ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יגאל גיל כנפי נגד תניא אזולאי :

יגאל גיל כנפי

נ ג ד

1. תניא אזולאי

2. רמי אזולאי

בית משפט השלום בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות בחדרה

כב' השופט יוסי טורס

פסק דין

בין הצדדים שרר הסכם שכירות שהוארך מפעם לפעם. לימים הסתיימה השכירות, טרם עת, בשל כך שהתובע מכר את הדירה. לטענת התובע נותרו לנתבעים מספר חובות כלפיו ומכאן התביעה.

התביעה מחולקת למספר ראשים: תשלום דמי שכירות, תשלום מים, גז וועד בית. אדון בנושאים השונים כסדרם:

שכר דירה - הנתבע הודה במהלך הדיון בקיומו של חוב שכר דירה (להבדיל מטענתו בכתב ההגנה) וטען לקושי כלכלי לשלמו אך לא לעצם החוב. על כן בנושא זה אני מקבל את תביעת התובע ופוסק לו סך של 4,000 ₪.

גז - הנתבע לא הכחיש קיומו של חוב, אלא טען שהחוב מתייחס גם לתקופה בה כבר לא היה בדירה. עיינתי במסמך שצורף ביחס לחשבון הגז. החשבון מתייחס לתקופות רבות ולא ניתן להבין ממנו מהו הסכום המתייחס דווקא לתקופה בה הנתבעים עשו שימוש בדירה. על כן בשים לב לטענת הנתבע שעליו לשלם רק מחצית הסכום אני פוסק לתובע בפריט זה סך של 120 ₪.

מים - הנתבע לא הכחיש קיומו של חוב אלא טען שמדובר בחוב אישי וכי הגיע להסדר עם תאגיד המים לפיו יפרע את החוב בתשלומים של 500 ₪ לחודש. טענה זו עולה ממסמכים שהוצגו לי.

אין מחלוקת שהתובע פרע חוב זה ובכך זכו הנתבעים ברווח כסכום החוב במועד זה, שהרי חובם נפרע. התובע הסביר שנאלץ לעשות כן על מנת לקבל אישור לצורך העברת הדירה בטאבו. ניתן להטיל ספק בנכונות טענה זו, מבחינה משפטית, אולם אני מקבל את טענת התובע שהאמין, נוכח עצה שקיבל, שהוא מחויב לעשות כן. כך או כך, בין אם התובע היה "חייב" לפרוע את החוב על מנת לקבל אישור העברה לטאבו ובין אם שגה בסברתו כך, אין ספק שעל הנתבעים להשיב לתובע את ששילם עבורם. ואולם, נראה כי התובע עשה כן בצורה נמהרת וללא בירור מעמיק באשר לחובתו לשלם חוב זה לצורך קבלת אישור העברה לטאבו. בפעולה נמהרת זו מנע מהנתבעים האפשרות לפרוע את חובם בתשלומים עפ"י ההסדר שהגיעו עם תאגיד המים. התובע הסכים, נוכח טיעון זה, שהסכום בו נשא יושב לו בתשלומים כאמור בהסכם עם תאגיד המים. על כן בפריט זה אפסוק לתובע את הסכום בו נשא, אך לשיעורין.

מיסי ועד בית - התובע טוען כי שילם את חובם של הנתבעים לוועד הבית בסך של 2,000 ₪. הוצגו מסמכים מטעם וועד הבית המאשרים התשלום בשיקים דחויים. הנתבעים הכחישו קיומו של חוב זה. טענתם היא כי היו משלמים מידי פעם לוועד הבית, אך לא תמיד קיבלו קבלות. בכתב ההגנה טענו כי חובם מסתכם בסך של 400 ₪ ואילו בפני לא ידע הנתבע לנקוב בסכום אלא טען כי החוב "היה קטן. אין לי מושג כמה".

אין חולק בדבר חובתם של הנתבעים לשלם את מיסי הוועד. חבות זו נובעת במפורש מהסכם השכירות (ראה סעיף 8.1). התחייבות מסוג זה מקובלת בהסכמי שכירות שכן היא יוצרת התחייבות מצד השוכר לשלם את מיסי הוועד, שאחרת לא היה חייב בכך, שכן זוהי חובתו של בעל הדירה (ראה התקנון המצוי בחוק המקרקעין וכן סעיף 58 לחוק הנ"ל). התובע, אפוא, נשא בתשלום המיסים על פי חובתו בחוק ותובע למעשה השבה מהנתבעים עפ"י התחייבותם כלפיו מכוח ההסכם. המחלוקת נותרה בשאלת גובה החוב בלבד.

האם הוכיח התובע את גובה החוב ? התובע הציג את מסמכי וועד הבית. מדובר בעדות מפי השמועה שהרי נציג הוועד לא העיד בפני. אמנם בית משפט זה אינו כפוף לדיני הראיות, אך לא מצאתי לנכון לקבל הראיה בשים לב לאופי המחלוקת. השאלה תוכרע על פי נטלי הוכחה ועל מי חל הנטל במקרה זה. סבורני כי בעניין זה הנטל על הנתבעים להראות את ששילמו. נטל זה נובע בראש ובראשונה מההסכם שבין הצדדים. בסעיף 8.3 להסכם התחייבו הנתבעים להציג בפני התובע קבלות על תשלומים ששילמו ובהם גם על מיסי וועד. מכאן שמוטלת עליהם חובה להוכיח את התשלום באמצעות הצגת ראיות. חובה זו הנה הגיונית ולמעשה מתבקשת, שהרי התובע - כמי שנושא בחבות כלפי הוועד - זקוק לקבלות אלו על מנת להימנע מתשלום בגין סכומים שמחד הוועד טוען שלא שולמו ומאידך השוכר טוען ששילמם ומקרה זה יעיד. בנוסף, נראה כי מקרה זה הנו בבחינת הודאה והדחה. הנתבעים מודים בעצם החבות (והיא עלה בבירור מחוזה השכירות), אך טוענים שפרעו את החוב (כמעט במלואו). במצב זה הנטל להוכיח את ששילמו רובץ לפתחם. מסקנה אחרת הייתה מחייבת את התובע (או את הוועד) להוכיח רכיב שלילי - היינו שלא קיבלו תשלום - ונראה כי זו אינה התוצאה הנכונה או הרצויה. על כן אני מקבל בפריט זה את התביעה. אולם, היות ובאישור הוועד נטען כי התשלום שולם בשיקים דחויים יהיה על התובע להמציא כתנאי לקבלת סכום זה, אישור הוועד לפיו כל החוב נשוא תביעה זו שולם בפועל.

טרם סיום אעיר כי הנתבעת לא התייצבה לדיון. לא ראיתי לנכון לפסוק נגדה בהעדר הגנה, אלא העדפתי לדון לגופו של עניין, שהרי עניינה זהה לזה של הנתבע. על כן, כל שנקבע ביחס לנתבע יחול אף ביחס לנתבעת.

אשר על כן אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. עבור חשבון גז - סכום של 120 ₪ .

ב. עבור דמי שכירות - סך של 4,000 ₪ .

ג. עבור ועד בית - סך של 2,000 ₪ בכפוף להמצאת אישור הוועד לפיו כל החוב נשוא תביעה זו שולם בפועל.

ד. עבור מים - סך של 13,274 ש"ח. סכום זה ישולם בתשלומים שווים ורצופים של 500 ₪ החל מיום 1.4.12 ועד לפירעון מלוא הסכום. אי תשלום שלושה תשלומים במועדם (אף לא ברצף) יעמיד את יתרת הסכום לפירעון מידי. איחור של 3 ימים בתשלום לא יחשב איחור.

הסכומים הנזכרים בסעיפים א-ג לעיל ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

הסכום הנזכר בסעיף ד' לעיל ישולם כאמור לעיל לשיעורין.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע בתוך 30 יום הוצאות בסך 200 ₪ שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום המלא בפועל.

יש להמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום+אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב,22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יגאל גיל כנפי
נתבע: תניא אזולאי
שופט :
עורכי דין: