ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים :

פלונית

נ ג ד

1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה

3. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופט נ' הנדל

כבוד השופט ע' פוגלמן

עתירה למתן צו על תנאי

 

בשם העותר - עו"ד מ. אזרד

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי בית הדין הרבני הגדול ליתן טעם מדוע לא יבטל את החלטתו מיום 20.3.2010 אשר דחתה את ערעור העותרת על החלטתו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 2.9.2010 שבגדרה נקבע על דרך הפשרה שהסכום שמגיע לעותרת מכספי הפנסיה של בעלה הוא סך של 50,931 ש"ח בלבד. כמו כן, עותרת היא לבטל את ההחלטה מיום 2.9.2010 של בית הדין הרבני האזורי.

2. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: העותרת והמשיב נישאו זה לזו ביום 10.7.91 כדמו"י. מנישואים אלו נולדו להם 3 ילדים. בתאריך 14.11.2002 הגיש המשיב נגד העותרת תביעה לגירושין, במסגרתה כרך, בין היתר, תביעה לחלוקת הרכוש ביניהם. הצדדים התגרשו ביום 19.4.2004, בהתאם להסכם גירושין שנחתם ביניהם בבית הדין הרבני האזורי. במסגרת הסכם זה, הוסדרו עניין דירת המגורים ותשלום המשכנתא (חלוקה שווה לחובות ולזכויות) וכן נקבע כי העותרת תקבל מחצית מכל זכויות המשיב בצה"ל הכוללות קופות גמל, תגמולים, קרן השתלמויות וזכויות הפנסיה. בו ביום, קיבל הסכם זה תוקף של פסק דין. יצוין, כי החלק הרלוונטי לדיון בעתירה דנא הוא זכויות העותרת בכספי הפנסיה של המשיב.

ביום 28.11.2007 הגישה העותרת לבית הדין האזורי בקשה לביטול פסק הדין שניתן כאמור בחודש אפריל 2004. בית הדין הרבני האזורי דחה את בקשתה בנימוק שהיא לא העלתה "כל טיעון של ממש" שיש בו לבטל את הסכם הגירושין. עוד הדגיש את השיהוי הרב של העותרת והימנעותה מלטעון לבטלותו לאורך 4 שנים מיום חתימתו. זאת, הגם שהתקיימו דיונים בעניין ההסכם (ראו החלטה מיום 7.4.2008). העותרת, שהייתה מיוצגת, לא ערערה על החלטה זו.

בהחלטה מיום 2.9.2010, קבע בית הדין הרבני האזורי כי יש להעמיד לזכותה של העותרת סך של 50,931 ש"ח אותם יש להצמיד למדד החל מחודש ינואר 2007. בית הדין הרבני התייחס לחוות הדעת מטעם העותרת וקבע כי מספר טעויות נפלו בה לצורך חישוב חלקה בזכויות המשיב. כך למשל לגבי תאריך מועד החלוקה; חישוב תקופת הוותק לצורך צבירת זכויות היא לפי תקופת שירות הקבע ולא תחילת שירות הסדיר; זכאות העותרת היא למחצית מהפנסיה ולא למחצית מהפיצויים. לאחר חישוב אריתמטי, הגיע בית הדין לסכום הנ"ל. יצוין, כי בית הדין הרבני הדגיש כי התקיימו דיונים רבים באשר לזכויות המשיב ממקום עבודתו (ראו החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 7.4.2008). ביום 1.11.2010, הגישה העותרת ערעור על החלטה זו ונקבע דיון ליום ה- 23.12.2010, אשר בסופו נקבע כי "הצדדים מסכימים לתת לבית הדין להכריע לפי שיקול דעת רחב ביותר, ללא כפיפות להלכה ולחוק האזרחי". יובהר גם כאן, כי העותרת הייתה מיוצגת באותו שלב.

בהחלטתו מיום 20.3.2011, דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעור העותרת, תוך שאימץ את החלטתו של בית הדין האזורי. זאת, לאחר עיון בחוות דעת המומחה מטעמה.

3. העותרת שוזרת טענות רבות בכתב העתירה, החל מפתיחת הליך הגירושין בשנת 2002. כך למשל, היא תוקפת את כנות כריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין, אי הסכמתה החופשית להסכם הגירושין שנחתם בפני בית הדין הרבני בשנת 2004 וטעות קולמוס שנפלה בו. ברירת הבר מן התבן תובילנו לשתי טענות עיקריות. האחת, בית הדין הרבני האזורי סירב למנות אקטואר שעה שהיה עליו לעשות כן ותחת זאת "ביצע תחשיב משלו, בלא סמכות, תוך שדוחה את דברי האקטואר וקובע קביעות על פי שיקול דעתו". האחרת, נטען כי ההליך "היה פגום מראשיתו מעיקרו". פסיקת בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול "סתרה מהותית את חוק יחסי ממון והדין האזרחי ומכאן הנימוק העיקרי לביטולו".

4. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה, לרבות החלטותיהם של בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול, הגענו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף. העותרת משיגה נגד התוצאה אליה הגיע בית הדין הרבני האזורי אשר קיבלה גושפנקא מאת בית הדין הרבני הגדול. הלכה למעשה, אופי השגותיה הוא ערעורי ואף נושא גוון עובדתי. כלל הוא, כי בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות של בית-הדין הרבני אשר הינו רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותו. כפי שנפסק, "אנו, כבית-משפט גבוה לצדק, איננו משמשים ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו" (ראו בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.3.2007); בג"ץ 10250/09 פלוני נ' בד"ר הגדול (23.2.2010); בג"ץ 6124/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.11.2007); בג"ץ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מו (2) 1 (1991)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15 (ד) (4) לחוק יסוד: השפיטה. משמע, בג"ץ יתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים באחד מהמקרים הבאים: ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות; ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי; ישנה בהכרעה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי; מצב בו נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (ראו בג"ץ 1873/07 דלעיל; בג"ץ 6124/07 דלעיל; בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (15.11.2007); בג"ץ 4360/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי (12.7.2006); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (28.6.2007); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (6.4.2006); בג"ץ 6299/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (8.8.2007); בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453; בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו (2) 733 (1982)). כלל אי ההתערבות נגזר גם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. עיקרון זה איננו רק עיקרון נימוסי, אלא גם חיוני לצורך קיומה של מערכת שיפוטית תקינה בהתאם לעמדת המחוקק (ראו ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו (3) 205). המקרה דנא אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם נדרש בית משפט זה להתערב.

גם לגופו של עניין דין העתירה להידחות. הצדדים, שהיו מיוצגים על ידי עו"ד, חתמו על הסכם גירושין ובזאת ויתרו על החלת איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון. העותרת הגישה בקשה לביטול ההסכם כארבע שנים לאחר כריתתו. בית הדין הרבני האזורי קבע כממצא עובדתי כי העותרת חתמה על ההסכם ללא שהופעל עליה לחץ כלשהו. יוער, כי על פי מסמך שהציג המשיב, כשנה לאחר ההסכם פנתה העותרת לבית הדין הרבני האזורי בבקשה לתקן את ההסכם ולהוסיף לזכויות הכספיות של הבעל "מענק פרישה" ו"ימי מחלה". היא ציינה אומנם כי ההסכם נחתם תחת לחץ, אולם טענה זאת באופן לקוני, ללא פירוט מהו אותו לחץ והאם הוא עולה כדי ביטול הסכם. כך או אחרת, היא לא עתרה לביטול ההסכם אלא ביקשה לשנותו הלכה למעשה מפאת "מקח טעות" או שמא יש לומר "טעות בכדאיות העסקה". חרף זאת, אפילו שהייתה מיוצגת גם בהליך האמור, הרי שרק שנתיים לאחר מכן היא עתרה לביטול ההסכם. מכל מקום, העותרת לא ערערה על החלטת בית הדין הרבני האזורי.

באשר להחלטה מושא העתירה, עיון בפרוטוקול הדיון בין העותרת למשיב שקדם להחלטת בית הדין הרבני האזורי משכילנו כי בית הדין פנה לצדדים ושאל: "הצדדים מסכימים שנפסוק לפי שיקול דעת רחב?". לזאת השיב ב"כ העותרת לאלתר: "כן, לפי סעיף 79א". המשיב התנגד תחילה ואז התרצה: "מוכן לקבל הצעת בית הדין, בזה מסיימים". בית הדין הרבני סיכם את הדיון באומרו כי "הצדדים מסכימים לתת לבית הדין להכריע לפי שיקול דעת רחב ביותר, ללא כפיפות להלכה ולחוק האזרחי" וייחד לכך החלטה נפרדת. יודגש גם כאן, כי העותרת הייתה מיוצגת באותו שלב. על כן, מנועה היא לטעון נגד פסק הדין בנימוק שגם הוא לא ניתן בהתאם לחוק יחסי ממון, שעה שהביעה הסכמתה המפורשת לכך. מטבעה של הסכמה לפסיקה על דרך הפשרה היא הרחבת שיקול הדעת של המותב הדן בעניין. בחינת החלטתו של בית הדין הרבני האזורי מיום 2.9.2010 מלמדת כי בניגוד לטענת העותרת, בית הדין לא התעלם מחוות דעת שהמציאה לידיו. ההפך הוא הנכון. הוא התייחס לחוות הדעת, עמד על בעיותיה ונימק את החלטתו. כך או אחרת, כלל הוא, שהערכאה השיפוטית לא מחויבת לאמץ חוות דעתו של מומחה כלשהו, תהא אשר תהא, ואין היא כבולה לה.

5. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, העתירה נדחית ללא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז בטבת, התשע"ב (22.1.2012).


מעורבים
תובע: פלונית
נתבע: בית הדין הרבני הגדול בירושלים
שופט :
עורכי דין: