להכבדה נטענת לאור פעולות שעשו המשיבות לאחרונה כעולה מחומר החקירה שהוצג וכן מתצהיר ב"כ המבקשת.

כפי שציינתי לעיל בין שני התנאים (קיומם של ראיות לכאורה לקיום עילת תביעה ומאזן הנוחות) קיים יחס גומלין וגם בעניננו "משמעות הדבר היא כי ככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת..." (שם לעיל) ומאחר שהשתכנעתי, לאחר ששמעתי את המצהירה, את החוקר ואת החומר שהוצג לי כי יש ממש בחשש להכבדה לאור הנסיבות של סגירת המפעל, מכירת המכונות ופיטורי עובדים, הרי נתתי לתנאי זה את מלוא המשקל שהכריע לטובת המבקשת, ולטובת הותרת העיקול (וגם הרחבתו לאחר שהוצג לי כי העיקול 'לא תפס' כספים בגובה העיקול).

האמור בתצהיר לא נסתר ומכאן שעולה כי האמור בתצהיר עו"ד ליפין בדבר מכירת זכויות של המשיבות, מכירת בית העסק הפועל ממקרקעי המבקשת, פיטורי הפועלים, מכירת המכונות ועוד... מעידים על שינוי מהותי בנסיבות ומגבירים את החשש כי בסופו של יום לא יהיה למבקשת כל אפשרות להפרע כדי פסק הדין ומכאן ראיות לקיומה של הכבדה.

כאשר שקלתי את מאזן הנוחות, לאחר שהשויתי בין הנזק העלול להגרם למבקשת אם לא ינתן הצו לעומת הנזק העלול להגרם למשיבות אם ינתן הצו, סברתי כי הכף נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת בעיקר שכאמור לא הובאו כל ראיות הסותרות את טענות העובדתיות של המבקשת לענין ההכבדה.

15. לאור האמור אני מקבלת את בקשת העיקול כפי שהוגשה, אני דוחה את טענות המשיבה שכלל לא גובו באיזושהי ראייה ממשית ולא בתצהיר, לסתור את העובדות שהוצגו על ידי המבקשת.

אני מחייבת את המשיבות לשלם למבקשת הוצאות ההליך בסך 7,500 ₪.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אקרשטיין צבי בע"מ
נתבע: לוטר בע"מ
שופט :
עורכי דין: