ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד מתן טמיר :

מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד מוריה גרין

נ ג ד

מתן טמיר

ע"י ב"כ עו"ד גב' כריסטינה חילו

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

כב' השופט ג'ורג' קרא

ה ח ל ט ה

1) עניינה של החלטה זו הוא בקשת הנאשם להורות על ביטולו של כתב האישום שהוגש נגדו לביהמ"ש כאן בגין ביצוע עבירות של סיכון חיי אדם, נהיגה בשכרות, נהיגה ללא רישיון נהיגה והכשלת שוטר. מעשים שעל פי הנטען בכתב האישום התרחשו בתאריך 4.11.2005.

בקשתו של הנאשם נסמכת על טענת הגנה מן הצדק - שיהוי ניכר בהגשתו של כתב האישום, שכן ממועד התרחשות המעשים נשוא כתב האישום (4.11.2005) ועד להגשתו של כתב האישום לבית המשפט ב-27.10.2011, עברה תקופה של כ-6 שנים מבלי שהיתה לכך כל הצדקה.

2) בטרם אפרט את טיעוני ב"כ הצדדים, אביא את עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

א. בתאריך 4.11.2005 נחקר הנאשם בחשד לביצוע העבירות המיוחסות לו כמפורט לעיל.

ב. בנובמבר 2005 הגיע תיק החקירה המשטרתית לראשונה לפרקליטות, אך התיק הוחזר ליחידה החוקרת עם "הנחיות לביצוע" בנוגע לשחרור הנאשם בתנאים ופסילת רישיונו למשך 90 יום.

ג. מבלי כל סיבה מוצדקת תיק החקירה חזר מהיחידה החוקרת לפרקליטות רק ביום 14.10.2007. באותו מועד נשלח על ידי המאשימה לנאשם "מכתב יידוע" בדבר הכוונה להגיש נגדו כתב אישום.

ד. בחלוף תקופה של כ-3 שנים מאז משלוח מכתב היידוע, ושוב מבלי כל סיבה מוצדקת לשיהוי בהגשת כתב האישום, הוגש נגד הנאשם כתב אישום לבית המשפט רק ביום 1.11.2010 (להלן: "ההגשה הראשונה"); לאור העובדה שהנאשם לא אותר, כתב האישום נגדו נמחק.

ה. כתב האישום הוגש בשנית לביהמ"ש בתאריך 27.10.2011 (להלן: "ההגשה השניה").

ו. אין חולק על כך כי ביום 23.8.2008 נתפס הנאשם נוהג בשכרות כשעל עבירה זו נתן הנאשם את הדין ביום 6.4.2010.

3) טיעוני הצדדים:

א. ב"כ הנאשם בהפנותה להתנהלות המתוארת לעיל, ביקשה להורות על ביטולו של כתב האישום בטענת הגנה מן הצדק, כאשר בנסיבותיו של המקרה כאן האינטרס הציבורי המתבטא במיצוי הדין עם הנאשם צריך לסגת מפני אינטרסים של צדק והגינות משפטית וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בלשונו של סעיף 149(10) לחסד"פ (נוסח משולב).

לדעתה בעניינו של תיק זה הדברים הם מקל וחומר, בהתחשב בנסיבותיו של התיק שאינו מורכב כלל שהחקירה בו נסתיימה מזמן, ובהיעדר כל הסבר מטעם המאשימה להתנהלות הרשלנית וההעמדה לדין. לטענתה, השיהוי הניכר בהגשת כתב האישום פגע בזכותו של הנאשם להליך הוגן, זיכרונם של עדים בחלוף תקופה של כ-6 שנים היטשטש, מה שימנע ממנו את האפשרות למצות את עניינו בחקירה נגדית אפקטיבית שנועדה לבירור האמת.

עוד טענה כי השיהוי גרם לנאשם עינוי דין, והדבר עומד בניגוד להנחיות היועץ המשפטי מינואר 1984 בדבר זירוז טיפול בהליכים פליליים, הנחיה מס' 4.1200 וכפי שעודכנה בשנת 2002. כך הפנתה גם לנסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם שעד לגיל 15 היה בן למשפחה חרדית, 'שחזר בשאלה', שבזמן ביצוע העבירות היה אך מעט מעל גיל 18 כאשר במשך תקופה ארוכה מאז עזיבתו את עדתו ובית הוריו, נאלץ להתמודד עם רכישת כישורי חיים המותאמים לחייו החדשים.

באשר לטענה שהנאשם הודה בחקירתו במשטרה במעשים המיוחסים לו, אמרה שאף שהנאשם לא הכחיש כליל את מעורבותו במעשים, הרי שהודייתו היא הודיה חלקית בלבד ומכל מקום ,אינה צריכה לשנות מאום בענין קבלת הטענה.

ב. ב"כ המאשימה בטיעון בעל פה מיום 20.12.2011 והשלמה בכתב מיום 2.1.2012, טענה כי אף שנפלו תקלות בהתנהלות היחידה החוקרת והתנהלות המאשימה, וכפי שבא הדבר לידי ביטוי בסקירת הדברים שבפתח החלטתי זו, אין הדבר צריך להביא את ביהמ"ש לכדי נקיטה באמצעי החריג ויוצא הדופן של ביטול כתב האישום.

כך טענה שהנאשם הודה בחקירתו במשטרה במעשים המיוחסים לו, ותהתה הכיצד השיהוי עלול לפגוע בהגנתו.

אף שב"כ המאשימה אינה מתנערת מאחריותה למחדלים שהביאו לשיהוי האמור, ציינה כי הנאשם תרם מצדו לא במעט לכך בהתנהלותו, שהתבטאה באי עדכון כתובתו במשרד הפנים, כאשר כתב אישום שהוגש נגדו בהגשה הראשונה נמחק לאור אי איתורו. באשר לנסיבות האישיות שלהן טענה ב"כ הנאשם, אמרה שהנאשם שב והסתבך בעבירות דומות לאלו המיוחסות לו כאן, משנתפס נוהג בשכרות ביום 23.8.2008, מעשה עליו נתן את הדין כאמור, בפני ביהמ"ש ב-6.4.2010.

בנסיבות וכפי שפירטה לעיל, סעדו של הנאשם צריך לבוא במישור גזירת הדין - המתקת הדין, ולא במישור ביטול כתב האישום במובן הפטרתו מכל אחריות פלילית למעשיו.

4) ד י ו ן

א. בחינתה של טענת הגנה מן הצדק על פי המתווה שקבע ביהמ"ש העליון ב-ע.פ. 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פורסם בנבו, 31.3.2005 נעשית בשלושה שלבים;

"בשלב הראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים. "

וכן "מדובר בשלבים המורכבים זה על גבי זה שהתקיימותו של המוקדם בהם היא תנאי ליישום השלב הבא אחריו." שגב נקדימון, הגנה מן הצדק, נבו הוצאה לאור, מהדורה שניה, תשס"ט-2009.

ב) בבחינתו של השלב הראשון ניתן לקבוע כי אכן נפלו פגמים בהליכים שקדמו להעמדתו לדין של הנאשם, כאשר המאשימה לא סיפקה כל הסבר לתקופת השיהוי הארוכה שחלפה עד להגשתו של כתב האישום וכל שהיה בפיה לומר בענין זה, כי התקלות שאירעו הן פרי טעות אֵנוש מצערת ולא מכוונת.

כאן המקום להעיר כי גם אם אזקוף לחובת הנאשם את תקופת הזמן שמיום 1.11.2010 עת הוגש כתב האישום בהגשה ראשונה לביהמ"ש, ועד להגשתו בשנית ביום 27.10.2010, עדין תיוותר לחובת המאשימה תקופת שיהוי של 5 שנים על כל המשתמע מכך מעינוי דין שנגרם לנאשם. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהנאשם היה "נגיש" למערכת אכיפת החוק (משטרת התנועה ענף התביעות), שהרי הוא נשפט ונגזר דינו בגין נהיגה בשכרות בבית משפט לתעבורה ב-6.4.2010 בגין מעשה מיום 23.8.2008. במלים אחרות, ניתן היה בשקידה סבירה לאתר את הנאשם ולהביאו לדין בשלבים מוקדמים הרבה יותר משנעשה הדבר בסופו של יום, לו השקיעה המאשימה בכך אמצעים סבירים כמתחייב הדבר מחומרת המעשים והעבירות שמייחסת לו בכתב האישום.

ג) בבחינתו של השלב השני - עוצמת הפגם הנובע מהשיהוי האמור, אל מול שאר נסיבותיו של המקרה הכאן, לא מצאתי כי זה עולה כדי פגם שיש בו פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ושתיקונו לא יבוא אלא על דרך של ביטולו של כתב האישום. אנמק:

1) העבירות המיוחסות לנאשם - סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה בשילוב של נהיגה בשכרות, ובהיעדר כל רישיון נהיגה, מציבות אותן ברום מדרג החומרה. אזכיר כי המחוקק קבע בצדן של עבירות אלו ענישה מחמירה עד 20 שנות מאסר ותקופת התיישנות של 10 שנים. חומרתן של העבירות מגבירה את משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין ומיצוי הדין עם מי שעובר עבירות אלו.

2) באשר לטענה כי השיהוי עלול לגרום לפגיעה באפשרותו של הנאשם להתגונן כנגד המיוחס לו בכתב האישום, אפנה לעוצמת הראיות שקיימת נגד הנאשם שעיקרן, כפי שטענה לכך ב"כ המאשימה, הודייתו של הנאשם בעשיית המעשים: "אין דינו של נאשם הכופר בנטען נגדו כדינו של נאשם המודה בכל המיוחס לו בכתב האישום. לגבי הראשון עלול לעתים שעבור הזמן יפגע ביכולתו להביא עדים ולהתגונן ואילו לגבי השני, מתייתר הצורך בהבאת ראיות, כך שלעבור הזמן אין משמעות שלילית לגביו." ע.פ. 25429-10-10 מדינת ישראל נ' זוהיר מוסטפא, פורסם באתר הרשות השופטת.

גם אם אקבל את הסתייגותה של ב"כ הנאשם, כי הנאשם הודה אך באופן חלקי, עדיין תיוותר טענתו של הנאשם באשר למידת הפגיעה ביכולתו להתגונן, מוחלשת.

3) באשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם - רקעו וגילו כפי שפירטה באת כוחו אומר כך:

גם בהינתן העובדה שלנאשם נסיבות אישיות המצדיקות התחשבות בו, אין המדובר בנסיבות חריגות ויוצאות דופן במיוחד, כשמן העבר השני ניצבת העובדה שהנאשם לא חדל מהסתבכותו עם החוק. כאמור, הנאשם כשל בעבירה של נהיגה בשכרות כ-3 שנים לאחר המעשים המיוחסים לו בכתב האישום כשליבתם התנהגות דומה למה שמיוחס לו כאן.

כידוע, אחד מטעמיה המרכזיים של טענת ההתיישנות הוא "...במחילה ושכחה וההנחה כי חלוף הזמן מעמעם את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין.", ע.פ. 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר הרשות השופטת ביום 10.11.11.

בהשאלה לענייננו, קל יותר לאמץ עיקרון זה של מחילה וויתור במסגרת טענת הגנה מן הצדק למי שחטא והניח חטאו מאחוריו ולא במי שהמשיך לחטוא, הסתבכותו הנוספת של הנאשם משמשת כשיקול נגד ויתור זה.

4) גם הסיבות שבעטיין נגרם השיהוי, נשקלות במכלול השיקולים ואלו כאמור, נגרמו בשל התרשלותה של המאשימה ולא בשל מעשה זדוני ומכוון שמטרתו לפגוע בנאשם.

חרף האמור, אינני מקל ראש באורכו של השיהוי ובפגיעתו בנאשם, אך עדיין אין לראות בהתנהגותה הרשלנית של המאשימה כהתנהגות שערורייתית כזו, שדרסה את זכויותיו תוך ניצול לרעה של הכוח הרב העומד לרשותה.

בהתחשב במכלול השיקולים שמניתי לעיל, לא שוכנעתי כי קיומו של ההליך בעניינו של הנאשם כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות שמצדיק ביטולו של כתב האישום. אין בדברים הנ"ל כדי לבטל את שנאמר בענין עינוי הדין שנגרם לנאשם בגין השיהוי האמור, וענין זה צריך לקבל את ביטויו בעת גזירת דינו, היה ויורשע, יחד עם שאר נסיבות הקולא שיעמדו לו.

לענין זה הריני להפנות לדברי ביהמ"ש ב-ע.פ. 4434/10 אבי יחזקאל נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם) "אולם לשיהוי ממושך בהליך הפלילי, ובין היתר בהגשת כתב האישום, יש לתת משקל בשלב גזירת הדין ודברים אלו נקבעו במשפטנו מקדמת דנא (ראו ע"פ 1/52 דויטש נ' היועהמ"ש פד"י ח, 456, 472 (1954), " יש להבחין בין מישור קביעת האחריות למישור גזירת העונש." (פרשת הורוביץ, פסקה 336 ...".

הבקשה נדחית.

ניתן היום 22/01/2012


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: מתן טמיר
שופט :
עורכי דין: