ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חברה קדישא גחש"א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל-אביב-יפו והמחוז נגד דוד לוי :

חברה קדישא גחש"א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל-אביב-יפו והמחוז (ע"ר)

נ ג ד

דוד לוי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט נ' הנדל

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 1241/03 מיום 1.11.07 שניתן ע"י כב' השופטת צפורה ברון

בשם המערערת - עו"ד י' כשר; עו"ד נ' קהת

בשם המשיב - עו"ד ד' בסון; עו"ד ש' לוי, עו"ד א' קוקיה

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון), בגדרו נקבע כי בין המערערת למשיב נכרת הסכם מחייב למכירת חלקת מקרקעין.

רקע עובדתי

2. המערערת, חברה קדישא, היא בעלת חלקת מקרקעין הנמצאת בסמוך לבית העלמין קריית שאול (להלן - החלקה). ביום 29.6.03 פרסמה המערערת בעיתון מודעה בה היא מזמינה רוכשים פוטנציאליים להציע הצעות לרכישת החלקה (להלן - ההזמנה). בהזמנה נקבע מועד להגשת הצעות לרכישת החלקה. כן נקבע, כי יש לצרף להצעה שיק בנקאי או ערבות בנקאית בגובה 10% מסכום ההצעה. לפי לשון ההזמנה המערערת אינה אחראית למצב החלקה והיא תימכר כפי שהיא ("as is"). עוד נקבע, כי המערערת אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר וכי היא שומרת לעצמה את הזכות לנהל משא ומתן עם כל אחד מהמציעים. ביום 22.7.03 הגיש המשיב, עם שניים מאחיו, הצעה לרכישת החלקה בסכום של 800,000 דולר. להצעה צורף שיק בנקאי בגובה 10% מההצעה. עם פתיחת תיבת ההצעות נתברר, כי בנוסף להצעת המשיב התקבלה הצעה נוספת בסך 590,000 דולר. ביום 30.7.03 קיימה וועדת המכרזים של המערערת דיון בו הוחלט לקבל את הצעת המשיב. זאת, בתנאי שהמשיב ישא בתשלום המיסים ותשלומי החובה החלים על העסקה, למעט מס שבח. הודעה בדבר החלטה זו ככל הנראה הועברה למשיב בשיחת טלפון. ביום 31.7.03 אישר המשיב את הסכמתו לתנאי זה וביקש כי השיק הבנקאי אשר צורף לבקשה יופקד על-ידי המערערת.

3. המחלוקת בין הצדדים במקרה דנא נסובה סביב השאלה האם נכרת חוזה למכר החלקה. לפיכך, יש לפרט מעט אודות מהלך העניינים מרגע שניתנה הודעה למשיב בדבר זכיית הצעתו ועד להגשת התביעה בבית המשפט המחוזי. ביום 31.7.03 אישר המשיב, כאמור, את הסכמתו לשאת בתשלומי החובה הכרוכים בעסקה. באותו יום נשלח מכתב מטעם עורך דינו של המשיב, עמי בן יעקב (להלן - בן יעקב), המציין כי נחה דעתו שהעסקה בין הצדדים "סגורה". באותו מכתב אף צוין, כי למשיב נמסר שעל החלקה נמצא דייר, אשר יפונה באחריות המערערת (להלן - הדייר). כבר עתה יצוין, כי על החלקה אכן מתגורר דייר אשר שכר את הקרקע מהמערערת. בין המערערת לבין הדייר התנהל הליך משפטי אשר הסתיים בהסכם לו ניתן תוקף של פסק דין. על-פי ההסכם, הדייר הוא בעל זכות סירוב ראשונה במקרה בו תרצה המערערת למכור את החלקה. עם זאת, יצוין כבר עתה כי לשיטת המערערת, הפר הדייר את הסכם הפשרה ולכן ניתן לפנותו באופן מיידי. כאמור, כבר ביום 31.7.03 ידע בן יעקב על קיומו של הדייר. לצד זאת יוער, כי נוסח הסכם הפשרה בין המערערת לדייר הועבר אל המשיב רק ביום 11.8.03.

4. ביום 4.8.03 שלח בן יעקב טיוטת הסכם מטעם המשיב. יוער, כי בראש העמוד נרשם "מסמך לעיון ולמו"מ בלבד ללא כל תוקף מחייב". כן נכתב בפתח הטיוטה כי הצעתו של המשיב אושרה על-ידי המערערת וכי הוא הזוכה במכרז. סעיף 4 לטיוטה קבע, כי "המוכר מתחייב לגרום לפינוי המקרקעין, על חשבונו, תוך תקופה שלא תעלה על 6 חודשים ממועד חתימת הסכם זה" [ההדגשה שלי - א.ג.]. בתגובה, ביום 10.8.03 שלח עורך דינה של המערערת, מרדכי רז (להלן - רז), מכתב אליו מצורפת טיוטת הסכם. באותו מכתב צוין כי במכתבו של בן יעקב מיום 31.7.03 נפלו אי-דיוקים, אך אלו לא פורטו. בטיוטת ההסכם שנשלחה מטעמו של רז נכתב בסעיף ה"הואיל" השלישי כדלקמן: "והואיל וע"פי החלטת וועדת המכרזים של המוכרת, אושרה הצעתו של הקונה, וכי בכפוף להגעת הצדדים להסכמה על תנאי הסכם זה הוא יוכל לרכוש את המקרקעין מהמוכרת [ההדגשה שלי - א.ג.]". אשר לפינויו של הדייר קבע סעיף 3.3 לטיוטה, כי עלות הפינוי תוטל על הקונה. בתגובה, ביום 11.8.03 נשלחה טיוטה נוספת מטעמו של בן יעקב. בטיוטה זו, אשר אף היא נשאה את הכותרת "מסמך לעיון ולמו"מ בלבד", קיבל בן יעקב את האמור ב"הואיל" השלישי בטיוטה שנשלחה מטעם רז. לעומת זאת, לא קיבל בן יעקב את השינוי לפיו עלויות פינוי הדייר יוטלו על הקונה. בנוסף, בטיוטות של כל אחד מהצדדים הופיעו תנאי תשלום שונים. הכוונה היא, שכל אחד מהצדדים חילק את תשלום התמורה לסכומים שונים שישולמו במועדים שונים. ביום 14.8.03 נשלחה טיוטה נוספת מטעמו של בן יעקב. בטיוטה זו, שינה בן יעקב את ההסדר הנוגע לפינוי הדייר, כך שהמערערת היא שתנהל את הליכי הפינוי, באמצעות עורכי דינו של המשיב. בן יעקב אף קיבל את מועדי התשלום שנקבעו על-ידי רז. טיוטה זו הייתה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים, ללא שנתקבלה תגובת המערערת לה.

5. במקביל, עקב אירועים הקשורים כנראה לגילויים שונים של המערערת ביחס לשווי החלקה, החליטה היא להקפיא את הליכי ההתקשרות בחוזה מול המשיב. בינתיים התברר, כי שיק הערבות אשר צורף להצעת המשיב הופקד. רז טען, כי הפקדה זו בוצעה בטעות והציע להשיב את הסכום למשיב. בן יעקב, בשמו של המשיב, סרב לקבל חזרה את השיק, אך בסופו של דבר הסכים להפקדתו בחשבון נאמנות. ביום 30.10.03 הודיע בא-כוחה של המערערת לבא-כוח המשיב, כי הנהלת המערערת החליטה להשהות את הליכי מכירת החלקה. על רקע זה, הגיש המשיב ביום 23.11.03 לבית המשפט המחוזי תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו נכרת הסכם מחייב בינו לבין המערערת. המערערת, מצידה, טענה כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים וכי ככל שנכרת חוזה כזה הרי שניתן לבטלו בשל פגמים שנפלו בכריתה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה לסעד הצהרתי שהגיש המשיב, תוך שקבע שבין הצדדים נכרת חוזה מחייב למכירת החלקה. בית המשפט המחוזי קבע, כי מועד כריתת החוזה הוא המועד בו הודיעה המערערת למשיב על כך שהצעתו זכתה במכרז. נקבע, כי התנהגות הצדדים במועד זה ואף לאחריו מלמדת על גמירת דעת ברורה להתקשר בחוזה. בית המשפט המחוזי אמנם התייחס לכך שבאותו מועד לא הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים על כלל פרטי העסקה, אך מצא כי עיקר הפרטים המהותיים - זיהוי הנכס, התמורה והנשיאה בתשלומי מיסים - כבר סוכמו. בית המשפט המחוזי קבע, כי פרטים נוספים, כגון תנאי ומועדי התשלום, ניתנים להשלמה על בסיס הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים. כן נקבע, כי ניתן להשלים את המחלוקת באשר לנשיאה בעלויות של פינוי הדייר. זאת, על סמך הצהרת בא-כוח המשיב במהלך הדיון כי הוא מוכן לקחת על עצמו את התשלומים הנוגעים לפינויו של הדייר. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי דרישת הכתב בעסקת מקרקעין מתקיימת במקרה דנא באמצעות אסופת מסמכים. בסיכומם של דברים קבע בית המשפט המחוזי, כי תנאי העסקה יהיו כמפורט בהצעת המשיב, הודעתו מיום 31.7.03 בדבר תשלומי החובה, הטיוטה מיום 14.8.03 וכן הצהרתו של בא-כוח המשיב בזמן ההליך. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת בדבר פגם בכריתה, ומצא כי יש להורות על אכיפת החוזה. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.

דיון

7. המקרה שלפנינו מחייב הכרעה בשאלה מרכזית אחת - האם בין הצדדים נכרת חוזה מחייב למכר החלקה? לטעמי התשובה על כך היא בשלילה. אין מחלוקת, כי בין הצדדים לא נחתם כל הסכם כתוב למכירת החלקה. ואולם, אף בהיעדרו של מסמך חתום אחד ייתכנו מקרים בהם יוכר קיומו של חוזה בין הצדדים. לצורך כך, יש לבחון האם בבחינת מכלול התנהלות הצדדים ניתן להצביע על מועד בו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול (סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים)). באותו מועד של כריתת החוזה, שהינו מועד מובחן ברצף האירועים, אף צריכות להתקיים דרישות גמירת הדעת והמסוימות (ראו, אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה 52 (2001)). לטעמי, בחינת נסיבות העניין אינה מאפשרת לעמוד על מועד מובחן בזמן בו התקיימו, בו זמנית, כלל הדרישות הנזכרות. אכן, יש הטוענים כי הניסיון לעמוד על רגע מסוים כרגע בו נכרת חוזה אינו תואם את מציאות החיים. זאת, שהרי ההתקשרות החוזית מאופיינת בדרך כלל ברצף של מגעים בין הצדדים, במסגרתם מגובשת ההסכמה החוזית (למשל, הִלה קרן דיני חוזים מפרספקטיבה פמיניסטית 147-137, 153-151 (2004)). ואולם, ההכרה בכך שההתקשרות החוזית היא מורכבת יותר מאשר התיאור הסכמטי המופיע בחוק החוזים אינה מייתרת את הצורך בעמידה על מועד מסוים בו נכרת החוזה. היא אף אינה מחייבת כי היחסים הקודמים לרגע הכריתה לא יוגנו על-ידי כללים משפטיים. כך למשל, סעיף 12 לחוק החוזים, המחיל את עקרון תום הלב על ניהול משא ומתן, מקנה סעד גם במקרים בהם לא נכרת חוזה (ראו בהקשר זה, גבריאלה שלו דיני חוזים החלק הכללי 145-143 (2005) (להלן - שלו)). כמו כן, לצורך איתור רגע כריתת החוזה ניתן להתייחס למכלול התנהלות הצדדים במהלך המשא ומתן לגיבוש תנאי החוזה ואף לאחרי הכריתה. ואולם, יש להצביע על מועד אחד בזמן בו נתגבש החוזה. במקרה דנא, כפי שיפורט להלן, בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי והשתלשלות האירועים מלמדת כי לא ניתן להצביע על מועד כזה.

8. כאמור, בענייננו פרסמה המערערת מודעה בעיתון ובה היא מזמינה מציעים פוטנציאליים לרכוש את הקרקע. כלומר, המערערת נקטה בהליך של מכרז למכירת הקרקע. בית המשפט המחוזי קבע, כי המועד בו נכרת החוזה בין הצדדים הוא המועד בו הודיעה המערערת למשיב על זכייתה של הצעתו. אכן, מקובל לומר שפרסום מטעם עורך המכרז מהווה הזמנה להציע הצעות, הקונים הפוטנציאליים מציעים הצעות ואילו הודעת המזמין בדבר זכייתו של מציע זה או אחר מהווה את הקיבול (ראו, ע"א 431/82 חסיד נ' פרזות, חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ, פ"ד לט(4) 451, 455 (1985)). כבכל קשר חוזי, על ההצעה והקיבול לעמוד בתנאים של גמירת דעת ומסוימות. תנאים אלה מתקיימים, בדרך כלל, ללא קושי מיוחד במקרים בהם להזמנה להציע הצעות מצורף נוסח נספח של חוזה המכרז. החוזה הנספח כולל את תנאי העסקה המהותיים, כך שדי בהצעה ובהודעה על זכייה על מנת שייכרת חוזה. ואולם, ישנם מקרים בהם לא ניתן לראות בהודעת הזכייה משום קיבול המעיד על כריתתו של חוזה. כך למשל, הכירה הפסיקה במקרים בהם נדרש אישור של ההסכם על-ידי גורם מסוים אצל מזמין המכרז או מקרים בהם נדרשים פרטים נוספים (ראו, ע"א 5042/96 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(1) 743 (1999); עע"ם 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ (לא פורסם, 9.9.2003)). לטעמי, אף בענייננו לא ניתן לראות במועד מתן הודעת הזכייה את מועד כריתת החוזה. ראשית, יש ליתן את הדעת לכך שבמסגרת הודעת הזכייה לא קיבלה המערערת את הצעת המשיב כלשונה. אלא, הוסיפה תנאי הנוגע לנשיאת הקונה בתשלומי החובה הכרוכים בעסקה. במובן זה, ניתן לראות בהודעת הזכייה משום הצעה חדשה ואילו הודעת המשיב בדבר קבלת התנאי היא המהווה את הקיבול.

9. שנית, נסיבות המקרה מלמדות לטעמי שבמועד ההודעה הזכייה לא גמרו שני הצדדים דעתם להתקשר בחוזה. אמנם, מן התכתובות שהחליפו ביניהם הצדדים בזמן אמת ניכר, כי המשיב סבר שבמועד ההודעה על הזכייה נקשר בינו לבין המערערת חוזה מחייב. הדבר עולה באופן ברור ממכתבו של בן יעקב מיום 31.7.03 בו מצוין כי מבחינתו "העסקה סגורה". ואולם, בחינת התנהלותה של המערערת מלמדת אחרת. כפי שטענה המערערת, מי שניהל את המגעים מטעמה הקפיד לציין לכל אורך המשא ומתן כי טרם נכרת חוזה מחייב. זאת, נוכח הצורך בהסכמה על פרטי העסקה ובאישורם על-ידי הנהלת המערערת. כמו כן, בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים צוין באופן מפורש כי החוזה בין הצדדים ייכרת רק לאחר שיגיעו להסכמה על מכלול התנאים. זאת, לאחר שבטיוטה הראשונה שנערכה על-ידי המשיב נכתב, כי החוזה כבר נכרת עם מתן הודעת הזכייה. המשיב עצמו אף הסכים לתיקון האמור, שהוצע על-ידי המערערת. נכון הדבר, כי גם במקרים בהם קבעו הצדדים להתקשר בחוזה פורמלי עתידי מכיר הדין בקיומה של הסכמה חוזית מוקדמת (ראו, ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281, 288-286 (1979) (להלן - עניין רבינאי); ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבנייה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 681 (1998)). ואולם, בנסיבות המקרה דנא יש ליתן משקל גם לעובדה כי בין הצדדים הייתה מחלוקת מהותית באשר לחלק מתנאי החוזה. היינו, לא רק שהצדדים הביעו דעתם במפורש כי בכוונתם להתקשר בהמשך בחוזה, אלא שטרם הגיעו להסכמה מלאה בדבר תנאיו של חוזה זה.

10. מהאמור לעיל עולה, כי בחינה של התנהגות הצדדים מובילה למסקנה לפיה המערערת לא הביעה גמירת דעת להתקשר בחוזה. לעומת זאת, מצא בית המשפט המחוזי כי ניתוח אובייקטיבי של התנהלות הצדדים מלמד כי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה (אודות המבחן האובייקטיבי לגמירת דעת ראו, שלו, בעמ' 174-172 וההפניות שם). כך, ציין בית המשפט המחוזי את הפקדת שיק הערבות שנלווה להצעת המשיב על-ידי המערערת ואת פנייתה לדייר במכתב המעיד על כוונתה למכור את החלקה. הפקדת השיק אכן יכולה הייתה להוות סימן חיצוני לגמירת דעת להתקשר בחוזה. ואולם, בהתחשב בדברים שצוינו בדבר גילויי הדעת של המערערת במהלך המשא ומתן, אינני סבור כי אלו הם פני הדברים. הפקדת שיק ערבות אינה מלמדת בהכרח על רצון להתקשר בחוזה. בנסיבות מסוימות היא יכולה להוות סימן לרצינות מצידו של צד המנהל משא ומתן. בנוסף, יש לזכור כי בענייננו עמדה המערערת על השבת סכום הערבות למשיב, לאחר שלטענתה הופקד השיק בטעות. אף בהודעה שנמסרה לדייר איני רואה סימן מכריע לעניין גמירת הדעת. זאת, נוכח חוסר ההסכמה הברורה בין הצדדים בנוגע לנשיאה בעלויות פינויו, אליה אדרש בהמשך. משכך, סבור אני כי ניתוח אובייקטיבי של התנהלות הצדדים מלמד על היעדר גמירת דעת מצד המערערת. יש לזכור בהקשר זה, כי המבחן האובייקטיבי אינו פועל במנותק מנסיבות העניין. קנה המידה האובייקטיבי בוחן האם צדדים סבירים, בנעליהם של הצדדים למקרה הקונקרטי, היו סבורים כי קיימת גמירת דעת להתקשר בחוזה (ראו, דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 157-156 (1991) (להלן - פרידמן וכהן)). מכל מקום, מקובלת עלי טענת המערערת לפיה ניתוח חומר הראיות מלמד על כך שבזמן אמת לא הייתה הסכמה משותפת של הצדדים לכריתת חוזה. ניתוח אובייקטיבי של האירועים אינו יכול לייחס להם הסכמה בדיעבד (השוו, ע"א 392/80 קדר נ' אתרים בחוף ת"א, חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו, פ"ד לו(2) 162 (1982)).

11. נוכח האמור, סבור אני כי יש לראות את הודעת הזכייה כהבעת כוונה מצד המערערת להתקשר בחוזה עם המערער ועל רצונה להתחיל במשא ומתן על תנאי החוזה. אין חולק, כי הכניסה למשא ומתן מטילה חובה מסוימת על המערערת, היא החובה לנהוג בתום לב כלפי המשיב (סעיף 12 לחוק החוזים; ראו גם, פרידמן וכהן, בעמ' 319-311). כך למשל, נראה כי אילו הייתה המערערת מנהלת משא ומתן למכירת החלקה לגורם אחר, או כורתת חוזה עם קונה שלא השתתף במכרז, הייתה מפרה את חובת תום הלב (השוו, ע"א 4850/96 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נב(5) 562 (1998)). זאת, בפרט בשים לב לעובדה שהמערערת הינה גוף מעין-ציבורי, אשר עליה חלים גם כללי המשפט הציבורי (למשל, ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1992)). אכן, יש להודות כי התנהלות המערערת במסגרת המשא ומתן אינה חפה מקשיים. ואולם, הסעד שהתבקש על-ידי המשיב היה הצהרה בדבר אכיפת ההסכם אשר לטענתו נכרת עם המערערת. המשיב לא תבע סעד של פיצויים בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן. לפיכך, אין מקום לבחון סוגיה זו בהרחבה.

12. גורם נוסף המוביל לטעמי למסקנה לפיה לא נכרת חוזה במועד ההודעה על הזכייה הוא שבמועד זה לא הגיעו הצדדים להסכמה שפרטיה מסוימים במידה הנדרשת לצורך כריתת חוזה. כפי שתואר לעיל, המודעה שפרסמה המבקשת לא כללה כל חוזה נספח, אלא רק את זיהוי החלקה העומדת למכירה וקביעה כי תימכר "as is". הצעת המשיב כללה רק את המחיר המוצע לרכישת החלקה. כאמור, הצדדים אף הגיעו להסכמה באשר לנשיאה בתשלומי המס הכרוכים בעסקה. לטענת המערערת, באותו מועד עמדו שני נושאים עיקריים במחלוקת בין הצדדים: האחד, תנאי ומועדי התשלום; השני, שאלת הנשיאה בעלויות פינוי הדייר. לשיטת המערערת, מדבר בנושאים מהותיים, אשר בהיעדר הסכמה עליהם לא ניתן לומר שנכרת חוזה. לעומת זאת, המשיב סומך ידיו על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה בנסיבות העניין ניתן היה להשלים פרטים אלה מכוח הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים והסכמת המשיב במסגרת ההליך. כן טוען המשיב, כי את שאלת מועדי ותנאי התשלום ניתן להשלים מכוח הוראות החוק הרלוונטיות. להלן אתייחס לכל אחד מנושאים אלה לפי סדרם.

13. בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי תנאי התשלום נמנים על אותם פרטים מהותיים הדרושים לצורך קיומה של מסוימות (ראו, ע"א 471/76 גויטע נ' וייס, פ"ד לא(2) 187 (1977); עניין רבינאי, בעמ' 288). במהלך השנים חל ריכוך מסוים בדרישה זו, כך שבית המשפט היה נכון להכיר בחוזה כמסוים דיו גם במקרים בהם לא פורטו תנאי ומועדי תשלום התמורה (למשל, ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1976); ע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 747-744 (1996); כן ראו, מיגל דויטש "על מסוימות החוזה העסקי" עיוני משפט טז 337 (1991); מנחם מאוטנר "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים בישראל" עיוני משפט כט 61-60 (2005)). בענייננו, קבע בית המשפט כי ניתן להשלים את הפרטים הנוגעים למועדי ותנאי התשלום לפי הטיוטה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים (טיוטה מיום 14.8.03). אכן, עיון בטיוטה זו מראה כי הצדדים ככל הנראה הגיעו במסגרתה להסכמה בדבר מועדי התשלום. ואולם, לא ניתן לייחס הסכמה זו למועד מסירת הודעת הזכייה, הוא מועד כריתת החוזה לפי פסק הדין. עובר לטיוטה מיום 14.8.03 הוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות מהן עולה כי מועדי ותנאי התשלום לא היו מוסכמים על הצדדים מלכתחילה. היינו, בסוגיה זו התנהל משא ומתן בין הצדדים, בסופו הגיעו הם להסכמה. ואולם, העובדה כי משא ומתן בשאלה מהותית זו נערך לאחר הודעת הזכייה מלמדת, כי במועד מתן ההודעה טרם הגיעו הצדדים להסכמה בעניין זה (השוו, ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, פיסקה 15 לחוות דעתו של השופט פוגלמן (טרם פורסם, 18.7.2010) (להלן - עניין עדני)).

14. סוגיה זו הינה בעלת משמעות גם ביחס לטענת המשיב לפיה ניתן להשלים את הסכמת הצדדים בדבר מועד התשלום מכוח חוק. בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי ניתן להשלים את מועד התשלום בהתבסס על סעיף 41 לחוק החוזים. הסעיף קובע בזו הלשון: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש". הוראות דומות קיימות אף בסעיפים 9(א) ו-21 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק המכר), הרלוונטי אף הוא לענייננו. אכן, בית משפט הנדרש לחוזה בין הצדדים רשאי להשלים פרטים חסרים בחוזה על-ידי השלמה נורמטיבית. בהשלמה מסוג זה יכול בית המשפט להיזקק להסכמת הצדדים עצמם, לנוהג מקובל בין הצדדים, לנוהג כללי ולהוראות חוק. סעיף 41 לחוק החוזים וסעיפים 9(א) ו-21 לחוק המכר קובעים הסדרי ברירת מחדל ביחס למועד תשלום התמורה. ואולם, במקרים בהם הביעו הצדדים כוונה להמשיך ולדון על תנאי מסוים מתנאי החוזה במשא ומתן עתידי, אין מקום להשלים את הסכמתם באמצעות סעיפי ברירת המחדל (ראו, ע"א 530/84 יערות נ' חסון ראובן, עבודות בנייה ופיתוח בע"מ, פ"ד מא(1) 162 (1987); ע"א 416/89 גל אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פ"ד מו(2) 177 (1992); פרידמן וכהן, בעמ' 304-299). בנסיבות המקרה דנא אני סבור כי התנהגות הצדדים מלמדת על הסכמה משתמעת לקבוע הסדר השונה מהוראות הדין ביחס למועדי ותנאי התשלום. הדברים אמורים נוכח שני טעמים. האחד, כי הסכמתם של הצדדים הייתה לנהל משא ומתן על פרטי העסקה. השני, כי בחינת התנהלות הצדדים מלמדת, כי במסגרת המשא ומתן לא אומצו הסדרי ברירת המחדל בדין אלא נקבעו הסדרים שונים (ראו לעניין זה, עניין עדני, פיסקאות 14-13).

15. מעבר לאמור, מוצא אני לנכון לציין כי ישנו קושי מסוים בהשלמת חסר בחוזה הנוגע למועד תשלום באמצעות סעיפי ברירת מחדל שתוארו לעיל (סעיף 41 לחוק החוזים וכן סעיפים 9(א) ו-21 לחוק המכר). זאת, שכן השלמת החוזה מתבצעת על-ידי שימוש בסטנדרטים עמומים יחסית, כגון זמן סביר במקרה דנא (לדוגמאות נוספות ראו למשל, סעיף 20(א) לחוק המכר; סעיף 46 לחוק החוזים). זאת, להבדיל מהוראות חוק הקובעות כללי ברירת מחדל המטילים על אחד מהצדדים לחוזה נטל ברור יחסית. כך למשל, סעיף 15 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, מטיל על המוכר את החובה לשאת בתשלום מס שבח, וזאת בהיעדר קביעה אחרת (ראו גם, סעיפים 10(א), 18(א) ו-24 לחוק המכר, המטילים חיובים שונים על המוכר ועל הקונה). השלמת חסר בחוזה באמצעות סעיפי "ברירת מחדל" העושים שימוש בסטנדרט עמום (בין אם במסגרת השלמת פרטים לצורך דרישת המסוימות בכריתה, בין אם במסגרת פרשנות החוזה) מעוררת לשיטתי מספר קשיים. ראשית, השלמת החוזה באמצעות סטנדרט עמום כמו "זמן סביר" מזמינה מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותו. אף אם ייקבע כי בין הצדדים נכרת חוזה לפיו התמורה תשולם לאחר זמן סביר, תיתכן מחלוקת באשר לפרשנות מושג זה. להבדיל, כאשר החסר בחוזה מושלם על-ידי הוראת חוק המטילה נטל ברור יחסית על אחד מהצדדים לחוזה, הסיכוי למחלוקת עתידית קטן יותר. מעבר לכך, ייתכנו מקרים בהם לא יובאו בפני בית המשפט די ראיות על מנת לפרש מהו זמן סביר בנסיבות העניין. במקרה כזה, ייתכן שיהא צורך בהליכים נוספים על מנת להשלים את החוזה במלואו.

16. שנית, נקיטת גישה מקלה ביחס לדרישת המסוימות והשלמת סעיפים בחוזה באמצעות סטנדרטים עמומים עלולה לגרום לחוסר וודאות בקרב מתקשרים בחוזה. זאת, הן לגבי השאלה האם נכרת ביניהם חוזה מחייב, והן ביחס לתנאיו של אותו חוזה (פרידמן וכהן, בעמ' 65). ניתן אמנם לטעון כי צדדים המתקשרים בחוזה מודעים לכללי ברירת המחדל השונים שנקבעו בחוק. ואולם, כאשר מדובר בכללים הקובעים סטנדרטים עמומים, ישנו קושי לעמוד מבעוד מועד על המשמעות של יישומם לגבי החוזה הספציפי. כך למשל, בעסקה למכר מקרקעין קיים קושי לקבוע מהו זמן סביר לביצוע החיוב לאחר הכריתה. זאת, שכן במרבית המקרים נהוג לשלם את התמורה לשיעורין. כך גם בעסקאות למכירת נכס מקרקעין, כאשר הממכר כולל אף מבנה שיש להקימו בעתיד (פרידמן וכהן, בעמ' 287-286; כן ראו, ע"א 608/83 שטרנפלד נ' עיזבון המנוח שטרוקסר מוריס ז"ל, פ"ד מא(3) 361, 367-366 (1987); ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ, קבלני בניין, פ"ד מב(2) 278, 285-284 (1988)). יפים לעניין זה דברים שאמר השופט מ' בייסקי בע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבניין בע"מ נ' שוורצבורד, פ"ד לו(4) 197, 212 (1982):

"אין זה [מועד התשלום - א.ג] מרכיב, אשר לענייננו יכולים אנו לפנות לסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי). ראשית, משום שמזיכרון הדברים משתמעת כוונה אחרת, היינו "הסדר בינינו" ולא השלמה נורמאטיבית באמצעות הוראות חוק משלימות; ואולי בעיקר משום העדר כל אפשרות לקבוע, מהו זמן סביר לקיום חיוב כזה בעיסקת מקרקעין, שבנדון לא קיימים נהגים מקובלים, והכול, באמת, תלוי בהסכמה הדדית של המתקשרים... ואין זה עניין של נקודה טפלה, שלגביה יש להניח, שלצדדים לא היה אכפת מה ייקבע, כך שבית המשפט יקבע זאת עבורם" [ההדגשה שלי - א.ג]

17. סוגיה נוספת אשר הייתה כאמור במחלוקת בין הצדדים הינה סוגיית עלות פינויו של הדייר הנמצא בחלקה. לגרסת המשיב, במועד כריתת החוזה, קרי המועד בו הודיעו למשיב על זכיית הצעתו, הייתה הסכמה על כך שעלות פינוי הדייר מוטלת על המשיב עצמו. לשיטתו, רק לאחר שנתגלו לו מלוא העובדות ביחס לאותו דייר התגלעה המחלוקת ביחס לעלות הפינוי. המדובר בכך, שלמשיב נתגלה שלדייר זכות סירוב ראשונה מכוח הסכם פשרה שזכה לתוקף של פסק דין. מכל מקום, בפנינו חזר בא-כוח המשיב על הסכמת המשיב לשאת בעלויות הפינוי. מנגד טען בא-כוח המערערת, כי הצדדים מעולם לא הגיעו להסכמה בעניין עלויות הפינוי. לטעמי, גירסת המערערת עדיפה. ראשית, גירסת המשיב אינה נתמכת בטענות שהעלה בערכאה דלמטה. בהמרצת הפתיחה שהוגשה על-ידי המשיב טען הוא, כי החובה לשאת בעלויות הפינוי הוטלה על המערערת (ראו סעיף 12 להמרצת הפתיחה). רק במהלך הדיון בהליך הביע המשיב לראשונה את הסכמתו לתשלום עלויות הפינוי. גם בסיכומים שהוגשו מטעם המשיב בבית המשפט המחוזי לא ניתן למצוא תמיכה לגירסה כי לכתחילה סבר שהאחריות לפינוי הדייר מוטלת עליו. שנית, גירסת המשיב אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות. כך, במכתב ששלח בן יעקב מטעמו של המשיב ביום 31.7.03 נכתב כי הפינוי יהא באחריות המערערת. מדובר במכתב שנכתב לאחר שלמשיב נודע לראשונה על קיומו של הדייר ועובר לקבלת המידע בדבר הסכם הפשרה עם הדייר. בנוסף, כפי שניתן לראות מהטיוטות שהוחלפו בין הצדדים, לאורך כל הדרך היו הצדדים חלוקים בסוגיה זו. עוד יוער, כי בניגוד לטענת בא-כוח המשיב, שאלת הנשיאה בעלויות הפינוי אינה סוגיה שולית. ברי, כי לנשיאה בעלות הפינוי יש משמעות מהותית באשר למחיר הנכס ולמצער על מועדי ותנאי התשלום. לטעמי, חוסר ההסכמה המובהקת בסוגיה זו, לצד הבעת העמדה העקבית של המערערת כי עד שתגובש הסכמה סופית על כל תנאי החוזה לא ייווצר קשר חוזי מחייב, מלמדת כי בין הצדדים לא נקשר חוזה מחייב.

18. בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי ניתן להשלים את המחלוקת בשאלת פינוי הדייר באמצעות הצהרת בא-כוח המשיב שניתנה במסגרת ההליך. כזכור, הצהיר בא-כוח המשיב כי מרשו מוכן לשאת בעלויות הפינוי. בית המשפט קבע, למעשה, כי הסכמה זו הינה חלק מתנאי החוזה בין הצדדים. על פני הדברים, אין כל פסול בהיזקקות לעמדת הצדדים עצמם לצורך השלמה של החוזה. ברם, בנסיבות המקרה דנא, אינני סבור כי בית המשפט היה רשאי לעשות כן. כאמור, במועד הודעת הזכייה לא התקיימו התנאים לכריתתו של חוזה. שתי סוגיות עמדו אז במחלוקת בין הצדדים - תנאי התשלום ועלויות פינוי הדייר. כריתת חוזה אמורה להתבצע ברגע מסוים אחד. לא ניתן להשלים את הפרטים המהותיים בחוזה בשלבים ובמועדים שונים לאורך ציר הזמן. זאת בפרט, כאשר הסכמת המשיב ניתנה לאחר שבין הצדדים החל כבר הליך משפטי. אותו הליך נסוב, בין היתר, סביב הסוגייה של תשלום עלויות פינוי הדייר, אשר עמדה במחלוקת גם בטיוטה האחרונה שהוחלפה בין הצדדים. כלומר, ההסכמה שנתן אחד הצדדים במסגרת ההליך אינה יכולה ליישב בדיעבד את המחלוקת שהתעוררה בשאלה זו. זאת, גם בהתחשב בכך שהמערערת איננה מוכנה למכור את החלקה במועד זה.

19. שני טעמים נוספים מובילים לגישתי למסקנה זו. ראשית, לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הצעת המערערת למכור את הנכס למשיב בתנאי שיישא בעלויות פינוי הדייר עמדה בתוקפה במועד בו נוהל ההליך בין הצדדים. הדבר עומד בניגוד לסעיף 8(א) לחוק החוזים הקובע, כי ההצעה עומדת בתוקפה משך זמן סביר בלבד (ראו, פרידמן וכהן, בעמ' 254-252). בית המשפט המחוזי האריך למעשה את תקופת המשא ומתן בין הצדדים עד לרגע בו ניתנה הסכמת המשיב להצעה. בכך, יש כדי ליצור חוסר וודאות ביחס לשאלה האם נכרת חוזה. זאת, שכן מדובר בהארכת תוקף ההצעה לתקופה אותה לא ניתן לצפות מראש. שנית, עשויות להתעורר שאלות באשר למצב הזכויות במקרקעין בתקופת שבין ההודעה על סיום המשא ומתן לבין המועד בו ניתן פסק הדין. ניתן לתהות מה היה קורה אילו הייתה המערערת מוכרת בינתיים את הנכס לאדם אחר. לחלופין, במקרה בו שוויו של הנכס היה משתנה באופן משמעותי במהלך התקופה. בשולי הדברים אוסיף, כי אילו במועד הודעת הזכייה היו הצדדים מסכימים על מועדי ותנאי התשלום, ייתכן שהיה ניתן להשלים את המחלוקת בעניין פינוי הדייר. זאת, מכוח הוראת ברירת המחדל הקבועה בסעיף 18 לחוק המכר. לפי סעיף זה, מתחייב המוכר להעביר את הנכס לקונה כשהוא נקי מזכויות צד שלישי (ראו, מיגל דויטש דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון 128-118 (2008)). ואולם, מעבר לכך שהצדדים לא טענו לעניין זה, הרי שכאמור במועד מסירת הודעת הזכייה טרם הוסכמו מלוא הפרטים המהותיים בחוזה.

20. נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כי נסיבות העניין מאפשרות לעמוד על מועד בו נכרת חוזה בין הצדדים, אשר ממלא אחר כל הוראות הדין. לפיכך, יש לקבוע כי בין המערערת למשיב לא נכרת חוזה מחייב למכר המקרקעין. אציע איפוא לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את התובענה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

השופט נ' הנדל:

אני מסכים.

השופטת א' חיות:

1. כחברי השופט א' גרוניס אף אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.

לכאורה, התנהלות הצדדים עד לשלב שבו החלו חלופי הטיוטות ביניהם היה בה כדי ללמד על גמירת דעתם להתקשר בעסקה לאחר שפרטיה העיקריים קרי: מהות הנכס, סכום התמורה ונטל תשלום המיסים, סוכמו ביניהם ובצדק ציין בית המשפט המחוזי כי את דרישת הכתב ניתן לרצות גם אם המסמך הכתוב היוצר את ההתקשרות איננו מסמך אחד אלא אסופת מסמכים. העובדה כי המערערת פדתה את סכום המקדמה בסך השווה ל-80,000 דולר ארה"ב שצורף להצעתו של המשיב, תומכת לכאורה אף היא במסקנה כי נקשרה בין הצדדים דנן עסקה מחייבת למכירת המקרקעין. דא עקא, כבר נפסק כי "המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי כתיבת המסמך וכן את תוכן המסמך עצמו" (ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, פסקה 9 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (טרם פורסם, 18.7.2010) (להלן: עניין עדני)). ההתחקות אחר התקיימותה של גמירת דעת מצריכה אפוא בחינה של מכלול נסיבות העניין ובמקרה דנן נראה כי הנסיבות כולן, לרבות התנהלות הצדדים ותוכן הטיוטות שהוחלפו ביניהם, מובילים אל המסקנה שבמועד הקובע דהיינו במועד אשר בו ביקשה המערערת לסגת מן העסקה, טרם נקשר בין הצדדים הסכם מחייב.

2. הנתונים אשר הובילו אותי למסקנה זו עולים מחלופי הדברים ומחלופי הטיוטות בין הצדדים לאחר שהמשיב ואחיו קיבלו עליהם את נטל המיסים בעסקה במכתבם מיום 31.7.2003. במכתב מאותו היום שנשלח על ידי בא-כוח המשיב ואחיו, עו"ד בן-יעקב, אל עו"ד רז בא-כוחה של המערערת עולה לראשונה בכתובים סוגיית פינויו של הפולש המצוי במקרקעין וכך נאמר באותו מכתב: "בשיחתנו מסרת לי כי על המקרקעין מצוי דייר אשר מרשתך אוחזת בפסק-דין לפינויו וכי זה אכן יפונה באחריותה".

העברת נטל פינויו של הדייר אל המערערת יש בו משום סטיה מתנאי ההצעה המקורית אשר פורסמה כמכרז ובה נאמר "... על המציע לברר על אחריותו בכל הרשויות הנוגעות בדבר את כל הפרטים הנוגעים לנכס, כולל מצבו הפיזי, התכנוני והמשפטי, אפשרויות הניצול שלו, חיובי המיסים, האגרות וכל ההוצאות אשר יחולו בקשר אליו. אין הח"מ אחראי למצב הנכס, והוא ימכר כפי שהוא (as is)" [ההדגשה הוספה]. ככל שהמערערת היתה מאשרת את השינוי האמור בתנאים המקוריים שנכללו בהצעתה והיתה מקבלת עליה את נטל פינויו של הדייר, ניתן היה להתייחס לאמור במכתבו של עו"ד בן-יעקב כהצעה חדשה שקובלה על ידי המערערת. אולם בתשובתו של עו"ד רז מיום 10.8.2003 למכתב האמור צוין כי הוא מצרף "טיוטת הצעת הסכם לרכישת המקרקעין שבנדון", כי הצעה זו עצמה כפופה ומותנית להערותיהם של נציגי המערערת שטרם התייחסו אליה וכי האמור במכתב מיום 31.7.2003 כולל אי דיוקים שאליהם התייחס בשיחה בעל-פה שהתקיימה בין הפרקליטים. מכתבו זה של עו"ד רז והטיוטה אשר צורפה אליו הם אפוא מסמכים מהותיים בבואנו להתחקות אחר קיומה של גמירת דעת להתקשר בהסכם מחייב. והנה, המכתב מלמדנו כי הטיוטה שהועברה טעונה אישור של נציגי המערערת ועד שלא יתקבל אישור כזה אין היא משקפת סופית את הסכמת המערערת לתנאי העסקה המתגבשת. יתר על כן, נוסח הטיוטה מלמד אף הוא כי באותו שלב טרם הושגה בין הצדדים הסכמה מחייבת. ראשית, צוין במבוא לאותה טיוטה מפורשות כי "[ע]פ"י החלטת ועדת המכרזים של המוכרת, אושרה הצעתו של הקונה, [ו]בכפוף להגעת הצדדים להסכמה על תנאי הסכם זה הוא יוכל לרכוש את המקרקעין מהמוכרת". נוסחת קשר כזו שוללת מיני וביה מסקנה כאילו מדובר בחוזה פורמאלי הבא ללוות התקשרות מחייבת שסוכמה קודם עריכתו (ראו ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 281 287-288 (1979)). שנית, עולה מן הטיוטה הנ"ל כי בסוגיית פינויו של הדייר - אשר אין חולק כי היא סוגיה מרכזית ומהותית להתקשרות בעסקה - לא הושגה באותו שלב הסכמה בין הצדדים. עובדה זו עולה בבירור מסעיף 3 לטיוטה בו דרשה המערערת (בהתאמה להצעת המכרז המקורית ובניגוד גמור לעמדת המשיב במכתב בן-יעקב מיום 31.7.2003), כי המשיב הוא זה שיפעל לפינוי הדייר וכי יעשה כן על חשבונו.

בתשובה לטיוטה זו ובהמשך למגעים שקיימו באי-כוח הצדדים ביניהם לאחר קבלתה, העביר בא-כוח המשיב עו"ד בן-יעקב לעו"ד רז שתי טיוטות מטעם המשיב התומכות אף הן באותה מסקנה עצמה. בכל אחת מאותן הטיוטות אימץ עו"ד בן-יעקב את פסקת המבוא שצויינה בטיוטת המערערת ואותה ציטטנו לעיל, לפיה כפופה ההתקשרות המחייבת בין הצדדים בעסקת המכר להשגת הסכמה ביניהם "על תנאי הסכם זה". משמע, המשיב אשר ככל הנראה ייחס אף הוא משמעות רבה ליישוב אי ההסכמות בין הצדדים בכל הנוגע לפינוי הדייר, אימץ את נוסחת הקשר שכללה המערערת בטיוטה שהעבירה אליו והמשיך במשא-ומתן עימה על דרך של החלפת טיוטות עד להשגת הסכם מחייב. על המשמעות המכרעת שייחס המשיב לסוגית פינוי הדייר ניתן ללמוד מתוך הטיוטות שהעביר עו"ד בן-יעקב למערערת, כאמור. כך בטיוטה מיום 13.8.2003 ובטיוטה מיום 14.8.2003 (הטיוטה האחרונה), עמד עו"ד בן-יעקב על דרישתו כי המערערת תהא אחראית לפינויו של הדייר מן המקרקעין וכי תתחייב לגרום לפינויו בתוך תקופה שלא תעלה על שישה חודשים ממועד חתימת ההסכם (סעיף 3 לטיוטות).

3. הנה כי כן, בין הצדדים לא הושגה הסכמה בסוגיה מרכזית זו של פינוי הדייר. המשיב ביקש לסטות בעניין זה מן ההצעה המקורית לפיה הוא רוכש את המקרקעין "as is" תוך נטילת אחריות על בדיקת מצבם מכל הבחינות. לסטיה זו מן ההצעה המקורית לא ניתנה הסכמת המערערת. על כן, גם אם נתעלם מן האמור במבוא של הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים שם הותנתה ההתקשרות בעסקה בהשגת הסכמה לתנאי ההסכם הכתוב שלגביו הוחלפו הטיוטות, נראה כי במועד הקובע דהיינו במועד שבו נסוגה המערערת מן העסקה לא היתה בין הצדדים גמירת דעת לגבי ההתקשרות נוכח המחלוקת בסוגית פינוי הדייר. העובדה כי עו"ד בן-יעקב לא הוזמן לעדות מטעם המשיב פועל לחובת המשיב ומחזק מסקנה זו והעובדה כי במהלך הדיון בתביעה נתרצה המשיב ונכון היה בדיעבד ליטול אחריות על פינוי הדייר, אין בה כדי להועיל לו. ראוי להדגיש כי אין מדובר בחסר הניתן להשלמה על פי איזה מן המנגנונים הקבועים בסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 אלא במחלוקת גלויה ומפורשת הנשקפת מן הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 271-272 (חלק א, 1991)). לפיכך, אין בפנינו הסכם חסר אלא טיוטות אשר במועד הקובע, דהיינו במועד שבו נסוגה המערערת מן העסקה, לא נשתכללו לכלל הסכם מחייב.

4. מטעמים אלה אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי כי דין הערעור להתקבל וקביעתו של בית משפט קמא כאילו נקשר הסכם מכר מחייב בין הצדדים - דינה להתבטל.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.

ניתן היום, כ"ז בטבת התשע"ב (22.1.2012).


מעורבים
תובע: חברה קדישא גחש"א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל-אביב-יפו והמחוז
נתבע: דוד לוי
שופט :
עורכי דין: