ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קלוד אלקובי נגד מדינת ישראל - רשות הרישוי :

קלוד אלקובי

נ ג ד

מדינת ישראל - רשות הרישוי

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

כבוד השופט א' קיסרי

פסק דין

ערעור מנהלי המכוון כנגד החלטת המשיבה מיום 25.7.11 לקבל את המלצת ועדת הערר רפואית, ובהתאם לכך לא לחדש את רישיון הנהיגה של המערער עד חודש יולי 2012 ("ההחלטה").

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הערעור.

המערער הוא בעל עבר מכביד של הרשעות בעבירות תעבורה והחלטות המחייבות אותו באמצעי תיקון בשל צבירת נקודות לחובתו, והוא הופנה על ידי המשיבה לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ("המכון"). ביום 1.3.11 המליץ המכון שלא לחדש את רישיון הנהיגה של המערער בנימוק של "אי התאמה אישיותית לנהיגה בטוחה". המערער הגיש ערר על המלצה זו, וביום 7.7.11 החליטה ועדת הערר הפועלת לפי סעיף 195 לתקנות התעבורה ("ועדת הערר") לדחותו. על יסוד החלטת ועדת הערר ניתנה ההחלטה שעליה נסב הערעור שבפניי.

סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה קובע כי "החלטה של רשות הרישוי לפי סעיף 51, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית כאמור בסעיף 55א(ב), תהיה נתונה לערעור בפני בית המשפט לעניינים מנהליים; ערעור כאמור יהיה בשאלה משפטית בלבד".

טענתה העיקרית, גם אם לא היחידה, של המשיבה היא שהערעור אינו מעלה שאלה משפטית ולכן יש לדחותו. נראה שבעניין זה הצדק איתה, ולכן אין מנוס מדחיית הערעור.

המונח "שאלה משפטית" בהקשר של זכות הערעור אינו מוגבל רק לסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה, וניתן למצוא אותו גם בדברי חקיקה אחרים דוגמת סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין(שבח, מכירה ורכישה) תשכ"ג-1963, וסעיף 198(ח) (כנוסחו בעת הרלבנטית) לחוק התכנון והבנייה. מונח זה נדון בע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין נ' וייסמן (טרם פורסם, 1.4.03) וגם אם מחוות הדעת של שופטי ההרכב בעניין זה לא ניתן להגיע למסקנה ברורה ביחס למשמעותו של המונח, ניתן לומר כי "שאלה משפטית" היא שאלה שהצורך להכריע בה אינו מוגבל לנסיבותיו המיוחדות של המקרה העומד לדיון. תמיכה למסקנה זו ניתן למצוא בע"א 7624/04 השקעות ר.ע.ה בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין (טרם פורסם, 15.6.05) ובעע"מ 4597/01 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "שורקות" נ' גרמנוב פ"ד נז(1) 331.

עיון בטענותיו של המערער מלמד שלא ניתן למצוא בהן שאלה שניתן להגדירה כ"שאלה משפטית" כנדרש לפי סעיף 55(א1) הנ"ל. טענות המערער הן, בעיקרן, טענות המכוונות כנגד נכונות החלטת ועדת הערר וסבירותה. עניינים אלה אינם יכולים להיות נושא לערעור זה מן הטעם שמדובר בהחלטה מקצועית שבית המשפט לעניינים מנהליים אינו מתערב בשכמותה (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור פ"ד נח(4) 754 (2004) ("עניין עין דור")).

טענה אחרת של המערער, כי ועדת הערר התעלמה מחוות דעת רפואית מטעמו שהוצגה בפניה, נסתרת מיניה וביה בהנמקתה של ועדת הערר שממנה עולה כי היא נתנה דעתה לאמור בחוות הדעת, אלא שהיא סברה שהרופא שנתן את חוות הדעת התעלם מהפרעת אישיות ניכרת שלדעת ועדת הערר המערער סובל ממנה.

לא נעלמו מעיניי טענות המערער בדבר חומרת הפגיעה הנגרמת כתוצאה משלילת רישיון הנהיגה, אלא שאני רואה לנכון להביע את מורת רוחי מכך שהמערער ראה לנכון לתמוך טענה זו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעמ"נ (י-ם) 210/02 פלונית נ' רשות הרישוי (טרם פורסם, 3.3.03) ("עניין פלונית") ולצטט ממנו דברים התומכים לכאורה באפשרות, שלא לומר בצורך, להתערב בשיקול דעתה של ועדת הערר. אלא שמטעם כלשהו, הידוע רק למערער, הוא בחר להתעלם מן הדברים שנאמרו בעניין עין דור (שהוא החלטה בבקשת רשות לערער על פסק הדין בעניין פלונית) ואשר איני רואה כיצד ניתן להתעלם מהם. בעניין עין דור נדחתה אמנם בקשת הרשות לערער, אלא שהדחייה הושתתה שיקולי סופיות הדיון, ואילו לעניין התערבות בית המשפט המנהלי בשיקולי הרשות המנהלית, ראה בית המשפט צורך להוסיף את הדברים הבאים:

"בשולי הדברים, נעיר בקצרה כי לאחר שעיינו בפסק הדין לגופו ושקלנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי אילו היה בידינו לדון בערעור כמבוקש, לא היינו מותירים את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו. פסק הדין הנדון מבטא גישה הסוטה מעקרונות היסוד של הליך השיפוט המנהלי. הגישה העולה מפסק הדין ביחס למינוי מומחה מטעם בית המשפט לעניינים מנהליים אינה עולה בקנה אחד עם כללי הביקורת השיפוטית על מעשי המינהל. הדרך בה בחר השופט קמא לילך - השוואה בין חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט וקביעת העדפתה על פני החלטת הרשות המנהלית - אינה מתיישבת עם אופיו של הליך הביקורת השיפוטית. בית המשפט המנהלי בהליך המתקיים בפניו יבחן את החלטת הרשות על פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המנהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו".

על רקע דברים אלה דומה כי אין מנוס מן המסקנה שגם טענה זו של המערער אינה מבוססת די הצורך, והתוצאה היא שיש לדחות את הערעור.

המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ב, 22 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: קלוד אלקובי
נתבע: מדינת ישראל - רשות הרישוי
שופט :
עורכי דין: