ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק גולדנברג נגד המועצה לייצור ולשווק דבש :

יצחק גולדנברג

נ ג ד

המועצה לייצור ולשווק דבש

בבית המשפט העליון

כבוד השופט י' דנציגר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"ח 21690-09-11 שניתן ביום 21.9.2011 על ידי כב' השופטת מ' ברנט

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 21.9.2011 בע"ח 21690-09-11 (השופטת מ' ברנט). בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 18.8.2011 בה"ת 34453-06-11 (השופטת נ' מימון-שעשוע), במסגרתו הורה על השבת כוורות שנתפסו על ידי המשיבה לידי המבקש, תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות תפיסת כוורות בסך 8,000 ש"ח.

תמצית ההליכים עד כה

1. בחודש אפריל 2011 תפסה המועצה לייצור ולשווק דבש (להלן: המשיבה) דבוריות (כוורות) שהוצבו בחלקת אבוקדו באזור חדרה, בהתאם להוראת סעיף 30(א) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 (להלן: חוק הפיקוח). סעיף 30(א) לחוק הפיקוח מאפשר למי שהוסמך לכך על ידי השר לתפוס דבר שיש יסוד סביר להניח שנעברה בו עבירה לפי חוק הפיקוח, או שעשוי לשמש ראיה במשפט על עבירה כאמור. סעיף 30(ב) לחוק הפיקוח קובע כי מותר להחזיק בחפץ שנתפס עד שבית המשפט שלפניו הוגשה תביעה פלילית על עבירה שנעברה ביחס לאותו חפץ יחליט מה ייעשה בו. בנוסף, קובע סעיף 30(ב), שככל שלא הוגשה תביעה פלילית תוך תשעים יום מיום התפיסה, יוחזר החפץ לבעליו.

2. משלא נפתח הליך פלילי תוך תשעים יום, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בפתח תקווה בקשה לפי סעיף 30(ב), במסגרתה ביקשה למכור את הדבוריות התפוסות. בית משפט השלום אישר בשלב ראשון את מכירת הדבוריות. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה לביטול מכירת הדבוריות ולהשבתן לידיו, כשהוא טוען לבעלות בדבוריות. בית משפט השלום דן במסגרת פסק דינו בשתי שאלות. השאלה הראשונה נגעה לחוקיות הליך תפיסת הדבוריות. בית משפט השלום קבע כי הליך התפיסה על ידי המשיבה בוצע כדין, לאור הצהרת המשיבה כי למבקש אין רישיון מגדל והיתר להצבת דבוריות לשנת 2011 וכי הדבוריות לא היו מסומנות כנדרש על פי דין. בית משפט השלום ציין כי המבקש לא הוכיח טענתו כי הוא מחזיק ברישיון ובהיתר תקפים ולא סתר את טענת המשיבה בדבר היעדר סימון כדין. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי הליך התפיסה נעשה כדין. השאלה השניה נגעה לסמכות להטיל הוצאות על המבקש בגין התפיסה. בית משפט השלום קבע כי המשיבה הוכיחה את ההוצאות בהן נשאה וכי המבקש הגדיל את הוצאות המשיבה בסרבו להתייצב לחקירה אליה הוזמן על ידי המשיבה. עוד נקבע כי המבקש נמנע מלמסור גרסה להוכחת בעלותו בדבוריות במשך תשעים יום, על אף שהיה מודע לתפיסת הדבוריות מלכתחילה. בית משפט השלום ציין כי אמנם חוק הפיקוח אינו מתייחס במפורש לסמכות בית המשפט להטיל הוצאות על אחד הצדדים בבקשה להחזרת תפוסים לפי סעיף 30(ב), אך הטלת הוצאות בגין עלויות שהוכחו הינה בסמכותו הטבועה של בית המשפט בהליכים בעלי אופי מנהלי. בית המשפט ציין כי סעיף 14 לחוק הפיקוח מסמיך את השר לחייב את מי שמפר את הוראות החוק (לרבות התקנות והצווים שהוצאו מכוחו) בהחזר הוצאות סבירות שנאלצה הרשות המנהלית לשאת בהן במסגרת הליכי האכיפה, ולכן סמכותו של בית המשפט לפסוק הוצאות לאחר שמיעת טענות הצדדים וראיותיהם הינה "בבחינת קל וחומר". לפיכך, ביטל בית משפט השלום את מכירת הדבוריות והורה על השבתן לידי המבקש לאחר תשלום סכום הוצאת בסך 8,000 ש"ח למשיבה.

3. המבקש הגיש ערר על פסק דינו של בית משפט השלום, במסגרתו טען כנגד חיובו בתשלום הוצאות כתנאי להשבת הדבוריות. לטענת המבקש, ההליך הקבוע בסעיף 30(ב) עוסק אך ורק בשאלת הבעלות בחפץ התפוס ואינו מאפשר לפסוק החזר הוצאות לרשות המנהלית בגין הליכי התפיסה, ולפיכך יש לבטל את ההוצאות שהושתו עליו. בית המשפט המחוזי ציין כי במהלך הדיון בפניו התברר שטענת המבקש שלא קיבל מכתב על זימונו לחקירה אינה נכונה, וכי המבקש "ידע אף ידע" כי הוא נדרש לחקירה ואף השיב כי התאריך בו זומן לחקירה אינו נוח לו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש נמנע מלהגיע לחקירה ומלזהות את הכוורות שנתפסו (ואשר לא סומנו כנדרש על פי דין) ובכך גרם להוצאות למשיבה. בית המשפט המחוזי הסתייג מהנמקת בית משפט השלום בנוגע לסמכות בית המשפט מכוח סעיף 14 לחוק הפיקוח ("בבחינת קל וחומר"), אך קיבל את הנמקת בית משפט השלום בדבר סמכותו הטבועה לחייב את המבקש בהוצאות אשר המשיבה הוכיחה כי נשאה בהן בפועל. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערר. כנגד פסק דין זה מופנית הבקשה שלפני.

4. במסגרת הבקשה שלפני חוזר המבקש על טענותיו כי לא הייתה לבית המשפט סמכות לפסוק הוצאות בהליך השבת תפוס. המבקש טוען כי "שתיקת המחוקק" במסגרת סעיף 30 לחוק הפיקוח בכל הנוגע להוצאות הליך התפיסה הינה מכוונת ונועדה לאזן בין "זכויות" הרשות המנהלית לזכויות בעל הנכס התפוס. לפיכך, לטענת המבקש, השימוש שעשה בית משפט השלום ב"סמכות הטבועה" משבש את האיזון בין זכויות הצדדים וסותר את כוונת המחוקק. המבקש טוען כי החלטת בית המשפט כי הוא נדרש לשאת בהוצאות התפיסה גם במקום בו לא הוגש נגדו כתב אישום ולא הוכחה אשמתו בבית המשפט טומנת בחובה פגיעה קשה בזכויות האזרח. המבקש טוען עוד כי בנסיבות הפרטניות של מקרה זה נפגעו כללי הצדק הטבעי, מאחר וממועד תפיסת הדבוריות ועד מועד הגשת הבקשה לבית משפט השלום לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח בעלותו בדבוריות וכי הוא פעל "כעיוור" מבלי לדעת מהן הטענות הנטענות כנגדו ומדוע נתפסו הדבוריות ומכוח איזו סמכות. יצוין כי במסגרת הבקשה שלפני מרחיב המבקש את טיעונו וטוען כי הצו שמכוחו פעלה המשיבה - צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור דבש) התשל"ז-1977 - אינו חוקתי מכיוון שהוא פוגע בחופש העיסוק ומכיוון שתוקן תוך חריגה מסמכות. המבקש מציין כי בכוונתו להגיש, יחד עם מספר מגדלי דבורים, עתירה בסוגיה זו לבית משפט זה בשבתו כבית דין גבוה לצדק, ולפיכך הוא מבקש לדחות את ההחלטה בבקשה הנוכחית עד להכרעה בעתירה שתוגש.

5. למען שלמות התמונה יוער כי בפני רשם בית משפט זה התנהל הליך מקדים בנוגע לאופן סיווגה של הבקשה הנוכחית על פי מהותה - האם מדובר בבקשת רשות ערעור אזרחי (רע"א) או בבקשה מסוג בקשות שונות פלילי (בש"פ), וזאת לאור סעיף 2 לתקנות הפיקוח על מצרכים ושירותים (סדרי דין בבית משפט השלום), התשי"ח-1958 (להלן: תקנות הפיקוח). בהחלטה מיום 20.11.2011 קבע הרשם ג' שני כי הבקשה תסווג כבקשת רשות ערעור אזרחי. ערעור שהגיש המבקש על החלטת הרשם (בש"א 9363/11) נדחה על ידי השופט ס' גובראן ביום 10.1.2012.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

7. בהתאם להלכה הפסוקה אם אין מתעוררת שאלת בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון, בוודאות המשפטית וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. משכך, האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הדיון בפני ערכאה שלישית יביאה לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת.

8. הבקשה דנן אינה צולחת את המשוכה שנקבעה בהלכה הפסוקה בנוגע לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי". למרות ניסיונו של המבקש "לקשט" את הבקשה בטענות בעלות חשיבות ציבורית, הלכה למעשה עניינה של הבקשה מצטמצם לכדי חיובו של המבקש בהוצאות תפיסה. לפיכך, לא מצאתי כי הבקשה חורגת מעניינם של בעלי הדין ובוודאי שאינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית, כאשר החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ניתנו על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן, ובראש ובראשונה על רקע התנהלותו של המבקש.

9. זאת ועוד, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קבעו ממצאים עובדתיים ברורים בדבר התנהלותו של המבקש אל מול המשיבה בכל הנוגע להליכי תפיסת הדבוריות מכוח חוק הפיקוח.

בית משפט השלום קבע כי "המשיב [המבקש] הגדיל את העלויות בסרבו להתייצב לחקירה על אף שהוזמן והיה מודע לתפיסת הדבוריות מלכתחילה, ונמנע מלמסור גרסה להוכחת בעלותו בדבוריות, במשך 90 ימים. רק לאחר חלוף מועד זה ומשפנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה למתן הוראות לגבי הדבוריות, הודיע המשיב על בעלותו בהן, ותבע את החזרתן מאחר שלא הוגש כתב אישום תוך 90 יום, תוך הסתמכות מתחכמת על לשון סעיף 30(ב)". בית המשפט המחוזי קבע אף הוא כי "במהלך הדיון בפניי הוברר לי כי העורר [המבקש] אשר טען כי לא קיבל מכתב על זימונו לחקירה, ידע אף ידע כי הוא נדרש לחקירה ואף הודיע כי התאריך בו זומן לחקירה אינו מתאים לו. משכך, למעשה נמנע העורר מלהגיע לחקירה ומלזהות את הכוורות אשר נתפסו ואשר לא סומנו כיאות וכנדרש על פי התקנות והצו. משכך, למעשה גרם העורר להוצאות למשיבה".

קביעות אלה בדבר התנהלותו של המבקש נקבעו על ידי שתי ערכאות לאחר שמיעת המבקש והתרשמות בלתי אמצעית ממנו ומראיותיו. במסגרת הבקשה דנן שב המבקש וטוען טענות שונות בדבר התנהלותו אל מול המשיבה ובדבר הפרשנות שיש לייחס לפניותיו אל המשיבה. הלכה ידועה היא כי בית המשפט היושב כערכאת ערעור לא יתערב בנקל בקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית וכי התערבות שכזו תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר הדברים עולים כדי פגם היורד לשורשו של עניין (ראו והשוו ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); גורן, בעמ' 668). הגיונה של הלכה זו מתעצם, בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" במסגרתה מתבקש בית משפט זה ליתן רשות ערעור ובד בבד להתערב בממצאים עובדתיים.

10. "הצלבתן" של שתי ההלכות - ההלכה בנוגע לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" וההלכה בנוגע להתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים - ויישומן על המקרה דנן מחייבות דחיית הבקשה. מעת שקבעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קביעות ברורות בדבר מודעותו של המבקש מלכתחילה לתפיסת הדבוריות ובדבר הימנעותו מלהתייצב לחקירה ולהוכיח בעלותו בדבוריות במשך למעלה מתשעים יום, הרי שההחלטה (שנבחנה בשתי ערכאות) לחייב את המבקש בהוצאות התפיסה הינה החלטה סבירה ומאוזנת בנסיבות העניין, ואינה מצדיקה בירור נוסף בערכאה זו.

11. נוכח כל האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז בטבת התשע"ב (22.1.2012)


מעורבים
תובע: יצחק גולדנברג
נתבע: המועצה לייצור ולשווק דבש
שופט :
עורכי דין: