ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברהם לוי נגד מאיר פניג'ל :

אברהם לוי

ע"י ב"כ עו"ד נ. אבולוף ואח'

נ ג ד

1. מאיר פניג'ל

2. מגדל חב' לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד עזרא בריק ואח'

3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי ת.ד. - עניינה הסתיים

בית משפט השלום בירושלים

כב' סגנית הנשיאה עירית כהן

פסק דין

1. התובע נפצע בתאונת דרכים שאירעה ביום 28.10.03.

2. הנתבע 1 נהג ברכב במועד התאונה.

3. הנתבעת 2 ביטחה במועד התאונה את השימוש ברכב.

4. לטענת הנתבעת 2 השימוש של הנתבע 1 ברכב אינו מכוסה שכן במועד התאונה הוא לא החזיק רישיון נהיגה כנדרש.

5. התביעה הוגשה במקור גם כנגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, אולם על פי בקשת התובע ובהסכמת קרנית נדחתה ביום 17.6.10 התביעה נגד קרנית ללא צו להוצאות.

6. אין מחלוקת כי במועד התאונה לא החזיק הנתבע 1 ברישיון נהיגה ישראלי, שכן רישיונו פקע עוד בשנת 1987.

מהראיות עולה כי במועד התאונה החזיק הנתבע 1 ברישיון נהיגה אמריקאי.

המחלוקת בין הצדדים היא האם ברישיון הנהיגה האמריקאי היה כדי להתיר לנתבע 1 לנהוג בישראל.

7. הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה. עם זאת הוא נתן עדות מטעם התובע.

הרישיון הזר

8. לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח כי במועד התאונה היה לנתבע 1 רישיון זר בתוקף.

9. הנתבע 1 העיד כי במועד התאונה הוא נהג עם רישיון הנהיגה האמריקאי אשר הונפק ביום 15.5.01 והיה בתוקף עד ליום 23.9.08 (סעיף 9 לתצהיר). לתצהיר הנתבע 1 צורף צילום של רישיון הנהיגה האמריקאי ממנו אכן עולה כי הוא היה בתוקף עד ליום 23.9.08.

10. התובע עמד, אפוא, בנטל ההוכחה בכל הקשור לרישיון הנהיגה הזר של הנתבע 1.

תקנות התעבורה הרלבנטיות לדיון

11. תקנות התעבורה הרלבנטיות לענייננו הן תקנה 567 ותקנה 567א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

12. על פי תקנה 567:

"מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה:

... שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר".

על פי תקנה 567א':

"עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל..."

13. לטענת התובע, התקנה הרלבנטית לענייננו היא תקנה 567 ולא תקנה 567א'. לטענתו, כניסתו האחרונה של הנתבע לישראל, לפני מועד התאונה, הייתה ביום 3.8.03, קצת פחות משלושה חודשים לפני התאונה, ויחד עם הטענה לגבי תושבותו ואזרחותו של הנתבע 1 בארה"ב ומרכז חייו שם, ברור כי הוא עומד בתנאי תקנה 567 ויש להחילה עליו.

עוד לטענת התובע, תקנה 567א' אינה חלה על המקרה שכן היא חלה רק במקרים בהם הנהג שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל.

14. לטענת הנתבעת חלה על המקרה תקנה 567א' שכן מרכז חייו של הנתבע 1 במועד התאונה היה בישראל.

15. מהפסיקה עולה כי תקנה 567 חלה על מי שאינו תושב ישראל ומגיע לישראל לתקופה ארעית, בין אם הוא תייר, תושב חוץ או אזרח ישראלי. תקנה 567א' חלה על מי שהגיע לישראל מתוך מטרה להפוך את ישראל למרכז חייו ולהשתקע בה. תקנה 567א' חלה הן על עולים חדשים והן על תושבים חוזרים ואזרחים ישראלים. על פי תקנה זו, פרק הזמן להמרת רישיון הנהיגה הזר ברישיון ישראלי הוא שנה מיום הכניסה לישראל (בר"ע (מחוזי חי') 1003/06 אליהו חברה לבטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם במאגרים, 20.5.07)).

16. על מנת לקבוע אילו מהתקנות חלה, יש לקבוע מה היה מעמדו של הנתבע 1 בישראל במועד התאונה.

מעמדו של הנתבע 1 בישראל

17. לטענת התובע, הנתבע העתיק את מרכז חייו חזרה לישראל רק בשנת 2004, לאחר התאונה נשוא התביעה. לטענתו, הנתבע אמנם רכש וניהל עסק בישראל, אולם משך כל אותה תקופה המשיך להחזיק ולהפעיל חברות בארה"ב. עוד לטענתו, גם על פי מבחן מירב הזיקות עולה כי הנתבע 1 היה תושב חוץ בעת התאונה.

18. לטענת הנתבעת, במועד התאונה היה מרכז חייו של הנתבע 1 בארץ ולכן הוא חייב היה ברישיון נהיגה ישראלי. לטענתה, הנתבע 1 ידע היטב כי עליו להחזיק ברישיון נהיגה ישראלי וכי אין די ברישיון הנהיגה האמריקאי שלו, והדבר עולה מגיליון הרשעות התעבורה שלו, אשר הוגש לבית המשפט.

19. הנתבע 1 הצהיר כי החל משנת 1982 מרכז חייו, משפחתו ועסקיו היו בארה"ב, והוא ביקר בישראל לעתים תכופות (סעיף 4 לתצהיר).

בסוף שנת 2001 הוא הגיע לישראל לצורך ניהול קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, אשר נרכשה על ידו ביחס עם שותפיו לעסקים (סעיף 8 לתצהיר).

כל זמן שהותו בארץ, באותה תקופה, הוא נהג עם רישיון הנהיגה האמריקאי אשר הונפק ביום 15.5.01 והיה בתוקף עד ליום 23.9.08 (סעיף 9 לתצהיר).

הנתבע 1 הצהיר עוד כי כאשר הוא שכר רכבים ביקשו ממנו להציג רישיון נהיגה בתוקף והוא הציג את הרישיון האמריקאי (סעיף 10 לתצהיר). גם כאשר עצרו אותו שוטרים לביקורת, הוא הציג את הרישיון האמריקאי ולא העירו לו על כך (סעיף 11 לתצהיר).

20. לשאלה היכן היה מרכז חייו בשנת 2003 השיב הנתבע 1:

"אני עד 20.9.01 הגעתי לשבוע, והייתי חי בארה"ב עם שלושת ילדיי ואשתי, ועוד ילד לא במסגרת הנישואין בארה"ב. באתי בספטמבר אחרי בקשה של ראש עיריית ירושלים אז, לבוא להציל את בית"ר ירושלים, אז באתי, וחיי היו בין ישראל לארה"ב. היו לי שם 15 או 17 חנויות עם הבן שלי ז"ל, והייתי שותף בעוד 70 חנויות, כמובן שמרכז החיים שלי היה שם. אבל כתוצאה ממה שבאתי וקניתי פה, והצטרכתי להשקיע פה, אז הייתי נוסע וחוזר, כי היה לי שם חנויות, אשתי נשארה שם" (עמוד 6 לפרוטוקול).

לשאלה האם ניתן לומר שהוא חזר לגור בארץ בספטמבר 2001, השיב הנתבע 1: "היה לי בית בארה"ב. אשתי גרה בארה"ב. אני גרתי באותה תקופה בארץ בדירה של בני ז"ל במלחה והבית שלי באבו-טור היה מושכר, זאת אומרת שזה היה משהו ארעי" (עמוד 11 לפרוטוקול).

לשאלה האם הוא עבר לגור בדירה כאשר הוא הגיע לישראל השיב הנתבע 1: "להשתמש. היום אני גר בה, לפני כן רק השתמשתי" (עמוד 11 לפרוטוקול).

לשאלה מה שונה היום מאז, הוא השיב: "היום אני גר בישראל ואז גרתי בארה"ב" (עמוד 11 לפרוטוקול).

21. ביום 16.11.03, כשלושה שבועות לאחר התאונה, נחקר הנתבע 1 במשטרה. ההודעה הוגשה וסומנה נ/1.

לשאלה מדוע אין לו רישיון נהיגה ישראלי, השיב הנתבע 1:

"יש ברשותי רשיון נהיגה אמריקאי מכיוון שגרתי שם 25 שנה. חזרתי לארץ לפני כשנה וחצי, ומאז אני לא מצליח לסדר את העניין. משרד הרישוי בשביתה ועקב הפסילה שקיבלתי שבוטלה לא ניתן להארכה לכן לא הצלחתי לקבל רשיון נהיגה" (שורות 32 - 36 להודעה).

22. הנתבע 1 הודה בעובדות כתב האישום והורשע. בסעיף 6 לעובדות כתב האישום (נ/3) נכתב כי הנתבע 1 נהג ברכב כשרישיון הנהיגה שלו פקע בשנת 87'. גם מפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי (נ/2) עולה כי טענת המאשימה הייתה שהנתבע 1 חייב ברישיון נהיגה ישראלי.

23. כאשר התבקש הנתבע להתייחס לאמור בהודעה שמסר במשטרה השיב: "לא יכול להיות, כי אני חזרתי בסוף ספטמבר, אולי שנה" (עמוד 11 לפרוטוקול).

לשאלה מדוע אמר זאת במשטרה, השיב: "לא יודע. שיקרתי שם. הגעתי בסוף ספטמבר אז זה היה אולי שנה וחודש" (עמוד 11 לפרוטוקול).

24. לשאלת בית המשפט מתי הוא עבר לגור בישראל השיב הנתבע 1: "כתוצאה ממה שקרה גם בבית"ר ירושלים וגם במגרשי האימונים ואשתי חלתה היינו צריכים להביא אותה לפה לניתוחים אז היינו צריכים לעבור לכאן, היא כבר לא הרגישה טוב ועברה 2 או 3 ניתוחים והיא נפטרה ואני נשארתי פה" (עמוד 11 לפרוטוקול).

לשאלה מתי אשתו עברה להתגורר איתו בישראל השיב הנתבע 1: "לדעתי שלוש שנים אחריי. אם אני ב- 2001 היא ב- 2004 - 2005. לאחר מחשבה, ב- 2004" (עמוד 13 לפרוטוקול).

בחקירה החוזרת הוא הסביר: "עכשיו בדיעבד זה נקרא חזרתי, כי מאז גם התחילו להיסגר מהחנויות והתחלתי לוותר על חלק מהדברים שם. עברתי משבר גדול בבית וכתוצאה מכל מה שקרה אני חזרתי, אבל באותה תקופה הייתי הולך ובא לישראל, היו לי שם עסקים והיתה לי שם אשה וחבל שבגלל כאלה דברים אני צריך לצאת שקרן. אשתי הייתה בארה"ב והיו לי חנויות בארה"ב ואני יכול להביא חוזים של חנויות שאני חתום עליהם בשנים האלה" (עמוד 14 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט מדוע בשנת 2004 (צ"ל סוף 2003 - מועד גביית ההודעה על ידי המשטרה, ע.כ.) אמר שהוא חזר לפני שנה וחצי, השיב הנתבע 1: "הכוונה שהתחלתי לבוא הנה בכלל. לפני כן הייתי מגיע לכמה שבועות בשנה" (עמוד 14 לפרוטוקול).

25. מתעודת עובד הציבור של משרד הפנים אודות היציאות והכניסות של הנתבע 1 לישראל (נ/6) עולה כי הנתבע 1 נכנס ויצא מישראל משך כל השנים, כאשר אורך תקופות השהייה שלו בישראל משתנות.

בשנת 2000 הוא נכנס לישראל בתאריך 9.2.00 ויצא בתאריך 25.4.00 (חודשיים וחצי).

שהה בחו"ל עד לתאריך 27.11.00 (7 חודשים).

שהה בישראל עד לתאריך 13.12.00 (16 יום).

עיקר זמנו של הנתבע 1 בשנת 2000 היה בחו"ל.

מתאריך 13.12.00 ועד לתאריך 22.1.01 שהה הנתבע בחו"ל (חודש).

שהה בישראל עד לתאריך 15.2.01 (24 יום).

שהה בחו"ל עד לתאריך 2.8.01 (5 וחצי חודשים).

שהה בישראל עד ליום 13.8.01 (11 יום).

שהה בחו"ל עד ליום 23.9.01 (חודש ועשרה ימים).

עיקר הזמן עד ליום 23.9.01 שהה הנתבע 1 בחו"ל.

מיום 23.9.01 שהה הנתבע בישראל עד ליום 11.10.01 (18 ימים).

שהה בחו"ל עד ליום 13.10.01 (יומיים).

שהה בישראל עד ליום 27.2.02 (4 וחצי חודשים).

שהה בחו"ל עד ליום 15.3.02 (16 יום).

שהה בישראל עד ליום 23.3.02 (8 ימים).

שהה בחו"ל עד ליום 12.4.02 (20 ימים).

שהה בישראל עד ליום 5.6.02 (חודש ו- 23 ימים).

שהה בחו"ל עד ליום 8.6.02 (3 ימים).

שהה בישראל עד ליום 20.6.02 (12 יום).

שהה בחו"ל עד ליום 24.6.02 (ארבעה ימים)

שהה בישראל עד ליום 26.7.02 (חודש).

שהה בחו"ל עד ליום 30.7.02 (3 ימים).

שהה בישראל עד ליום 2.3.03 (שבעה חודשים).

שהה בחו"ל עד ליום 10.3.03 (8 ימים).

שהה בישראל עד ליום 28.4.03 (חודש וחצי).

שהה בחו"ל עד ליום 1.5.03 (3 ימים).

שהה בישראל עד ליום 31.7.03 (3 חודשים).

שהה בחו"ל עד ליום 3.8.03 (3 ימים).

שהה בישראל עד ליום 26.12.03 (5 חודשים).

היציאות והכניסות לישראל מאז 23.9.01 תומכות בכך שבספטמבר 2001 העתיק הנתבע 1 את מקום מגוריו לישראל.

26. התובע טען כי לא כל הכניסות והיציאות של הנתבע 1 מתועדות. לא ברור על מבוססת טענה זו. הנתבע 1 העיד כי כאשר הוא נכנס לישראל הוא נכנס עם הדרכון הישראלי, שכן הוא חייב לעשות כן (עוד 6 לפרוטוקול). לא מצאתי בתקופה זו יציאות מישראל שאין אחריהן כניסות או כניסות ללא יציאות, כפי שטען ב"כ התובע.

27. מחקירת הנתבע 1 עולה, אפוא, כי הוא חזר לישראל והפך אותה למרכז חייו בסוף ספטמבר 2001. מתעודת עובד הציבור של משרד הפנים עולה כי הוא נכנס לישראל ביום 23.9.01. הדברים עולים גם מהודעתו במשטרה, מהודאתו בעובדות כתב האישום ומהרשעתו.

28. במועד התאונה היה, אפוא, הנתבע 1 תושב חוזר, ולכן חלה עליו תקנה 567א'.

29. על פי תקנה 567א' פרק הזמן להמרת רישיון הנהיגה הזר ברישיון ישראלי הוא שנה מיום כניסתו האחרונה של הנהג לישראל, לאחר ששהה בחו"ל תקופה רצופה של שנה.

30. לאור מסקנתי לפיה הנתבע 1 חזר לישראל ביום 23.9.01, הרי שהיה עליו להמיר את רישיון הנהיגה הזר ברישיון ישראלי לא יאוחר מיום 23.9.02 ולכן לא די היה ברישיון הנהיגה האמריקאי שהחזיק הנתבע 1 במועד התאונה.

31. מסקנה זו עולה גם מההרשעה בבית המשפט לתעבורה.

ההרשעה של הנתבע 1 בנהיגה ללא רישיון

32. הנתבע 1 הורשע על פי הודאתו בעבירה של רישיון נהיגה לא תקף בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

סעיף 10(א) לפקודת התעבורה קובע כי:

"לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר."

33. לטענת הנתבעת 2 הרשעתו של הנתבע 1 בנהיגה ללא רישיון בבית המשפט לתעבורה מהווה הודאת בעל דין בתובענה זו, קביעה עובדתית והשתק פלוגתא מוחלט. הנתבעת מבססת את טענתה על סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

34. אינני מקבלת טענה גורפת זו של הנתבעת.

35. סעיף 42א'(א) לפקודת הראיות קובע כי:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

36. כפי שנפסק, פסק הדין המרשיע מהווה ראיה קבילה בתיק, אשר משקלה רב, גם כנגד צד במשפט שלא היה חלק מההליך הפלילי (ע"א 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי, פ"ד מט(5) 139 (1996)) אולם אין מדובר בקביעה עובדתית והשתק פלוגתא מוחלט.

סעיף 42ג' העוסק בהבאת ראיות לסתור את פסק הדין המרשיע קובע כי:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

סעיף 42ג' מגביל רק את המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק בהבאת ראיות לסתור.

פסק הדין הפלילי מהווה, אפוא, ראיה קבילה גם כלפי התובע, אולם מאחר והתובע לא היה צד להליך הפלילי, ואינו חליפו של הנתבע 1, לא ניתן לחסום את דרכו לסתור את הממצאים שבפסק הדין הפלילי, וזאת מהטעם שהוא עצמו לא היה צד לאותו הליך ולא הביא ראיות במשפט הפלילי (ראו לעניין זה את פרשת חברת מ.ל.ט (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט. בע"מ נ' מסעוד וממן, פ"ד כט(1) 208 (1974)).

אינני מקבלת את טענת הנתבעת 2 לפיה התובע נכנס בנעליו של הנתבע 1 ויש לראותו כחליפו. גם אם ויתר התובע על התביעה נגד קרנית על מנת למנוע מצב שבו קרנית תחזור על הנתבע 1 והוא יהיה זה שבסופו של דבר ישלם את הפיצוי, אין בכך כדי להביא למסקנה שיש לראות את התובע כמי שנכנס בנעליו של הנתבע 1.

37. עם זאת, וכפי שכתבתי לעיל, הראיות שהוגשו והמסקנה העולה מהם מתיישבות עם פסק הדין המרשיע בבית המשפט לתעבורה ובפסק דין זה יש חיזוק למסקנה לפיה במועד התאונה לא היה לנתבע 1 רישיון נהיגה תקף.

תוקף הרישיון הישראלי

38. אני דוחה את טענת התובע לפיה גם אם לא היה בידיו של הנתבע 1 רישיון נהיגה אחר בתוקף, אלא רק הישראלי אשר פג תוקפו, הרי בשים לב לעובדה שתוקפו פג מחמת אי תשלום אגרה בלבד, ולא מחמת עניין אחר המשפיע על כשירותו של הנהג, ולאור תקופת שהותו הקצרה של הנתבע בישראל, לעניין חיובו בתשלום אגרה - כשנה וחודש לכל היותר, הרי לאור ההלכה המשפטית לעניין תחולתו המצומצמת של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, אין בהיעדרו של רישיון נהיגה בתוקף במשך שנה וחודש בלבד כדי לפטור את הנתבעת מחיוביה.

39. תוקף רישיון הנהיגה הישראלי של הנתבע 1 פג כ- 16 שנים לפני אירוע התאונה.

40. כפי שנפסק בעניין רביבו (רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים, 8.2.07)) לא ניתן לראות ברישיון שלא חודש משך תקופה ארוכה (בעניין רביבו התקופה הייתה קרובה לעשרים שנה) כ"רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה" ואי קיום רישיון נהיגה במקרה כזה איננו עניין טכני בלבד.

משמעות הנפקת הפוליסה לנתבע 1

41. לתובע טענות בעניין הנפקת הפוליסה על ידי הנתבעת 2 לנתבע 1. התובע טוען כי הנתבעת 2 הנפיקה לנתבע 1 פוליסת ביטוח חובה וביטוח מקיף, עם ציון מפורש של תעודת הזהות של הנתבע 1 והיא אף גבתה מהנתבע 1 את פרמיית ביטוח החובה והביטוח המקיף משך כל תקופת הביטוח ומשעשתה כן, ברור כי היא בדקה שהנתבע 1 הינו בעל רישיון נהיגה בר תוקף לנהיגה בישראל, או לכל הפחות היה עליה לבדוק.

עוד לטענת התובע, משלא עשתה כן הנתבעת ומשלא הזהירה את הנתבע 1 כי רישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף לנהיגה בישראל, ועם כל זאת הנפיקה לו תעודת ביטוח חובה וביטוח מקיף, עליה לחוב בנזקים.

התובע אף טוען כי בנסיבות אלה העלאת טענה לפיה לא היה ביטוח בר תוקף, למרות האמור לעיל, מטילה על הנתבעת 2 נטל כבד וספק אם יש בכוחה להרימו.

התובע מוסיף כי הוא היה הנוסע ברכב ולא הנהג, וכי לא יכול היה לדעת דבר בנוגע להיעדר רישיון נהיגה בר תוקף בהקשר של חבות בנזיקין.

42. טענות אלה שהעלה התובע בסיכומיו לא נטענו בכתב התביעה שהוגש על ידו.

43. עילת התביעה, כפי שהיא נוסחה בסעיף 3 לכתב התביעה היא:

"התובע יטען כי הנתבעים 1 ו- 2 חייבים לפצות אותו על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. נתבע מס' 1 הואיל ונהג ברכב בעת קרות התאונה, ונתבעת מס' 2, מכוח חבותה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") כיוון שביטחה את השימוש ברכב בפוליסת ביטוח בת תוקף במועדים הרלבנטים"

בסעיף 4 לכתב התביעה העלה התובע טענה חלופית לפיה:

"...במקרה שתתקבל טענת הנתבעת מס' 2, לפיה הביטוח לא היה בתוקף בעת קרות התאונה, הרי שהנתבעת מס' 3 היא זו אשר תחוב בפיצוי התובע, מכוח חבותה לפי החוק".

הנתבעת 3 היא קרנית, אשר בסופו של דבר בחר התובע למחוק את התביעה נגדה.

44. הטענות אף לא הוכחו במהלך המשפט.

התובע לא הביא ראיות על אופן עריכת הביטוח לנתבע 1. אין בפני ראיות על המידע שמסר הנתבע 1 למבטחת ועל הבירור שזו עשתה עובר להנפקת הפוליסה. גם בתצהיר שנתן הנתבע 1, מטעם התובע, אין התייחסות לנושא זה.

התובע, כנוסע תמים, כפי שהוא מגדיר את עצמו, זכאי על פי חוק לפיצוי מקרנית, ולכן אין מקום לטענותיו לפיהן לא יעלה על הדעת שהוא לא יפוצה על נזקיו.

בנסיבות אלה אף אין רלבנטיות לטענותיו לפיהן הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת כי לנתבע 1 לא היה רישיון נהיגה בתוקף.

התובע מטעמיו הוא בחר למחוק את התביעה נגד קרנית ולנהל את התיק נגד המבטחת של הרכב, אולם אין בכך כדי לחזק או לבסס את טענותיו נגד הנתבעת 2.

הכיסוי הביטוחי

45. פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת 2 מתנה את הכיסוי הביטוחי ברישיון נהיגה בר תוקף בישראל.

46. לאור מסקנתי לפיה לנתבע 1 לא היה רישיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה, אין כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה ודין התביעה נגד הנתבעת 2 להדחות.

47. אני דוחה, אפוא, את התביעה נגד הנתבעת 2.

48. התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אברהם לוי
נתבע: מאיר פניג'ל
שופט :
עורכי דין: