ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חיות טוביאס קרדוב יזום והשקעות בע"מ נגד גוטליב אחריות בבניה בע"מ :

1. חיות טוביאס קרדוב יזום והשקעות (1994) בע"מ

2. טל חיות חברה לבנין בע"מ

נ ג ד

1. גוטליב אחריות בבניה בע"מ

2. אריה גוטליב

בית המשפט המחוזי מרכז

כב' השופטת הילה גרסטל, נשיאה

פסק דין

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ריבה שרון) מיום 11.11.10 שסילק על הסף את התביעה שהגישו המערערות נגד המשיבים בת"א 36239-04-10 (להלן:- "התביעה") מטעמי התיישנות ומעשה בית דין (להלן:- "פסק הדין").

1. רקע:

(א) המערערות, חברות העוסקות ביזמות בניה ובניין, התקשרו עם המשיבה 1 (להלן:- "המשיבה"), חברה קבלנית לבניין, בשלושה הסכמים לביצוע עבודות גמר בשלושה בנייני מגורים שהקימו המערערות, לפי הפירוט הבא:-

(אא) הסכם מיום 16.9.99 שנחתם ביחס לבניין 6/13 בגבעת שמואל בו התחייבה המשיבה להשלים את העבודות עד ליום 14.3.01 (להלן:- "ההסכם הראשון").

(בב) הסכם מיום 28.10.01 שנחתם ביחס לפרוייקט בגבעת שמואל בו התחייבה המשיבה להשלים את העבודות עד ליום 1.1.03 (להלן:- "ההסכם השני").

(גג) הסכם מיום 1.11.01 שנחתם ביחס לפרוייקט דירות מגורים ברעננה בו התחייבה המשיבה להשלים את העבודות עד ליום 31.10.02 (להלן:- "ההסכם השלישי").

המשיב 2 (להלן:- "המשיב"), מנהל ובעלים של המשיבה, ערב אישית להתחייבויות המשיבה על פי הסכמים אלה.

עבודות הגמר כללו, בין היתר, הוצאת טופס 4, מסירת הדירות לרוכשיהן, ביצוע כל התיקונים הנדרשים בעבודות, מתן אחריות על טיב העבודה ועוד.

(ב) משסברו המערערות שהמשיבה אינה עומדת בלוחות הזמנים להם התחייבה ואף לא ביצעה חלק מהתחייבויותיה, החלה תכתובת ענפה בין הצדדים במהלך התקופה שבין סוף שנת 2002 ותחילת שנת 2003, בה התריעו המערערות בפני המשיבה על אי סיום העבודות והתמשכותן ודרשו ממנה לבצע את הנדרש ממנה (נספחים י1-י12 לתיק המוצגים מטעם המערערות).

ביום 28.4.03, שלחה המערערת 2 למשיבים מכתב סילוק יד מהאתרים [להלן:- "מכתב סילוק היד" - נספח י"א לתיק המוצגים מטעם המערערות; להלן:- "תיק המוצגים"].

(ג) לנוכח חילוקי דעות שהיו בין הצדדים באשר לתשלומים המגיעים למשיבה מהמערערות בקשר להסכמים, הגישה המשיבה ביום 21.7.03 תביעה לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 45174/03) לתשלום שכר עבודה בסך של 1,230,394 ₪ (להלן:- "התביעה הראשונה").

(ד) בכתב ההגנה של המערערות בתביעה הראשונה ובתצהירי העדות הראשית מטעמן, הן טענו שהמשיבה לא מילאה התחייבויותיה על פי ההסכמים ולכן יש להן זכות קיזוז מכל סכום שנתבע.

(ה) ביום 8.12.05 בישיבה שהתקיימה בבית משפט השלום בתל אביב בתביעה הראשונה הורה בית המשפט (כב' השופטת מארק-הורנצ'יק) על מחיקת כל הסעיפים בכתב ההגנה של המערערות ובתצהירי העדות הראשית מטעמן הנוגעים לטענת הקיזוז (נספח ה' לתיק המוצגים). המערערות הגישו בר"ע (1047/06) על החלטה זו לבית המשפט המחוזי אולם בהמשך משכו אותה בהמלצת בית המשפט.

(ו) ביום 9.10.07 ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, במסגרתו נפסק לטובת המשיבים סך של 44,171 ₪ בלבד לנוכח העובדה שהמשיבה השלימה באיחור את העבודות שהיו מוטלות עליה (העתק פסק הדין בתביעה הראשונה - נספח ז' לתיק המוצגים).

(ז) המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ערעור על פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה (להלן:- "הערעור הראשון"), בטענה שבית המשפט שגה בפסק הדין בתביעה הראשונה בכך שהסתמך על ראיות הנוגעות לטענת הקיזוז שהעלו המערערות.

(ח) ביום 21.10.09 במהלך דיון שהתקיים בערעור הראשון, הסכימו הצדדים כי יינתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן:- "חוק בתי המשפט"). לטענת המערערות, שמירת זכותן להגיש תביעה נפרדת נגד המשיבים עמדה בבסיס הסכמתן למתן פסק דין על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. ביום 26.10.09 ניתן פסק הדין בערעור הראשון בו נפסק כי על המערערת לשלם למשיבה סך של 385,750 ₪ על בסיס החוזה והעבודה שביצעה.

(ט) ביום 27.4.10 הגישו המערערות את התביעה דנן. המשיבים טענו שיש לסלק את התביעה על הסף.

(י) בבסיס טענת המשיבים עומדת אמירתם שהמערערות שטחו טענותיהן באשר להפרות שביצעה המשיבה כבר בשנת 2001, ולכל המאוחר התקיימו הפרות המשיבה במועדים שנקבעו בהסכמים ביחס לזמנים שנקבעו לסיום העבודות. כך לשיטתם, ההפרות הנטענות של המשיבה נתגבשו לכל המאוחר חצי שנה לפני משלוח מכתב סילוק היד ולכן התביעה התיישנה ודין זה חל אף על עילת התביעה בנזיקין של המערערות.

(יא) עוד טענו המשיבים, שאף אם בוחנים את תחילת מרוץ ההתיישנות במועד גילוי הנזק על ידי המערערות, לא תשתנה המסקנה שהתביעה התיישנה מאחר שמועד סיום העבודות נקוב בכל אחד מההסכמים ומרגע שחלף היה ברור למערערות לשיטתן, כי המשיבה מפרה את ההסכמים ונגרם להן נזק כתוצאה מההפרה. אף לנוכח נימוק זה טענה המשיבה, שלכל המאוחר מרוץ ההתיישנות החל בשלהי שנת 2002.

(יב) לבסוף טענו המשיבים, כי קיים מעשה בית-דין שכן פסק הדין שניתן בערעור הראשון לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט היווה פשרה בין הצדדים הן לעניין טענות המשיבה באשר לשכר המגיע לה עקב השלמת העבודות הן לעניין טענות המערערות באשר לזכותן לקזז נזקים שנגרמו בשל האיחור בהשלמת העבודות.

(יג) מנגד, טענו המערערות, כי תחילת מרוץ ההתיישנות הוא ביום 28.4.03, מועד משלוח מכתב הסילוק שכן עד למועד זה טרם התגבשה עילת התביעה וטרם השתכללו סעדיהם.

באשר לטענה בדבר מעשה בית-דין, טענו המערערות שב"כ המשיבים ציין במהלך הדיון בערעור הראשון שהמערערות יגישו תביעה זו ועל בסיס זה ניתן פסק הדין בערעור ואחריו הוגשה התביעה. מאחר שהמשיבים היו מודעים לכך ואף ביססו על כך את טענותיהם בערעור, טענו המערערות, כי יש בהעלאת הטענה שהדברים כבר נדונו לגופם משום חוסר תום לב.

2. פסק דינו של בית משפט קמא:

(א) בית משפט קמא קיבל את גישת המשיבים וקבע שהמועדים הרלוונטיים לעניין מועד היווצר העילה, הם מועד ההפרות של ההתחייבויות להשלמת העבודות בהתאם להסכמים ולכל המאוחר במועדים בהם הוציאו המערערות מכתבים המפרטים ומעידים כי עמדתן היא שהפרות המשיבה נמשכות וגורמות לנזקים כבדים. כלומר, כבר בשלהי שנת 2002 לכל המאוחר נולדה עילת התביעה.

(ב) בית משפט קמא דחה את עמדת המערערות שלפיה רק עם משלוח מכתב הסילוק נולדה עילת התביעה וקבע כי התכתובת בעניין ההפרות במהלך השנים 2001-2003 נעשתה לאחר שעילת התביעה כבר התגבשה. כך קבע בית המשפט כי למועד ביטול ההסכם על דרך של מכתב הסילוק אין כל רלוונטיות, שכן הזכות לפיצוי בעילה החוזית בגין ההפרות הנטענות וכוח התביעה של המערערות נולדו מרגע שנוצרו ההפרות.

(ג) בית המשפט קמא הוסיף וקבע שאף העילה הנזיקית נולדה עובר למועד מכתב הסילוק, זאת ניתן ללמוד ממכתבי המערערות בהם הן מתריעות כבר בשנת 2002 על נזקים עצומים שנגרמו להן.

(ד) לבסוף קבע בית המשפט קמא כי שוכנע שהסכמת הצדדים הייתה לסיים את כל המחלוקות הנוגעות להסכמים ולכן קיים מעשה בית-דין, אולם ציין שגם אם לא היה קיים מעשה בית-דין, הרי שהמערערות ישנו על זכויותיהן ומשהבהירו דעתן כי הן זכאיות לפיצוי בגין ההפרות הנטענות, שומה היה עליהן למצות זכותן ולפנות לבית המשפט לפחות סמוך למתן פסק הדין בערעור הראשון. כן נקבע, שאם סברו המערערות שההסכמה אליה הגיעו בערעור הראשון אינה כוללת הסכמה להכרעה גם בטענות הקיזוז והזכאות לפיצוי בגין נזקיהן, היה עליהן לדאוג לכך שהדבר ימצא ביטוי מפורש בפרוטוקול הדיון באותה הסכמה דיונית ואף לנסות להגיע להסכמה בדבר הארכת המועד להתיישנות תביעתן.

לנוכח האמור הורה בית משפט קמא על סילוק תביעת המערערות על הסף הן מחמת התיישנות הן מחמת מעשה בית-דין.

3. טענות הצדדים:

טענות המערערות:

(א) מועד היווצר העילה אינו מועד משלוח מכתבי הדרישה אלא מועד משלוח מכתב סילוק היד - ומשכך התביעה לא התיישנה. אם היו המערערות מגישות תביעה בזמן שניתנו ארכות למשיבים, היה נטען נגדן כי התביעה מוקדמת שכן לא נוצר להן עדיין כוח תביעה קונקרטי, שהיה להן רק לאחר הודעת הסילוק.

(ב) בהתאם לפסיקה, כאשר מופר חוזה והצד המקיים אותו לא דורש סעד בגין ההפרה גרידא אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכולה להיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק. משכך, לרשות המערערים עמדו שבע שנים להגיש את תביעתם בגין הנזק שנגרם על ידי הפרת המשיבה.

(ג) התחייבויות המשיבה היו רבות והיו אמורות להימשך לאורך זמן ואין לראות את ההפרה היחידה רק באי סיום העבודות במועד החוזי. אין תאריך מוגדר בו החל הנזק שניתן לגזור ממנו מועד לתחילת תקופת ההתיישנות. לכן אין לומר כי היה על המערערות לבטל את החוזים מיד לאחר שחלף המועד החוזי כביכול, אלא הן היו יכולות ליתן הזדמנויות למשיבה לתקן דרכיה.

(ד) יש להתייחס אל המהות האמיתית של המכתבים שנשלחו בזמן אמת ולא לצורך תביעה מסוימת ועל רקע זה יש לראות במילה "נזקים" כאמירה כללית. כך גם יש לתת את עיקר המשקל לכך שהדגש במכתבי המערערות היה הצורך בזירוז העבודות לאלתר.

(ה) במועד בו נשלחו המכתבים למשיבה, ניתן היה להניח כי אם היא תאיץ את קצב העבודות ותמלא אחר התחייבויותיה יוקטנו הנזקים או יימנעו. רק כאשר סילקו המערערות את ידיה של המשיבה החלו להצטבר נזקים שונים. רוב ההוצאות שנגרמו למערערות היו מאוחרות למועד סילוק היד של המשיבה, כפי שניתן לראות בפירוט ההוצאות שהגישו המערערות.

(ו) לנוכח פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין צמרות [ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (לא פורסם, 5.1.11); להלן:- "עניין צמרות"], מועד היווצרות עילת התובענה אמור להידחות למועד הדרישה של חוב ובהשאלה - למועד ביטול החוזה ולא להודעה ראשונה על הפרה כלשהי או שיבוש בחוזה.

(ז) מתן הודעת ביטול חוזה על ידי הנפגע מההפרה מהווה מועד התחלת מרוץ ההתיישנות. הלכה זו לא נוגעת רק להשבה אלא לכל סוגיית ביטול חוזה והסעדים להם זכאי הצד הנפגע בגין כך. מאחר שאחד הרכיבים בתביעה על נזק בגין הפרה הוא ביטול, לא היה מקום לדרוש מהמערערות להזדרז לבטל את החוזה בגין הפרתו מיד לאחר חלוף המועד החוזי.

(ח) במהלך ההתדיינויות המשפטיות בין הצדדים מאז שנת 2003 נעצר מרוץ ההתיישנות.

(ט) לנוכח טענתו של ב"כ המשיבים בדיון בערעור הראשון, שלפיה מאחר שהמערערות אינן מוותרות על הגשת תביעה נגדית יש לפסוק את הסכום שעליהן לשלם למשיבים לפי הרף הגבוה עליו הסכימו הצדדים, הרי שטענתו כעת כי כתוצאה מפסק הדין בערעור הראשון קיים מעשה בית דין היא טענה בחוסר תום לב והמשיבים מושתקים מלהעלותה. בעצם העלאת הטענה דלעיל יש אף משום ויתור משתמע והסכמה מכללא מצד המשיבים גם על טענת ההתיישנות.

(י) אף לגוף העניין לא קיים מעשה בית דין, שכן התביעה שנדחתה על הסף עוסקת בטענת הקיזוז, שלטענת המשיבים לא היה מקום לדון בה והוסכם כי היא תתברר בתביעה הנפרדת.

טענות המשיבים:

(א) כאשר עילת התובענה היא הפרת חוזה מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות במועד האחרון שבו היה על המפר לקיים את חיובו על פי ההסכם. המערערות טוענות בכתב התביעה לגבי נזקים שנגרמו להן עקב אי עמידת המשיבה בלוחות הזמנים הקבועים בהסכמים עימה, שהחלו כבר בשלהי שנת 2001. אף אם יש לראות את הפרות המשיבה כאילו החלו מאוחר יותר, הרי שההפרות הנטענות התקיימו לכל המאוחר במועדים שנקבעו לסיום העבודות בשלושת ההסכמים.

(ב) המערערות עצמן טענו להתגבשותם של נזקים כבדים בגין הפרות המשיבה כבר בשנת 2002. טענות אלו מפורטות במכתבים ששלחו המערערות למשיבים.

(ג) לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות אין כל רלוונטיות למועדים בהם תיקנו המערערות את הנזקים הנטענים על ידיהן או למועדים בהם הן החליטו לשלם עבור תיקוני הנזקים. ההתיישנות מתחילה במועד גילוי הנזק ולא במועד שבו תוקן הנזק.

(ד) טענת המערערות שמרוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו ביטלו את ההסכמים עם המשיבה הייתה נכונה אילו הסעד שנתבע על ידיהן היה השבה, אולם המערערות תבעו סעד של פיצויים בגין הפרת חוזה. הזכות לפיצויים נולדת מיד עם הפרת החוזה ואינה מותנית בביטולו. לכן אין חשיבות למועד בו הכריזו המערערות על ביטול ההסכמים.

(ה) אין ממש בטענת המערערות שבמסגרת ההסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א בערעור הראשון נשמרה זכותן של המערערות להגיש את התביעה הנדונה כאן ללא מגבלה של התיישנות.

(ו) אין ממש בטענת המערערות שמדובר בהפרות נמשכות של המשיבה, שכן מדובר בהתחייבות לביצוע עבודות עד למועדים קונקרטיים שמייד לאחריהם מתגבשת ההפרה ואין כל ממש בטענה שטענת הקיזוז שהועלתה על ידיהן במסגרת התביעה הראשונה עצרה את מרוץ ההתיישנות.

(ז) לבסוף טוענים המשיבים כי צדק בית משפט קמא שקבע כי על תביעת המערערות להידחות אף מחמת מעשה בית דין. הסכמת הצדדים כי בית המשפט שלערעור יפסוק בעניין בדרך של פשרה, פירושה הסכמה של הצדדים להתפשר ביניהם בערכאת הערעור וזאת ביחס לכל קביעותיו של בית משפט קמא - הן לעניין טענות המשיבה באשר לשכר החוזי המגיע לה עם השלמת העבודות הן לעניין טענות המערערות באשר לזכותן לקיזוז עקב נזקים שנגרמו בשל האיחור בהשלמת העבודות.

4. דיון והכרעה:

(א) הלכה פסוקה היא שסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאת הסילוק היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני [ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, 22.6.08)].

לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות, יש להניח שהעובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. כאשר הבירור העובדתי - ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שאלת ההתיישנות לא תידון כטענת סף [ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (לא פורסם, 19.9.10)].

(ב) סעיף 6 לחוק ההתיישנות-התשי"ח 1968 (להלן:- "החוק") קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מה"יום שבו נולדה עילת התובענה", הוא היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב לו הוא טוען. כדי להכריע בשאלת ההתיישנות עלי לקבוע מהו המועד בו החל במקרה דנן מרוץ ההתיישנות, ולשם כך, עלי לזהות את עילת התביעה ולקבוע מהו מועד היווצרותה. בפרשת יופיטר אליה מפנות המערערות נאמר:-

"ומתי נולדת עילת תביעה חוזית? העילה נולדת במועד הפרת החוזה: 'אף כאן מוסכם על הכול, כי במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, כלומר - בענייננו - עם שכלול הפרת החוזה...'.

התגבשותה של עילת תביעה חוזית, הנוצרת עם שכלול ההפרה, פועלת לטובת הצד המקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לאירוע נזק כדי לתבוע את המפר, ודי בהפרה עצמה על מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה.

האם ניתן ללמוד מכך כי זוהי העילה היחידה הנולדת למי שהחוזה אתו הופר וכי לא יכולה לקום לו עילה אחרת, מאוחרת מזו שקמה לו עם הפרת החוזה? סבורתני שלא בהכרח כך. ...משמופר חוזה, והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק."

(ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 430 (1997).

(ג) ומן הכלל אל הפרט: המערערות מבססות את תביעתן הן על עילה חוזית, הן על עילה נזיקית. במקרה דנן אין חשיבות להבחנה שמנסות המערערות לערוך בסיכומיהן לעניין זה שכן סבורני שמאז שנולדו שתי העילות חלפו יותר מ - 7 שנים ולכן חלה התיישנות, ואבהיר:

עיון בהסכמים שחתמו המערערות עם המשיבה מעלה שהמועדים האחרונים לביצועם של ההסכמים נעו בין 14.3.01 לבין 1.1.03. לנוכח מועדים אלה אין ספק כי עילת התביעה החוזית האחרונה התגבשה לכל המאוחר ב - 1.1.03, הוא המועד בו היה על המשיבה לסיים את התחייבויותיה בהתאם להסכם השני, ולכן מאז שנולדה עילה זו ועד יום 27.4.10, מועד הגשת כתב התביעה, חלפו למעלה מ - 7 שנים.

(ד) באשר לעילה הנזיקית - במכתבים ששלחו המערערות למשיבים בין התאריכים 14.11.02 - 24.3.03 (נספחים י1 - י12 לתיק המוצגים) ניתן לראות שכבר במועדים אלו טענו המערערות טענות רבות כלפי המשיבים, ביניהן: חוסר יכולת לעמוד בלוחות הזמנים למרות פניות חוזרות ונשנות בעניין זה מצד המערערות; התנהלות בעצלתיים ובחוסר מתמיד של עובדים; סירוב להיענות לדרישת המערערות להגביר את מצבת כוח האדם; התעלמות מוחלטת מהנדרש מהם על פי ההסכמים; אחריות בלעדית לעיכובים ולנזקים גדולים שהם גורמים למערערות ועוד טענות רבות.

עוד עולה, כי כבר בחודש נובמבר 2002 כתבו המערערות במכתבים אלה כי איחורי המשיבים גורמים לתגובות שרשרת שהתוצאה שלהן היא פיצויים ואי נעימות שכולם יושתו על המשיבים. קרי, מעבר לעובדה שהמועדים שנקבעו בהסכמים לביצוע התחייבויות המערערות חלפו, כבר במועד דלעיל היו מודעות המערערות לנזקים הכבדים שגרמו לטענתן המשיבים, בהפרת ההתחייבויות דנן.

בכתב התביעה טענו המערערות, כי מאחר שהתביעה הראשונה הוגשה בטרם הושלמו כל העבודות וכן התברר שחלק מהעבודות שביצעה המשיבה היו לקויות והמערערות נאלצו לתקן ולממן ביצוע תיקונים שלהן, הרי שנזקי המערערות המשיכו להצטבר ובאותה עת טרם התגבשו מלוא הנזקים וטרם כומת כל הסכום ולכן טרם הבשיל עדיין המועד להגשת תביעה מטעמן.

איני מקבלת טענה זו. לעניין זה נקבע זה מכבר כי:-

"נתגלה אין פירושו נתגבש - אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו."

[(ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פד"י לז(3) 122 (1983)].

ובע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554 (1984) נאמרו הדברים האלה:

"אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת...אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו."

מכאן עולה, כי אם הנזק הראשוני הוא ממשי, גם אם עדיין אינו במלוא היקפו, אזי מרוץ ההתיישנות יחל עם גילויו. איני מקבלת את פרשנות המערערות שלפיה יש להתייחס אל המהות האמיתית של מכתבים שנשלחו בזמן אמת ולא לצורך תביעה מסוימת ועל רקע זה לראות במילה "נזקים" כאמירה כללית. כמו כן, אין רלוונטיות לטענה שהדגש במכתבים היה הצורך בזירוז העבודות לאלתר. ממכתבי המערערות למשיבים אין ספק, שלמרות שהמערערות היו מעוניינות שהמשיבה תמשיך בעבודותיה ובהתחייבויותיה, אם כי בקצב מואץ, ולא רצו באותו שלב "לשבור את הכלים" עימה כלשונן (נספח י1 לתיק המוצגים), הן היו מודעות לנזק הממשי הנגרם להן כתוצאה מההפרה הנטענת של המשיבה. מסיבה זו אף חזרו המערערות במכתבים ששלחו על כך שהמשיבה תישא במלוא הפיצויים להם יידרשו בגין תוצאות האיחור במועדים. אף אם הוצאות רבות שנגרמו למערערות היו מאוחרות למועד מכתב הסילוק, הרי שהנזק הראשוני, עליו שבו והתריעו המערערות, היה ממשי וידוע להן, כבר במועד חלופת מכתבים זו, אף אם כאמור, הוא לא התגבש במלואו. כך, אף אם המועדים בהם תיקנו המערערות את נזקי המשיבה היו מאוחרים למועד מכתב הסילוק מעצם טבען של עבודות ההשלמה שהיה בהן צורך, אין ממש רלוונטיות למועד בו תוקן הנזק, כי אם למועד בו הוא התגלה.

כאן המקום לציין, שלנוכח אמירה זו של המערערות שחזרה על עצמה במספר מכתבים שלפיה המשיבים ישאו במלוא הפיצויים בגין האיחור במועדים, תמוהה העובדה שרק בחודש אפריל 2010 הן הגישו את התביעה. אם סברו המערערות שהן זכאיות לפיצויים מהמשיבים בגין הנזקים שהאחרונים גרמו להן כפי ששבו וטענו, היה עליהן למצות את זכותן הנטענת מיד לאחר מתן פסק הדין בערעור הראשון.

(ה) אף בעניין צמרות אליו מפנות המערערות אין כדי לסייע בידיהן. שם, העילה המרכזית עליה התבססה תביעת המערערים הייתה סעד הצהרתי שהם אינם חייבים חוב כלשהו לבנק ולכן הבנק אינו רשאי לממש את הבטוחה שניתנה על הדירה. לצורך גיבוש עילה זו נדרש היה, כפי שנקבע בפסק הדין, כי הבנק יבהיר למערערים בדרך מפורשת וברורה, כי על פי עמדתו, המערערים חבים לו חוב בסכום מוגדר וככל שלא ייפרע חוב זה, מתכוון הבנק לממש את הבטוחה על הדירה. מהתובענה עלה, כי מהמועד בו העביר הבנק לראשונה דרישה למערערים לפרוע את חובותיהם כלפיו - הוא המועד בו קמה להם עילת התביעה, שכן רק ממנו יכולים היו המערערים להתמודד עם דרישות הבנק בדרך של הגשת תביעה משפטית - טרם חלפה תקופת ההתיישנות. קודם למועד זה לא קם בידיהם כוח תביעה שהצדיק את תחילת מרוץ ההתיישנות (עניין צמרות, פסקאות 38-40).

לנוכח נסיבות המקרה דנן ברי, כי אין באמור בפסק הדין בעניין צמרות כדי לשנות את מסקנתי בדבר התיישנות התביעה בה עסקינן. בניגוד לעניין צמרות, כאן עמד למערערות כוח תביעה בעילה חוזית כבר במועד בו הפרה המשיבה את התחייבויותיה על פי ההסכמים וכן עמד לה כוח תביעה בעילה הנזיקית לכל המאוחר בשלהי שנת 2002 לנוכח חלופת המכתבים.

(ו) פסק דין נוסף אליו מפנות המערערות כדי לתמוך בטענתן הוא ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798 (2002) (להלן:- "עניין אלבשארה"), שם נקבע כי הודעת ביטול החוזה היא המביאה לביטול החוזה וכי הזכות להשבה מתיישנת בחלוף 7 שנים מקבלת הודעת הביטול (שם, בעמ' 807).

אמנם צודקות המערערות בטענה זו, אולם משהסעד המבוקש בתביעה הוא פיצויים ולא השבה, עניין אלבשארה אינו רלוונטי למקרה דנן. לנוכח הנזקים שנגרמו למערערות עוד בטרם נשלח מכתב הסילוק, אין רלוונטיות עוד למועד בו ביטלו המערערות את ההסכמים אלא למועד בו אירע להן נזק ראשוני ממשי.

(ז) לבסוף, איני מקבלת אף את טענת המערערות שלפיה, בהסכמת הצדדים שיינתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט היה משום ויתור משתמע והסכמה מכללא מצד המשיבים גם על טענת ההתיישנות. לטענתן, אילו היה נרמז להן באותו המועד כי תטען טענת התיישנות הן לא היו מסכימות לפשרה מסוג זה.

סעיף 19 לחוק קובע כהאי לישנה:

"רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שענינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים."

בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד קו. לימיטד נ' רמי לב, פ"ד כג(2) 230 (1969) נקבע באשר להוראה זו, כי המחוקק התכוון שחוזה ההתיישנות ייעשה בצורה המגלה באורח חד משמעי כי הוא מחייב באשר לתקופת ההתיישנות הנזכרת בו, כדי שלא יישאר מקום לספק כלשהו כי אכן גילו הצדדים דעתם להאריך או לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. כן נקבע, שלפי הוראת הסעיף, חוזה בדבר הארכה או קיצור של תקופת ההתיישנות חייב להיערך באופן נפרד מההסכם העיקרי שנעשה בין הצדדים ובו נקבעה הזכות המהותית. עם זאת נקבע בפסק הדין, שאין זה מן הנמנע כי חוזה ההתיישנות ייערך על אותו גיליון נייר המכיל את ההסכם העיקרי, ובלבד שייערך בנפרד ממנו (שם, בעמ' 232).

להלכה ישנה זו מפנה אף הפסיקה החדשה [רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.10) בפסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת ברלינר].

לית מאן דפליג, שבמקרה דנן לא נאמר דבר בפרוטוקול הדיון לעניין ההתיישנות ולנוכח הוראת החוק והפסיקה שפירשה אותה, לא ניתן לטעון על הסכמה מכללא להארכת תקופת ההתיישנות.

(ח) טענה אחרונה לעניין ההתיישנות שהעלו המערערות בסיכומיהן הייתה שמאחר שהן העלו טענת קיזוז בכתב ההגנה בתביעה הראשונה ובתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמן, הרי שבמהלך תקופה זו נעצר מרוץ ההתיישנות ולכן המערערות לא "ישנו על זכויותיהן".

אין מנוס מלדחות אף טענה זו. מעבר לכך שטענה זו לא נטענה בערכאה קמא, הרי שהלכה פסוקה היא כי טענת קיזוז היא טענת הגנה בפני תביעה, להבדיל מתביעה שכנגד, שהיא תביעה בפני עצמה [רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד ס(2) 211, 222 (2005)]. קבלת טענת המערערות הייתה מביאה לתוצאה שלפיה די בהעלאת טענות כטענות הגנה בלבד כדי להביא להפסקת מרוץ ההתיישנות ובכך לשים את הצד שכנגד בסיכון של תביעה עתידית למשך הרבה יותר זמן. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת ואף נוגדת את אחד הרציונלים העומדים בבסיס טענת ההתיישנות. משכך, אמנם הגשת תובענה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, אולם אין בהעלאת טענת הגנה גרידא כדי להביא לעצירת מרוץ ההתיישנות.

לנוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע כי לכל המאוחר בשלהי שנת 2002 נתגלה למערערות נזק ממשי, בר תביעה, שיש בו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות.

(ט) באשר למעשה בית דין, שונה דעתי מקביעתו של בית המשפט קמא. בדיון בערעור הראשון, בו הסכימו בסופו של דבר ב"כ הצדדים שיינתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, טען כל אחד מהם טיעונים כדי לשכנע את בית המשפט באשר לסכום שיש לפסוק שעל המערערות לשלם למשיבים, שנע בהתאם להסכמה בין 50,000 ₪ ל - 500,000 ₪.

במסגרת טיעוניו של ב"כ המשיבים, הוא טען:-

"...הקביעה של ביהמ"ש צריך להיות קרוב ל - 500,000 ₪ ולו מן הסיבה במסגרת ההסדר הזה המשיבות לא מוותרות על התביעה הנגדית שלהם וככל הנראה מתכוונות להגיש כשאנחנו מצדנו מגיעים לפשרה בערעור שלוקחת בחשבון נזקים שנגרמו למשיבות, כך שהמשיבות לא תצאנה נשכרות פעמיים אני מבקש שסכום התביעה ילקח בחשבון." (כך במקור - ה"ג; עמוד 4 בפרוטוקול מיום 21.10.09; נספח ח' לתיק המוצגים).

סבורה אני, כי אין זה ראוי ואף חסר תום לב, כי כאשר הדבר עשוי לסייע לו משתמש ב"כ המשיבים בתביעה שעתידה להיות מוגשת על ידי המערערות כדי שבית המשפט יתחשב בה ויפסוק לזכותו סכום גבוה של כסף (בהנחה שהוא עלול לשלם בהמשך סכומי כסף למערערות, בהתאם לתביעתן) ואילו לאחר שהמערערות מגישות את אותה התביעה, טוען הוא לפתע כי הן מנועות מלהגישה לנוכח פסק הדין שניתן על דרך הפשרה המהווה מעשה בית דין.

לטעמי, די באמירה זו של ב"כ המשיבים בפרוטוקול דלעיל כדי לדחות את טענת מעשה בית הדין. עם זאת, ולנוכח מסקנתי כי התביעה התיישנה, אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין של בית משפט קמא.

סוף דבר:

לנוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חיות טוביאס קרדוב יזום והשקעות בע"מ
נתבע: גוטליב אחריות בבניה בע"מ
שופט :
עורכי דין: