ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איריס פרחי נגד "מעריב" - הוצאת מודיעין בע"מ :

איריס פרחי

נ ג ד

"מעריב" - הוצאת מודיעין בע"מ

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו

כב' השופט דורי ספיבק - אב בית הדין

מר רן ורדי - נציג ציבור המעבידים

גב' נעה נוריאל - נציג ציבור העובדים

 

בשם הנתבעת - עו"ד אלון נוי וענבל אלטמן

פסק-דין

כב' השופט דורי ספיבק:

1. בפסק דין זה אנו נדרשים לשאלת מעמדה במשפט העבודה של עיתונאית המוגדרת על ידי כלי התקשורת בו היא הועסקה כ"פרילנסרית". שאלה זו העסיקה רבות את בתי הדין לעבודה מאז פרשת צדקא {עע (ארצי) שאול צדקא נ' גלי צה"ל, פד"ע לו 625 (2001)}.

התובעת הינה עיתונאית שכתבה לעיתון "מעריב" במשך למעלה מעשור ידיעות בעיקר אודות תיקי תביעות קטנות. העיתון שילם לה "שכר סופרים" כפרילנסרית (משתתפת חופשיה), שחושב לפי מספר הידיעות שפורסמו. בפנינו תביעה שהגישה עם סיום העסקתה להפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.

התשתית העובדתית

2. תחילת העסקתה של התובעת כעיתונאית במעריב היתה ביום 1.1.92. לאורך השנים התמקדה בכתיבתה בסיקור בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב. לעיתים פרסמה ידיעות גם בנושאים צרכניים ונושאים משפטיים אחרים.

בתחילת הדרך, בשנים 1992 ו- 1993, קיבלה התובעת "שכר סופרים", שלא עלה על מאות בודדות של שקלים, וגם זאת לא בכל חודשי השנה. החל מאוקטובר 1993, שבו שולם לתובעת סך 1,950 ₪, קיבלה התובעת לאורך כל שנות ה-90 שכר סופרים ממוצע בסך כ- 2,000 ₪. החל מנובמבר 1,999 חל גידול נוסף בשכרה. עד סוף 2001 השתכרה כ- 4,000 ₪ בממוצע מדי חודש. בשנת 2002 פחת שכרה לפחות מ- 3,000 ₪ לחודש, ובחודשיים האחרונים של השנה לא השתכרה כלל. לקראת סוף דרכה במעריב, בשנת 2003, השתכרה התובעת ברוב חודשי השנה 925 ₪ בלבד, עד לחודש אוקטובר 2003, בו קיבלה את "שכר הסופרים" האחרון (פירוט מדויק של "שכר הסופרים" אותו קיבלה התובעת לאורך שנות עבודתה מצוי בתלושים שצירפה לכתב תביעתה, וכן בנספח ק' לכתב התביעה).

בשנים 2004 ו- 2005 המשיך מעריב להנפיק לתובעת תעודת עיתונאית, והתובעת המשיכה להעביר למעריב ידיעות בודדות שחלקן פורסמו. מחומר הראיות עולה שהתובעת לא קיבלה תמורה כלשהי בגין ידיעות אלה. מכל מקום, החל מסוף 2005 פסקה התובעת לחלוטין לכתוב ידיעות לעיתון.

דיון והכרעה

3. במסגרת תביעה זו אנו מתבקשים לפסוק לתובעת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, דמי הבראה, הפרשי שכר מינימום, פדיון ימי חופשה, נסיעות ופיצוי על עוגמת נפש. בטרם נפנה לדיון ברכיבי התביעה השונים, נתמצת את שנפסק בפרשת צדקא, שפסק הדין בה סולל לנו את הדרך להכרעה בתיק זה. בהמשך ניישם את הלכת צדקא על המקרה של התובעת, ורק אז נעבור לדון ולהכריע ברכיבי התביעה השונים, אחד לאחד.

הלכת שאול צדקא

4. בפרשת צדקא התבקש בית הדין הארצי להכריע בזכויותיו של כתב גלי צה"ל שאול צדקא, ששימש במשך כשמונה שנים בתפקיד כתב גל"צ היחיד בבריטניה. תפקידו של צדקא הסתכם בהכנה של כתבות ובמסירתן למחלקת החדשות של התחנה. במרבית המקרים, צדקא הוא שיזם ובחר את הכתבות שהעביר, אולם לעתים הונחה על ידי מחלקת החדשות לכסות אירועים ספציפיים או להעביר כתבות בנושא מסוים. לא נקבעה לו מכסת כתבות. לעתים חלפו ימים ואף שבוע בין כתבה לכתבה, ולעומת זאת, לעתים העביר כמה כתבות ביום. שכרו עמד על 30$ לכל כתבה, ושכרו הממוצע לאורך תקופת עבודתו היה 500$ לחודש. במקביל לעבודתו העיתונאית עסק צדקא גם בלימודים אקדמיים בבריטניה.

חוות דעת הרוב בפרשת צדקא ניתנה על ידי כב' השופטת (כתוארה אז) נילי ארד, ולפיה נמצא צדקא זכאי לזכויותיו של עובד בגין תקופת עבודתו בתחנה. מתוך חוות הדעת להלן נביא את עיקרי הדברים הרלוונטיים אף לענייננו:

"את מכלול המרכיבים של פעילותו של צדקא ככתב-חוץ ניתן להביא בגדר 'המבחן המעורב' שהוא מעצם מהותו מבחן מעטפת רחב יריעה.... בייחוד יש לתת את הדעת לכך שמדברים אנו בעיתונאי אשר מילא תפקיד של כתב חוץ שההתקשרות עימו מעצם טיבה וטבעה הניחה לו כר פעולה נרחב ביותר, במסגרתו היה עליו לאתר את הנושאים החדשותיים ואת אלה הראויים או הצריכים דיווח. אין אנו מדברים במי שממלא תפקיד של טלפן, או פקיד, או כיוצא באלה תפקידים, בהם יושב העובד ליד שולחנו ונתון להוראותיו הישירות של המעביד לכל דבר ועניין כיצד לבצע את עבודתו; או בתפקידים אשר מעצם מהותם מחייבים את העובד להיות נוכח במקום במשך כל שעות העבודה, או בעיסוקים בהם מקום העבודה מוגבל לדל"ת אמותיו של המשרד, או המפעל, או מערכת העיתון.

מדברים אנו בעיתונאי, שהוא בעל מקצוע חופשי, אשר בהסתמך על כישוריו כעיתונאי מצפה ממנו המערכת כי יאתר נושאים בעלי חשיבות חדשותית, בענייני אקטואליה; כי הוא זה שיביא את האירועים והתרחשותם לשידור. מעצם העניין ברור מאליו, כי לא ישב רתוק לשולחנו כאותו מגיה.... מדברים אנו, בתקופה או באספקת 'התוצר' על פי קיבולת, על ידי כתב שניתנו לו חופש פעולה ויוזמה במשלוח כתבות שנמצאו הולמות את צורכי התחנה ואשר בפועל אף שודרו על-ידיה במהלך שמונה שנים רצופות.... אכן בסממנים אלה בלבד אין כדי להכריע את הכף, שכן לא מן הנמנע הוא שיתקיימו גם בעיתונאי אשר נקשר עם התחנה כ'משתתף חופשי', אולם, בהתקיימותם של סממנים אלה אין כדי לשלול קיומם של יחסי עבודה בין צדקא לבין התחנה".

בהמשך חוות דעתה קובעת הנשיאה ארד כי במקרה של צדקא התמלא הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, שכן:

"גם אם תאמר כי סקירת חדשות בחו'ל איננה מעיקר פעילותה של התחנה... עדיין אין לומר כי עבודתו ככתב חוץ הייתה זרה לעבודתה של התחנה, או חיצונית לה... על מהות הקשר בין הצדדים, חיוניותו לעבודת התחנה והשתלבותו בה, לומדים אנו גם מהתמשכות הקשר, רציפותו וסדירותו. ההתקשרות הסדירה, העקבית והממושכת שבין הצדדים ליחסי העבודה, יש בה כדי להעיד על כך שהצדדים התכוונו למערכת מקצועית קבועה, שאיננה ספורדית או חד-פעמית"

{לאופן שבו התמשכות הקשר, רציפותו וסדירותו משפיעה בכיוון של הכרה ביחסי עובד-מעביד ראו גם: בג"צ 5168/93 שמואל מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628, 659 (1996)}.

באשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קובעת הנשיאה ארד שלא הוצגה בפני בית הדין כל ראיה לכך שצדקא ניהל עסק עצמאי זעיר של הכנת כתבות. נקבע שהעובדה שהייתה לו הכנסה נוספת ככתב עיתון הארץ אין בה כשלעצמה לשלול אפשרות לעבודה הנוספת כ'עובד' גם בשירות גל"צ. עוד נקבע שלא הוצגה כל ראיה לכך שצדקא התבקש לשדר כתבה בנושא מסוים וסירב לעשות כן, או כי סירב לעמוד לרשות התחנה בעיתות כוננות, למעט במקרה אחד. כן לא נמצאה ראיה פוזיטיבית לסיכום בכתב בין הצדדים לפיו יהיה צדקא "משתתף חופשי ולא "עובד".

כב' השופט עמירם רבינוביץ הצטרף לעיקר הדרך ולתוצאה אליה הגיעה הנשיאה ארד. תוך שהוא מציין שבית הדין הארצי: "קשוב לקולות העולים מבית המשפט העליון לגבי הגדרת מאפייניו של 'המשתתף החופשי' [ש]קשה לטעות לגבי כיוונם" כפי שבאו לידי ביטוי בבג"צ מור. בחוות דעתו הוא הדגיש שהעובדה שצדקא היה אדון לזמנו ושעבודתו נעשתה מחוץ ל"מפעל", היתה חלק ממהות עבודתו, שגלי צה"ל נזקקה לכתבותיו באופן קבוע, ולא היתה יכולה בלעדיהם, וכי אכן במקרה שלו "משך הקשר, סדירותו ורציפות במשך כ- 8 שנים מעידים על מידת המחויבות והתלות".

5. על אף שלכאורה בפסק דין צדקא נקבעה הלכה ברורה וחד משמעית, אותה תיארנו מעלה (אל חוות דעת שופטי הרוב הצטרף נציג ציבור העובדים שמר, אל מול חוות דעת המיעוט שנכתבה על ידי הנשיא סטיב אדלר אליו הצטרפה נציגת הציבור גלין) הרי שבכל זאת נחלקו שופטי הרוב בשאלה משפטית אחת, שיש לה רלוונטיות אף לענייננו.

הנשיאה ארד בחלק האחרון של חוות דעתה התייחסה ל"מגמה ההולכת ומתפתחת במשפט העבודה של פריצת האוניברסליות שבהגדרת 'עובד'". היא ציינה שמסקירת הפסיקה בנושא עולה כי על בית הדין לעבודה לבחון מקרה מקרה לפי נסיבותיו ולפי תכליתו של החוק הספציפי מכוחו נתבעות זכויות כעובד. במילים אחרות, עצם העובדה שמאן דהו, הוכר כעובד של נתבעת מסוימת, אינה מחייבת את המסקנה שאותו מאן דהו יוכר כזכאי לכלל הזכויות המוענקות ל"עובד" במשפט העבודה. מכאן, שלפי הנשיאה ארד אין לגזור בהכרח מן העובדה שבפסק דין צדקא הוכר התובע כזכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, את המסקנה שצדקא היה זכאי בהכרח למכלול הזכויות להן זכאי "עובד".

השופט רבינוביץ הסתייג במידת מה מעמדה זו. לשיטתו:

"הבחנה בין סוגים שונים של "עובדים" יכולה להיעשות במסגרות שונות זו מזו כמו: חוקי משפט העבודה המגן מחד לעומת חוקי הביטחון הסוציאלי, הבטיחות בעבודה ונזיקין מאידך. הבחנה כאמור בתוך המסגרות עצמן אינה מקובלת עליי".

לאור שורת פסקי דין רבים שניתנו בעשור שחלף מאז ניתן פסק הדין בעניין צדקא, נדמה שאותה מחלוקת בין השופטים ארד ורבינוביץ הוכרעה. עמדתה של הנשיאה ארד שהסתמכה על פריצת האוניברסליות בפרשנות המונח עובד היא זו שהפכה להלכה המחייבת אותנו (ראו לדוגמא: ע"ע 1120/02 ועקנין נ' המועצה הדתית אופקים, (31.12.03); עע (ארצי) 247/07 פלונית נ' סופיה קוצ'יק (24.9.09); עע (ארצי) 1247/01 ד"ר אניל גדרה נ' צבא הגנה לישראל (16.1.06)). כיום ברור כי:

"אין מקום להגדרה מתמטית נוקשה של המושג עובד, או של יחסי עובד מעביד. ההגדרה חייבת להיות גמישה... הבחינה צריכה להיות נקודתית ולהתייחס הן לנתונים הספציפיים של ביצוע העבודה והן לחוק שמכוחו מתבקש הסעד" (כב' השופטת דבורה ברלינר, בג"ץ 1891/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה (24.3.08)) .

ככל שהמקרה של התובעת הינו מקרה גבול שבו הכרה בה כעובדת הנתבעת אינה חד משמעית, כללי הפרשנות דהיום מחייבים אותנו לשקול שיקולי מדיניות תוך הפעלת רזולוציה גבוהה יותר מבעבר (השוו: תע"א (ת"א) 8757/07 הרצל גפני נ' נגה גלידות (30.11.11), כב' השופטת נטע רות)). תהליך פרשני זה עשוי להוביל לתוצאה, לפיה התובעת בתיק זה תוכר כ"עובדת" לצורך אחד מחוקי המגן, נוכח תכליתו של אותו החוק, אך לא תוכר כ"עובדת" כמשמעות המונח בחוק מגן אחר, נוכח תכליתו השונה של החוק האחר.

יחד עם זאת, ככל שעל פי מבחני יחסי עובד ומעביד ניתן להגיע למסקנה חד משמעית בעניין קיומם או אי קיומם של יחסי עובד מעביד בין התובעת לנתבעת, היא תהא זכאית (או לא תהא זכאית) למלוא זכויות עובד על פי משפט העבודה המגן, בלא שנצטרך לעשות שימוש בכללי הפרשנות התכליתית כ"כלי קיבול" להקניית זכויות לתובעת, שכן:

"הפרשנות התכליתית ובכללה הגישה הפרשנית של פריצת האוניברסליות, אינה הכלל כי אם היוצא מן הכלל. מבחן הפרשנות התכליתית מיושם, כאשר נמצא כי בתבנית ההעסקה הלא שגרתית מתקיימים במי שאינו מוגדר "עובד", על פי המבחן המעורב, סממנים של "עובד" שיש בהם דמיון ליחסי עובד-מעביד....

שכן, מי שנמצא כ"עובד" על-פי מבחן ההשתלבות והמבחן המעורב, זכאי מעצם מעמדו זה למלוא הזכויות שנקבעו לו במשפט עבודה המגן, וממילא אין נדרש ליישם לגביו את מבחן הפרשנות התכליתית של חוקי המגן... בה במידה, משנמצא כי אין מתקיימים יחסי עובד מעביד על פי המבחן המעורב, לא תשמש לנו הפרשנות התכליתית "כלי קיבול" להקניית זכויות למי שאינו במעמד "עובד". שאם לא כן, עשויים אנו להביא לאיונו של המבחן המעורב, ולא זו הכוונה {עע 568/06 דוד שושן נ' קל שירותי נופש ותיירות בע"מ (3.1.2008)}.

יישום הלכת צדקא על העסקתה של התובעת בעיתון מעריב

6. אנו מוצאים דמיון רב מאוד בין עובדות פרשת צדקא, לבין המקרה שלפנינו. ההקשר התעשייתי הוא זהה. בשני המקרים דובר בהתקשרות עם עיתונאי, שמעצם טיבה הניחה כר פעולה נרחב לעיתונאים לאתר בעצמם את הנושאים הראויים לדיווח, כשמצופה מהעיתונאי שיאתר בעצמו את הנושא בעל החשיבות וייזום את משלוח הכתבות. בשני המקרים העיתונאים לא היו מחויבים להיות נוכחים במקום עבודתם (ולכן איננו רואים להכריע במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשאלה האם עשתה התובעת מדי פעם שימוש במשרדים במערכת העיתון, וככל שכך, באיזה היקף); שניהם הועסקו תקופת ההעסקה ארוכה ורציפה; לשניהם ניתנה תמורה לפי תפוקה (מספר כתבות). צדקא השתכר 500$ לחודש בממוצע לאורך תקופת עבודתו, קצת פחות משכרה הממוצע של התובעת לאורך רוב תקופת עבודתה; בשני המקרים ברור שאין מדובר בתשלום גבוה מהמקובל, ודאי שלא במידה משמעותית, ואין מדובר במצב שבו לעיתונאי עמדת מיקוח חזקה אל מול כלי התקשורת; ובשני המקרים אין מדובר במומחיות מיוחדת של העיתונאי בגינה שולם לו סכום כסף גבוה יותר. ודאי שבשני המקרים אין כל ראייה לכך שבין הצדדים להסכם שררו יחסי כוחות שוויוניים, בין היתר בשים לב לכך שהייתה בת 24 בלבד במועד שבו החל מעריב להעסיקה (עמ' 8 ש' 17 לפרוטוקול). נעיר בהקשר זה שמעריב ניסה להוכיח ששכרה של התובעת היה גבוה מהמקובל, תוך השוואת עבודתה לעבודת כתב ספורט המעביר ידיעות קצרות, ראו בסעיף 30 לסיכומיו, אך אנו לא השתכנענו שהבסיס להשוואה נכון. בהעדר ראייה לסתור, לדעתנו היה על מעריב להשוות בין שכרה של התובעת לשכרם של כתבים משפטיים אחרים, וזאת לא נעשה בהליך שלפנינו.

זאת ועוד. בשני המקרים דובר, מצד אחד, בעיתונאים שהועסקו בתחום שאיננו תחום הדיווח העיקרי של כלי התקשורת על ידיו הועסקו, אך מצד שני, עבודת העיתונאות שביצעו הינה בליבת העיסוק של כלי התקשורת. בדיוק כפי שנקבע בפרשת צדקא כי אין מקום לקביעה שסיקור חדשות חוץ היא זרה לעבודת גלי צה"ל, או חיצונית לה, כך אין לומר שסקירת פעילות בית המשפט לתביעות קטנות היתה זרה למעריב. בשני המקרים דובר בעיתונאים שעבדו "מרחוק" מבחינה זו שלא היו מוכרים ומזוהים על ידי העיתונאים הפנימיים, שהגיעו יום יום אל המערכת, אך בשני המקרים: "ההתקשרות הסדירה, העקבית והממושכת שבין הצדדים ליחסי העבודה, יש בה כדי להעיד על כך שהצדדים התכוונו למערכת מקצועית קבועה, שאיננה ספורדית או חד-פעמית" (הציטוט מתוך פסק דין צדקא).

אין בידינו לקבל את טענת מעריב, לפיה מסגרת ההתקשרות עם התובעת היתה גמישה לחלוטין, כשהתובעת קובעת בעצמה את היקף ההתקשרות עם העיתון, ואינה מחויבת לעיתון (סעיף 19 לסיכומי מעריב). עיון בתלושי שכרה של התובעת לאורך שנות עבודתה (נספח ש' לכתב התביעה, וכן ראו סיכום מסודר בנספח ק' לכתב התביעה) מלמד אותנו שהיקף עבודת התובעת היה יציב למדי, עם שינויים לאורך השנים, עליהם נעמוד בהמשך פסק דיננו. ודוקו, מעריב אמנם ניסה לשכנע אותנו שהעובדה שהתובעת לא פרסמה אף כתבה בין נובמבר 1992 למרץ 1993, מוכיחה שהיקף השירותים שסיפקה לא היה רציף (סעיף 22 ה' לסיכומיו) אך כאמור, עיון בנספח ק' לכתב התביעה מלמד, שלכל הפחות החל מיוני 1993 ועד אוקטובר 2002 (דהיינו במשך למעלה מתשע שנים), התובעת הועסקה באופן רציף לחלוטין, עם הפסקות בודדות וקצרצרות בלבד, שלא עלו על חודש אחד {זאת בניגוד לפרשת שיף, עליה ביקש מעריב להסתמך, שבה נקבע כממצא עובדתי שלא היה רצף תעסוקתי, ובמיוחד לא היה רצף בתשלומים לתובע שם, כולל שנה אחת שבה קיבל התובע תשלום אחד בלבד ושנה נוספת שבה לא קיבל תשלום כלל, ראו בסעיף 7.2 לפסק הדין, עע (ארצי) 712/07 צחי שיף נ' רשות השידור (13.5.09)}. מכאן גם שאיננו צריכים להכריע עובדתית במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם היה לתובעת מדור קבוע בחלק מהתקופה שבה הועסקה, כיון שאפילו צודק מעריב בטענתו שלא היה מדור כזה (ואנו נוטים לקבל את עמדתו), אין בכך כדי לשנות את המסקנה שהעסקתה של התובעת הייתה רציפה.

באשר לאורכה של תקופת ההעסקה, אם במקרה של צדקא נקבע שהעובדה שהועסק במשך כ- 8 שנים העידה על מידת המחויבות והתלות שלו במעסיקיו, ודאי שכך במקרה של התובעת, שהועסקה במשך למעלה מ- 11 שנים. ובדיוק כפי שבית הדין הארצי, בהקשר של הפן השלילי של מבחן ההשתלבות, קבע שלא הוכח בפניו שצדקא ניהל "עסק עצמאי זעיר של הכנת כתבות", על אף שהייתה לו הכנסה נוספת ככתב עיתון הארץ, כך גם במקרה של התובעת, העובדה שכתבה ספר קצר עם סיפורי תביעות קטנות (ספר שרובו ככולו אסופת כתבות שפרסמה לאורך השנים בעיתון, עמ' 11, ש' 10) ופרסמה תחקיר אחד לערוץ 2, אינה מהווה לדעתנו ראייה של ממש לכך שניהלה "עסק זעיר" של סיקור בתי משפט לתביעות קטנות. ודאי שאין בו כדי להוות ראייה של ממש שלתובעת לא הייתה תלות כלכלית במעריב, או שהיו לה הכנסות משמעותיות ממקורות אחרים. להיפך, על פי התרשמותנו מעדותה של התובעת אנו נוטים לדעה שהיא הייתה תלויה, במידה משמעותית גם אם לא בלעדית, בהכנסותיה ממעריב, וככלל נאסר עליה לפרסם בעיתונים אחרים (עמ' 14 ש' 9, להיותו של מבחן התלות הכלכלית מבחן מכריע במקרי גבול כמו זה שלפנינו ראו עע 568/06 דוד שושן נ' קל שירותי נופש ותיירות בע"מ (3.1.2008) והאסמכתאות שם). בדומה, עצם העובדה שלמדה לימודי משפטים במהלך תקופת עבודתה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד, בדיוק כפי שצדקא למד לימודים אקדמיים במקביל לעבודתה עבור גלי צה"ל.

מעריב ביקש מאיתנו לגזור גזירה שווה בין פרשת בן ציון (תעא (ת"א) בן ציון כהן, עו"ד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (19.12.10)), שבה נדחתה תביעתם של יועצים משפטיים לבנק להכיר בהם כעובדי הבנק ונקבע שנהגו שלא בתום לב בכך שהמתינו עשרות בשנים, בטרם העלו טענתם לקיום יחסי עובד מעביד בינם לבין הבנק, לבין עניינה של התובעת. זאת, בין היתר בהסתמך על כך שהתובעת עצמה למדה משפטים תוך כדי תקופת עבודתה. בכל הכבוד, איננו סבורים שיש מקום להשוואה. התובעת סיימה את לימודי המשפטים שלה בשנת 2000 (עמ' 8 ש' 8), שנים רבות לאחר תחילת העסקתה במעריב. אין מקום להשוואה בין היקף הידע המשפטי שצברה בתקופת לימודיה במכללה בקרית-אונו, לזה שהיה ברשות משרד עורכי דין המייעץ במשך עשרות שנים לבנק.

נוכח כל האמור, מסקנתנו היא שיש מקום להכיר בתובעת כ"עובדת" של מעריב לא רק לצורך תביעתה להפרשי שכר, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, כפי שהוכר צדקא, אלא לצורך מלוא אגד הזכויות אותם מקנה משפט העבודה המגן.

הפרשי שכר

7. מבחינת עקרונית, גם עובד המשתכר שכר לפי תפוקה, כפי שהשתכרה התובעת, זכאי לתשלום שכר מינימום חודשי (עע (ארצי) 1194/07 דרור עגיב נ' "המגן" - חברה לביטוח בע"מ (11.2.04)). יחד עם זאת, לאחר בחינת ראיות הצדדים לעניין זה, אנו סבורים שהתובעת אינה זכאית להפרשי שכר מינימום, שכן לא עלה בידה להוכיח שעבדה ב"משרה מלאה, כנהוג במקום עבודתה" לפי החוק (השוו: דיון (ארצי) תשן /3-171 פלתורס נסיעות ותיירות בע"מ פד"ע כב (1) 356 (1990); עע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה בע"מ נ' וואיל סנדוקה פד"ע מ 433, 435 (2004)).

התובעת אמנם טענה בסעיף 2 לתצהירה ש"הועסקתי ב- 100 אחוז משרה" (וכך המשיכה לטעון גם בעדותה בפנינו, עמ' 10 ש' 22), אך טענתה זו נטענה בעלמא, בלא שהביאה ולו ראשית ראיה לעניין שעות עבודתה בפועל. כשנשאלה שאלה ישירה בעניין, השיבה תשובה שאיננו יכולים לייחס לה משקל, ודומה שאף התובעת עצמה לא התכוונה אליה ברצינות: "אני יכולה לומר שמבחינתי עבדתי 25 שעות ביממה נון סטופ" (עמ' 11 ש' 28). בעדותה בפנינו התובעת אף לא טענה למתכונת עבודה כזו או אחרת, ומכאן שאין כל בסיס להעברת נטל ההוכחה בעניין זה למעריב, או להפעלת חזקה לפיה הועסקה התובעת במשרה מלאה (השוו: עע (ארצי) 440/99 ורה ברמן נ' קונדיטוריית פילאס פד"ע לז 807 (2002)). בהעדר ראיה אחרת, אין לנו אלא לקבל את טענת מעריב, לפיה לתובעת שולמה תמורה מלאה וראויה תמורת תפוקותיה (סעיף 15 לתצהיר חדד) ומכל מקום ודאי תמורה העומדת בחובה החוקית לתשלום שכר מינימום. התביעה להפרשי שכר נדחית.

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

8. האם פוטרה התובעת, או שהתפטרה? מעריב טען בהקשר זה (סעיף 14 לסיכומיו), שעלה בידיו להוכיח כי התובעת היא זו שהפסיקה את עבודתה מיוזמתה היא. זאת, לאור עדותו של מר עוז בן יצחק בפנינו (סעיף 14 לתצהירו, וכן ראו סעיף 18 לתצהיר חדד), לפיה התובעת הודיעה לו כי בשל נסיבותיה האישיות היא בוחרת לצמצם את הקשר עם מעריב, ובסופו של יום, בחרה היא עצמה אף להפסיק לחלוטין את ההתקשרות עם העיתון. איננו תמימי דעים עם מעריבבנקודה זו. מר בן יצחק היה רק אחד מבין מספר לא מבוטל של עורכי מוספים מולם עבדה התובעת לאורך השנים, עורכים שחלקם אף העידו בפנינו. בחקירתו הנגדית הודה מר בן יצחק שכלל אינו מכיר את התובעת, ושהקשר עימה התמצה מבחינתו אך ורק בשיחות טלפון (עמ' 19 ש' 11). בתצהיר עדותו הוא מודה מפורשות "לא היה לי שום מושג על כך שהופסקה ההתקשרות עימה במוספים אחרים של העיתון". מכאן, שעדותו של מר בן יצחק כלל אינה תורמת להבנת הסיבות להפסקת ההתקשרות עם המוספים השונים, בהם פירסמה התובעת ולהבנת העובדה, עליה אין מחלוקת, לפיה היקף התשלומים לתובעת צומצם באופן משמעותי כבר בסוף 2002, והופסק לחלוטין לקראת סוף 2003 (נספח ק' לכתב התביעה). לכך מצטרפת הודאתו של מעריב, כבר בכתב הגנתו (סעיף 2.13), לפיה התובעת סיפקה לו שירותים החל מ- 1992 ורק עד אוקטובר 2003 (למעט ידיעות בודדות).

דווקא בתצהירו של עד מטעם מעריב, מר אייל ברטונוב, שערך מוספים אחרים בהם פירסמה התובעת, מצאנו חיזוק ממשי לצדקת טענותיה של התובעת, לפיהן פוטרה באוקטובר 2003. מר ברטונוב מודה מפורשות כי הודיע לתובעת ב"מהלך עבודתו" בשנת 2003, כי אינו מעוניין עוד בהמשך כתיבתה בירחונים שהוא עורך (סעיף 19 לתצהירו). בכך אישר מר ברטונוב את הטענה שהפסקת ההתקשרות עם התובעת (שבאה לידי ביטוי בהפסקת מוחלטת של התשלומים לתובעת עבור ידיעות, למרות שהמשיכה לשלוח ידיעות בודדות, עליהן לא קיבלה תמורה בשנתיים שלאחר מכן) הייתה ביוזמת מעריב. נוכח כל האמור, ומשנתנו אמון בגרסת התובעת (סעיפים 62 עד 65) בדבר הפסקה הדרגתית של עבודתה במוספים שונים של העיתון החל מאוקטובר 2000 ועד אוקטובר 2003, ביוזמת מעריב, שאז הופסקה העסקתה לחלוטין; ונוכח עדותה שלא נסתרה שבשנת 2004 עת שביקשה לפרסם ידיעות נמסר לה שחל איסור "מגבוה" על המשך פרסומן (סעיף 68 לתצהירה), אנו קובעים שהתובעת זכאית לפיצויי פיטורים, כשהמועד הקובע לעניין פיטוריה הינו סוף אוקטובר 2003, בו קיבלה את התשלום האחרון ממעריב.

9. עתה עלינו לחשב את שיעור פיצויי הפיטורים להם זכאית התובעת.

בתביעתה ציינה התובעת ששכרה הממוצע לאורך תקופת העסקתה היה 2,815 ₪, אך ביקשה שנחשב את הפיצויים לפי 3,335 ₪ (שכר מינימום למשרה מלאה לחודש), ובסך הכול תבעה לכן 39,464 ₪ (שחושבו לפי 11.83 שנות עבודה). בהינתן קביעתנו שלעיל, לפיה התובעת לא הוכיחה שהועסקה "במשרה מלאה", אין מקום שנקבל את טענתה שיש לחשב את פיצויי הפיטורים שלה לפי בסיס זה.

מעריב, מנגד, הציע לנו בסעיף 34 ג' לסיכומיו לחשב את פיצויי הפיטורים לתובעת על בסיס התמורה שקיבלה בגין 12 חודשי ההתקשרות האחרונים עימה, שברובם שולם לתובעת סכום של 925 ₪, נמוך בהרבה מהתמורה ששולמה לה ברוב שנותיה בעיתון. גם את דרך החישוב המוצעת הזו איננו מקבלים, ונסביר.

על פי תקנות 7 ו- 8 תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, כאשר חל שינוי משמעותי בהיקף משרתו של עובד, יש לבצע חישוב נפרד של פיצויי הפיטורים לגבי כל אחת מתקופות העבודה. בנוסף, כאשר חלה הפתחה בשכרו של עובד, שכתוצאה ממנה קטן שכרו האחרון, יש לראות כשכר אחרון לגבי התקופה שלפני ההפחתה את שכרו של העובד ערב ההפחתה. בשים לב להוראות תקנות אלה, לדעתנו נכון לחלק את העסקת התובעת לתקופות השונות בהם חל שינוי משמעותי בהיקפי העסקתה, ולבצע חישוב נפרד לכל תקופה (השוו לאופן שבו פסק מותב בראשות כב' השופטת רונית רוזנפלד בתיק עב (י-ם) 2154/04 ברהנוב ממוש נ' אי אס אס אשמורת בע"מ (25.6.06)).

10. על פי נספח ק' לכתב התביעה, חילקנו את העסקת התובעת לחמש תקופות, ולגבי כל אחת מהן ביצענו את החישוב, כדלקמן:

תקופה

חודשי תחילה וסיום

סה"כ חודשי עבודה (חלקי 12)

ממוצע 12 חודשי עבודה אחרונים

חישוב פיצויים לתקופה

1

3/92- 9/93

19 (1.58)

183 ₪

289 ₪

2

10/93-10/99

73 (6.08)

2,237₪

13,601 ₪

3

11/99-11/01

25 (2.08)

4,169₪

8,672 ₪

4

12/01-10/02

11 (0.92)

2,581₪

2,375 ₪

5

1/03- 10/03

10 (0.83)

875 ₪

726 ₪


מעורבים
תובע: איריס פרחי
נתבע: "מעריב" - הוצאת מודיעין בע"מ
שופט :
עורכי דין: