ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא נגד איציק גולדפרב :

מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא

ע"י ב"כ עו"ד יואב קייסי

נ ג ד

איציק גולדפרב

ע"י ב"כ עו"ד גיא פלנטר

בית משפט השלום בכפר-סבא

כב' השופט מיכאל קרשן

פסק דין

נוכחים

ב"כ המאשימה - עו"ד קייסי

ב"כ הנאשם - עו"ד פלנטר

הנאשם

כמצוות המחוקק הריני מודיע בזה על זיכוי הנאשם, מחמת הספק, מביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

1. כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו ביצוע עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק).

2. לפי עובדות כתב האישום, הנאשם ומר יורם יזדן (להלן - המתלונן) מתגוררים בשכנות ברחוב נחל דליות בהוד השרון (להלן - הרחוב). ביום 22.9.2008, בשעה 18:30 או בסמוך, פרץ ויכוח בין הנאשם למתלונן ברחוב, במהלכו ניגש הנאשם לביתו, חזר אל הרחוב, עמד מספר מטרים מהמתלונן, שלף את נשקו האישי, כיוון אותו לעבר המתלונן ואמר לו "אני אגמור אותך עכשיו עם כדור בראש", ובהמשך "אני אתקע לך כדור בראש", וזאת בכוונה להפחידו או להקניטו.

3. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. לדבריו ילדי המתלונן שברו זכוכיות ליד ביתו של המתלונן, והמתלונן טאטא את שברי הזכוכיות לעבר חצרו של הנאשם. הנאשם שאל את המתלונן לפשר מעשיו וביקש ממנו לטאטא את שברי הזכוכיות בחזרה ולאסוף אותם, ואז החל המתלונן לקלל את הנאשם, ובשלב מסוים הרים שברי זכוכיות וזרק אותם לעבר הנאשם. הנאשם שמע כי המתלונן הולך להביא סכין על מנת לתקוף אותו, ואז נכנס לביתו, נטל את אקדחו בתוך נרתיק והצמידו לגופו, יצא לחצר ואמר למתלונן שהיה אותה עת חמוש בסכין "תיזהר, אני חמוש". הנאשם הוסיף וטען כי המתלונן איים עליו שאחיו יחסלו אותו.

4. במהלך ניהול ההוכחות התברר כי יריעת המחלוקת מצומצמת למדי, והיא מתמצית בשתי נקודות עיקריות: האם, כגרסת הנאשם, המתלונן איים על הנאשם בסכין ועל כן סר לביתו על מנת להצטייד באקדח; והאם, כגרסת המתלונן, שלף הנאשם את האקדח, כיוון אותו לעבר המתלונן ואיים עליו שיתקע לו כדור בראש.

5. המאשימה העידה מטעמה את המתלונן, אשתו אידה יזדן (להלן - אידה), בנו עמרי יזדן (להלן - עמרי), ושני שוטרים. הנאשם העיד להגנתו, וכן העידו אשת הנאשם שרית גולדפרב (להלן - שרית), ומומחה המדע הפורנזי מר אבנר רוזנגרטן (להלן - מומחה ההגנה).

דיון והכרעה

6. לאחר שמיעת כלל הראיות במשפט נותר בלבי ספק סביר בדבר אשמת הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

7. אין ספק כי ראשיתו של האירוע בפרובוקציה של המתלונן. המתלונן מצא שברי זכוכיות ברחוב ביציאה מחניית ביתו, וטאטא אותם לעבר הערוגה הצמודה לביתו של שכנו הנאשם - מקום בו המתלונן יודע היטב שהנאשם נוהג לחנות את רכבו (הגם שלטעמו של המתלונן מדובר בחנייה ציבורית).

בניגוד לנטען בכתב האישום, במהלך האירוע רק המתלונן היה ברחוב, ואילו הנאשם עמד בחצר ביתו שלו, מאחורי שער או חומה. מוסכם על הכול כי השניים התעמתו באופן הבא: הנאשם אמר למתלונן לקחת את הלכלוך, ובתגובה אמר לו המתלונן ביטוי מעליב הקשור למימדי גופו של הנאשם. הנאשם "לא נשאר חייב". הוא כינה את המתלונן בכינוי "הומו מתרומם". בשלב זה נפרדות הגרסאות. המתלונן טוען כי נטל את שברי הזכוכיות, סובב את גבו לנאשם וצעד לעבר ביתו, אך בעקבות צעקות אשתו של הנאשם הסתובב וראה את הנאשם מכוון אקדח לראשו. הנאשם טוען כי המתלונן איים עליו שיביא סכין, ולכן רץ לתוך ביתו, נטל את אקדחו שהיה בקומה השנייה, חזר למקום האירוע כאשר האקדח בכיסו, ואמר למתלונן שהוא חמוש. הן הנאשם הן המתלונן אף מאשרים כי לאור ההסלמה שחלה בשלב השני של האירוע, נשותיהם צעקו או משכו כל אחד מהם לכיוון ביתו.

8. במשפטו של הנאשם העידו שתי חטיבות של עדים: מן העבר האחד המתלונן, אשתו אידה ובנו עמרי; מן העבר השני הנאשם ואשתו שרית. כל אחת מחטיבות העדים היא קבוצה בעלת עניין מובהק בתוצאת המשפט. שני ראשי המשפחה היו בשלב מסוים חשודים בקשר עם האירוע המתואר בכתב האישום: זה באיום באמצעות אקדח וזה באיום באמצעות סכין. שתי המשפחות מסוכסכות ביניהן. זמן לא רב טרם האירוע מושא כתב האישום, התחולל בין הנאשם למתלונן עימות הקשור לילדי שתי המשפחות, בו הייתה מעורבת המשטרה אשר ערכה "סולחה" בין הצדדים (נ/16). המתלונן סבור כי הנאשם מזלזל בו על רקע עדתי (פרוטוקול, עמ' 13 שורות 30-29). התרשמתי בבירור כי כל קבוצת עדים נטתה להקטין ולגמד את חלקו באירוע של ראש הקבוצה (המתלונן מזה והנאשם מזה). אף אחד מעדי הראיה לאירוע לא אמר בבית המשפט להתרשמותי את מלוא האמת. ניתן לאתר קשיים אובייקטיביים בגרסה שמסרה כל חטיבת עדים, וכן סתירות (בדבריו של כל עד ובין עדותו לעדויות עדים אחרים השייכים לקבוצתו).

ועל כל אלה יש להוסיף כי במקרה דנן חדלה המשטרה מחדל של ממש בכך שלא עשתה די על מנת לזמן לחקירה ילד שלטענת המתלונן נכח בזירת ההתרחשות והיה עד ראיה אובייקטיבי לאירוע.

9. במצב דברים זה, לא אוכל לקבוע במידת ההוכחה הנדרשת בפלילים ממצאי עובדה ברורים בסוגיות השנויות במחלוקת, ומכאן מתבקש זיכוי הנאשם מחמת הספק.

10. אציג עתה את עיקר הקשיים, התמיהות והבעיות בהם נתקלתי בדרך לאימוץ גרסאות מי העדים שהעידו לפניי:

קבוצה א' - המתלונן, אשתו אידה ובנו עמרי

11. המתלונן העיד בבית המשפט כי בתגובה לבקשת הנאשם שייקח את שברי הזכוכיות מאזור ערוגת ביתו בחזרה לכיוון בית המתלונן, אמר לנאשם "תיכנס שמן, אתה צריך להרחיב משקופים אתה לא עובר". המתלונן היתמם וטען כי אינו רואה בכך עלבון (פרוטוקול, עמ' 10 שורות 29-28), אך אישר שלא התכוון להחמיא לנאשם (פרוטוקול, עמ' 11 שורה 1).

המתלונן אישר בעדותו כי חרה לו כאשר כינה אותו הנאשם בתגובה "הומו". לדבריו, "אם כל השכנים שלי שומעים שאני הומו זה בעיה. כל השכנים שמעו. יש לי ספק שהם חוששים היום שאני הומו" (פרוטוקול, עמ' 11 שורות 3-2). לאחר שב"כ הנאשם הציג לו את חוסר הסבירות בגרסתו שלפיה דווקא אחרי שכונה כך על ידי הנאשם החליט לנתק מגע, שינה המתלונן את טעמו וטען כי הכינוי לא הזיז לו כלל (פרוטוקול, עמ' 12 שורות 11-9). אינני מקבל את שינוי הגרסה של המתלונן וקובע כי הכינוי "הומו" בהחלט פגע בו.

הנה כי כן, לא זו בלבד שהמתלונן יצר פרובוקציה מכוונת בכך שטאטא שברי זכוכיות לכיוון הערוגה הסמוכה לבית הנאשם, לאחר שהנאשם ביקש ממנו לטאטא את הזכוכיות בחזרה, הסלים המתלונן את העימות כאשר עלב בנאשם, ככל הנראה בנקודה רגישה מבחינת האחרון. הנאשם, כפי שציינתי, "לא נותר חייב", ועלב במתלונן בחזרה בנקודה רגישה מאוד מבחינת המתלונן.

אין ספק כי המתלונן נפגע מאוד מדברי הנאשם, ועל רקע זה משונה בעיניי גרסתו כי דווקא לאחר ששמע את הכינוי "הומו מתרומם", החליט להיענות לבקשת הנאשם, אסף את שברי הזכוכיות ושם פעמיו בחזרה לביתו. הדבר פשוט לא מתקבל על הדעת. באותה מידה אין זה מתקבל על הדעת שדווקא לאחר שהנאשם "אמר את המילה האחרונה", והמתלונן נעתר לבקשת הנאשם, החליט הנאשם להכניס אקדח לזירה.

12. בחקירתו הנגדית בבית המשפט נשאל המתלונן האם הנאשם איים עליו לפני שנכנס לביתו, ותשובתו הייתה כדלקמן: "כן. אמר את זה חד משמעית, היה איום כמו, אני אראה לך מה זה, אני אגמור אותך, זו לא פעם ראשונה שהוא אמר את זה" (פרוטוקול, עמ' 18 שורות 11-10). דא עקא, שבשתי האמרות שמסר המתלונן במשטרה (נ/3 ו-נ/4) לא הזכיר המתלונן דבר איום שכזה טרם הסתובב בחזרה לעבר הנאשם.

13. הן המתלונן הן אידה אשתו העידו כי לא הזעיקו משטרה לאחר האירוע, אלא שמו פעמיהם לבדיקת קלונוסקופיה שהמתלונן אמור היה לעבור ונקבעה זמן רב מראש, ועד שחזרו מהבדיקה ותאמו הגעת המשטרה לביתם (כמעט שעתיים מאוחר יותר) נותרו ילדיהם בבית, למרות הפחד הרב שמא יפגע הנאשם גם בהם (עדות המתלונן, עמ' 23 שורה 26 - עמ' 24 שורה 27; עדותה של אידה, פרוטוקול עמ' 33 שורה 17 - עמ' 34 שורה 16; כן ראו האמור בת/2).

התנהגות המתלונן ואשתו אינה מתיישבת עם גרסתם בנוגע לאירוע. זוג הורים שראו במו עיניהם את השכן מכוון אקדח לראשו של המתלונן בנוכחות ילדיהם, אינם משאירים את הילדים בבית ונוסעים לבצע בדיקה לא דחופה, רק משום שתואמה זמן רב מראש, גם אם נכון הדבר שאשת הנאשם הרגיעה את אידה, כגרסת האחרונה, ואמרה לה שהיא יכולה להיות רגועה.

14. המתלונן מסר את גרסתו הראשונה בחקירה בביתו. בזמן מסירת הגרסה נכחו אשתו אידה ובנו עמרי בבית, ובהחלט יתכן ששמעו את השאלות ואת התשובות (עדות המתלונן, פרוטוקול עמ' 14 שורות 15-12; עדותה של אידה, פרוטוקול עמ' 34 שורות 28-17).

העובדה כי אמרת המתלונן נגבתה בנוכחות עדי ראיה, שיום למחרת מסרו גרסה במשטרה, מעלה חשש מובנה לתאום עדויות או אף השפעה בלתי מכוונת על גרסותיהם של אידה ועמרי. חשש כזה מתקיים בכל מקרה כאשר מדובר בעדים שהם בני משפחה המתגוררים תחת אותה קורת גג, ואני נוטה להסכים עם ב"כ הנאשם הטוען כי עקבות לתאום גרסאות ניתן למצוא בדברי עמרי בעדותו הראשית כי יכול להיות שהנאשם התבלבל וחשב שהמטאטא בידיו של המתלונן הוא סכין (פרוטוקול, עמ' 38 שורה 11) - דברים התואמים בדיוק מחשיד את גרסת אביו, גם כן בחקירה הראשית (פרוטוקול, עמ' 7 שורה 18).

15. המתלונן העיד כי בשני שלבי האירוע - הן בשלב בו התעמת עם הנאשם הן בשלב בו הנאשם כיוון אליו אקדח - עמד הנאשם מאחורי שער ביתו. הנאשם גרס כי בשני השלבים עמד מאחורי גדר ביתו ולא מאחורי השער. והנה, בעוד בנו של המתלונן, עמרי, העיד כי הנאשם עמד במקום עליו הצביע אביו, העידה אידה כי הנאשם עמד במקום בו אמר שעמד. קיימת אפוא סתירה בין עדות המתלונן לעדותה של אידה בעניין זה. לסתירה זו יש חשיבות שכן במקום בו הנאשם עמד לגרסתו שלו, הנתמכת בגרסתה של אידה, נטועים שיחים. גם אם בזמן האירוע היו שיחים אלה נמוכים מגובהם בתמונות שהגיש הנאשם, מסופקני אם הנאשם אמנם יכול היה לכוון אקדח לעבר ראשו של המתלונן מבין אותם שיחים (להבדיל מיכולתו הפשוטה לכוון אקדח מבין סורגי השער).

16. בנו של המתלונן, עמרי, העיד כי נכח בשלב השני של האירוע, אך לדבריו בשלב זה היה המתלונן בתוך חניית ביתו (פרוטוקול עמ' 39 שורה 14, סימון האות Aעל גבי נ/12). גרסה זו סותרת את עדויות המתלונן ואידה, הגורסים כי המתלונן היה אותה עת ברחוב (פרוטוקול עמ' 19 שורות 5-4, סימון האות Aעל גבי נ/5; עמ' 27 שורות 15-14, סימון האות Aעל גבי נ/8).

גם לגבי מקומו של הילד עמרי נתגלו סתירות. בעוד שהמתלונן טען כי עמרי עמד לידו (פרוטוקול עמ' 19 שורות 18-17, סימון האות Eעל גבי נ/5), ואידה טענה כי הגיע מן הצד השמאלי של ביתה (פרוטוקול עמ' 27 שורות 31-30, סימון האות Eעל גבי נ/8), עמרי דווקא טען כי נעמד לפני אביו (שלשיטתו היה בחניית הבית), בינו לבין הנאשם (פרוטוקול עמ' 38 שורה 19, סימון האות Eעל גבי נ/12).

קבוצה ב' - הנאשם ואשתו שרית

17. אקדים ואומר, התנהגותו של הנאשם על דוכן העדים פגמה במהימנות גרסתו. הנאשם השתהה בתשובותיו. הוא העיד באופן מכני ביותר, ואף כי התכחש לכך (פרוטוקול, עמ' 74 שורות 10-9) - ניכר כי שינן את גרסתו. במהלך עדותו הראשית, הרבה הנאשם לעשות שימוש במלים כתובות שלא נהוג להגות על-פה (למשל השימוש התכוף שעשה הנאשם במילה "וזה" בהתייחסו למתלונן - עמ' 51 שורה 31, עמ' 52 שורה 2, עמ' 53 שורה 18 ועוד ועוד; או השימוש במילה "לציין" - עמ' 53 שורה 30, עמ' 54 שורה 15), ואף עניין זה תרם להתרשמות כי שינן בדייקנות את גרסתו הכתובה. שקלתי את טענת ב"כ הנאשם בסיכומיו, כי התנהגות זו של הנאשם משקפת את העובדה שזו לו הפעם הראשונה על דוכן העדים, וכי "כך הוא מדבר" ברצותו לדייק בפרטים, אך הדבר לא שינה מהתרשמותי השלילית מעדותו.

18. כבר בחקירתו במשטרה (ת/1) טען הנאשם כי הצטייד באקדח משום ששמע את המתלונן אומר לאשתו שהוא הולך להביא סכין, ולאחר מכן ראה את המתלונן רץ החוצה עם סכין. הנאשם חזר על גרסה זו בעדותו בבית המשפט, והמתלונן (וכן אשתו ובנו) מכחיש את הדבר נמרצות.

טעם רב מצאתי בדברי ב"כ המאשימה אשר טען בסיכומיו כי גרסתו הבסיסית של הנאשם אינה עומדת במבחן ההיגיון. לא ברור מדוע נדרש המתלונן להביא סכין לזירת העימות (המילולי עד אותו שלב) בינו לבין הנאשם. המתלונן אחז בידו יאה ובו שברי זכוכית וכן מטאטא, ובהתחשב במקום בו עמד הנאשם - מאחורי גדר ביתו, כאשר השער סגור - קשה לראות כיצד סכין מטבח קצרה תשרת טוב יותר מהחפצים שהיו בידו את מטרתו הנחזית של המתלונן, בין אם המטרה הייתה לתקוף באמצעותה את הנאשם ובין אם להפחידו בלבד.

19. אין מחלוקת כי הנאשם ואשתו לא התקשרו למשטרה, לא במהלך האירוע ולא אחריו. אמנם הוכח כי באירוע קודם בין הנאשם למתלונן נערך מעין "גישור" בחסות המשטרה, ובסופו של דבר לא הוגשה תלונה (נ/16), אך איני רואה בכך סיבה מספקת לא לערב את המשטרה כבר בשלב שהמתלונן - לטענת הנאשם - איים עליו בסכין. בוודאי שאין זה הגיוני, שלאחר האירוע בו הנאשם מודה שנאלץ לעשות שימוש באקדח, לא מצאו בני הזוג גולדפרב את הפנאי ליידע את המשטרה. האירוע בו עסקינן חמור לכל הדעות עשרות מונים מן העימות הקודם בין המשפחות, והדעת נותנת כי הנאשם ואשתו לא יצרו ביוזמתם קשר עם המשטרה מן הטעם הפשוט שהנאשם ידע כי התנהגותו לא הייתה כשורה. אף לא מצאתי לקבל את גרסת הנאשם ואשתו כי לא פנו למשטרה משום שחששו שהדבר יסלים את הסכסוך. לכל הדעות, במהלך האירוע הנוכחי הסכסוך כבר הוסלם במידה מספקת.

20. הנאשם ואשתו שרית העידו שהנאשם ביקש מהשוטר שעיכב אותו שייגש לבית המתלונן ויתפוס את הסכין. לדברי הנאשם, השוטר יצא מביתו, חזר לאחר מספר דקות ואמר שאין מה לעשות בנושא הסכין. השוטר בו עסקינן, רס"ר תומר אשכול, העיד מטעם התביעה. דו"ח העיכוב שרשם הוגש (ת/3), וכך גם דו"ח פעולה (ת/2). בחקירתו הנגדית נשאל השוטר האם הנאשם אמר לו לתפוס את הסכין של המתלונן, ותשובתו הייתה שמה שרשום בדו"ח הפעולה ממצה את מה שהיה באירוע, וכיוון שלא רשום שם ניסיון לתפיסת סכין - הדבר לא אירע (פרוטוקול, עמ' 49 שורות 5-1).

לא מצאתי סיבה לא לתת אמון מלא בדברי השוטר תומר אשכול, ומנגד קשה להלום את עדויות הנאשם ושרית בעניין זה, בהתחשב בכך שאין זכר לעניין בקשת הנאשם לתפוס את הסכין בהודעת הנאשם ת/1, שנגבתה שעתיים מאוחר יותר בתחנה. ניסיונו של הנאשם להיחלץ מן המשמעות שיש לייחס לאי התייחסותו לעניין בהודעתו ת/1 בדרך של הטלת דופי בחוקרת אורית פלד נדון לכישלון. טענת הנאשם, כי במהלך החקירה הזכיר את נושא אי תפיסת הסכין, והחוקרת פלד קראה לחוקר אשכול ושאלה אותו לפשר הדבר בנוכחות הנאשם, כלל לא הוצגה בחקירה שכנגד למי מהשוטרים הנזכרים, ואני קובע כי אין בה ממש.

21. גרסת הנאשם בעדות כי ראה את המתלונן רץ למטבח ביתו, פותח מגירה ומוציא משם חפץ שנראה כמו סכין, אף היא לא הוזכרה באמרתו ת/1. טענת הנאשם כי למיטב זיכרונו אמר את הדברים לחוקרת אורית פלד ואין הוא יודע מדוע לא רשמה אותם, לא הוכחה, שכן החוקרת כלל לא נשאלה על כך בחקירתה בבית המשפט. המדובר, אפוא, בגרסה כבושה של הנאשם, וכל התמונות שהגיש בא כוחו לעניין יכולתו של הנאשם לראות את מטבחו של המתלונן מחלון ביתו שלו, לא שכנעוני כי הוצג הסבר סביר לכבישת הגרסה.

22. ב"כ המאשימה טען בסיכומיו כי התנהגותה של שרית אינה עולה בקנה אחד עם גרסת בעלה הנאשם. אלמלא שלף הנאשם את אקדחו ואיים באמצעותו על המתלונן, הקשה התובע, מדוע נדרשה שרית לקפוץ על בעלה, להוריד לו את היד ולהשיגו לאחור?

אף שיש לכאורה טעם בטענה זו, החלטתי בסופו של דבר לא לייחס לה משקל רב. אמנם הנאשם ושרית אישרו בעדותם כי שרית משכה את הנאשם ביד לכיוון ביתם, אך לא יותר מזה. השניים לא אישרו את טענת בני משפחת יזדן כי שרית "קפצה" על הנאשם, ובוודאי שלא אישרו כי הורידה לו את היד, כטענת המתלונן (שכלל לא נתמכה בגרסת אשתו אידה). אמנם גרסתה של שרית בעניין זה בעדות סותרת דברים שאמרה בהודעתה ת/9, אולם לאחר שהוכח כי יומיים לפני אותה חקירה הפילה העדה את וולדה (נ/22), השתכנעתי כי אין לייחס לאמור באמרתה כל משקל.

23. הצדדים התנצחו ביניהם ארוכות בנוגע לחוות דעת מומחה ההגנה (נ/20), העוסקת בתועלת האפשרית של עריכת בדיקת פרופרינט על ידי המשטרה במסגרת חקירתה את האירוע. לאחר שמיעת כלל הראיות במשפט באתי לכלל מסקנה כי התוספת של חוות דעת זו (וכן עדות מומחה ההגנה) להכרעה השיפוטית הייתה שולית ביותר.

בחוות דעתו ובעדותו טען מומחה ההגנה כי לוּ הייתה המשטרה עורכת בדיקת פרופרינט לידי הנאשם זמן קצר לאחר האירוע, ניתן היה להכריע בין גרסת המתלונן כי הנאשם אחז באקדח וכיוונו לעברו, לבין גרסת הנאשם כי אחז בנשק כשהוא בתוך הנרתיק. להוכחת טענתו, ערך מומחה ההגנה ניסוי שהראה כי יש הבדל בין התוצאה הכימית המתקבלת על גבי ידו של הנאשם במקרה בו האקדח הוחזק מחוץ לנרתיק, לעומת מקרה בו הוחזק כשהוא בתוך הנרתיק.

דא עקא, שהנחת הבסיס ממנה יצא מומחה ההגנה בחוות דעתו אינה מתקיימת במקרה זה. קשת האפשרויות בנוגע להחזקת האקדח על ידי הנאשם במהלך האירוע אינה מתמצה בהבחנה הבינארית של המומחה. המתלונן ואידה שתארו את הנאשם אוחז באקדח לא שללו את האפשרות שהאקדח היה בתוך נרתיק, והמתלונן אף הסביר כי מבחינתו "שליפה" היא תנועה של הרמת האקדח (פרוטוקול, עמ' 11 שורות 32-31). אמנם עמרי טען שראה את הנאשם שולף את אקדחו מתוך הנרתיק, אך בעניין זה עדותו היא עדות יחידה. זאת ועוד, איש מעדי התביעה לא טען כי ראה את הנאשם הניח את אצבעו על שמורת ההדק, ומכאן עולה כי התגובה הכימית שהייתה מתקבלת על עור ידו לא בהכרח הייתה משתנה כפועל יוצא בלעדי של אחיזת האקדח בתוך או מחוץ לנרתיק.

אשר על כן, לא ראיתי לנכון לייחס משקל לחוות דעת מומחה ההגנה.

אי איתור עד הראיה האובייקטיבי היחיד לאירוע

24. לגרסת המתלונן, אשתו אידה ובנו עמרי, בזמן האירוע נכח ברחוב בין בית הנאשם לבית המתלונן, ילד נוסף.

25. הטענה בדבר קיומו של עד ראיה נוסף לאירוע עלתה לראשונה בחקירתו השנייה של המתלונן במשטרה, מספר שעות לאחר האירוע (נ/4). המתלונן נשאל האם היו עדים במקום והשיב כדלקמן: "אשתי אידה הייתה במקום ויכולה להעיד על כך שהוא איים עליי באקדח שלוף כולל ילדיי שאחד מהם הוא בן 13 בשם עומרי ואני מוכן ומסכים שהוא ימסור עדות על כך, כמו כן היה ילד נוסף בשכונה בן 10 שברח מהמקום כאשר ראה את האקדח שלוף ואני לא יודע את פרטיו. אם אצליח לאתר אותו אמסור את פרטיו" (שורות 21-19).

בהודעתה של אידה, שנגבתה יומיים לאחר האירוע (נ/10), מסרה העדה כי בנה עמרי, שהיה מבוהל ומפוחד, הגיע למקום האירוע יחד עם חבר, והיא מיהרה להכניסו הביתה. מאוחר יותר הבינה העדה שהחבר שהגיע איתו נבהל מהנשק וברח (שורות 10-9).

26. המתלונן לא מסר למשטרה את פרטי הילד שהזכיר בהודעתו השנייה, ואף שהמשטרה ידעה מהודעתה של אידה כי הילד הוא ככל הנראה חבר של בנם של בני הזוג, לא מצאה המשטרה לנכון לנסות ולאתר בעצמה את אותו ילד.

27. בעדותו של עמרי בבית המשפט הובהר כי הילד בו עסקינן שמו עומר, שלומד איתו כבר שלוש שנים, הוא בבחינת "בן בית" בבית משפחתו, ואביו המתלונן מכיר אותו (פרוטוקול, עמ' 40 שורות 31-25). גם אידה העידה שהמתלונן מכיר את הילד בו עסקינן, שהיה אצלם הרבה פעמים בבית (פרוטוקול, עמ' 28 שורות 6-3). בניגוד לאמור, טען הנאשם בבית המשפט כי הוא לא חושב שהילד חבר של עמרי, כי הוא לא יודע איך קוראים לילד, והסיבה שלא התאמץ לאתרו היא שלא היה לו עניין לערב עוד ילדים בפרשה (פרוטוקול, עמ' 16 שורה 6 - עמ' 17 שורה 9).

28. אינני סבור שיש להרחיק לכת עד כדי קביעה לפיה המתלונן "שיבש הליכי משפט", כטענת ב"כ הנאשם, בכך שלא הסגיר את שמו של הילד למשטרה, אך בוודאי שמדובר במחדל חקירתי מן המעלה הראשונה.

29. "בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת" (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2006), פסקה ז' לפסק הדין).

במקרים בהם מתעוררים מחדלים בחקירת המשטרה יש לבחון האם מחדלים אלה כה חמורים עד כי מעוררים הם את החשש כי קופחה הגנתו של הנאשם, אשר נתקשה בעטיים להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו. העדרה של ראיה עקב חקירה רשלנית או לא ממצה של המשטרה ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ועשוי הוא להטיל בו ספק סביר. כל מקרה ונסיבותיו.

30. במקרה דנן, מחדלה של המשטרה לאתר ולחקור את עד הראיה האובייקטיבי היחיד לאירוע בו ניצבות האחת מול רעותה שתי חטיבות עדים מעוניינות, גרם ללא ספק נזק להגנת הנאשם, וברי כי יש לזקוף מחדל משמעותי זה לחובת המאשימה.

סיכום

31. ויכוח על דבר של מה בכך בין המתלונן לנאשם התדרדר במהרה לחילופי עלבונות. המתלונן הוא שיזם את העימות עם הנאשם והוא גם היה הראשון שדרדר את הויכוח לחילופי גידופים ועלבונות. בשלב מסוים הצטייד הנאשם באקדח והביאו לזירת העימות. שתי חטיבות העדים שהעידו לפניי לא סיפרו בבית המשפט את כל האמת אודות האירוע. עד ראיה אובייקטיבי לא אותר ולא הובא לעדות. כתוצאה מכך אין לדעת האם אחז הנאשם את האקדח בידו וכיוונו לעבר המתלונן, ואין לשלול כי האקדח הובא לזירה על ידי הנאשם לאחר שהמתלונן הצטייד בפועל, או התכוון להצטייד, בסכין (או שכך לפחות סבר הנאשם).

32. כיוון שנתעורר ספק סביר בתשתית העובדתית שהציגה המאשימה, ומשום שגרסת הנאשם אינה מותירה מקום להרשעתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, יזוכה הנאשם מחמת הספק.

לאחר סיום

33. בטרם סיום, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לסוגיית העלאת בדיקת פוליגרף שנערכה לנאשם במהלך הדיון.

34. במהלך חקירת הנאשם שתי וערב בידי התובע, הציג ב"כ המאשימה לנאשם שאלה בזו הלשון: "אם לא שלפת ולא כיוונת את הנשק השלוף לעבר המתלונן, כיצד זה יצאת דובר שקר בבדיקת פוליגרף?". ב"כ הנאשם הביע מיד התנגדות לשאלה מטעמי חוסר קבילות, וב"כ המאשימה התעקש לשמוע את תשובת הנאשם. בהחלטה מנומקת בקצרה קיבלתי את התנגדות ב"כ הנאשם ופסלתי את שאלת התובע (עמ' 71 לפרוטוקול). לאחר מתן ההחלטה הצהיר ב"כ הנאשם כי לא יבקש לפסול את מותב בית המשפט מלישב בדין (פרוטוקול, עמ' 72 שורות 10-6). הנאשם לא השיב על השאלה והמשפט נמשך כסדר.

35. בשלב הסיכומים שבו הצדדים לטעון בנושא הפוליגרף. ב"כ הנאשם טען כי טעותה של התביעה חריפה במיוחד בהתחשב בטיבה של ההכרעה הצפויה של בית המשפט במהימנות העדים. לדברי הסנגור, ב"כ המאשימה "זיהם" את ההליך הפלילי, והדבר עולה כדי התנהגות שערורייתית מן הסוג שמצדיק הגנה מן הצדק. ב"כ המאשימה השיב לטענות אלה, בחוזרו על עמדתו לפיה רשאי היה להציג לנאשם כי נמצא דובר שקר בבדיקת פוליגרף (עמ' 107 לפרוטוקול).

36. מאחר שב"כ המאשימה החזיק בעמדתו, איני רואה מנוס מלחזור על המובן מאליו: תוצאות הבדיקות שנערכו לאדם באמצעות מכשיר הפוליגרף אינן קבילות כראיה במשפטים פליליים [ראו פסק דינו המנחה של בית המשפט העליון בסוגיה בה עסקינן - ע"פ 993/93 יורם אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 494 (1993); להלן - פסק דין אבוטבול]. בפסק דין אבוטבול נקבע אף מעבר לכך, כי אסור להביא לידיעת בית המשפט במשפט פלילי, בין במישרין ובין בעקיפין, שנאשם או עד סירבו להיבדק במכשיר הפוליגרף.

כאשר ראיה אינה קבילה במשפט, ואין שום פוטנציאל להכשיר את קבילותה ובוודאי כאשר עצם קיומה של הראיה עלול להטות את שיקול דעתו של היושב בדין, ברור ומובן כי הצדדים למשפט אינם רשאים להביא לפני בית המשפט התייחסות עקיפה, ממנה ילמד בית המשפט על תוכנה של הראיה הפסולה.

חוששני כי ב"כ המאשימה נתפס לכלל טעות בגוזרו גזירה שווה בין השאלה שהציג לנאשם כאן, לבין זכותו של צד למשפט להטיח בכל עד גרסה עובדתית שמסר עד אחר (אף אם עד זה אינו עד במשפט). כאשר צד למשפט מטיח בעד גרסה עובדתית שיש לה יסוד בחומר, יהיה משקל לתשובת העד לשאלה. ברור כי אם יכחיש העד את הגרסה שהוצגה לו, אזי בהעדר עדות קבילה אודות אותה גרסה, לא יוכל בית המשפט להסתמך עליה לצורך קביעת ממצא, והחשש מפני הטיית דעתו של השופט המקצועי משום שנחשף לגרסה נטולת גוף ופנים אינו רב. לעומת זה, הבאת מידע בנוגע לתוצאת בדיקת פוליגרף (וכפי שראינו אף בנוגע לסירובו של עד לעבור בדיקה כאמור), בדרך של הצגת שאלה לעד או לנאשם, לא נועדה לשם קבלת תשובה. השואל אינו שואל אלא מניח בפני העד או הנאשם עובדה מוגמרת. מעצם טבעה נועדה שאלה שכזו להשפיע על המותב היושב בדין, שכן אחרת מה טעם יש בהצגתה?

חשוב לציין כי בפסק דין אבוטבול עצמו נחשף בית המשפט המחוזי באופן עקיף לכך שמתלוננת על אינוס נבדקה במכונת אמת ויצאה ממנה בהצלחה, כדוברת אמת. כל הצדדים לערעור, לרבות המדינה, הסכימו לא רק לכך שתוצאות בדיקת הפוליגרף של המתלוננת באותו עניין הייתה בלתי קבילה, אלא שלא צריך היה להשמיען לפני השופט (שם, עמ' 492). אמנם פסק דין אבוטבול נהפך בדיון נוסף בנוגע לתוצאת החשיפה של בית משפט לחומר הלא קביל, אך גם נקודת המוצא לדיון הנוסף בפסק דין אבוטבול הייתה כי אסור להשמיע באוזני בית המשפט ראיה על תוצאת בדיקת פוליגרף [דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1, 7 (1996)].

37. בענייננו ברור כשמש כי לא תשובת הנאשם לשאלה מדוע יצא דובר שקר בפוליגרף היא שעניינה את התובע, אלא עצם הבאת המידע בדבר תוצאת הבדיקה לפני בית המשפט, ועל כך יש להצטער. תמים דעים אני עם ב"כ הנאשם כי בהבאת מידע כזה במשפט פלילי שעתיד להיות מוכרע על יסוד קביעות מהימנות, בעייתית במיוחד (הלכת אבוטבול, שם, עמ' 504).

עם זאת, בניגוד לב"כ הנאשם, לא התרשמתי כי פעולת ב"כ המאשימה בעניין זה נעשתה בזדון ובכוונת מכוון, אלא טעות משפטית עמדה ביסודה. רק כיוון שהטעות היא יסודית ראיתי לנכון להתייחס לדברים באופן שימנע - כך יש לקוות - טעויות דומות בעתיד.

38. נוכח התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי מקום לברר את טענת ההגנה כי התנהגות המאשימה מקימה לנאשם "הגנה מן הצדק", וניתן להותיר סוגיה זו לעת מצוא.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, במעמד הנוכחים.


מעורבים
תובע: מ.י. שלוחת תביעות כפר סבא
נתבע: איציק גולדפרב
שופט :
עורכי דין: