ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מישה קרקובסקי נגד מדינת ישראל :

מישה קרקובסקי

נ ג ד

מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

כבוד השופט א' רובינשטיין

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) בעפ"ג 12492-07-11 ו-15492-07-11 מיום 14.11.11

בשם המבקש - עו"ד ג' אדרת; עו"ד א' מעוז; עו"ד ע' בן-ארויה

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) בעפ"ג 12492-07-11 ו-15492-07-11 מיום 14.11.11, בגדרם התקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שהשית בית משפט השלום בתל אביב (השופט פורג) בת"פ 1050/09 מיום 26.5.11. עניינה של הבקשה גובה הקנס שהוטל בפרשת עבריינות כלכלית.

רקע והליכים

ב. טרם החלה הפרשה בה עסקינן, היתה "כים ניר" חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה (להלן כים ניר או החברה). באמצעות חברות מוחזקות, סיפקה החברה שירותי טיס להובלת נוסעים, ריסוס, כיבוי שריפות, סיור וצילום מן האויר ועוד (החברות ייקראו להלן קבוצת כים ניר). עניינה של הפרשה משיכות כספים שלא לתכלית קבוצת כים ניר. המבקש, אחד מתוך חמישה נאשמים בפרשה, שימש במועדים שבכתב האישום כמנכ"ל, דירקטור ובעל שליטה בחברה. כתב האישום המתוקן כלל שמונה אישומים מתוכם שישה יוחסו למבקש, בהם הודה במסגרת הסדר טיעון, והורשע ב-8 עבירות מרמה והפרת אמונים בתאגיד; 7 עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד; גניבה בידי מנהל; 2 עבירות רישום כוזב במסמכי תאגיד; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כולן לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977. כן הורשע באי קיום הוראות שונות בחוק ניירות ערך, ובגרימה להכללת פרט מטעה בדוחות הכספיים.

ג. כתב האישום המתוקן מונה 27 עמודים ומציג לפרטי פרטים את השתלשלות האירועים. במהלך השנים 2004-2003 משכו המבקש - נאשם 4 בכתב האישום - ושאר המעורבים בפרשה כספים מקבוצת כים ניר, שלא לתכליתה, תוך הפרת אמונים וללא זכות שבדין בסכומים שונים ובשיטתיות. המשיכות נעשו באמצעות העברות בנקאיות מקבוצת כים ניר לחברות שבבעלותם. המבקש, בסיוע נאשם 1, נמנע מנקיטת הליכים ומדיווחים בהם נתחייב לפי דין, כדי להסתיר מדירקטוריון החברה, בעלי מניותיה וציבור המשקיעים את המשיכות האמורות. כן פעלו נאשמים 2-1 והמבקש (להלן הנאשמים), להכללת פרטים מטעים בדוחות הכספיים השונים וליצירת מצג כוזב על ידי סיווג המשיכות כאילו נעשו במהלך העסקים, הרגיל כדי להסתירן מרואה החשבון המבקר. סך המשיכות הסתכם לכשלושה מליון ₪, מתוך כשבעה מליון ₪ הון עצמי של החברה. בעקבות הפרשה נפסקה פעילות החברה והיא נמחקה מן הבורסה. מרבית הסכום שנלקח לא הוחזר.

ד. נערך הסדר טיעון לעניין העונש שכלל מאסר בפועל וקנס. אשר למאסר, רף הענישה העליון לו עתרה המשיבה השתנה בין שלושת הנאשמים. המבקש ונאשם 1 מוקמו גבוה מנאשם 2, שבשונה מהם לא הורשע בעבירת הגניבה. לגבי המבקש עתרה המשיבה ל-22 חודשי מאסר בפועל בעוד שהוא עתר ל-6 חודשי מאסר שירוצה בעבודות שירות. אשר לקנס הכספי, לא נקבעו סכומים מפורשים בהסדר הטיעון והמשיבה עתרה ל"קנס משמעותי".

ה. בית משפט השלום קבע, כי פעולותיהם של הנאשמים היו שיטתיות, מתוכננות והביאו לפגיעה משמעותית בקופת החברה. המבקש נדון ל-11 חודשי מאסר (נושא המאסר אינו בפני עתה). נקבע, כי על נאשם 1 יש להשית קנס נמוך מן השניים האחרים, הואיל ולא לקח כספים לכיסו, וכי על נאשם 2 יש להשית קנס נמוך יותר מן המבקש, הואיל והורשע במספר אישומים קטן יותר. על הנאשמים 2-1 והמבקש, הושתו קנסות בסך 50,000 ₪, 80,000 ₪, 100,000 ₪ בהתאמה. צוין, כי נאשמים 2-1 הציגו מסמכים באשר למצבם הכלכלי הקשה, בעוד המבקש טען לכך מבלי שתמך טענותיו (עמוד 18 לפסק הדין). המבקש טען, כי מטרתן של המשיכות היתה לכסות על חובות החברה כלפיו בגין הלוואות שנתן לה במרוצת השנים. בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי המבקש אכן העמיד הלוואות בעלים לחברת כים-ניר בסך 260,000 דולר, אולם טענת "קיזוז" החובות לא נתקבלה, כיון שהמבקש לא הביא לכך ראיה וטען כי אין בנמצא ריכוז יתרות מסודר. המשיבה עירערה על קולת העונש.

ו. בית המשפט המחוזי קבע, כי תוצאת גזר הדין כמכלול - המאסר והקנס יחדיו - מצדיקה את התערבותו לחומרה. בית המשפט הדגיש את תחכומן של העבירות, אופן הסתרתן מן הגורמים השונים והיקף פגיעתן בציבור המשקיעים. התנהלות הנאשמים תוארה כניצול ציני של החברה בהיותם בכיריה, שומרי הסף שלה ונאמני הציבור. נסקרו מכלול השיקולים שהובילו את בית משפט השלום לגזר דינו, ובין היתר, כי העונשים שהושתו נמצאים במסגרת הסדר הטיעון. גם בית המשפט המחוזי סבר שמעשיהם של המבקש ונאשם 1 חמורים משל נאשם 2. אשר לעונש המאסר שהוטל, וחרף ההסתייגות מהיקפו, לא מצא בית המשפט להתערב בו. לא כך באשר לקנסות, לגביהם הוטעם, כי חרגו בקולה מרמת הענישה הראויה, וכי עליהם לשקף את הסכומים שנלקחו, שאחרת יצא החוטא נשכר. בית המשפט העלה את הקנסות של הנאשמים 1, 2 ושל המבקש לסך של 400,000 ₪, 300,000 ₪, 800,000 ₪ בהתאמה. קרי, על המבקש הושת תחת 100,000 ₪ קנס, סך 800,000 ₪.

הבקשה

ז. הבקשה מופנית כנגד הגדלתו של הקנס. אשר לרשות הערעור נטען, כי עצם הפער בין העונשים שהוטלו בערכאות השונות מצדיק את מתן הרשות. לגופו של עניין נטען, כי הגדלתו של הקנס מ-100,000 ל-800,000 אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון אי מיצוי הדין עד תומו בערכאת הערעור. כן נטען, כי נוכח הפערים שנוצרו בין גובה הקנסות של הנאשמים, נפגע עיקרון אחדות הענישה. וכן נטען, כי לא נבחנה יכולת פרעונו של המשיב - אשר כנטען - אין ביכולתו לעמוד בתשלום הקנסות, ובכך למעשה נגזרה עליו שנת מאסר נוספת חלף הקנס.

דיון והכרעה

ח. לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור ניתנת מקום שסוגיה משפטית חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). ככלל, טענות שעניינן חומרת העונש אינן עילה לדיון בגלגול שלישי (רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא נעלמה מעיני הלכת הגואל לפיה במקרים מיוחדים ויוצאי דופן עצם הפער בענישה מצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהקשר זה צוין באחת הפרשות כי:

"כפי שהבעתי את עמדתי בעבר [...] עסקינן בעקרון לפיו מן הראוי הוא כי העונש המוטל על-ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, וזאת מטעמי הוגנות כלפי המערער. אלא שעיקרון זה אינו עומד לבדו. יש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, שיסוד מוסד בה הוא כי העונש יהלום את המעשים בגינם הוא מוטל. ברור הדבר, כי עיקרון אחרון זה אינו מוגשם שעה שהעונש שנגזר בערכאה הדיונית, על-פניו אינו יכול לעמוד. במקרה דנן, לא הפער שבין העונשים הוא אשר אינו סביר, כי אם העונש שנגזר למבקש מלכתחילה בבית-משפט השלום. בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי 'עונש זה סוטה במידה רבה ממדיניות הענישה הראויה והנכונה'" (רע"פ 7188/06 תרתור נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - פסקה 4 לפסק דינו של השופט לוי).

בנסיבות, לא זו בלבד שאין מדובר במקרה יוצא דופן (כפי שיובהר להלן), בית המשפט המחוזי קבע לעניין הקנס, כי סטה במידה רבה ממדיניות הענישה הראויה.

ט. המבקש טען כי לא היה על ערכאת הערעור למצות עמו את הדין עד תומו. בית משפט השלום השית על המבקש 11 חודשי מאסר, בעוד שבמסגרת ההסדר עתרה המשיבה ל-22 חודשים. בית המשפט המחוזי הטעים בפה מלא, כי אילו נדון התיק בפניו כערכאה דיונית, היה מטיל על הנאשמים תקופות מאסר בפועל לפי הרף העליון של הסדר הטיעון. דומה כי בית המשפט שקל היטב את היקף התערבותו בגזר הדין שהשית בית משפט השלום, ובמשורה מצא להתערב לעניין הקנס בלבד. אכן, בעבירות כלכליות יש משנה תוקף לקנס משמעותי, וכלל הוא שעליו לעלות מעבר להיקף העבירות שבגינן ניתן (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - פסקה 342 לפסק דינה של השופטת ארבל). על חשיבותו המיוחדת של עונש מרתיע בעבירות כלכליות נאמר באחת הפרשות:

"המדובר בענייננו בעבירות כלכליות, המזכות את מבצעיהן, במקרים רבים, ברווח כספי שמן, תוך פגיעה ברווחה הכוללת של המשק ושל הציבור כולו. עבירות מסוג זה, כמו רבות מעבירות 'הצווארון הלבן', מתבצעות במרבית המקרים על-ידי בני אדם המנהלים בשאר תחומי חייהם אורח חיים נורמטיבי, ולחלקם אף מעמד ציבורי או חברתי. המניע המרכזי המביאם לביצוע העבירות הוא המניע הכלכלי. הדרך להרתיע מפני ביצוע העבירות האמורות נעוצה במאפייניהן המיוחדים של העבירות ומבצעיהן. בהיותם נטועים היטב בציבוריות, יש בעצם ההרשעה בעבירות פליליות כדי לפגוע בשמם הטוב של מבצעי העבירות ולשמש גורם מרתיע מפני ביצוען. בהיותם, לרוב, אנשים מבוססים, אשר אינם פועלים מתוך מצוקה כלכלית או סוציאלית, ראוי הוא כי, ככלל, רף הענישה בגין עבירות מעין אלה יהיה של עונש מאסר [...] עונש זה משקף אמירה קולקטיבית ברורה נגד מי שפוגע בציבור מתוך רדיפת ממון ומתוך רצון לזכות ב'רווחים קלים' על חשבון קבוצה גדולה של קרבנות שבמקרים רבים אינה מאורגנת ושאין בידה לעשות דבר. לצד עונש המאסר יש להטיל על מבצעיהן של עבירות אלה אף קנס כספי משמעותי. כאנשים רציונאליים המבצעים את העבירה כדי לזכות ברווחים, יש בקנס שכזה כדי לעקר את המוטיבציה המולידה הסדרים שכאלה (ע"פ 7068/06 מדינת ישראל נ' אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ (לא פורסם) - פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל).

י. ואכן, גם אם בעיני עצמם ואולי חלק מסביבתם אין עבריינים כלכליים מסווגים כעבריינים "קלאסיים" של גניבה ומרמה, יחסו של המשפט הפלילי, על הפן המוסרי הכרוך בכך, אינו יכול להיות כזה; ואדרבה - גובה הגניבה, המעילה או המרמה הוא רכיב מרכזי בקביעת גובה הקנס, שמעבר להשבה גרידא. בנידון דידן עסקינן בגניבה על-ידי הנאשמים - כאמור - של כ-3 מליון ₪ מתוך שווי חברה של 7 מליון ₪. נוכח היקפן הכלכלי של העבירות, ואי החזרתם של מרבית הכספים שנמשכו, נראה כי בית המשפט המחוזי, כפי שציין, לא מיצה עד תום את הדין עם המבקש.

יא. טענה נוספת למבקש באשר לאחדות הענישה. אכן, ראוי כי בגין עבירות שבוצעו במשותף יוטלו עונשים דומים. עם זאת, באותה מידה, ככל שנסיבות השותפים לעבירות אינן שוות, יש מקום לשמירת הפרופורציה בין עונשיהם השונים (ע"פ 711/85 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 45, 48). על מדרג חומרת המעשים עמדו בתי המשפט בשני גלגוליו של התיק. לאחר ההחמרה בעונש, נותרה הפרופורציה שבין המבקש לבין נאשם 1 כשהיתה. עונשו של נאשם 2 הוחרג מפרופורציה זו, כאמור, כיון שלא הורשע בעבירת הגניבה, ובשים לב ליחס שבין עונש המאסר שהוטל עליו (9 חודשים) לבין עונשם של המבקש ונאשם 1 (11 חודשים). נסיבות, סבורני כי המבקש לא הופלה ביחס לשני הנאשמים האחרים.

יב. הטענה בדבר אי יכולת פרעונו של המבקש נטענה בשתי הערכאות הקודמות. בית משפט השלום קבע, כי הנאשמים 2-1 הוכיחו שמצבם הכלכלי קשה, אך המשיב לעומתם טען לעניין זה מבלי שהביא לכך ראיה מספקת (עמוד 18 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי סקר את טענות הנאשמים לעניין מצבם הכלכלי, ונראה כי היה ער לנסיבותיהם. לפיכך, ובנסיבות העבירות, אין מקום להלום את הטענה ככל שהמדובר בגובה הקנס. בהחלטה בעקבות פסק הדין (14.11.11) נפרס הקנס ל-24 תשלומים; ככל שמדובר באי יכולת פירעון על פי הנפסק, מופנה המבקש להוראת סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995.

י"ב. נוכח כל האמור, לא מצאתי איפוא להיעתר למבוקש.

ניתנה היום, כ"ז בטבת התשע"ב (22.1.2012).


מעורבים
תובע: מישה קרקובסקי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: